קרית ספר/פסולי המוקדשין/ד

קרית ספר ‏ פסולי המוקדשין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וולד ותמורת חטאת ושמתו בעליה ושאבדה ונמצאת אחר שכפרו הבעלים הרי אלו ימותו וולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב ושמתו בעליה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם ונמצאת אחר שכיפרו בעלים ואפי' היא תמימה הואיל וכבר כיפרו בעלים מתה נמצאת קודם שיזרוק דם השניה הוי ספק דכי אמרי רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה ואפילו נתכפרו בעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא סבירא להו כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותמות כחטאת שכפרו בעליה או דילמא כל כמה דלא אזדריק דם כי אבדה בשעת הפרשה דמי ורעיא תיקו לפיכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא וכיצד הן מתות נועל בפניהם עד שימותו ודברים אלו מפי מרע"ה נשמעו הלכה למשה מסיני וכתיב נמי ממפריסי הפרסה טמא להביא חטאות מתות דהוו מפריסי פרסה ואסירי ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעיה קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הוה אמינא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו לא תאכלו ממפריסי הפרס' ואבעית אימא להכי איצטריך קרא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא לן ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה דהיינו חטאות מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואין כל דברים אמורין אלא בחטאת יחיד אבל חטאת צבור תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה דאין בחטאת צבור וולד שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה באה נקבה ואין תמורה בצבור דכתיב לא יחליפנו וגו' דלשון יחיד הוא ולא צבור ושותפין ואין אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים שאין דין חטאת שמתו בעליה בצבור וילפינן לה משעירי מוספי רגלים ור"ח דחטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאים באדר ואף על גב דאיכא למימר דילמא מתו מריהו דהני זוזי דקצת מאותן שהביאו מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להם חלק בהם ושכפרו בעלים לא שמענו אלא שלומד סתום מן המפורש מה מצינו בוולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור כדילפינן אף נתכפרו בעליה ביחיד ולא בצבור וכי תימא והיכי ילפינן איפשר משאי איפשר הא וולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה אי איפשר בצבור וקא אמרת מה מצינו לא קשיא דכי נצטוו ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמירי להו הל"מ שיהיו נוהגות יחד במקום אחד וכיון דליתנהו כולהו בצבור אלא ביחיד ש"מ ביחיד אמורה ולא בצבור דכי היכי דולד ותמורה ושמתו ליתנהו בצבור הכי נמי נתכפרו ועל כרחין ילמד סתום מן המפורש כדאמר'.

ב

פר ושעיר של (ר"ה) יוה"כ ושעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו לאחר כפרה ירעו עד שיפול בהם מום וגו' ומדאוריתא הוו קרבין נדבה לקיץ המזבח אלא משום גזרה דלפני כפרה דאי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנכפרו צבור באחרת אתי לאכשירי ליקרב נמי קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד.

ג

המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות דכיון דהקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי אדעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא אותה שלא נאבדה מעולם מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל אם בא להמלך אומרים לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה דכיון דבא להמלך גלי אדעתיה דניחא ליה בתקנתייהו ואמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. היתה אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה כן הוא לשון הרב בספרים וקשיא לי דבסוף פר' וולד חטאת בתמורה מייתי תלמודא בריתא דרבנן ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה רבי אלעזר בר"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה הא קמן בהדיא דלרבנן דרבי אלעזר בר"ש עד שלא נזרק דמה מותרת דלא הויא חטאת שכפרו בעליה אבל נזרק דמה אסורה דהויא חטאת שכפרו בעליה ואפילו רבי אלעזר לא פליג אלא בנזרק דמה בעודה בקדירה דחשיב לה השתא חטאת שכפרו בעליה אבל כל שלא נזרק דמה מותרת לכ"ע והרב ז"ל כתב איפכא וצ"ע.

ד

הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו הראשונות ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל שלישית רועה דלא הויה חליפי ראשונה שנתכפר בה אלא חליפי שניה היה נתכפר באמצעית שתיהן מתות דראשונה ואחרונה חטאת שכפרו בעליה.

ה

המפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום דאותה שנתכפר בה מחמת עצמה היא קדושה ולא מחמת האחרת דתימא דהוי חטאת שכפרו בעליה ויפלו דמיה לנדבה. הפריש חטאתו מעוברת וילדה הוו כשתי חטאות לאחריות דוולד חטאת דאמרן למיתה אזיל היינו כשהקדישה ואחר כך נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה.

ז

המפריש חטאתו ועברה שנתה דבת שנתה כתיב תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת וכן חטאתו שנפל בה מום יביא בדמיה אחרת דר"ש הוא דסבר דחמש חטאות הן המתו' סימן להם "ותמנע" ו ולד ת מורה מ תו נ תכפרה ע ברה שנתה אבל לרבנן עברה שנתה רועה.

ח

כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה כיון שלא נתכפרו בעלים אבל נתכפרו בעלים ואחר כך נמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הרי זו תמות דהויא בכלל חטאת שנתכפרו בעליה בזמן שהיא אבודה גנובה וגזולה וחזרה אחר כפרה רועה דאבודה הוא דגמירי הלכתא דמתה אם נמצאת לאחר כפרה אבל לא גנובה וגזולה. אבודת לילה לא שמה אבודה דהיכא דתחלת אבידתה ביום דהוא שעת כפרה הוא דגמירי דמתה אבל תחלת אבידת' בלילה דאינה שעת כפרה אפילו נשארה אבודה ביום בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. אבדה ממנו ולא מן הרועה או איפכא אינה מתה דלא מקרייא מתה כיון דרועה או בעל מכיר בה. וכל הרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה ממדרשו של יהוידע הכהן דכתיב אשם לה' ואי איפשר [לומר] אשם לה' שכבר נאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם כגון הנך דאזלי לרעייה דק"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ילקח בהן עולות הבשר לה' והעור לכהנים נמצאו ב' כתובים מקויימים. אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מצאה אפילו בסוף העולם הויא ספק אי מקרייא אבודה אי לא לפיכך תמות דהויא ספקא דאוריתא ולחומרא. נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הויא אבודה כיון שאין אדם רואה אותה בשעת כפרה. היתה בשדה או באגם הוי ספק דדילמא אחורי הדלת הוא דהויא אבודה דליכא דחזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה ואפ"ה הויא אבודה וכ"ש אבראי דאפילו מהדר אפיה לא חזי לה הילכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא כדאמ'.

יד

השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא חיים ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלה והיינו בחטאת העוף דלא בעיא סמיכא או בחטאת נשים דלאו בנות סמיכה נינהו כדכת' ב"י ודרשינן ב"י סומכין ולא בנו' אבל אי הוי חטאת בהמה דאיש בעי סמיכה וכתיב ידו ודרשינן ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם תרעה ויפלו דמיו לנדבה ממדרשו של יהוידע כדילפינן לעיל. וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ומדאוריתא לכתחלה נמי יקרב עולה ואפ"ה בעינן ניתק לרעייה דמעקר שם מיניה דאי לא ניתק לרעייה לא הוי סתמא לעולה דכתיב אשם הוא ודרשינן בהויתו יהא עד שינתק שמו ממנו והיינו ברעייה כדאמר' ור"ת אומר דהא דאמרינן בכולהו תלמודא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהוי מדרבנן שתקנוה חכמים משום גזרה דלפני כפרה וכי גמירי הלכתא הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעייה דרבנן היא כדאמר' והוא בהויתו יהא פירש דקאי אהלכתא דקרב עולה באותה הוייה יהא מתחלה בלא עקירת שם.

טז

המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם דכיון דליכא שם אשם עליו דהוי נקבה נחתא לה קדושה לדמי אשם ומגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף נמי להא מילתא דבעיא מום ותמכר ויביא בדמיה אשם כדאמר' ואם הקריב אשמו יפלו דמים לנדבה דהוי כמותר אשם דאמרינן לעיל ממדרש יהוידע דיפלו דמיהן לנדבה וכן וולד הנקבה שהפריש לאשם ירעה עד שיסתאב דאם יקרב אשם לא יהא כאמו שהרי נדחית האם מאשם ודמיה עולה ואין זה דין לחלק הוולד מדין אמו הילכך ימכר ויביא אשם ואם הקריב אשמו יפלו דמיו לנדבה כדאמר' ולא תימא דתיפוק לי דוולד אשם רועה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה מדגמרינן הלכתא דכל שבחטאת מתה והיינו ולד חטאת באשם רועה דלא היא דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליה או נתכפרו או תמורה דכל הני שייכי באשם כהלכתו אבל וולד אשם דלאו כהלכתו דאשם זכר הוא ולא שייך ביה וולד לא נגמרה ההלכה על זה.

יז

הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה ויביא בדמיו עולה דכיון דאמו לא קרבה איהו נמי לא קרב שבא מכחה. אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאתו אין אלו מתקדשין אפילו קדושת דמים ולא תימא דתקדוש קדושת דמים כיון דאיכא שם שעיר בנשיא ונשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש דהא יחיד מפריש שעירה דיחיד ונשיא תרי גופי נינהו דבהאי גופא דיחיד לא מצינו שעיר לחטאת ובהאי גופא דנשיא לא מצינו שעירה לחטאת אבל עולת נקבה דתפסה קדושת דמים בהאי גופא משכחת לה נקבה דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזיא ליה עולת העוף וכהן משיח שהפריש פרה לפרו נמי לא קדשה אע"ג דאיכא פרה חטאת דהיינו פרה אדומה דפרת חטאת קדשי בדק הבית היא דדין קדשי בדק הבית יש לה ולא קרבה למזבח לפיכך ימכרו לחולין שלא במום.

יט

המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי דבעי להביא חטאת אם עד שלא נשחט נודע לו ירעה ויפלו דמיו לנדבה דכיון דלבו נוקפו שמתירא מספק החטא שחטא גמר ומקדיש ליה וכן אם הפרישו על פי עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה דכיון דלכפרה אתי לבו נוקפו וגמר ומקדיש כדאמר' ואם אחר שנשחט נודע לו שחטא או שלא חטא הדם ישפך והבשר ישרף דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דנשרף נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות שהרי גמר כל הכפרה וה"ל אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא הוי חולין ואין בו קדושה כלל דאיגלאי מילתא דהקדש בטעות הואי דכי אקדשיה אדעתא דחטא אקדשיה ואם משנשחט נודע לו הרי זה יקבר דכיון דאי ידע דלא חטא לא אקדשיה הוי הקדש טעות והוי חולין שנשחטו בעזרה דנקברין אבל אשם תלוי כיון דלבו נוקפו אקדשיה ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול דנשרפין כדאמר'. מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות מתכפר באחד והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה דמכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי מ"ט אפריש תרי דסבר אי מרכס חד מיכפרנא באידך וגלי אדעתיה דלבו נוקפו הוה וגמר ומקדיש ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן מהאי טעמא.

כב

כל האשמות שבתורה באים בני שתים דבכולהו כתיב בתורה איל דמשמע קשה בן שתי שנים כדכתיב ואת אילי הארץ חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר דכתיב בהו כבש דהוי בן שנה ובאים בכסף שקלים דכתיב באשם מעילות איל תמים וגו' בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם שיהא שוה ב' סלעים דמיעוט רבים שנים ואתי אשם תלוי ואשם גזלות בג"ש דכתיב בהו בערכך וכתיב באשם מעילות בערכך כסף שקלים מה להלן בכסף שקלים אף הני בכסף שקלים ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל דכתיב באשם שפחה חרופה באיל האשם וכתיב באשם מעילות נמי באיל האשם ונסלח לו מה התם בא בכסף שקלים אף הכא בא בכסף שקלים אבל אשם נזיר ומצורע אין לדמיהן קצבה דמדאיל בן שתי שנים הוי בשני סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא ובת"כ יליף אשם שפחה חרופה לכסף שקלים מג"ש דאשם אשם דכתיב אשם בשפחה חרופה וכתיב באשם תלוי אשם הוא אשם וגו' מה להלן בכסף שקלים כדילפינן אף הכא בכסף שקלים יכול אף נזיר ומצורע דכתיב בהו אשם לילף נמי בג"ש ת"ל הוא ולא אשם נזיר ומצורע והיינו טעמא דמיעט הני טפי משאר אשמות משום דבאין כבש בן שנה כדאמר'. הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה עד שיוקרו ויעמדו בב' סלעים דבעינן בכסף שקלים כדכתיב בקרא והיכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה ואף על גב דמימרא דר' יוחנן משום ר"ש בן [יוחאי] מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה זב וזבה ויולדת ומצורע שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים דכפרתן מעכבתן סלקא בקשיא דאתקיפו עלה אביי ורבא מחטאת חלב דלא נתן לה קצבה ולאו לאישתרויי באכילת קדשים אתא ומאשם נזיר דהוי לה קצבה ולבטלה הוא דאתי אפ"ה היכא דגלי קרא דבעיא קצבה באשמות כדילפינן הוי קפידא ואין לו תקנה דהכי פשיט ליה ר' יוחנן בעי' דר' אלעזר דבעי הוזלו טלאים בעולם מהו וסוגיא דתלמודא אתיא כר' יוחנן.

כד

הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה שוה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בריתא שם פ' המביא אשם תלוי וכתב רש"י ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שני סלעים יצא ע"כ וטעמא דאף ע"ג דמעיקרא אדחי האי אשם אפ"ה דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כיון דלא הוה חזי עד שנעשה בן שתים דאף על גב דפשטינן ממימרא דרבי אושעיא ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי לא קאי הכי דהא בעלי חיים נדחין נמי פשטיה ולא קאי הכי משום דמחוסר זמן הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ש"מ דאין בעלי חיין נדחין ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי והלכתא כרב דפליג אדר' יוחנן בפ' שני שעירי ומתני' דיקא כותיה דרב וכדכתבי' פט"ו מה' מעשה הקרבנות ואע"פ שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש דהוי בעיא דר' אלעזר ופשיט לה ר' יוחנן מוולד תודה דלפני כפרה יקריב אותו במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם אלמא אדם מתכפר בוולד דהיינו שבח הקדש. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול תוספתא היא וטעמא דכתיב כסף שקלים בשקל הקדש לאשם דמשמע בשעת כפרה להוי כסף שקלים חזר ונעשה יפה שתים חוזר לכשרותו דאין בעלי חיין נדחין דהוי כבעל מום עובר שעבר מומו דילפינן מדכתיב כי משחתם בהם מום בם דמשמע דהיכא דמום בם הוא דלא ירצו אבל אם עבר מומם ירצו.

כה

הפריש שני סלעים לאשם ולקח בהם ב' אילים לאשם אם היה יפה אחד מהם ב' סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה בריתא שם וטעמא דכיון דשוה ב' סלעים כשר והשני הוי כמותר אשם דאמרינן לעיל דיפלו דמיהן לנדבה.

כו

היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה פסול בריתא פ' התכלת ובתמורה פ' אלו קדשים תניא כשר ותירצו בתוס' דהכא מיירי נשחטו לשמו והתם בתמורה שלא לשמו ודומיא מצינו בזבחים פ' בתרא דשלא לשמו חייב בשחוטי חוץ דראוי לפנים הוא ולשמו פטור דלאו ראוי לפנים הוא וא"כ שחטו לשמו פסול דאשם בכסף שקלים בעיא באשם מעילות ותלוי וגזלות ושפחה חרופה ואשם בן שנה בעיא בנזיר ומצורע כדאמר'.

כז

שחטו במחוסר זמן בבעלים כגון יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה פסול כמחוסר זמן דגופא. ברייתא היא שם דתני לה לוי ותעובר צורתן סוף בריתא דפרק התכלת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כפגול וטמא דישרף מיד. כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו דכשר באשם כמו שיתבאר פרק קמא דזבחים. עולת יולדת עולת נזיר עולת מצורע ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד או מחוסרי זמן בבעלים כשרים וטעונים נסכים ברייתא פרק התכלת וכשרין משום דגמר מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר ומחוסר זמן בבעלים נמי בעולת חובה הוו כעולת נדבה דכל שאינו פוסל בעולת נדבה אינו פוסל בעולת חובה בין עלתה לבעלים או לא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.