קרבן העדה/שבת/א/ה

קרבן העדה שבת א ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' סממנין. לצבוע:

כרשינין. למאכל בהמה:

ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום:

גמ' ועשית כל מלאכתך. דרוש כל לשון כלה מעשיך שסוף מעשיך תעשה בששי ולא בשביעי והאי קרא בפרשת יתרו כתיב:

ששת ימים וגו' בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות קרינן האי וביום השביעי. גם ארישא דקרא דלפעמים יעשה מלאכה אף ביום השביעי:

בעובדי ביידן. שלא יעשה מלאכה בידים משא"כ כשנעשית המלאכה מאיליה שרי:

ומשני כהדא דתני פותקין וכו'. להכי איצטריך ששת ימים תעשה מעשיך וביום וגו':

פותקין. פותחין עושין נגר קטן משפת המעיין לגינה:

קילורית. תחבושת לרפוא':

מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא נודף ריחן:

גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנים בגפרית והן משחירות וניכרות:

לריחים של מים. וכ"ש של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

מפני שהריחים משמעת הקול. ואוושא מילתא ואיכא זילות' לפיכך אסורה:

יאות רבי סבר כרבי יהודה. לקמן בפ' במה מדליקין דמתיר ליקוב שפופרת של ביצה וליתן בצד הנר שתהא מנטפת מתיר נמי כאן גבי ריחים וצריך לטעמא דידך דריחים אסורה מפני שמשמעת קול:

ברם כרבנן. אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י ואוסרין לקמן בביצה משום שלא התחיל מבעוד יום בכל טיפה וטיפה ה"נ אפי' בלא טעם השמעת קול אסור משום שלא התחיל במלאכ' מבעוד יום בכל חטה וחטה:

משום שלא התחיל בכל טפה. ה"ל כהתחלה בפני עצמו שהרי הם דברים נפרדים כטיפי מים:

א"ר יוסי בר בון. טעמא אחרינא לאסור ריחים דגזרינן שמא ישכח ויתקע היתד שלא יטחנו עוד או יסיע יתד שהריחים נשענת עליו וזהו איסור דאורייתא משום בנין:

אלו לא. אלו לא הייתי מתיירא להכניס ראשי בין אריות כלו' בין ב"ש וב"ה הייתי אומר כבר נעקרו כל מה שעתיד לצאת בשבת מכל מקום בודאי כבר נעקר ממקומו לכך שרי דלא הוה מלאכ' גמורה בשבת:

הכא. בדיו וסממנים וכרשינים מאי איכא למימר:

כל צרכן מבעוד יום. אבל לא בשבת ה"ה לאינך:

דרכן להתהפך. וגזרינן דלמא אתי לאחתויי משא"כ בדיו וסממנים וכרשינין:

כאכילת ב"ד. היינו שליש בישולו:

אסרו. שגם בזה גזרו שמא יחתה:

לא מסתברא. אלא שהוא מותר כשנצלה שליש בישולו:

דינון. כלו' דאל"כ מאי קא מקשי להו ב"ש מאין צולין התם דרכו לצלות כל צרכו מבע"י וגזרי' שמא יחתה מה שא"כ בשאר דברים שאין דרך להשרות בהן כל צרכן אלא ודאי דליכא למיגזר במאכל ב"ד שמא יחתה וב"ש סוברים כדי שיצולו מבע"י כל צרכו ודייק להו דאין חילוק בין צלייה לשרייה וב"ה סוברים דלאחר שנצלה כמאכל ב"ד מותר דאז ליכא למגזר שמא יחתה ודמיא לשרייה לישנא אחרינא לא מסתברא אלא שהוא מותר ודקשיא לך נגזור שמא יחתה כיון שנצלה כמאכל ב"ד לא גזרינן שמא יחתה ודקשיא לך א"כ מאי השיבו ב"ש לב"ה לאו קושיא היא דהא אף לשיטתך היו יכולין להשיב דלא דמיין בשר בצל וביצה לסממנים וכרשינן דהנך דרכן לצלות מבע"י כל צרכן ואפ"ה לא השיבו וצ"ל שלא חשו להשיבו א"כ אף לדידי לא קשיא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף