קרבן העדה/נזיר/ו/א

קרבן העדה נזיר ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שלשה מינין כו' הטומאה כו'. בגמ' מפרש מנ"ל:

וכל היוצא מן הגפן. חרצנים וזגים ענבים לחים ויבישים מצטרפין לכזית כדי ללקות עליהן:

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. כדרך כל שתיה ולא סגי בכזית דלא ילפינן שתיה מאכילה:

ר"ע אומר. כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל וגמרי' שתיה מאכילה מה ענבים כזית אף שתיה בכזית:

אפי' שרה כו'. קסבר ר"ע היתר מצטרף לאיסור דכתיב משרת:

גמ' ה"ג זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחת. עשה כל עבודות אלו להע"ז בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת דקסבר השתחויה בכלל היתה ויצאה לחלק. בבלייא. ר' זכאי מבבל היה וא"ל ר' יוחנן עברת תלתא נהרין שההולך מבבל לארץ ישראל צריך לעבור שלשה נהרות כלומר מהלך רב כזה הלכת וסכנת בעצמך לעבור ג' נהרות כדי ללמוד תורה:

ואיתברית. ונשברת וטעית דאינו חייב אלא אחת דהשתחואה לא יצאה לחלק אלא ללאו:

עד דלא יתברינה בידה. עד שלא טעית ודרשת השתחויה יתירא דכתיב בע"ז לחלק יצאה לא היה חייב על כל העבודות אלא אחת נמצא שיש כאן אחת אפי' עשה הרבה עבודות אינו חייב אלא אחת ואין כאן הנה בע"ז שיהא חייב הרבה חטאות בהעלם אחת:

מן דתבר בידה. ואמרת השתחויה לחלק יצאה יש כאן הנה כלומר פעמים שהוא חייב הרבה דהיינו אם עשה הרבה עבודות בהעלם אחת ואין כאן אחת איך מצינו שיעשה הרבה ולא יביא אלא אחת:

והלא הבערה בכלל. דלא תעשה כל מלאכה היתה:

ללמד. ולהקיש אליה כל שאר מלאכות שנכללו עמה בכלל שזה מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

מעשה יחידים. שהיא אב מלאכה לעצמה:

וחייבין עליה בפני עצמה. אם עשאה עם שאר מלאכות בהעלם אחת:

שיש בו. בכלל לא תעשה כל מלאכה:

והלא השתחויה בכלל. לא תעבדם היה שהוא כולל כל מיני עבודה:

ובע"ז כלל במקום אחד. פ' כי תשא:

ופרט במקום אחר. פ' ויקהל:

שהוא בצד הפרט. דגבי הדדי כתיבי לא תשתחוה להם ולא תעבדם ולא ה"ל יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

א"ל והכתיב. במקום אחר לא תשתחוה כו':

א"ל מכיון שאין את למד. מפרט הנכתב אצל הכלל אף מפרט הנכתב במקום אחר אין את יכול ללמוד שהרי גילה הכתוב שאין ללמד מהפרט:

חברייא אמרי. אי משום שהפרט נכתב בצדו יש ללמד דאין חילוק בין פרט הנכתב בצדו או שנכתב במקום אחר אלא היינו טעמא דלא דרשינן בע"ז כלל ופרט דבעינן שיהא הכלל כתוב תחלה ואח"כ הפרט כמו בשבת משא"כ בע"ז שהפרט נכתב תחלה לא תשתחוה ואח"כ הכלל לא תעבדם והא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר אע"ג דכתיב בתר הכלל אין למידין שכבר גילה קרא דאין למילף מהפרט:

ה"ג ר' יוסי אומר בין שכלל ואח"כ פרט או פרט ואח"כ כלל כלל ופרט הוא וכ"ה בשבת:

כלל בעבודתה. בעבודת השבת וכן הפרט בעבודת השבת:

ובע"ז כלל בעבודתה. דכתיב לא תעבדם בעבודה של אותה ע"ז:

ופרט למלאכת גבוה. דהשתחויה אסורה בכל ע"ז אפי' אין עבודתה בכך כיון שעובדין לגבוה בהשתחויה:

אמר ' ר' מנא. בלאו כל הני אין לדמות ע"ז לשבת בשבת יצאה הבערה שלא לצורך שהיא בכלל לא תעשה מלאכה ועל כרחך לומר דלחלק יצאה אבל השתחויה בע"ז לצורך עצמה יצאה לחייב עליה אע"ג שאין בה מעשה:

ותניא כהדא. ותנא כהא דר' מנא:

יצאה זביחה ללמד על הכלל. שחייב על מעשה יחידי:

השתחויה ללמד על עצמה. אע"פ שאינה מעשה חייב עליה:

או חילוף. השתחויה ללמד על הכלל וזביחה ללמד על עצמה:

ומשני דבר שהוא מעשה מלמד. על הכלל ודבר שאינו מעשה מלמד על עצמו:

הבערה. נמי לצורך עצמה יצאה:

ללמד על בתי דינין שלא יהו. דנין בשבת:

והיו אלה וכו'. גבי מיתת ב"ד כתיב בפ' רוצחים:

מה מושבות שנא' להלן. במיתת ב"ד הכתוב מדבר אף מושבות שנאמר כאן במיתת בית דין ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימא לצורך יצאת. ללמד על מיתת ב"ד:

כמי שיצאת שלא לצורך. דמ"מ שמעינן שחייב אף על מלאכה אחת ל"א מכיון שיצאה לצורך כלו' מה שאתה אומר שיצאה לצורך לאו הבערה עצמה היא לצורך דהוה מצי למכתב מושבותיכם גבי לא תעשה כל מלאכה אלא ודאי הבערה לצורך יצאה לחלק:

ופריך וכא. והכא בנזיר כתיב כל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל הרי חרצנים וזג בכלל כל אשר יעשה היו ופרטן הכתוב נימא דלחלק יצא דלא מצטרפין ובמתני' תנן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין:

ומשני אלא. התם בשבת כלל במקום א' ופרט במקום אחר אבל הכא בנזיר כלל ופרט בהדי הדדי כתיבי:

ה"ג והא חברייא אמרי ל"ש בין שכלל במקום א' ופרט במקום אחר בין כלל ופרט במקום א' כלל ופרט הוא אלא כלל ואח"כ פרט בעינן וכא כלל ואח"כ פרט. וה"פ דהכא בנזיר כתיב תחלה הכלל ואח"כ הפרט:

ה"ג והא ר' יוסי אמר ל"ש כלל ואח"כ פרט או פרט ואח"כ כלל לעולם כלל ופרט הוא. וה"פ ולדידיה פשיטא דקשיא למה לא אמרינן בנזיר דחרצנים וזג יצאו מן הכלל לחלק ללמד דאין מצטרפין:

ומשני תמן. התם בשבת שלא לצורך יצא הפרט וע"כ לומר לחלק יצא אבל הכא בנזיר לצורך עצמו יצא ולא לחלק:

ולמה יצאו. לאיזה צורך עצמו יצאו:

אף העלים והלולבים במשמע. א"כ ע"כ לומר לחלק יצאו:

ומשני תמן לצורך נכללו. בשבת איצטרך הכלל ללמד שכל מלאכות אסורות אבל הכא בנזיר נכתבו כל הפרטים יין ושכר וחומץ וחרצנים וזגים א"כ הכלל כל אשר יעשה כו' ל"ל אלא ללמד שמצטרפין זה עם זה:

ופריך ולמה. אמרת הכא שלא לצורך נכללו הא איצטרך לרבות אף העלים והלולבים א"נ ה"ג ולמה לצירופין וסיומא דתירוצא הוא ולמה נכללו ללמד שמצטרפין וכן עיקר:

ה"ג כל נבלה לרבות הטרפה וכ"ה בספרי. מדכתיב כל יליף ליה:

האוכל אבר מן החי מטרפה. בהמה טרפה מחיים ואכל ממנה אבר בחייה:

לא תאכל כל נבלה. אזהרה לטרפה:

ולא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאבר מן החי:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אזהרה לאבר מן החי שלא יהא תולש ואוכל בשר מן הבהמה בחייה אחד כשרה ואחד טרפה ומקרא זה נמי אזהרה לטרפה למדנו דדרשינן טרפה כמשמעו וכיון ששתיהן נכללו בלאו אחד אינו לוקה אלא אחת:

ה"ג אית דאמרי מה טעמא כו' א"נ מ"ט דרשב"ל ל"ג:

לא סבר בטרפה כר"י. דאתי מכלל לאו דלא תאכלו כל נבלה דאי סובר כר"י בהא א"כ האוכל אבר מן החי מטרפה תרי לאוין נינהו וחייב שתים:

אמר לון אפילו יסבור. כר"י דמרבינן טרפה מלא תאכלו כל נבלה אפילו הכי אינו חייב אלא אחת שהרי חזר הכתוב וכלליה ללאו דטרפה בכלל לאו דאבר מן החי לומר שאינו חייב אלא אחת:

מעתה כיון שחזר וכלל. חלב ודם בלאו אחד ה"נ נימא האוכל חלב ודם בבת אחת אינו חייב אלא אחת:

א"ל אלו היה כתיב חלב ודם. לא תאכלו שפיר הוה קשיא לך אבל השתא דכתיב כל חלב וכל דם אתי כל ואפסקינהו לומר שחייב על כל אחת:

מעתה כיון שחזר וכלל. דכתיב מחרצנים ועד זג נמי נימא דאינו חייב אלא אחת:

אלא כתיב מחרצנים ועד זג. אתי ועד ואפסקינהו ללמד שחייב על כל אחת בפני עצמו:

ה"ג ר' יוסי אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ורשב"ל. אף בחרצנים וזג לר"י חייב שתים ולרשב"ל אינו חייב אלא אחת ל"א אדבתרא קאי הוו ידעין דפליגי באבר מן החי שחלקו ואכלו וכדמסיק וכ"נ בסמוך:

אבר מן החי שחלקו לשנים. קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני:

ד"ה פטור. דבעינן אבר שלם וסתם אכילה בבת אחת משמע:

מה פליגין. כי פליגי:

עבד פיו כלפנים. שהרי נהנה גרונו באבר שלם:

עבד פיו כלחוץ. אכילה במעיו בעינן וליכא:

א"ל את. מה סברית לך כר"י או כרשב"ל:

א"ל אנא אמרי לכון שהרי עולם כלומר גדולי עולם פליגי בה ואתון אמרין הכי מאי דעתי בה איך אכריע בין הרי עולם:

אין כן כו'. ופריך לר"י דאמר דלא קפדינן אלא שיהנה גרונו באבר שלם אם כן אפי' חלקו מבחוץ ונתן שני החלקים בפיו בבת אחת נמי יהא חייב:

ה"ג לאו דרך אכילה היא. וה"פ ומשני כיון דלאו דרך אכילה היא לחלק מבחוץ פטור:

נמלה שחלקה בפיו ואכלה. דהאוכל נמלה שלימה אף על פי שאין בה כזית חייב משום בריה והשתא שחלקה בפיו פליגי בה ר"י ורשב"ל ר"י דעביד פיו כלפנים חייב ולרשב"ל דעביד פיו כלחוץ פטור:

ענבה. שלימה דבריה היא שחלקה בפיו נמי פליגי בה ר"י ורשב"ל כי היכי דפליגי באבר מן החי:

שבטל. מטומאתו בטל נמי מאיסורו אבל ענבה אין בה שום טומאה אף איסורא נמי לא בטל ואפי' לר"י אינו מצטרף ל"א אבר מי החי דמהני חלוקתו שלא יטמא עוד דבעינן דוקא אבר שלם מהני נמי החלוקה לרשב"ל לבטל איסורו אבל הכא בענבה שאין בה טומאה אף רשב"ל מודה דלא נתבטל איסורא:

כזית מצה. שחייבין לאכול בלילה הראשון שחלקו בפיו ואכלו אם יוצאין בה פליגי בה ר"י ורשב"ל:

מכל מקום לא נהנה חכו. כזית בפעם אחת ואפי' לר"י אינו יוצא בה ל"א ה"ג מ"מ נהנה חכו בכזית. ואפי' רשב"ל מודה דיצא:

פרידים של רימון. שכשמסלקין הקליפה מן הרימון נמצאו בתוכו גרעינין הרבה וכל אחת מהן נקרא פירוד וכן הוא בעוקצין פרד של רימון חיבור ומיבעיא ליה לר' ניסא אם חלק להפירודין בפיו מי פליגי בה ר"י ורשב"ל כי היכי דפליגי באבר מן החי או דלמא אף רשב"ל מודה שכן דרך לאכול כל פירוד בפני עצמו ולחלקו בפיו:

מה אנן קיימין. במאי קמיבעיא ליה:

חי משום משקה. כשחולקין הפירודין יוצאין מהן משקין ואין לצרפן לכזית:

כבר תנינן. תרומות פי"א:

אין מטמא משום משקה כו'. וכיון דאוכל מיקרי פשיטא שמצטרפין:

תיפתר שבלען. לכל פירוד לחוד מי אמרי' בעינן שיבלע במעיו כזית כאחד או דלמא כיון שדרך לבלוע כל פירוד בפני עצמו סגי ואפי' לרשב"ל חייב:

טרפה שעשאה נבלה. כלומר שהיתה טרפה ומתה ונעשית נבלה:

ה"ג רשב"ל אמר חייב שתים ר' יוחנן אמר אינו חייב אלא אחת. וה"פ רשב"ל דיליף לאו דטרפה מובשר בשדה טרפ' כדאמרינן לעיל א"כ חייב שתים אחת מובשר בשדה טרפה ואחת מלא תאכל כל נבלה ולר"י דיליף טרפה מריבוייא דכל נבלה א"כ נבלה וטרפה לאו אחד הן:

ודא מסייעא לר"י. ברייתא דבסמוך סייעתא לר"י:

דתניא וכל נפש אשר תאכל כל נבלה. וטרפה:

אם טרפה חיה. אי איירי בטרפה שעדיין חיה ותולש ממנה כזית בשר ואכלו:

כבר נאמר נבלה. ובשר הפורש הרי הוא כפורש ממתה:

אם טרפה. שמתה כבר איירי הרי היא בכלל נבלה שזו היא נבלה ממש:

ויימר נבלה היא. ש"מ טרפה היא נבלה:

ה"ג ר' אבהו בשם ריב"ח קומי ר' יוחנן ולא תשקצו כו'. וכ"ה הגירסא בבלי מעילה פרק רביעי:

בבהמה ובעוף. ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא:

והלא אין לך מטמא אלא שמנה שרצים. ושאר שרצים אינן מטמאים איך קאמר ובכל אשר תרמוש האדמה אלא ללמד דכל איסורי אכילות שיעורן כשיעור טומאתן ושמנה שרצים איסור אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן:

מה וקבלה. לא שקיבל דרשתו והסכים לדבריו אלא כאדם ששמע דבר מבעל דינו ושותק ואינו חש להשיב:

ה"ג לא תאכלו כל נבלה. לכך כתיב כל לומר כל אכילות שבתורה שוים וכולן בכזית ואפי' אותן שטומאתן בכעדשה:

התיב ר"ח. אהא דריב"ח:

ואכילתן כזית. בין דם בין בשר של שמנה שרצים אינו חייב עליהן עד שיאכל מהן כזית כשאר כל השרצים:

רבי שמואל בר סיסרטי בעי. על חייה בר בא פריך:

מעתה. דמרבינן מלא תאכל כל נבלה דשיעור אכילת אבר מן החי בכזית א"כ האוכל אבר מן החי מן בהמה טהורה יהא חייב שתים אחת משום לא תאכלו כל נבלה וא' משום לא תאכל הנפש עם הבשר דאמרינן לעיל לר"י באבר מן החי משתעי קרא:

ופריך ומשיבין טהורין על הטמאים. בתמיה הא חייה בר אבא לא קאמר אלא דבא ללמד אף שמנה שרצים שטומאתן בכעדשה אכילתן בכזית ומה אתה פריך מאבר מן החי מטהורין:

ומשני וכי ר"א לא השיב. בסמוך על ריב"ח מאיברי טהורין על ח' שרצים הטמאין:

מעתה כו'. בא להשיב מטמאים על טמאין:

רססן. שברן וכתשן יחד דהשתא אין עליהן שם בריה:

אינו חייב עליהן אלא אחת. משום לאו דשרץ הלכך בעינן שיהא בהן כזית:

אכל מן הריסוסין כזית ונמלה. בבת אחת חייב שתים אחת משום שרץ ואחת משום בריה:

אין כיני. אם כן אף האוכל מריסוסין פחות מכזית ונמלה שלימה משלים הכזית חייב שתים אחת משום שרץ ואחת משום בריה:

אין כיני אכל נמלה כו' אם כן האוכל נמלה שיש בה כזית נמי חייב שתים:

אף בצירופי נזיר כן. האוכל חרצן וענבים ושאר יוצא מן הגפן מצטרפין יחד לכזית ואף על פי שאינן שלימין חייב:

חייב שתים. אחת משום כל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל ואחת משום בריה דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

כל האיסורין. ששיעורן שוה שהן בכזית מצטרפין לכזית ללקות עליהן כדתנן פ"ד דמעילה כל הנבלות מצטרפות זו עם זו:

ולאיסור. שנפל לתוך ההיתר משערין אותו כאלו נפלו בצל או קפלוט לתוך הקדרה ואם נפל מן האיסור כשיעור זה שאלו נפלו אלו תוך הקדרה היו נותנין בו טעם אף המאכל אסור:

נבלה שביטלה בשחוטה בטלה מגעה דבר תורה. כלומר בטל מגע טומאתה מדאורייתא והנוגע בנבילה זו טהור שכבר נתבטלה:

כל. איסורין שנותנין טעם בקדרה אין בהם איסור דאורייתא ללקות עד שיטעום ממשו של איסור בכזית אבל אם סילק האיסור מקדרה אע"פ שנתן טעם בהיתר אינו לוקה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא:

ה"ג הרי לא טעם ממשו ואת אמר לוקה. וה"פ הרי האוכל כזית חלב שנתבשל בה בשר לוקה אע"פ שאין בחלב ממשו של בשר אלא טעמו:

ה"ג כאיניש דשמע דאמר בעל דינו דבר ושותק ואינו חש להשיב וה"נ שאני בשר בחלב דחידוש הוא:

אין לוקין עליהן. עד שיטעום ממשו של איסור:

חוץ מנותני טעם. באיסורי נזיר לוקה עליהן אע"פ שלא טעם ממשו:

ה"ג א"ר זעירא כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפי' לא טעם כו' וכ"ה בערלה. וה"פ כל איסורין שבתורה שנתנו טעם בהיתר אע"פ שהוא אסור מ"מ אינו לוקה עליו עד שיאכל מגוף האיסור כשיעור חוץ מנזיר אפי' אכל כזית מההיתר שנתן בו איסור שיש בו שיעור כזית טעם אע"פ שאין שם מגוף האיסו' לוקה דחשבינן לטעם כעיקר:

כל נותני טעמים. כל איסור שנתן טעם בהיתר אין איסור והיתר מצטרפין ללקות עליו עד שיאכל ממשות של איסור כשיעור דהיינו כזית חוץ מאיסורי נזיר אע"פ שלא אכל אלא מקצת ממשות של איסור ומקצת מן ההיתר שנתן בו האיסור טעם מצטרפין ולוקה ור' זעירא ור' בא פליגי בפירושא דשמעתתא דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן:

מתני' מסייעא לדין כו'. תניא כוותיה דר"ז ותניא כוותיה דר' בא:

אכל ממנה. ממה שבקדרה כזית פטור אע"פ שנתן היין טעם בהיתר מ"מ אין בכזית שאכל טעם של זית יין שהרי נתערב מטעם היין באוכל הנותר:

עד שיאכל את. כל המאכל שנתערב בו הזית דתו ליכא לספוקי דודאי אכל כשיעור מן האיסור והך ברייתא דלא כר' בא דלדידיה אפי' אכל כזית מהמאכל יהא חייב שבכל כזית יש בו ממשו של האיסור גם יש בכולו טעם האיסור ומצטרף:

ה"ג וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו ומה ת"ל וכל משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב מכאן כו'. וכן משמע בספרי ובבבלי:

לכל איסורין שבתורה. דחדא מהנך דקחשיב ודאי אית ביה בשאר איסורין:

שאין איסורו איסור עולם. דקרא בסתם נזיר משתעי שאין איסורו אלא עד שלשים יום:

ואין איסורו איסור הנאה. שמערבין לנזיר ביין:

ויש היתר לאיסורו. ע"י שאלה לחכם שיתיר לו נזרו אף תוך שלשים יום:

מכאן למדו חכמים כו'. אין זה מדברי הברייתא אלא סתמא דש"ס מסיק כיון דמכאן דהיינו מנזיר למדו חכמים לכל האיסורין אם כן קשיא לר"ז דקאמר בשאר איסורין אינו לוקה על טעם כעיקר חוץ מאיסורי נזיר הרי מפורש דגמרינן שאר איסורין מנזיר:

מה שכר שנא' להלן. בביאת המקדש רביעית דבעינן שישתה מידי דמשכר והיינו רביעית אף הכא נמי ברביעית:

חזרו לומר. משנה אחרונה מדכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וה"ל למימר לא יאכל ש"מ דמפרשים לקרא שבא לאסור הענבים עצמן ששרה ואפ"ה כתיב לא ישתה לומר לך מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:

והוא דשרייה בכזית יין. דוקא שיש בו כזית יין לבלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע:

ה"ג כוס מזוג אין לוקין עליו. וה"פ אם היה יין מזוג במים אין לוקין עליו:

הדא דאת אמר. דאין לוקין עליו אלא בשלא התרו בו משום משרה אלא משום יין אבל אם התרו בו משום משרה לא כן הדין אלא לוקין עליו:

תלמוד לומר משרת וכל משרת. ה"מ למכתב משרת וכתיב וכל משרת לרבות כל המשריות היוצאין מן הגפן לחייב אלאו דמשרה:

משרה יין ביין. מזג שני מיני יין יחד מצטרפין לכזית וכן ענבים בענבים:

משרת ענבים. מהו שיצטרפו ללאו דמשרה:

ה"ג אכל חצי זית יין וחצי זית יין משרה חייב. דמ"מ אכל כזית יחד:

ופריך זה בפני עצמו פטור כו'. אלו היה אוכל כל אחד בפני עצמו היה פטור דלאו דיין ליכא וכן לאו דמשרה אינו דבכל לאו אין בו כשיעור וכי מפני שצירפם יהא חייב בתמיה:

ופריך זה בפני עצמו כו' חייב שתים. אחת אלאו דיין ואחת אלאו דמשרה וכי מפני שצירפם לא יהא חייב אלא אחת בתמיה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף