קרבן העדה/שבת/א/ד

קרבן העדה שבת א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נמנו ורבו. ונמצאו של ב"ש מרובין:

גמ' קשה. לפי שהלל נשיא וענוותן:

כיום שנעשה בו את העגל. שבעטו במשה שהיה גבר ענותן והם אמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וכו' א"נ לפי שהרגו בתלמידי ב"ש כבסמוך:

בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניא בן חזקיה וגזרו י"ח דבר ואחת מהן נותן כיסו לנכרי ולא יוליכנו פחות פחות מד' אמות אם יש שם נכרי אותו היום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר:

מחקו אותה. במדה מחוקה מדדו בו ביום שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם ומתוך כך עוברין על דברי תורה נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבוא לידי מחק מרוב גדושה:

אלו היה חסרה ומלאוה יאות. יפה הדבר מה שעשו חכמים:

לחבית. כלומר למה הדבר דומה לחבית וכו':

והיא מחזקת. השומשמין בין האגוזים אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים:

אלו היה מלאה וחסרוה יאות. בתמיה וכי יפה הדבר הזה אף כאן חסרוה חכמים:

היא מפזרת. את השמן שהיה בה מתחילה אף כאן ע"י גזירתם גרמו לעבור דשמא לא יאמין את העכו"ם והם לא התירו להוליכ' פחות פחות מד"א ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

והיו הורגין בתלמידי הלל. אילו היו רוצין לעלו' אבל ח"ו לא הרגו אותן נ"ל:

ששה. מתלמידי הלל עלו לביה"מ:

והשאר עמדו. תלמידי ב"ש מלמט' בחרבו' וברמחים ולא הניחו לעלות כדי שהם יהיו הרוב:

י"ח גזרו. הסכימו כולם על גזירתם:

ובי"ח רבו. עמדו למנין והיו תלמידי שמאי רוב:

ובי"ח נחלקו. עדיין עמדו במחלוקת' ואלו הן שנחלקו. א' אין שורין דיו. ב' סממנים. ג' כרשינן. ד' אונין של פשתן. ה' צמר ליורה. ו' מצודות חיות. ז' מצודות עופות. ח' מצודות דגים. ט' אין מוכרין. י' אין טוענין עמו. י"א אין מגביהין עליו. י"ב אין נותנין עורות. י"ג ולא לכובס עכו"ם. י"ד לא ישאילנו. ט"ו ולא ימכור. ט"ז ולא ילוהו. י"ז לא יתן לו במתנה. י"ח לא ישלח איגרת. רמב"ם:

על פיתן וכו'. כולהו מפרש לקמן:

תמן תנינן. כלומר הני תמני' ועוד תנינן בזבין פ"ה עוד עשרה:

האוכל אוכל ראשון. מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבילת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא דדוקא מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום על אוכל ראשון לטומאה או שני לטומאה שיהא גופו נעשה שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו ששני פוסל את התרומה וכן השותה משקין טמאים נמי גזרו שיהא נעשה גופו שני לתרומה לפסול את התרומה במגעו הרי אלו ג' גזרות וטעמייהו דגזרו בהו דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה לפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו וזמנין דשתי משקין טמאין ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו ושיעור אוכלין לפסול את הגויה בחצי פרס מיהו טומאה זו אינה חמורה כל כך דסגי לה בטבילה לתרומה ולא בעיא הערב שמש כטומאה דאורייתא:

והבא. לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום:

וטהור גמור שנפלו וכו'. וטעמא דגזרו בהני תרי דליטמא אדם לפי שהיו טובלין בימי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן אחר כך מים שאובים להעביר סרחון המים התחילו ועשאו קבע לומר לא מי המערות מטהרין אלא המים שאובין מטהרין עמדו וגזרו עליהן טומאה דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים:

והספר. כל כתבי הקודש תורה נביאים כתובים פוסלין תרומה במגען שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו ספרים לידי פסידא שהעכברים המצויים אצל אוכלין היו מפסידים את הספרים גזרו שתהא נגיעת הספר פוסל את התרומה:

והידים. לפי שידים עסקניות הן נוגעות בבשרו במקום הטנופת וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה לפיכך גזרו על סתם ידים שפוסלין את התרומה אא"כ ששמרן בטהרה:

והאוכלין שנטמאו במשקין. שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ דאשכחן בהן ראשונים מדאורייתא והא דגזרו במשקין להיותן תחילה ולא גזרו באוכלין גזירה משום אוכלין הבאין מחמת שרץ היינו טעמא משום דמשקין עלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו שאוכלין צריכין נתינת המים לקבל טומאה:

והכלים שנטמאו במשקין. שנטמאו המשקין בשרץ אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהן ראשונים ורבנן גזרו עליהן שיטמאו כלים גזירה משום משקין דזב וזבה שהן רוקן ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא:

רבנן דקיסרין. פליגו על הברייתא ואמרו אלו י"ח שאמרו שגזרו יש מהן שבעה מאותן שרבו:

ואלו. דקחשיב בסמוך. הן אחד עשר הנותרים מאותן שרבו:

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי. ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א:

כל המטלטלין מביאן את הטומאה כעובי המרדע. והוא מלמד הבקר ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח ואע"פ שמן התורה אין אוהל פחות מטפח גזרו רבנן על כל המטלטלין שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאן להן טומאת אוהל גזירה אטו מי שיש בעוביו טפח שמביא את הטומאה מדאורייתא:

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו ענבים שגדלו בו טהורים ותנן ברפי"ח דאהלות שמזין על האדם וכלים ושונים ובוצרין ומוציאן חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלין מהן ומוליכין לגת ואם נגעו אלו באלו טמאים כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותנין לתוך הכפישה ומוליך לגת וקסברי רבנן דקיסרין דנמנו ורבו בית שמאי על בית הלל בזה והלכה כבית שמאי שצריך לאחוז המגל בסיב דהבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס:

המניח כלים תחת הצינור. שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלין משום שאיבה אחד מניח ואחד שוכח דברי בית שמאי ובית הלל מטהרים בשוכח ורבו ב"ש על בית הלל דאפילו בשוכח פסול:

על ששה ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ועל ספק בגדי ע"ה ועל ספק כלים הנמצאים ועל ספק הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי הבהמה והני ששה ספיקות בשית קחשיב ליה הרי י"א:

אף גידולי תרומה. בו ביום רבו שאפי' בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ואתי לזרעה וחיישינן דלמא אדמשהי לה עד זמן זריעה אתי למיכלה בטומאתה הלכך גזרו שתהא בשמה הראשון אף לאחר הזריעה ותהי' תרומה טמאה:

אילין עשרה הראשונים. דקחשיב בברייתא שלא היה אלא י"ז אם לא חשבינן טבול יום דסובר ט"י דאורייתא הוא וצא מהן שבעה שרבו ולא גזרו נשתיירו עשרה:

והשאר. פי' עוד שמנה שגזרו בו ביום:

מן מה דתני. כלומר הני שמנה נכללים בתוך הנך דתני ר' שמעון ב"י דאף רשב"י שמנה עשרה קחשיב:

ועל חומצן. ועל חומץ שלהן:

ועל צירן. ציר דגים דלמא מדג טמא הוא:

ועל מורייסן. שדרכן לתת בו יין:

כבושיהן. דגים וירק הכבושין במים דחיישינן שמא נתנו בהן חומץ:

שלוקיהן. כל דבר שבישלו עכו"ם אפי' בכלי טהור:

מלוחיהן. מליח שמלחו עכו"ם:

חילקה. מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר ועתיד לגדל לאחר זמן קיי"ל דמותרת אלא שגזרו מפני שעירבונ' עולה עמה דגים טמאים הדומי' לה ל"א חילקא חטים דמתברי באסיתא לשנים:

ועל השחיקה. עכו"ם ששחק דברים המותרים ואין להכירם שאסור ליקח מהם דלמא ערבי בהו דברים אסורים ל"א חטים דמתחלקי' לג' חלקי':

טיסני. חיטי' דמתחלקים אחד לד' חלקם:

ועל לשונן. שלא ירגיל אדם עצמו ובניו לדבר בלשון עכו"ם:

ועל עדותן. שאין מקבלין עדות מהם אפי' במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד:

ועל מתנותיהן. שלא נקבל מהן מתנות שלא יהא נגרר אבתרייהו:

על בניהן. שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו:

ועל בנותיהן. לאסור ביאתן אפי' בזנות אף על פי שאינו מפורש בתורה:

ועל בכוריהם. שהמוכר קרקע לעכו"ם יביא בכורים מן הקרקע ההיא כי היכא דיטרח ויקנה מיד העכו"ם וכדתנן בספ"ד דגיטין:

עמום. לשון גמגום שגמגמו בה וכהה מראיתו דוהנה כהה מתרגמינן והא עמיא והיינו נמי שכהה ההלכה:

כך אנו אומרים. כלומר מי אמרי' שעמעמו עליה והתירוה או שעמעמו עליה ואסרו' והחמירו בה ביותר ממה שהחמירו הראשונים:

ויש עמעום לאיסור. בתמיה אם החמירו בה אדרבה הנה נתנו בה יותר אור אלא ודאי להתירא עממו ומאי קמספקא ליה לר' יוסא:

ופריך ופת. וכי לא דמי לתבשילי עכו"ם דהא תרווייהו משום חתנות אסירי וכי אנו אומרים דבמקום שאין תבשיל ישראל שיהא תבשיל עכו"ם מותר אלא לכ"ע אסור א"כ אף בפת נאמר כן דעמעמו עליו ואסרו:

ומשני אלא כן היא. דעמעמו על הפת והתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה ולא כדקאמרת דאפילו במקום שפת מצוי' ודקשי' לך מ"ש מתבשיל שאני פת שהיא חיי נפש שאי אפשר לחיות בלא פת:

כדברי מי שהוא מתיר. שעמעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל:

ובלבד מן הפלטר. אומן לאפות פת למכור אבל לא מפת בע"ה:

ולא עבדין כן. פי' לא נהוגין כרבנן דקיסרין אלא אוכלי' אף מפת בע"ה במקום שפת דחוק:

שלא נשתנה מברייתו. מותר לקנות מהן מכאן שבישולי עכו"ם אסורים:

התיבון. ר' חייא:

מוטליי'. מביא זרע כרפס וזרע פשתן וזרע שבלילתא ושורה אותן במים חמין ומניחן עד דמדקו בהדדי ומעייל לאדם לבית המרחץ וכשיוצא כבר גדל הזרע מוטליי' והוא לרפואה וקמ"ל הברייתא דאע"ג דתרו ליה בחמין לא הוי בשולי עכו"ם:

ופנקריסין. הן קפריסין שומר לפרי והן ממין צלף ודרך לאוכלן חיין ויש ששולטין אותן:

וקיבטיות. הן קלפוטות מין כרתי הוא ונאכל כמות שהוא חי:

וחמין. מים חמין של עכו"ם:

ניחא. כלומר הניחא כל הני דקחשיב בברייתא קורא אני בהם דלא נשתנו שהרי יכולים להשרות' ולהחזירם כמו שהיו קודם הבישול:

קליות למה. אלא קליות והן חטי' שנתהבהבו ע"י אור הני ודאי נשתנו ואפ"ה מותרין ובבבלי מסיק דקליות נמי לא נשתנו מברייתן:

ויוצאין בו משום עירובי תבשילן. אי צלאן עכו"ם:

באוכל תשברו. שע"י שתאכילהו ממאכלך חשבר לבו הערל כדכתיב אם רעב שונאיך האכילהו לחם:

ה"ג שאם היה קשה עליך באוכל תשברו אותם או בכסף:

אמרין כך היה ר"י עושה כשהיה רואה שר חשיב בא לעיר היה משלח ליה מתנות מאכלים:

מאי אמר. כלומר מאיזה טעם דאים יבוא לפניו דין יתום ואלמנה אמצא חן בעיניו לפייסו עבורם:

משום תערובת. חלב בהמה טמאה:

ופריך ותני כן. וכי תנינן הכי הלא תנינן עומד הוא ישראל בצד עדרו ואפי' אינו רואה כו' ואי ס"ד משום חלב טמאה אמאי לא ניחוש להן ל"א ותני כן בניחותא דוקא עומד ישראל בעדרו אבל בצד עדרו לא דאיכא למיחש לדבר טמא:

משום גילוי. וחיישינן שמא נחש שתה הימנה וכשישראל יושב בצד עדרו ורואה הנכרי יוצא ממקום שחולב שם וכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לגילוי:

ופריך ויעמיד. וכל מה ששתה נחש הימנה אינו מעמיד ל"א כיון דארס אינו מניחו ליבש גבינה מיהו תשתרי כן פי' בתוספת:

מפני ארס הנתון בין הנקבים שבגבינה ויש לחוש לסכנה:

ג' מיני ארס הן אחד צף למעלה והוא ארס של זקן:

ואחד משוקע למטה. והוא ארס בחור ואחד מנוקב כשבכה ועומד מלמעלה ומפעפע בינתיים והוא ארס של בינוני:

גיגייתא דסדרא רבא. הגיגית שבבית המדרש הגדול:

שתו הראשוני' ממנה ולא מתו והאחרוני' שתו ומתו ש"מ שהארס הי' שוקע למטה:

פועלי' הי' בהר ונתגלה כד של מימיהן שתו הראשוני' ולא מתו והאחרוני' מתו בודאי ארס שוקע הי':

אין בהם משום גילוי. דאין נחש שותה מהם:

כשראו. נחש נוקר במשקין אלו שאסורין:

שניקר. וחיישינן שמא נחש ניקר בה והטיל בה ארס:

אירס שוקע הי'. ומי שישתה או יאכל באחרונה יגיע לארס:

וביין משתיו. בשתי משתאו' הכתוב מדבר א' משתה יין וא' משתה שמן:

שהיו חכמי' עולין על הר המלך. לקיים גזיר' זו של שמן והיו נהרגין מן השונאין עלי' שהיה שעת שמד:

בגיטין. דתנן זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו דס"ל כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו:

ובשמן. הא דאמרן:

ובסנדל. דתנן בפ"ג דנידה המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקיבה ורבותינו העידו סנדל צריך צורת פני' וכל שאין לו צורת פני' טהור:

ב"ד חלוק עליו בגיטין. וס"ל דאינו גט ע"כ לא נתקבל התירו:

ה"ג ר' יונתן בעי' וכו'. וכן מוכח לקמן:

ור' וב"ד מתירן מה שאסר דניאל וחבורתו. בתמיה:

אלא ר"י לשטתו דאמר ר"י וכו' ולא קיבלו עדיין לא החזיקו רוב ציבור באותו גזרה לנהוג בו איסור:

דלא כן. אם לא תאכל אכתוב עליך שאתה ממרא על הוראות הנשיא:

א"ל. רב כשהייתי בא"י ידעתי מי הוא שרוצה לערער על גזירת שמן כלומר ר' שמלאי אינו כדאי לבטל גזירת שמן:

ר' שמלאי הדרומי מי הוא שיבטל גזרת שמן:

מר ליה. א"ל שמואל וכי בשם עצמו הוא אומר הלא אינו אומר אלא בשם רבי וב"ד וחייבין אנחנו לציית להם:

ואטריח. עלוי והטריח שמואל לרב בדברי' עד שאכל שמנם:

בשבעה מקומו' כתיב לא תתחתן בם. נראה דהיינו הא דכתיב בפ' כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך ובפ' ואתחנן לא תתחתן בם וכתיב לא יהיה קדש וגו' כתרגומו לא ישא עבד או שפחה וכתיב לא תחיה כל נשמה וכתיב לא תכרת להם ולאלהיהם ברית והיינו חתנות וכתיב ביהושע והתחתנתם בם וכתיב בעזרא ולהתחתן בעמי התועבות הרי שבעה דבקרא לא כתיב רק פעם אחת לא תתחתן בם והי"מ כתב פסוקי' אחרים ואין נראין:

לאסור שבעה עממין. אבל שאר אומות מותרין:

ליאסור את ביציהן. בצים שצלו עכו"ם אסורים מדתני' ר"י:

ואת בת היענה. וכי בת יש ליענה אלא זו ביצת היענה יענה מתרגמינן נעמית הלכך ביציהן אסורות דחיישינן שמא עירב בהן דבר טמא:

ולא כן אמר ר' אחא וכו'. שגזרו על ש"ז של עכו"ם אלא אדרבה אמרו שהיא טהורה:

לצאת בלא מימי רגלים. אע"ג דש"ז של ישראל טמאה מ"מ בעכו"ם שיירי דבר להיכר' דלא לישרפו על טומאת זיבן תרומה וקדשים דטומאתן מדרבנן ושיירי ש"ז דטהורה דבלא"ה מעורב ביה מי רגלים:

רוגלים. במשניות השגורו' בפיו ומוציאן במרוצה וא"צ להאריך בהן:

שלא יציע. בטעמי פירושיהן:

האזכרות. השמות שבמקראות הנדרשים:

על ארץ העממי'. משום ספק קברות שלהן דעכו"ם מטמו במגע ובמשא ואהל לרבנן ולר"ש נמי דאמר אין מטמאין באוהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב וקשיא מברייתא זו דתני' דתלמידי הלל ושמאי גזרו על ארץ העמים ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קשיש מינייהו טוב' ולקמן מתרץ לה:

ועל כלי זכוכית. דלא כתיב באורייתא טומאה בהו:

רי"א יהודא בן טבאי לבד ור"י מוסיף אף שמעון בן שטח:

על כלי מתכות. שיחזרו לטומאה ישנה אם נשתברו לאחר הטומאה ותקנם משום גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא בלא הערב שמש סגי ליה שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו וסובר שהטבילם והיא מטהרתן:

ומשני ר' יוסי כו'. כך היתה הלכה בידן מהראשונים ושכחו ועמדו תלמידי שמאי והלל ויסדם כמו שאמרו הם ובהכי מתורץ גם קושית הש"ס דלעיל מטומאת ארץ העמים:

סופו שיתקיים בידם. דבר הגון כמו שנאמר למשה מסיני ולא תבא תקלה לידן:

ואם דבר רק הוא מכם. דהאי מכם מיותר לדרשא:

שאין אתם יגעים. בתורה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ולמי שאינו מיגע בה דבר רק הוא:

אימתי הוא חייכם. לעולם הבא כשאתם מייגעין בה בעולם הזה:

לא שנו. שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא בגזרו' י"ח דבר אבל בשאר גזירות אפי' בית דין קטן יכול לבטל:

הרי שביעית. כדמפרש בסמוך שהיא אינה מגזירת י"ח דבר ואפ"ה תמה ר"י איך יכול לבטל:

ה"ג ור' יונתן מקשי לה:

ר' קריספדאי וכו'. כלומר שביעית מה היא דאמר ר' קריספדאי:

באיסור שני פרקים ראשונים. שגזרו לחרוש בשדי לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת בשנה ששית ובא ר"ג וביטלם והתיר לחרוש עד ר"ה של שביעית:

אין ב"ד וכו'. ואיך יכול ר"ג וב"ד לבטל גזירות הראשונים:

אתא ר' אבין ואמר משמי' דשמואל ופליג:

מפני שעמדו עליהן בנפשותיהם. כדלעיל שעמדו עליהן בחרבות וברמחים:

ה"ג התיבון הרי שמן וכו' ור"י מקשי לה אר"מ לא מסתברא וכו'. וה"פ דלעיל מקשה ר' יונתן אשמן שהתיר ר' וב"ד מהא דאינו יכול לבטל אלא מי שגדול כו' משמע מיהת דגדול יכול לבטל אפי' י"ח דבר ורבי מנא משני לא מסתברא דאין מבטלין מי"ח דבר היינו בלא שום אונס אבל במקום אונס כגון שמן שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה מבטלין:

ה"ג מטי בה בשם ר"י שאם ביטלו מבוטל. וה"פ מקצת תלמידים אמרו כן בשם ר"י דלכך לא נתקיימה גזירת שמן שאם ביטול מבוטל ור"י ובית דינו התירו:

חמש חטאות מתות. והן ולד חטאת ותמורת חטת וחטאת שמתו בעליה ושעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעל מום לאחר שכיפרה בעליה:

הדא דאת אמר שרצו לבטלן היינו שלא ימותו אלא יפלו לנדבה:

אין חטאת המתות קריבות מדין תורה ואין יכולת ביד בית דין לעקרו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף