קרן אורה/זבחים/ט/ב

קרן אורה זבחים ט ב

דף ט' ע"ב

תוס' בד"ה חד לעיברה זמנו ושנתו כו' ה"ה שנתו בלא זמנו. לכאורה לפ"ז מנלן בלא עיברה זמנו ושנתו דהוי שלמים הא בלא"ה איצטריך תלתא קראי חד לעיברה שנתו בלא זמנו דלא חזי לפסח מתחילת הקדישו. וחד לעיברה שנתו אחר זמנו וחד לעברה זמנו לחוד אבל קודם זמנו מנלן. וי"ל דקראי משמע דמיירי בראוי לפסח במש"כ ואם מן הצאן קרבנו כו' ועברה שנתו קודם זמנו לא היה ראוי להקרבה כלל. והרמב"ם ז"ל כתב לקרא דוזבחת פסח כו' לחגיגה עי' בפ"ח מה' ק"פ אע"ג דבתלמודין דריש לה למותר הפסח משום דבמכילתא איכא כמה תנאי דדריש לה בחגיגה. וכדרכו ז"ל לילך אחר פשוטו של מקרא וצ"ל לדבריו דלא איצטריך אלא תרי קראי חד היכא דכבר נדחה מפסח לגמרי וחד להיכא דאכתי חזי לפסחן או לראשון או לשני. ובאמת לא ידענא למה ליה להש"ס לחידושי עברה שנתו ואמאי לא מוקי הני ג' קראי בהאי גופא חד לעבר זמן שני ג"כ דתו לא חזי לפסח כלל וחד לעבר זמן ראשון דנדחה מראשון ואכתי חזי לשני וחד ללא עבר זמנו כלל. וי"ל דאו או קאמר או עבר זמנו לגמרי או עברה שנתו דתו לא חזי לפסח כלל ולעיל צדדתי דיש חילוק בין עברה שנתו לעברה זמנו דבעברה שנתו לכ"ע לא בעי עקירה ובעברה זמנו איכא מ"ד דבעי עקירה. ועוד יתבאר בזה לקמן בפלוגתא דר"א ור"י בעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו:

שם גמרא אמר רב משמיה דמבוג כו' ובעי למימר דבשינוי קודש מיירי ואפילו שחטה לשם חטאת נחשון או דממילא היינו חטאות נזיר ומצורע כשרה מזאת תורת החטאת ופרכה ומוקי לה בש"ב וע"מ שיתכפר בה נחשון היינו מת ואתי לאשמעינן דחי דומיא דנחשון היינו ע"מ שמחויב חטאת מצורע ונזיר פסולה. ופריך הני עולות נינהו ואפילו דחי כשרה. ומסיק דה"נ איתמר הכי חטאת ששחטה על מחויב חטאת כנחשון היינו חטאת מצורע ונזיר כשרה דהני עולות נינהו. וא"ד דשמעתא דמבוג בש"ק קאמר ותני פסולה וכאידך שמעתא דרב דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה ולשם חטאת מצורע ונזיר פסולה ומיבעי ליה לרבא שחטה לשם חטאת דטומאת מו"ק מהו מי אמרינן כרת כמותה וכשרה או דילמא אינו קבוע כמותה והוי ש"ק. ור"א בריה דרבא מתני כולהו לפסולא בש"ק אפילו חטאת חלב לשם חטאת דם ובעיא דרבא מתני בש"ב דבש"ב הוי איפכא ע"מ שמחויב חטאת דם פסול וע"מ שמחויב חטאת נזיר ומצורע כשר ומיבעי ליה ע"מ שמחויב חטאת דטומאת מו"ק מאי ויש לדקדק חטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים מה דינו. דלכאורה משמע דכעולה היא בין לש"ק לחומרא ובין לש"ב לקולא דדוקא בטומאת מו"ק הוא דמיבעי ליה משום דהוי כרת כמותה. אבל בהני ליכא כרת. אבל הא דקאמר לשם חטאת מצורע ונזיר הוא דכשר משמע דווקא הני דלא אתי לכפרה כלל ועולות נינהו אבל חטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים דאתו לכפרה כחטאת דמו ומד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסה"מ הלכה ז' נראה דלשם כל מי שמחויב חטאת שאינו קבוע פסולה מדלא ביאר דדווקא חטאת דטומאת מו"ק. אלא כ' סתם שהוא מחויב חטאת אפילו חטאת שאינו קבוע והכשר דעל מי שמחויב חטאת נזיר ומצורע השמיט ועמד ע"ז הכ"מ ז"ל וכ' דלא הוי כן בגירסתו אלא גרם אנן בש"ב מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחויב חטאת דטומאת מו"ק כו'. משמע דר"ל דלגירסת הרמב"ם ז"ל ע"מ שמחויב חטאת מצורע ונזיר ג"כ פסולה ולא מיבעי ליה אלא בחטאת טומאת מו"ק דאינו קבוע וכן כל חטאת שאינו קבוע.. וקשה הדבר לומר כן דאטו חטאת דטומאת מו"ק גרע מחטאת מצורע ונזיר דלא באו לכפר כלל וגם אינן בכרת. ועוד דהא פריך לעיל בפשיטות הני עולות נינהו משמע דליכא מ"ד בחי דומיא דנחשון לפסול בש"ב. והבה"ז ז"ל כ' דהרמב"ם ז"ל לא כ' מחמת פשיטותא דהני עולות נינהו. וגם זה קשה אם הש"ס איצטריך ליה לאשמעינן אמאי לא אשמע לן גם הרמב"ם ז"ל כל כי האי דינא. ולפי מה שנראה מדבריו ז"ל בפ"ג מה' שגגות דעל מי שמחויב חטאת היינו שהביאו לגמרי לשם אחר. י"ל כדברי הכ"מ ז"ל דבכל מחויב חטאת נפסלה אם הביאה לשם אחר כיון דהאחר ג"כ בר חיוב חטאת הוא. אבל כבר דקדקתי לעיל בזה וגם כאן יש לדקדק למה לי קרא דוכפר עליו ולא על חבירו. הא שמעינן לה מהני קראי דסוף כריתות דאין הבן מתכפר בחטאת אביו וכ"ת דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין חבירו מתכפר בו אבל לא שמענו דפסול הוא לגמרי ואתי קרא דוכפר עליו לאשמעינן דפסול הוא. א"כ תיקשי איפכא כיון דילפינן מוכפר עליו דפסול הוא למה ליה הני קראי דעל חטאתו אלא וודאי נראה דהא דשמעתין לא מיירי אלא בפסול מחשבה לחוד והבעלים הביאו בשבילם והכהן חישב לאחר וכמו שכ' לעיל:

ואכתי יש לדקדק אמאי לא איתמר הך שמעתא לענין אשם. אשם גזילות ששחטו לשם אשם מעילות מה דינו אי נימא דווקא גבי חטאת הוא דכתיב ושחט אותה אבל באשם אשם לשם אשם נשחטה ועלה לבעלים. או דילמא דווקא בחטאת הוא דבעינן למימר דחטאת לשם חטאת דחד מילתא הוא כולהו שגגת כרת. אבל אשם דכל חד כפרה לחוד אפשר דלכ"ע שינוי קודש הוא ולא עלה לבעלים. ואין לומר דאפילו למ"ד חטאת חלב לשם חטאת דם כשר אבל מ"מ לא עלה לבעלים וכמש"כ הרמב"ם ז"ל לענין ש"ב ע"מ שמחויב עולה דכשר ולא עלה לבעלים וא"כ ליכא נפ"מ גבי אשם. דז"א דחטאת לשם חטאת משמע דכשר ועלה כמו למבוג דאמר לשם חטאת נחשון כשירה מזאת תורת וכשר ועלה קאמר מדפריך עלה ממנחות וצ"ע:

שם גמרא שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה. ר"י אומר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה. דילפינן מפיגול אם שחט ע"מ לזרוק באיסור היינו למחר או בחוץ דפסול ה"נ אם חישב בשעת שחיטה לזרוק שלא לשמו ג"כ פסול. וכ' התוס' ז"ל בכשיטות דדווקא ע"מ לזרוק שלא לשמו. אבל לקבל שלא לשמו כשר דומיא דפיגול. וכה"ג פליגי בשוחט לזרוק לעבודת גלולים או להקטיר לעבודת גלולים. ויש לדקדק בזה דע"כ לא דמיין אהדדי כל הני ג' פסולי דבפיגול שוחט להקטיר חלבה למחר ג"כ פסול. ואלו בשלא לשמו שוחט ע"מ להקטיר שלא לשמו כשר. והיינו משום דאפי' הקטיר שלא לשמו או לא הקטיר כלל כשר. ובשוחט לזרוק או להקטיר לעבודת גלולים נאסר אפי' במחשבת הקטרה לעבודת גלולים אע"ג דלא מיתסר אם הקטיר לעבודת גלולים. ועוד דאפילו זרק לעבודת גלולים ג"כ דעת התוס' ז"ל בחולין דאין הבשר נאסר. ואפ"ה ילפינן מפיגול אם שחט ע"מ לזרוק נאסר. וע"כ צ"ל דלא ילפינן מפיגול אלא במחשב בשעת שחיטה לעשות איזה עבודה באיסור אע"ג דאם עושה עבודה זו עצמה באיסור לא מיפסיל. אבל בשלא לשמו ליכא איסורא כלל להקטיר שלא לשמו. ולהכי לא פסל אם חישב בשעת שחיטה. וא"כ היה נראה בשלא לשמו דבקבלה ג"כ איכא איסור לחשב שלא לשמו וגם מיפסיל במחשבת עצמה אמאי לא יהיה נפסל גם אי חישב עלה בשעת שחיטה. דהא דבפיגול אינו נפסל על מנת לקבל חוץ לזמנו משום דמחשבת חוץ לזמנו עצמה ליתיה בקבלה דבעינן אכילת מזבח או אדם. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בהני תרתי מילי דר"י שינוי לשון וטעם דבפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין לענין מחשבה מעבודה לעבודה בשלא לשמו לא כ' הטעם משום דילפינן מפיגול. אלא כ' הטעם דהוי כמו שחישב מחשבה זו בשעת זריקה עצמה. ולהאי טעמא לכאורה ה"ה אם שחט ע"מ לקבל שלא לשמו הוי כאלו חישב בשעת קבלה עצמה. ואלו בפ"ב מה' שחיטה לענין מחשבה מעבודה לעבודה לעבודת גלולים. כתב הטעם משום דילפינן מפנים. והיינו משום דהתם ליכא למימר האי טעמא דהוי כאלו חישב בשעת זריקה דמחשבה בשעת זריקה אינה אוסרת הבשר. ואחרי העיון מצאתי מקום לד' הרמב"ם ז"ל בירושלמי פ' תמיד נשחט דאיתמר התם כל הני טעמי בד' ר' יוחנן. ור' אילעי אמר שם דטעמא דר"י הוא משום דלמד מפיגול כו'. אמר ר' יוסי מן תרתין מילין לא דמי מחשבת פיגול למחשבת פסול אלו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו שמא אינו כשר היינו בפיגול דע"מ לקבל בפיגול כשר דלא שייך פיגול בקבלה. שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו פסול. היינו דמחשבת שלא לשמו איתא בקבלה ג"כ. הרי דמצינו חומר בשלא לשמו מפיגול. וכן איפכא אלו שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו שמא אינו פיגול. וגבי פסול היינו שלא לשמו ממש שחטו ע"מ להקטיר אימוריו שלא לשמו כשר כצ"ל. ועי' בק"ע שהגיה שם ובתוספותיו תמה בעצמו על דבריו ונראה כמש"כ. ובירושלמי פיגול ג"כ שלא לשמו קרי ליה. ולא ס"ל לר' יוסי האי טעמא למילף מפיגול. ואמר ר' בא טעמא דר"י דלהכי פסול שחטו לשמו לזרוק שלא לשמו. משום דנעשה משעה ראשונה בשחיטתו לשמו ושלא לשמו. א"ל ואין כיני אפילו שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו נעשה משעה ראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו ויהא כשר וליתיכול דאמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו פסול. אתא ר' יעקב בר אבא ואמר משמיה דר"י דכשר. ור' יוסי בשם ר' בא נסיב חייליה מן תרי טעמי דר"י מדאמר ע"מ לזרוק שלא לשמו פסול וע"מ שלא לאוכליו כשר ש"מ דטעמא הוא משום דמשעה ראשונה נעשה בלשמו ושלא לשמו כאילו חישב לתרווייהו בשחיטה. ובלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ור' מנא בשם ר' יודן אמר טעמא דר' יוחנן דמחלק בין לשמו ושלא לשמו ובין לאוכליו כו' דס"ל כל שיבא לאותה עבודה והוא מחשב לה. היינו דיש בה ג"כ פסול מחשבה מחשב מעבודה אחרת לה. והוי כאילו חישב בעבודה שניה בעצמה וכל שאלו יבא לעבודה אחרת ואינו מחשב לה היינו שלא לאוכליו דליתא בזריקה אינו מחשב בעבודה אחרת לה ולהכי בשלא לשמו פסול ושלא לאוכליו כשר. אילו זרק דמו שלא לשמו שמא אינו פסול שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ג"כ פסול כצ"ל. ופריך עלה אלו שחטו לקבל דמו שלא לשמו היינו לשם פיגול שמא אינו כשר. ובשעת קבלה מחשב הוא אם חישב בקבלה לפגל הזריקה פיגול. הרי כל שיבא לאותה עבודה ומחשב לה. אפ"ה אינו מחשב מעבודה אחרת לה. ואילו שחטו להקטיר אימורין שלא לשמו שמא אינו פיגול ובשעת הקטרה אינו מחשב הרי דבא לאותה עבודה ואינו מחשב לה ואפ"ה מחשב מעבודה אחרת לה. אלמא דלאו הא בהא תליא. א"ל לא תתיבני מפיגול על פסול דאמר ר' יוסי כו'. הרי מבואר ג' טעמים בד' ר"י או משום דיליף מפיגול. או משום דהוי כמחשב בשעת שחיטה לשמו ושלא לשמו או משום דכל שמחשב בעצמה מחשב בעבודה אחרת לה. וא"כ להני תרי טעמי בתראי אפילו אם שחט לקבל שלא לשמו ג"כ מן הדין שיפסל. וע"פ הנ"ל דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין דגבי שלא לשמו כ' להאי טעמא דר' מנא דכל שהוא מחשב לה מחשב מעבודה אחרת לה. והוי כאלו חישב בעבודה השניה עצמה. דטעמא מציעאה משום דהוי כעושה משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו לא ס"ל. ואזיל לטעמיה דפסק כרב חסדא אם שחט ע"מ שיתכפרו בו בלתי מולין פסול. ואי נימא דהוי כעושה משעה ראשונה כו'. א"כ יהא כשר כמו שוחט לבלתי מולין ולכשרים דמקצת ערלה לא פסלה. אלא וודאי לא אמרינן הכי. וכ"כ התוס' ז"ל שם. ומפיגול נמי ליכא למילף כדפריך הכא מה לחוץ לזמנו שכן כרת ומש"ב נמי ליכא למילף לפי שיטתו דש"ב חד דינא עם ש"ק. ונוהג בכל עבודות. אבל לענין שוחט לזרוק לעבודת גלולים ע"כ צריך לומר האי טעמא דילפינן מפיגול דטעמא אחרינא לית ביה. וגם ליכא למיפרך עלה מה לחוץ לזמנו שכן כרת דמחשבת עבודת גלולים המחשבה עצמה היא בכרת ומיתה. כדאמרינן בסנהדרין דלכ"ע חייב מיתה. ואי תיקשי הא משמע הכא בשמעתין דמסתבר יותר למילף שלא לשמו מפיגול דהוי פנים מפנים ממחשבת עבודת גלולים דהוי חוץ מפנים. י"ל דהכא אזלא שמעתא כמאן דס"ל בסנהדרין דלכ"ע לאו במיתה הוא. א"כ מפיגול תרווייהו ליכא למילף ומש"ב הוא דילפינן כדמסיק. בהא מסתבר יותר למילף פנים מפנים. אבל לפי שיטתו של הרמב"ם ז"ל דמש"ב ליכא למילף כ"א מחוץ לזמנו בזה מסתבר שפיר למילף יותר ממחשבת עבודת גלולים דחמור ג"כ כפיגול. ועוד דבשלא לשמו איצטריך למילף עיקר האיסור בזה דאסור לשחוט ע"מ לזרוק שלא לשמו דבלא"ה אין מקום לאיסורא כלל. אבל במחשבת עבודת גלולים דקים לן איסורא בזה מסברא מידי דהוי אהר דהר מותר ועובדו במיתה ילפינן שפיר מפיגול דהבהמה אסורה ג"כ. וזה ברור ואמת בכוונת הרמב"ם ז"ל. וע"פ הנ"ל יש לישב תמיהת התוס' ז"ל אמאי לא מוקי לקמן אידי ואידי במחשבת שלא לשמן ולפי הנ"ל ניחא דמאן משני לקמן האי שינויא רבא דהוא ר' בא דהירושלמי ואיהו קאמר טעמא דמחשבין מעבודה לעבודה משום דנעשה כמו שחישב משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו וא"כ בקבלה נמי פסלי אם חישב בשחיטה ע"מ לקבל שלא לשמו:

והתוס' ז"ל תירצו דלקמן מיירי בעבודה אחת קיבל ע"מ לגמור הקבלה שלא לשמו פסול. ואם לגמור חוץ לזמנו כשר. ואם זרק לגמור הזריקה חוץ לזמנו פסול. וכן הא דאיצטריך קרא למעט הקטרת אימורים היינו בהאי גוונא מקטיר לגמור הקטרה למחר. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דבקבלה לא שייך תחילה וגמר בשלא לשמו. והרי זה כמו שחישב בקבלה שלא לשמו ולענין חוץ לזמנו וודאי לא שייך למימר שקיבל ע"מ לגמור חוץ לזמנו. דבכה"ג אפילו הוה שייך חוץ לזמנו בקבלה מ"מ לאו מחשבה היא. דאין מפגלין בחצי מתיר והכא המחשבה היא בחצי מתיר היינו במקצת קבלה לעשות חצי מתיר חוץ לזמנו. וכן מש"כ אם זרק לגמור הזריקה למחר פסול ג"כ צ"ע. דהא מסיק הש"ס בסוף פ"ב דמנחות דאין הקטרה מפגלת הקטרה. היינו הקטיר קומץ להקטיר, לבונה למחר ואפילו למ"ד מפגלין בחצי מתיר ע"ש. וזה דומיא דזרק לגמור הזריקה למחר. וע"פ דרכם כתבו ג"כ במקטיר לגמור ההקטרה וזה ג"כ צ"ע. אלא וודאי פיגול לא אשכחן אלא בב' עבודות. וכדאיתא לקמן הא דאמר הריני שוחט ע"מ לקבל היינו הא דתניא קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה. ומדבריהם נראה דלא הוי גרסי הכי. ועי' לקמן ומקטיר דמעטיה קרא היינו אם הקטיר ע"מ לשפוך שירים. וכדאמרינן נמי התם בשירים הריני שופך שירים ע"מ להקטיר למחר ובכה"ג, הוא דמעטיה קרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף