קרן אורה/זבחים/ט/א

קרן אורה זבחים ט א

דף ט' ע"א

גמרא אטו חטאת ואשם מי לא מתאכלי יש לדקדק היכי ס"ד דליהוי חטאת ואשם היכן מצינו חטאת בכדי בלא כפרה דאפילו מקדיש לכתחילה לשם חטאת אם אינו מחויב לאו כלום היא. ואי במחויב חטאת קמיירי וס"ד דליהוי חטאת ויצא בו ג"כ קשה. הא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וצ"ל דאשכחן חטאת בכדי ג"כ כגון זה הבא ממותר כמו שוחט לשם חולין דלא עלה לבעלים. ואפ"ה יקרב לשם חטאת כיון דבא ממותר כי האי. וה"נ ה"א במותר הפסח דיקרב לשם חטאת. אלא דאכתי יקשה הא פסח זכר וחטאת נקיבה. וכן אשם בן שתי שנים ופסח בן שנה. וע"כ צ"ל דס"ד דגזה"כ הוא גבי פסח דכל דשחיט ליה ליהוי כוותיה לחטאת יהיה לו דין חטאת וכן לאשם:

שם תוס' בד"ה אי נמי דליתביה לכהנים הוי מצי למימר דלא בעי סמיכה כו'. יש לדקדק הא משמע בגמרא דעקירת שמו בשחיטה תלויה כדאמר שחטיה לשם בכור כו'. וא"כ בלא"ה לא בעי סמיכה דאין סמיכה אלא מחיים. ואפילו שחטיה לשלמים לא בעי סמיכה למאי דס"ד השתא. ואם נאמר דלאו דווקא שחטיה דה"ה דעקר שמו בפה לחוד וברצונו הדבר תלוי. אם רוצה להקריבו לשם שלמים יעקרנו בפיו לשם שלמים. וכן לשם בכור והיינו דשייכא סמיכה גביה. וכמש"כ לעיל לענין סמיכה דתנינא בברייתא לקמן אתיא דבריהם שפיר. אלא דא"כ מאי הקשו לעיל בד"ה למאי נפ"מ הא ליכא לאו דלא יגאל אחר השחיטה. ולפי הנ"ל אין כאן קשיא דלמלקא עליו בלא יגאל דקאמר היינו דעקריה בפה לשם מעשר. וכן נראה למאי דס"ד השתא דלאו דווקא בשחיטה מיעקרא. דאי דווקא בשחיטה. א"כ לזבח אינו מיותר כלל דאיצטריך לאשמעינן דדוקא בזביחה לשלמים הוי שלמים. ומנלן דבמידי אחרינא נמי מיעקר. וכבר כתבתי לעיל ג"כ בזה. וקצת קשה אמאי לא קאמר בהני תרתי קושיא דבכור ומעשר דנפ"מ שלא ינתן אלא מתנה אחת. משא"כ שלמים דניתנין ב' שהן ד'. ועוד איכא למ"ד דבכור ומעשר בשפיכה כדאיתא לקמן פ' ב"ש. ואין לומר דבעי לאשכוחי מילתא דליתיה בפסח גם כן דהא קאמר דלא ליבעי נסכים:

שם תוס' בד"ה דילמא במותר אשם כתיב כו' והא מותר אשם קרב עולה. ותי' דאתי למימר דנילף מינה דבעי עקירה ואינו קרב עולה אלא אם שוחטו לשם שלמים או לזבח אחר. ותי' זה דחוק הוא דלמה לי קרא להכי דהא בסוף אלו דברים פליגי בזה מסברא אי בעי עקירה אי לא. ולמ"ד דבעי עקירה ממילא ידענא דכל שעקרו לשם איזה זבח הוי עקירה ואי אתי לאשמעינן דאפילו עוקרו לשם זבח אחר הוי עקירה ויקרב עולה. א"כ למה לי קרא דכתב רחמנא לזבח שלמים לכתוב לזבח לחוד. ואנא ידענא דלשם כל הזבחים הוי עקירה. ומה שכ' הצ"ק ז"ל כוונה בדבריהם שכ' כדדרשינן בכלל ופרט כו' דדווקא כלל ופרט ע"ש. איני מבין דבריו אלא ל"ד קאמרי. והיה נראה דפריך הכי היכי ילפית מינה לפסח ממשמעותא דקרא דדבר הבא מן הצאן יהיה לשלמים. הא אשם נמי בא מן הצאן ואפ"ה לא בא שלמים. וא"כ בפסח נמי ליכא למילף מינה ובהאי לישנא איתא להך פירכא בירושלמי בפסחים פ' תמיד נשחט ע"ש. ומשני דמשמעותא דקרא מן הצאן ולא כל הצאן דלא אתי בן ב' שנים ונקיבה. אבל אשם אינו במשמעותא דקרא דאינו שוה בכל הצאן. ובירושלמי פריך שם מהאי קרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים לעולה. מעתה מותר פסח יהיה עולה. ומשני דוחין קדשים הנאכלים כו' כדאיתא בשמעתין. וקשה קצת הא אשכחן באשם דקדשים הנאכלים נידחים אצל קדשים שאין נאכלים. וכמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי. דכך נאמרה הלכה כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה. וי"ל דדווקא הכא בפסח אמרינן הכי כיון דנדחה נמי לקדשים קלים ונאכלים. אלא דבעי למימר שידחה נמי לקדשים שאינן נאכלין אם שחטן לשמן בזה מסתברא שאינו נדחה לקדשים שאינן נאכלים. אבל באשם דהכי גמירי דאינו נדחה אלא לקדשים שאינן נאכלין לא ילפינן מינה לעלמא. ועי' לעיל (דף ד') בתוס' בד"ה וישנן לאחר כו' שכ' דמפריש ב' תודות או שלמים לאחריות השניה תפול לנדבה ותקרב עולה וזה אינו אלא מדרבנן. אבל מה"ת היא עצמה קריבה עולה אם זכר הוא כמו בחטאת. וא"כ משכחת קדשים קלים שנדחים לקדשי קדשים ואינן נאכלים. אבל כבר כתבתי שם שאין דבריהם ז"ל מובנים:

שם גמרא ומי מצית אמרת כו' הא כתיב אם כבש כו'. נראה דלעיל דפריך דילמא במותר אשם כתיב הוה מצי לשנויי דהיכי מצינו למימר במותר אשם. הא כתיב אם כבש אם עז. ואשם אינו בא אלא או כבש או איל. ולפי מה שפירש' קושית הש"ס א"ש וד' הצ"ק ז"ל אינם מובנים:

שם תוס' בד"ה ושלמים הבאים כו' האריכו להשיב על רש"י ז"ל שפי' שלמי פסח היינו חגיגת י"ד ומסקו דבין הכא ובין דפ' כל הפסולי' שלמי פסח היינו מותר הפסח דאינו נאכל אלא ליום ולילה. כדאמרינן נמי בפ' האשה. ואע"ג דכבר תנא פסח שעברה שנתו שלמים הבאים מחמת פסח היינו לא עיברה שנתו וזמנו או עיברה זמנו ולא שנתו. וגי' רש"ק ז"ל אינו מובן. וכבר דקדקתי לעיל הא לא עיברה שנתו וזמנו לכ"ע בעי עקירה והיכי אשכחן סמיכה גביה. ויותר נראה דשלמים הבאים מחמת פסח הוא פסח שנתכפרו בעליו באחר דהוא ג"כ יקרב שלמים בלא עקירה כמו שהבאתי לעיל משמעות ד' הירושלמי במתניתין ובמועד לשמו כו':

ובמש"כ דמותר הפסח נאכל ליום ולילה הן אמת דהכי מבואר בפ' האשה בפסחים. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה לי דלא ס"ל הכי דבפ"י מה' מעה"ק כ' לכל הנאכלים ליום ולילה תודה וחטאת ואשם ושלמי נזיר ושלמי פסח לא זכר שם. ועוד יש להוכיח ממש"כ בפ"ד מה' ק"פ הלכה ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים ואי שלמי פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה הא ממעט באכילת זמן שלמים וירעו הוי לן למימר. והכי איתא בהדיא בתוספתא פסחים פ"ט נתערבו בשלמים שניהם ירעו עד שיסתאבו כו' שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח ירעו כו' ויביא בדמי היפה שלמים ויאכלו ליום ולילה ובדמי היפה שלמים אחרים ויאכלו לב' ימים ולילה וכן איתא בתוספתא זבחים פ"ח. ותמיה לי על הכ"מ ז"ל שכ' דדין זה פשוט הוא מהא דמותר הפסח שלמים הוא ולא הביא ד' התוספתא דמבואר שם איפכא. וכן כתבו התוס' ז"ל בפ' האיש מקדש. דלמ"ד אין מביאין קדשים לביה"פ אין תקנה לשלמי פסח עם שלמים. וע"כ מוכח דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשלמי פסח נאכלים ג"כ לב' ימים ולילה אחת. וכפשט לשונו בפ"ד מה' ק"פ דהרי הן כשלמים לכל דבר. ומה שהשמיט שלמי פסח דברייתא דכל הפסולים י"ל דמפרש כפירש"י ז"ל דאחגיגת י"ד קאי ואתי כהאי תנא דאינו נאכל אלא ליום ולילה. והוא ז"ל פסק כסתם משנה בא"ד דנאכלת לב' ימים ולילה א'. אבל במותר הפסח לא אשכחן פלוגתא בזה. וכיון דסתמא דגמרא בפ' האשה ס"ל דאינו נאכל אלא ליום ולילה. ובתוספתא נמי הכי משמע מנלן לפסוק דלא כסתמא דגמרא. ודברי התוספתא ג"כ י"ל דשלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד וכהאי תנא דאינו נאכל אלא ליום ולילה אבל סתמא דגמ' דפ' האשה מנלן למידחי. והיה נראה לומר דזה תליא בפלוגתא דאכילת פסח אי עד חצות או כל הלילה. דלמ"ד כל הלילה איכא למימר דשלמים הבאים מחמתן זמן אכילתן ג"כ אינו אלא ליום ולילה. אבל למ"ד עד חצות לא אשכחן כוותיה לא בשלמים ולא בשאר קרבנות. ולא מסתבר למימר דשלמים הבאים ממותרו ג"כ יאכלו עד חצות. וכיון דיצאו מזמן פסח ממילא דינייהו כשלמים להאכל לב' ימים ולילה אחת. אלא דאין זה מספיק לד' הרמב"ם ז"ל. דהא הוא ז"ל פסק כמ"ד דנאכל כל הלילה. ובמותרו נראה שדעתו דנאכל לב' ימים ולילה וכנ"ל ע"כ נראה דס"ל ז"ל דכל מיני שלמים הבאים מחמת פסח כמו חגיגת י"ד ומותר הפסח חד דינא להו. ולמ"ד דחגיגת י"ד נאכל ליום ולילה ה"ה שלמי מותר הפסח. ולסתמא דמתניתין דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים ולילה אחת ה"ה לשלמי מותר הפסח. והשתא שמעתא דהאשה אתיא כמ"ד דחגיגה נאכלת ליום ולילה. והוא ז"ל פסק כסתמא דמתניתין דאלו דברים. אלא דהתוס' ז"ל כאן ובפסחים (דף עא) הביאו מת"כ דיליף חגיגת י"ד לב' ימים ולילה אחת ושלמים הבאים מחמתו ליום ולילה. ומבואר דאפילו למ"ד דחגיגת י"ד לב' ימים ולילה שלמים הבאים מחמתו אין נאכלים אלא ליום ולילה. וצ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דתנאי היא ומאן דיליף משלמים דנאכל ליום ולילה כל שלמי פסח בכלל. בין חגיגה הבאה עמו בין שלמים הבאים ממותרו. ומאן דיליף מאידך קרא דנאכל לב' ימים ולילה אחת ג"כ כולן בכלל. וקצת משמע כן בת"כ שם דבהאי קרא דמרבי לב' ימים ולילה אחת. תנא התם שלמים הבאים במועד שלמים הבאין לאחר המועד מנין כו' וע"כ הא דאיצטריך לרבות שלמים הבאים במועד ולאחר המועד היינו מותר הפסח דאי סתם שלמים למה ליה קרא. ועי' ק"א שם. וקצת סעד לדבריו מהא דמקשו התוס' ז"ל בקידושין (דף נה ע"ב) בד"ה דמייתי נמי תודה אמאי לא מתני באותה של שלמים עצמה כו'. ואי משום דאין מביאין קדשים לביה"פ. הא ע"כ האי תנא ס"ל דמביאין קדשים לביה"ש. מהא דאמר פסח שלא בזמנו שלמים הוא. אע"ג דאין נאכל אלא ליום ולילה ע"ש. ולפי דברי הרמב"ם ז"ל ניחא וס"ל להאי תנא דאין מביאין קדשים לביה"פ מש"ה צריך להביא תודה. וראיה גדולה היא לולי שהרמב"ם ז"ל בעצמו אינו אומר כן וכתב בפ"ו מה' פסה"מ דאין צריך להביא תודה אלא לחם לחוד. וכבר תמה עליו הלח"מ ז"ל שם אלא דמה שתמה שם ג"כ מפסח שלא בזמנו אין כאן תמיה לפי הנראה מד' דנאכל לב' ימים ולילה. אע"ג דאין ראיה ממתניתין דא"ד דס"ל דחגיגת י"ד דרבנן והוי כשאר שלמים דעת הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ נראה דלמתניתין ג"כ מה"ת היא אלא דהוי רשות כמש"כ שם דנפקא ליה מקרא ודלא כד' התוספות ז"ל שם בא"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף