שיירי קרבן/נזיר/ו/א

שיירי קרבן נזיר ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלשה. עד דלא יתברינה כו'. בקונטרס קצרתי. ועיקרן של הדברים היא בבבלי סנהדרין דף סב. דאמרי' התם גבי שבת דרשינן קרא דועשה מאחת מהנה דה"מ למכתב ועשה אחת מהנה א"נ ועשה מהנה א"נ ועשה אחת אלא למדרש על אחת ועל מקצת מאחת ועל מקצת מהנה ומדסמכינהו להדדי למדרש על אחת שהיא הנה ועל הנה שהיא אחת וגבי ע"ז דרשינן אחת זביחה מאחת מקצת סימן הנה אבות זיבח וניסך כו' מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון ע"ז ושגגת עבודות הנה שהיא אחת שגגת ע"ז וזדון עבודות ופריך שגגת ע"ז אי אפשר או מזיד הוא או דלאו כלום הוא ע"ש. והשתא ר' יוחנן הכי פריך אי אמרת שאינו חייב על חילוק מלאכות אלא אחת יש כאן אחת כלומר הנה שהיא אחת שאפי' עשה הרבה עבודות בזדון ע"ז אינו חייב אלא אחת ואין כאן הנה כלומר אחת שהיא הנה. מן דתברה בידיה ואמרת לחייב על כל אחת יש כאן היה כלומר אחת שהיא הנה דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות ואין כאן אחת כלומר הנה שהיא אחת שאי אפשר למצוא אלא בשגגת ע"ז וזדון עבודות ובשגגת ע"ז אין כאן איסורא כלל וכיון דליכא לקיומי קרא דמאחת מהנה בע"ז מסתבר טפי לומר דהשתחויה ללאו יצאה מלומר דהוי יצא מן הכלל דא"כ כללא למה לי אלא ללמד שאם עשאן לכולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. והיינו דמסיים בירושלמי שבת ר"פ כלל גדול והיכן בע"ז בעבודתה בעבודות הגבוה בהשתחויי' בעבודתה לחייב על כולהן אחת בעבודת הגבוה לחייב על כל אחת ואחת בהשתחוייה לחייב על מקצתה כן נראה הגי' הנכונה וה"פ בעבודתה הנה שהיא אחת דאף שעשה עבודות הרבה מעבודות שעובדין אותה בהן בזדון ע"ז ושגגות מלאכות אפ"ה אינו חייב אלא אחת. בעבודת הגבוה היא אחת שהיא הנה שאם עשה עבודות הרבה מעבודות גבוה בהעלם אחת בזדון ע"ז ושגגות מלאכות חייב על כל אחת ואחת מאחת ואפי' מקצת אחת היינו שלא השתחוה בפישוט ידים ורגלים אפ"ה חייב. מיהו בירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות גרסי' אע"ג דרשב"א אומר זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודות גבוה בעבודת השתחויי' שהוא חייב על כל אחת ואחת. לפ"ז נראה דה"פ והיכן בע"ז שיהא חייב על כל אחת ואחת כגון בעבודתה כו'. אך סוף הסוגיא לא משמע אלא כדפירשתי. וא"ת בבבלי שם משמע מ"ד חייב על כל אחת ואחת סובר דקרא דועשה מאחת מהנה לא קאי אע"ז וכדפריך רב יוסף שם וי"ל היינו אי דרשינו השתחוייה יתירא לחלק אבל בסוגיין משמע מאן דמחייב על כל אחת ואחת מקרא מאחת מהנה יליף ושפיר השיב ר' יוחנן. ור' זכאי סובר כסוגיא דכריתות שיש למצוא שגגת ע"ז א"נ מפרש לקרא כדכתיבנא. וסוגיית הבבלי והירושלמי הפוכות דבירושלמי קאמר ר' זכאי דחייב על כל אחת ור"י קאמר שאינו חייב אלא אחת ובבבלי שם אמרי' ר"ז אמר אינו חייב אלא אחת ור"י אמר דחייב על כל אחת. ובקונט' הגהתי בדר' זכאי והשתחוה. משום דקשיא אמאי יגרע השתחוייה משאר עבודות. בשלמא אי ס"ל דאינו חייב אלא אחת ניחא דסובר השתחוייה אינה בכלל שאר עבודות וכמ"ש רש"י סנהדרין דף סג ע"א וע"ש בתו' אבל לגירסתינו אין חילוק בין השתחוייה לשאר עבודות. מיהו י"ל לפמ"ש לשיטת הירושלמי סובר ר"ז דחילוק מלאכות בע"ז ילפי' מאחת מהנה א"כ צ"ל השתחויי' ללאו יצאה הלכך ל"ג השתחוה בדברי ר' זכאי. ועמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה השתחוה כו" ותימא על הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ז מה' שגגות חילוק מלאכות דע"ז ילפי' מאחת מהנה א"כ צ"ל דהשתחווי' ללאו יצאה וכדא"ר יוסף סנהדרין דף סב ובהלכות ע"ז פ"ז כ' דהמשתחוה לע"ז חייב כרת וצ"ע:

ובע"ז כלל שהוא בצד הפרט. וא"ת נימא שהכלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל דכתיב לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם דמיותר ללמד דכל מיני עבודות בלאו וכ"כ רש"י סנהדרין דף ס' ע"ב:

א"כ והכתיב לא תשתחוה וגו'. וא"ת נדרשנו בפרט וכלל ופרט ונמעט כל דלא דמי לפרט שהוא דרך כבוד ונמעט כל שאינו דרך כבוד ואפי' היא עבודתה וא"ל מדמחייב הכתוב אפעור שעבודתה דרך בזיון דאיכא למימר אף בפעור אינו חייב אלא בעובדה באחת מעבודת פני' ונראה דס"ל כלל ופרט וכלל הוא. דגרסי' בירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות ר' בון בר חיי' בעי קומי ר"ז לא תשתחוה פרט לא תעבדם כלל לא תשתחוה לאל אחר חזר ופרט פרט וכלל ופרט הוא אין בכלל אלא מה שבפרט ר' בון בר כהנא בעי קומי ר' הילא לא תעשון כן כלל זובח לאלהים יחרם פרט בלתי לה' לבדו חזר וכלל כלל ופרט וכלל והכל בכלל וריב' המגפף והמנשק א"ל לאיזה דבר נאמרה השתחוייה לא ללמד על עצמה שהוא מעשה לאפוקי' המגפף והמנשק שאינן מעשה. כך היא הגי' הנכונה והגירסא שלפנינו מוטע'. שמעינן מהכא כל שיש בה מעשה מרבינן בכלל ופרט וכלל ולא ממעטי' בפרט וכלל ופרט ועדיין הדבר צ"ע:

מכיון שאין את למד כו'. שבת פ"ז ה"ב הגירסא מכיון שאת למד מצדו אפי' כלל במקום אחר את למד. ואינו נכון וגירסא שלפנינו עיקר. וא"ת כל הני פרטי למה לי וי"ל כבר אמרו בבבלי סנהדרין דף סג שלש השתחויות בע"ז למה לי כו'. ועמ"ש בסמוך:

ובע"ז פרט ואח"כ כלל וקשה הא תניא בת"כ תחלת ויקרא (ובבבלי פ"ק דיבמות וכריתות מביא) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (דכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל) להקיש אליה ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח. והא הכא הפרט תחלה פ' צו והכלל פ' אמור ואפ"ה דרשינן בדבר היוצא מן הכלל. וא"ל התם אין הפרט סמוך לכלל הא אינהו אמרי דאף שכלל ופרט במקום אחד דרשינן בדבר שיוצא מן הכלל. ואף שבת"כ פ' צו נמצא גי' אחרת מ"מ דרשינן דבר שיצא מן הכלל בכה"ג. וכמדומה שנעלם אז הרב בק"א סוגית הבבלי דיבמות וכריתות פ"ק ע"ש. ודוחק לומר דפליגי חבריא אח"כ. גם בירושלמי שבת פ"ז ה"ב פריך מברייתא זו ע"ש וצ"ע:

ופרט למלאכת גבוה. עיין בקונט'. וקשה השתחויה לאו מלאכת גבוה היא שאין עבודת גבוה בכך. וכן מפורש בבבלי דף ס' ע"ב ולמה יצאה זביחה להקיש אליה ולומר לך מה זביחה שהיא עבודת פנים וחייבין עליה אף כל שהיא עבודת פני' חייבין עליה מיתה יצאה השתחוייה לידון בעצמה ופירש"י שאין השתחויה דומה לזביחה שאינה. עבודת פני'. ובשבת פ"ז ה"ב כתבתי בתו' שאין השתחויה דומה לזביחה לפי שאין בה מעשה וכן מפורש בירושלמי בש"ס בסמוך. אך חזקיה הוא דקאמר התם הכי ורש"י פי' הברייתא אליבא דר' יוחנן דמוקי לברייתא דמייתי הבבלי סנהדרין דף סה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבח וקיטר וניסך והשתחוה דאתיא כרבנן דסברי עקימת שפתיו וכפיפת קומתו הוי מעשה. ודוחק לומר דמ"מ אין למילף השתחואה מזביחה דהשתחואה מעשה זוטא וזביחה מעשה רבא. גם לשון הש"ס שם בסנהדרין משמע כפירש"י. ובירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות מבואר שהשתחויה מעשה וכמ"ש בסמוך בתו' בד"ה א"ל כו' ע"ש. ומה שכתבתי עוד שם בשבת בתו' בד"ה לצורך כו' דהשתחויה מיקרי עבודת פנים שמשתחוין לגבוה ע"ש נראה מדלא מרבי' אלא זיבח וקיטר וניסך ולא קחשבינן השיר ש"מ דעבודה ממש בעינן:

השתחויה לצורך יצאת כו'. וא"ת כיון דיצאה מיהת ומלמדת על עצמה שחייבין עליה מלמדין הכלל כולו ממנה וי"ל הא דקאמר לצורך יצאה לאו דוקא אלא ר"ל שלא היתה מעולם בכלל א"נ ה"ק אי לאו לא תשתחוה ה"א שאין השתחויה בכלל לא תעבדם והשתא קמ"ל קרא שגם היא בכלל ונפקא מיניה בין שני תירוצים אלו דלתירוצא קמא אי עשה זיבוח והשתחויה בבת אחת חייב שתים ול"ג בדר' זכאי השתחוה דא"כ איך פליג ר' יוחנן ואמר דאינו חייב אלא אחת ולתירוצא בתרא אפי' השתחוה ועשה עבודה אחרת בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת וגרס' בדר' זכאי השתחוה. ועיי' בתו' סנהדרין דף סג. וכמ"ש לעיל בסוגין בד"ה עד כו'. מיהו קשה ל"ל קרא להשתחויה לצורך עצמה אי ללאו הא ודאי לא גרע השתחויה מגיפוף ונישוק או סך ומנעיל דתנן במתני' דחייבין עליהן בל"ת ואי לכרת הא לא כתוב בהאי קרא דלא תשתחוה ולא תעבדם חיוב מיתה. (ודברי רש"י סנהדרין דף ס' ע"א בד"ה אזהרה כו' צ"ע.) ואם נאמר דמיתורא קדריש חיוב מיתה קשה הא דאמרי' ג' השתחויות בע"ז ל"ל אחת לכדרכה כו'. גם. בסנהדרין דף ס' לא משמע הכי:

ולמה יצאו למעט כו'. וא"ת מנ"ל דלמעט יצאו דלמא לחלק יצאו וי"ל אם אמרינן למעט יצאו ה"ל ככל כלל ופרט דאמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט ולא נגרע הכלל בשביל כך אבל אי אמרינן לחלק יצאו אין הכלל שלם א"כ טפי אית לן למימר דדרשינן בכלל ופרט וא"ת תרי מיעוטי חרצנים וזג ל"ל וי"ל הני אצטריכו ללמד אע"פ שאינן ראויין לאכילה חייב עלייהו ולא דייק ליה אלא מדלא כתיב חרצן וזג וכ"כ תו'. והא ליכא למימר דאצטריכו לחייב על כל זג וחרצן שתים וכמ"ש תוס' דהא אמרי' לקמן בסמוך ובבבלי דף לח מדכתיב ענבים לחים ויבשים שמעינן דחייב על כל א' בפני עצמו והיינו לחלק דהא ודאי לחים ויבשים בכלל כל אשר יעשה מגפן היין נינהו. והיינו טעמא דפריך הש"ס ויחלקו ולא יצטרפו ולא קאמר קרא אתי לחלק שחייב על כל א' דזה שמעינן מדכתיב ענבים לחים ויבשים:

והא תני משום ר"א כו' אף עלים ולולבים במשמע. וא"ת הא מתני' דלא כר"א מדקתני היוצא מן הגפן ולא תני הגפן עצמו וי"ל אע"ג דמתני' דלא כר"א מ"מ אין סברא לומר דר"א פליג ארבנן בענין הצטרפות דא"כ ה"ל לפלוגי נמי בהא. אלא דקשיא לי הא לר"א נמי איצטריך חרצנים וזג למידרש ריבוי ומיעוט וממעטינן ממיעוטא שבישתא כדאמרי' בבבלי בסוגיין וי"ל דירוש' ל"ל הך דרשא אליבא דר"א. אך קשה לי להבבלי נימא אליבא דרבנן פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי ופרטא בתרא אתי למעט דלא יצטרפו. וטפי אית לן למימר הכי מלמימר דפרטא בתרא לאו לגופיה אתי אלא ללמוד במקום אחר כמפורש שם. גם מאי דמשני תמן לצורך נכללו כו' קשה נימא דכלל לרבויי עלי' ולולבים קאתי ופרטא למעוטי דלא מצטרפי וצ"ע:

טריפה מנין. וא"ת הא כתיב וטריפה לא תאכלוהו וי"ל האי לא תאכלוהו לא קאי על טרפה רק על חלב דכתיב ברישא. ובז"ר כ' ואפשר דמקשה על שאר מיני טרפיות וממ"ש לקמן יתבאר שנכון כמ"ש. וא"ת הא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וי"ל קרא איצטרך ליוצא חוץ למחיצה דומיא דשדה אסור. אך קשה א"כ צריכין לומר בשר היוצא הרי הוא כטרפם ואסור שמעינן מינה דאף טרפה אסורה וי"ל מקרא לא שמעינן אלא דטרפה ממש הנדרסת מחיה ועוף הטורפים אסורים אבל שאר טרפות לא שמעינן. לפ"ז אפשר לקיים הגירסא נבלה לרבות הטרפה וה"ק מדכתיב נבלה ולא חילק הכתוב בין בבית בין בשדה אף טרפה אין חילוק בין שנטרפה בשדה ע"י חיה או עוף בין שנטרפה בבית וכ"ה במכילת' וברמב"ם פ"ד מהמ"א. מיהו אין לשון הש"ס משמע כן דמדומיא נפקא לן אלא מריבוייא הוא דמרבינן:

שנייא היא שחזר וכלל. וא"ת א"כ כל לרבות טרפה למה לי הא מבשר בשדה טרפה שמעינן וי"ל ודאי אי לא כתיב כל ה"א דאין טרפה אלא דרוסה אבל השתא דכתיב כל שמעינן טרפה לאו דוקא אלא דיבר קרא בהווה וכמ"ש בסמוך וא"ת בשר בשדה טרפה ל"ל י"ל דאיצטרך שלא ילקה על אבר מן החי מטרפה שתים. והרמב"ם כ' פ"ד מהמ"א דמהיקישא דנבלה וטרפה ילפי'. וקשה אף שכן הוא במכילתא מ"מ מש"ס דזבחים דף סט אין נראה כן דקאמרי' התם אמר ר' יהודה טרפה למה נאמרה כו' אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה ומסיק התם כל מקום שנאמר נבלה וטרפה מיותר טרפה לדרשא ובין לר"מ ובין לר"י איצטריכו ע"ש. ולפמ"ש הרמב"ם קשה הא איצטרך טריפה להיקישא. ודוחק לומר דאסמכתא בעלמא היא הך היקישא דבכל מקום משמע דכל טרפיות דאורייתא הן. וכ"נ ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א אע"פ שכל הטרפות הל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוס' החמירו בה. הרי דסובר דכל טרפיות דאורייתא הן אלא שאינן מפורשין דמהיקישא שמעינן. וטפי ה"ל למימר דמכל ילפי' שאר טרפיות וכמ"ש. ואף דהבבלי חולין דף קג פליג אסוגיין לרשב"ל דיליף נמי אבר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר ע"ש מ"מ בהא לא פליג אי ילפינן שאר טרפיות מכל או מהיקישא ע"ש וצ"ע:

מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת. וא"ת א"כ למה פרטן הכתוב וי"ל אי מכללא ה"א דוקא כשאוכל חלב ודם יחד הוא דחייב אבל כשאוכל אחת מהן פטור. אך קשה הניחא לר' יאשי' אלא לר' יונתן דאמר משמע כל א' בפני עצמו עד שיפרוט לה הכתוב יחדיו מאי איכא למימר וע"ק למאי דמשני קרא דכל חלב וכל דם נמי משמע דחייב על כל אחד בפני עצמו הנך פרטי דחלב ודם למה לי ונראה דהפרטים מיצרך צריכי להו. וכן פירש"י פ' חרש לא יאכל כל דם מיותר דכתיבי כמה אזהרות בדם ואיצטריך ליה למעט קטנים וכן חלב נמי איצטריך לשום דרשא:

אמר לון אלו הוה כתיב חלב ודם יאות כו'. ותו' כתבו חולין דף קב בד"ה לר"י כו' שאני התם דכתיב ובשל בוי"ו דקאי אאל תאכלו וה"נ אי הוה כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו היה לוקה שתים ע"כ. וקשה א"כ אי הוה כתיב חלב ודם לא תאכלו לא היה יאות דעדיין היה חייב שתים. אם לא שנגיה אי הוה כתיב חלב דם לא תאכלו יאות וכן צריכין להגיה בסמוך אי הוה כתיב מחרצנים זג יאות וצ"ע:

והא כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה כו'. וקשה הא מהך קרא לא משמע כלל חרצנים וזגים והא דאמרינן לקמן בסוגיין משרת חרצנים מנין ת"ל משרת וכל משרת. היינו לאחר דכתיבחרצנים וזג מפורש בקרא אבל בלא"ה לא הוה מרבינן מכל חרצנים. ונראה דה"ג והא כתיב כל אשר יעשה מגפן היין. דמהאי כללא ודאי מרבינן הכל. אך קשה לפמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה ולמה כו' דאיצטריך חרצנים וזג לגופייהו אע"פ שאינן ראויין לאכילה א"כ מעולם לא היו בכלל ולמה ליה לש"ס למפרך מכללא מהפרט לחודיה ה"ל למפרך וע"ק דאמרי' בבבלי בסוגיין ועד לרבות בין הביניים א"כ מאי משני הא איצטרך ועד ומנ"ל דאתי לאפסוקינהו מיהו הא י"ל מ"מ כיון דאפסוקינהו קרא ממילא אמרינן דחייב על כל אחד בפני עצמו:

מה פליגין כשחלקו בפיו ואכלו כו'. כ' תוס' חולין דף קג ע"ב בד"ה חלקו מן בחוץ פירש"י כזית אבר מהחי חלקו לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ אכל חציו השני משמע דאם נתן שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ"ע ואין נראה כו' ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעיא שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר דהכא חידוש הוא כדפי' בקונטרס ואין לך בו אלא חידושו אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וכו' ע"ש. ואני תמה אפרש"י הרי בסוגיין מפורש כפי' תוס' דלפירש"י קשה למה קאמר חלקו בפיו פליגי ה"ל למימר נתן שניהם בפיו בבת אחת פליגי ועוד מדפריך א"כ אפי' חלקו בחוץ כו' ש"מ אם הניח שני החלקים בפיו בבת אחת אפי' לר' יוחנן פטור וכמ"ש בקונטרס. ומ"ש תו' דלכך פטור דבעינן שיהא עליו שם אבר כו'. אין נראה כן מסוגיין אלא הטעם דלאו דרך אכילה היא. ותדע דאין הטעם משום חידוש כפירש"י דהא מסיק דאף בנמלה ובערלה ומצה פליגי. גם עיקר פירושו תמיה לן דכתב או דלמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב עלייהו והכא מחייב אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת חייב ע"כ. וקשה דגרסינן נדרים דף ד' ועוד חידוש הוא לחומרא ופי' הר"ן היכי מייתית מיניה קולא דלא ליקום בבל תאחר וה"נ אמרינן בחולין דף צח חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כו' אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן הרי מפורש כל היכא דחידוש הוא לחומרא כל החומר דאיכא באחריני נותנין ליה א"כ יש לנו לומר באבר מן החי דמצטרפין ככל איסורי תורה. אלא דלא קשיא מידי בכל איסורי תורה אמרינן דמצטרפין שיעורייהו לחצאין תוך כדי אכילת פרס אם אכל כזית בבת אחת יהיה מאותו המין או ממין אחר אבל פחות מכזית לא הוי דרך אכילה כדאמרינן בסוגיין ועדיין הדבר צ"ע ובמקום אחר הארכתי:

ענבה שחלקה בפיו כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי ענבה דקאמר אי בנזיר שאכל ענבה קאמר מ"ש נזיר משאר איסורי תורה ועוד הא בנזיר בעינן כזית דכתיב לא יאכל ואין אכילה פחותה מכזית ונראה דסובר הירושלמי נזיר חייב על ענבה כשהיא שלימה אע"פ שאין בה כזית. והא דתנן ואינו חייב עד שיאכל ענבים כזית היינו כשאינן שלמין. ולכך נקט ענבים אע"ג דחרצן וזג נמי דאיכא הכי קמ"ל דוקא ענבים שלמים הוא דלא בעינן כזית אבל רסקן בעינן כזית. ונראה דיליף ליה מיתורא דקרא וענבים לחים ויבשים ל"ל הא כתיב כל אשר יעשה מגפן היין בשלמא חרצן וזג איצטריך לפרטא כמפורש בבבלי אבל ענבים קשה אלא ללמד דחייב על ענבים שלמים אע"ג דאין בהן כזית. והא דאמרי' לקמן בהלכה זו דאיצטריך וענבים לחים ויבשים לחייב על זה בפני עצמו כו' מיתורא דלחים יליף וכן משמע לקמן בסוגיין דקאמר אף בצירופי נזיר כן כו' אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים. ש"מ דסובר דחייב אענבים משום בריה. ורש"י פי' במתני' והא דקתני ענבים לאפוקי מדר"א ע"כ וקשה תינח למאי דדייק מסיפא אלא למאן דדייק מרישא לא משני מידי דהא ענבים דמתני' מיותר דה"ל למתני ואינו חייב עד שיאכל ממנו כזית דהא ביוצא מן הגפן קאי מיהו הרמב"ם לא חילק בכך אלא סובר אפ' בענבים שלימים בעינן כזית. ונראה שסובר שהבבלי פליג. דגרסי' בירושלמי פ' כיצד מברכין ר' יוחנן בירך אזית בלא גרעינתו משום בריה ואפי' אכל פרידה אחת של ענב או רימון טעון ברכה. ובבלי שם משני ר"י זית גדול אכל. ש"מ דסובר דאין לברך על בריה וכ"כ תו' והרשב"א שה ופליגי נמי בכל איסורי תורה אי בעינן כזית אפי' בבריה דאין אכילה פחותה מכזית או דלמא אף פחות מכזית מיקרי אכילה כשהוא בריה. והשתא הירושלמי הכא לשיטתו. אך תוס' והרשב"א שם מתרצים להשוות התלמודים ע"ש לפ"ז יש לחייב על כל איסורי תורה. ולא מצאתי דבר זה מבואר וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס. ולפמ"ש אין אנו צריכין ליתורא דענבים לחים וצ"ע:

א"ל תמן דבר שיש בו איסור וטומאה כו'. וקשה א"כ נמלה נמי לא פליגי בה ר"י ורשב"ל דהא אין בה טומאה דאין מטמאין אלא שמנה שרצים בלבד וי"ל ר"ז פליג נמי אנמלה והא דבעי ר' בא בר ממל בסמוך ממצה נמי פליג אר' זעירא:

מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו. ללישנא בתרא שבקונטרס קשיא הא החלוקה מהני נמי לבטל איסורו שכשהוא שלם מצטרפין הגידים והעצמות ומשחלקו לא מצטרפין ובעינן כזית בשר וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א וא"ל זהו דוקא למ"ד חלקו ואכלו פטור כמ"ש הה"מ שם דמה' יליף לה הרמב"ם ע"ש ועלה אנו מדייינים דהא בחלקו מבחוץ אף ר"י מודה דפטור א"כ ה"נ כיון דחלקו מבחוץ מהני לבטל איסורו ה"נ יש לנו לומר אף בחלוקה מבפנים הלכך מחוורתא כלישנא קמא:

מכל מקום לא נהנה חכו בכזית. עי' בקונטרס שהגהתי. והוא הנכון וכן איתא בבבלי חולין דף קג כל שנהנה חכו בכזית אפי' בזה אחר זה חייב. והא דאמרינן לעיל חלקן מבחוץ לד"ה פטור היינו בדבר שאין בו כזית בשר ושלימותו מהני דליהוי כשיעור וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהמ"א וזה דלא כפירש"י שם והמג"א כ' בא"ח סי' תע"ה ס"ק ד' ומהרי"ל כ' דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא יותר מאכילת פרס אבל ס"ו משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך לאכול ביחד וכ"מ חולין ספ"ז דצריך לבלוע יחד ע"כ. ותימא אדרבה ספ"ז דחולין משמע דא"צ לבלוע כזית בבת אחת דהא קיי"ל כר' יוחנן דכל שנהנה גרונו כזית סגי ואפי' הקיאו ביני וביני ואיך נאמר דקפדינן שיבלענו יחד בבת אחת ואף דאמר רשב"ל אכילה במעיין בעיא הא לא קיי"ל הכי וכי אמר לכתחלה צריך לעשות כרשב"ל ומאי דאמר שם ס"ו אכל חצי זית כו' דדייק ליה דוקא אכל דיעבד אבל לא לכתחלה לא נקט הכי אלא דלכתחלה צריך להניח הכזית בפיו בבת אחת משום תקלה שמא לא יאכלן תוך כדי אכילת פרס אבל בליעה לא זכר כלל. ולפום סוגיין משמע דאף רשב"ל מודה בשנהנה חכו בכזית. ואין להרחיק פלוגתייהו כל כך להצריך בליעה בבת אחת וזה ברור:

פרודין של רימון כו'. עיין בקונטרס. אך קשה מ"ש ערלה דנקט ונראה דסובר הירושלמי דאף על פירוד אחד חייב בערלה משום ברי' כמ"ש לעיל בד"ה ענבה כו ופריך מה אנן קיימין מאי קמיבעיא ליה פשיטא דלכ"ע אינו כלום דהא נתבטל ברייתו ואי משום דאין הפסד בפירודו דכן דרך לפרדו משום משקה הא היוצא מי הרמון אין בו משום משקה ומשני כי קמיבעי' ליה לר' ניסא כשבלע הפירודין שלם מי אמרינן כיון שיש עליהן עור אין כל פירוד לחודיה מיקרי ברי' או דלמא כיון שכל אחד לחוד קאי מיקרי בריה אך קשה א"כ לא שייכא הך איבעיא בפלוגתא דר"י ורשב"ל. ואפשר בשפירד הרימון תוך פיו קמיבעיא ליה וה"ה דהוה מצי למיבעי בכל איסורים אלא חדא מגו תרתי קמיבעיא ליה אי הוה בריה ואת"ל דהוי בריה מי הוה חילוק בפיו חילוק או לא. והמג"א כ' בא"ח סי' ר"ט ס"ק ג' משמע בחולין דף קיט קטנית אחד מיקרי בריה אע"פ שהרבה גדלים בשרביט אחד ע"כ. וקשה בין לפירש"י בין לפי' תו' אין ראיה משם. רש"י מפרש שרביט היינו הכיס שהקטנית מונחים בתוכו י"ל לכך אינו משני בשרביטין ברי' שאני כיון שאין בה אלא גרגיר אחד לכך לא מיקרי בריה וכ"ש לפי' תו' דשרביט היינו הקלח שהשומרים דבוקים בו פשיטא דליכא לשנויי הכי שאיו הקלח מיקרי בריה כשאין כל השומרים דבוקים בו ואף דרש"י כתב שם ה"ה דמצי לשנויי בשרביטין בריה שאני היא גופא קשיא דה"ל למידק שאין קטנית א' מיקרי בריה דאל"כ ה"ל לש"ס לשנויי הכי בשרביטין וצ"ע:

טריפה שעשאה נבילה כו'. וא"ת הא קי"ל אין איסור חל על איסור ואיך יבוא איסור נבלה ויחול על איסור טריפה וי"ל סובר הש"ס אע"ג דבעלמא אין איסור חל על איסור הכא שאני דגלי קרא בנבילה אחע"א דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלוהו ויחול איסור נבלה על איסור חלב וה"ה דחל נמי איסור נבלה על איסור טרפה וכן כתבו תוס' מעילה דף יז ומכות דף טז ע"ש:

ודא מסייעא לר' יוחנן כו'. וקשה א"כ ל"ל לר"י לרבות טרפה מכל נבלה תיפוק ליה טריפה היינו נבלה וליכא למימר לפי הגי' שלפנינו לעיל בסוגיין לא יליף ליה מכל אלא ממאי דטרפה היא נבלה שמעינן טרפה דא"כ מאי לרבות טרפה דקאמר ר"י גם כתבתי לעיל שגי' בקונטרס עיקר וע"ק דמסיים בהך ברייתא אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה כמפורש זבחים דף סט ע"ש. ולר' יוחנן קשיא דלמא איצטרך ללמד דטרפה שנעשית נבלה לוקה שתים ואף שי"ל דטפי אית לן לאוקמי הך קרא בטומאה דאיירי ביה מלהעמידו באיסור אכילה דגם באכילה אייתר לן טרפה כדמסיק התם ומוקי ליה בין לר"מ ובין לר"י לדרשא אחרינא ע"ש גם הא דמסיק ויימר נבילה היא הלשון דחוק. ומה שפירשתי בברייתא זו הוא פי' תוס' שם. והוא דחוק כמ"ש תו' שם והרבה דחק בק"א בת"כ פ' אחרי בפירושה. ונראה דר' יוסי מייתי סייעתא לרבי יוחנן דטרפה מרבינן מכל וה"פ אי סבירא לך כמ"ד טרפה חיה ואין עליה איסורא אלא שאין לה היתר בשחיטה והלא כבר נאמר נבלה דלאחר שחיטה הרי היא כנבלה ואי טרפה אינה חיה והרי היא מיד כמתה ואם תלש אבר ממנה ואכלו חייב עליו משום טריפה הרי היא בכלל נבלה דזה ודאי מרבינן מדכתיב כל נבלה. ואין לפרש הברייתא כפירושי בקונטרס דא"כ מאי קאמר והרי היא בכלל נבלה ויימר נבלה היא שזו נבלה ממש. גם אי מובשר בשדה טרפה ילפי' ערכה לא משני מידי דמהתם לא שמעינן טומאה והבן:

והלא אין לך מטמא כו'. וא"ת דלמא קרא פירושא קמפרש ובכל אשר תרמוש האדמה היינו אותן אשר הבדלתי לכם לטמא והן השמונה שרצים וי"ל דא"כ בכל למה לי. אבל בבבלי מעילה פ"ד דף טז ע"ב דייק מדפתח הכתוב באכילה דאל תשקצו היינו אכילה וסיים בטומאה דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא. והתם ודאי קשיא דלמא קמפרש קרא איזה רמש עובר עליו משום בל תשרצו. ורש"י כתב מכות דף טז ע"ב בד"ה צרעה כו' אבל לא תשקצו כו' לא כתיב בשרץ ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראה כרוחשת ע"כ. ודברי תימא הרי מפורש כאן ובמעילה דקרא בשרצים איירי ואפי' בכל השרצים. ואף אם נוקי לקרא בשמונה שרצים שמעינן דקרא איירי אפי' בקטנים. וכי תימא שמנה שרצים גדולים הם. מ"מ שמעינן מהכא דאפי' גדולים שרץ מיקריין דהא כתיב אלה הטמאים לכם בכל השרץ השורץ על הארץ וקחשיב שמנה שרצים. ומעיקרא ליתא לקושיתו דאל תשקצו בשמנה שרצים איירי כדמסיק שם במעילה במובדלין דיבר הכתוב ואנן בנמלה קיימינן ועוד לאו דאל תשקצו לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו. וכן משמע שם במכות דגרסי' התם אמר רב אחאי המשהה נקביו עובר משום לא תשקצו. ולא קאמר דלוקה עליו. מיהו נראה דהך דרב אחאי אינו אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ במשנה למלך סוף הלכות מאכלות אסורות. אבל לא מצאתי להרמב"ם שמנה לאו דאל תשקצו במנינו וצ"ע:

הרי איברי בהמה טהורין כו'. וקשה מאי פריך מאברי בהמה טהורה הא הך קרא לא כתיב אלא בשרצים וע"ק למה לא קיבל ר"י תשובת ר"א וע"ק מאי קאמר ר"ח בר בא מלא תאכל כל נבלה שאני נבלה דטומאתה בכזית וע"ק מאי התיב ר"ח משמנה שרצים הא בהו קיימינן שיהיה שיעור אכילתן בכזית ונראה דה"פ ר"א השיב אי ס"ד דקרא בא ללמד שיעור אכילתן כשיעור טומאתן יש לנו לומר הבדלתי לכם לטמא על כל הכתובין ברישא קאי ואפי' על בהמה והיכא דשיעור טומאתה בכזית אף שיעור אכילתה בכזית והיכא דשיעור טומאתה בכל שהוא כגון אבר מן החי אף שיעור אכילתה בכל שהוא ואנן קיי"ל באבר מן החי דשיעור אכילתו בכזית וה"ה לשמנה שרצים שאין לדמות שיעור אכילה לשיעור טומאה. ולא קיבל ר"י תשובתו וקאר"ח בר בא דלכך לא קיבלה דשאני אבר מן החי דמרבינן ליה מדכתיב לא תאכל כל נבלה דגם אמ"ה נבלה מיקרי והשווה הכתוב כל שיעורי אכילת נבלות להדדי. והשיב ר"ח תשובה אחריתא על ריב"ח דאף בח' שרצים בעינן כזית דתנן מעילה פ"ד דם השרץ והבשר מצטרפין וסובר ר"ח לצירוף איסור אכילה בכזית קאמר דלא שייך צירוף בכעדשה ולא קיבל ר"י תשובה זו דמוקי מתני' בצירוף טומאה ובכעדשה. והא דקאמר בסמוך ומשיבין מן הטהורין על הטמאים ה"ק שאין בהמה בכלל אשר הבדלתי לכם לטמא ולא אקשינהו רחמנא אלא לבל תשקצו ולא צריכין לדר' חייא בר בא ואין אמ"ה בכלל נבלה ומשני וכי לא השיב ר"א מטהורין על הטמאים א"כ ודאי דאיצטריך לא תאכל כל נבלה. ומתוך מ"ש יתבאר לך פי' הסוגיא דמעילה שם שוב ראיתי. להה"מ פ"ב מהמ"א שפי' כן ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו:

אכל ה' נמלים כאחת כו'. ותימא וכי האוכל חמשה שיעורים ממין ושם אחד ולאו אחד יהא חייב על כל אחד בפני עצמו וכי מפני שכל אחד בריה יתחייב עליו בפני עצמו. וגדולה מזו תנן כריתות פ' אמרו לו האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת מהו שיהא חייב על כל אחת ואחת כו' ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה' שגגות דאינו חייב אלא אחת. ורואה אני שהדברים ק"ו דהא התם קדשים הן ואיכא למילף ממעילה ואפ"ה אינו חייב אלא אחת כ"ש כאן. וע"ק מאי העלם אחת דקאמר הא לענין חיוב מלקות איירי ולא שייך כאן העלם. לכך נראה דגרסינן אכל נמלה אחת חייב עליה חמש משום בריה והכי איתא בבבלי מכות דף טז ריסק ט' נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה ואחת משום כזית נבלה והה"מ ריש פ"ד מהמ"א תמה הא אין איסור נבלה אלא במינים הטהורים. והרמב"ם ספ"ב ממ"א כ' ואחד משום כזית מנבלת הטמאים וכ' הלח"מ ולא הבינותי כיון דלוקה משום שרץ המים כו' מאי לאו דשרץ טמא תו איכא ע"ש. והיה נ"ל לומר דזהו לאו דאל תשקצו. אלא שאין לאו זה ברור אצלי וכמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה והלא כו' ע"ש וצ"ע:

רססן ואכלן אינו חייב אלא אחת. וקשה למה לא יהא חייב על כל לאוי דשרצים שנאמר בו אכילה. וכבר הרגישו בזה תוס' שם במכות בד"ה ריסק כו' ע"ש דלא שייך הכא תירוצם דהתם ונראה משנתבטלה אזדא איסור שרץ שבה וחל עליה איסור נבלה. ועמ"ש לקמן בסמוך. גם מ"ש שם וקשה איך יצטרף אותו השלם לכזית נבלות הא אין איסור חל על איסור ע"ש. תימא שלא ביארו דלשיטת רש"י ניחא שכ' בד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה. נראה שמפרש הא דגרסי' התם והביא אחד חי היינו חי ממש (ודלא כמ"ש תו') נמצא ששניהן חלין בבת אחת והכל מודין דחלין שניהם. אע"ג שכבר היה בו איסור שרץ בעודו חי מ"מ אין זה איסור חדש. דאל"כ אף על הריסוקים לא יחול איסור נבילה לשיטת תוס' שכתבו שם דלעולם איסור אכילה דשרץ קאי עלה ואיסור נבלה איסור חדש נוסף בה וצ"ע:

אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים. כ' תו' מכות דף טז בד"ה ולא כו' ולא ידענא כיון דנחית להכי למה קאמר רסק נמלה אחת והוא חייב שש לימא בחד דאית בה כזית לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית ע"כ וסוגיין לא משמע הכי ונראה לכן נקט חד והוא לרבותא אע"ג דאין שיעורין שוה דכשהוא שלם אפי' בכל שהוא חייב עליו משום בריה מצטרפין לענין כזית:

כל האיסורין מצטרפין כו' ונמלה חייב שתים. עיין בקונטרס. וקשה הא אמר רב התם אמתני' לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן. ור' אבא קאמר כל האיסורין מצטרפין משמע אפי' נמלה לנבלה טהורה. וכ"ש הכא דאין שיעורן שוין ואפי' לענין טומאה אין מצטרפין כדתנן התם וי"ל אע"ג דנמלה שיעורא במשהו כדין בריה מ"מ מצטרפת להחמור לכזית דנבלה ואע"ג דטמאין אין מצטרפין י"ל הכא דמצטרפין הנמלה חיה היינו לכזית נמלות שנתרססו א"נ ר' בא כלוי ס"ל דטמאין וטהורין מצטרפין אפילו לענין אכילה אלא שזה דוחה דא"כ הוה לן למפסק כלוי ודלא כרב דה"ל שנים במקום אחד:

כאלו הוא בצל וקפלוט. כ' הרא"פ ערלה פ"ב וקים להו לחכמים שאין בנותני טעם יותר מבצל וקפלוט והכי איתא בגיד הנשה ע"כ. ותימא אף שכן הוא בבבלי הירושלמי ודאי פליג בהא דגרסי' בערלה שם אהא דר' אבהו עד כדון דבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט (כלומר שנותנין בקדירה ממינו כדרך שנותנין מבצל וקפלוט) דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט במה אתה משערו כו' ע"ש. ואס"ד דקים להו כו' לא פריך מידי וכן מבואר בבבלי שם דפריך אדר' אבהו ולשערו בפלפלין ותבלין דאפ' באלף לא בטלין ומשני שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט:

ואתיא כהאי דאר"י כו'. תימא מאי ראיה מדר' אבהו לר' יוסי וא"ל דוקא לאיסור משערינן כבצל וקפלוט אבל לענין טומאה לא אלא לעולם בטל דלמא גם לענין טומאה איירי בכה"ג שנתבטל בענין שמועיל גם לאיסור גם במנחות ופ"ג דבכורות מפורש דאיירי שנתבטל ביבש ברוב וצ"ע:

נבלה שביטלה בשחוטה בטל מגעה דבר תורה. ודוקא מגעה אבל במשא מטמאה אם נשא כולן יחד טמא וכ"ה בבכורות דף כג. וא"ת מ"ש אם נגע בכולו יחד למה לא יטמא וי"ל מחמירין במשא יותר ממגע דתניא חולין פ' העור והרוטב דף קכד בנבלתם ולא בעור שיש עליו ב' חצאי זתים יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא דברי ר' ישמעאל רע"א הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל נושא כו'. מהשתא לר"י ודאי דמחמירין במשא יותר ממגע אלא אף לר"ע אייתר לן והנושא יטמא דסיפא אלא לאוסופי טומאה בנושא שאין בנוגע ומוקי ליה בהכי שאם נתבטלה הנבלה דליטמא במשא. וליכא לשנויי דמדרבנן מטמא במשא דהא ר' אבא דאורייתא קאמר. ומכאן מוכח דלא כמ"ש תוס' בבכורות שם בד"ה נבלה כו' בסופו ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופא ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב כו' ע"ש. גם דברי הרמב"ם ספ"א מה' שאה"ט נראין דמדאורייתא מטמא במשא ע"ש וצ"ע:

כל נותני טעם אין לוקין עליהן. וא"ת הא תנן תרומות פ"י כבד אוסרת ואינה נאסרת והא הכא טעמו איכא ולא ממשו וכ"ת כיון שגוף האיסור נבלע בבשר אם כן מאי פריך בסמוך מבשר בחלב הא ודאי כגוף האיסור דמיא דהיינו מוהל היוצא מבשר נבלע בחלב אלא ודאי כל שאין שם ממשות האיסור אלא בלוע או טעמו לאו כלום הוא וי"ל הא ודאי לכ"ע מדרבנן אסור טעם כעיקר ור' אבהו לא קאמר אלא דאין לוקין עליו מדאורייתא:

הרי בשר בחלב כו'. בבבלי חולין דף קח גרסי' אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה וכ' תוס' וא"ת הכא משמע דאביי טעם כעיקר יליף מבשר בחלב ובפ' אלו עוברין ופ"ג מינין פליגי רבנן ור"ע מר יליף ממשרת ולמר מגיעולי עכו"ם ואביי איירי בהך סוגיא משמע דידע הך ברייתא וי"ל בתר דשמעה מרבא קיבלה. ובפסחים שם הניחו בתימא ע"ש ול"נ דאביי ה"ק ממתני' מוכח דסובר טעם כעיקר דאורייתא מבשר בחלב גמרי' וצ"ל דסובר תנא דמתני' כר"ע משרת להיתר מצטרף לאיסור ובגיעולי נכרים סובר כרבנן דחידוש הוא דאי אפשר דלא פגמה פורתא. ומ"ש תו' שם דחידוש הוא פי' בקונטרס דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו אסור ולא כן הוא בפסחים ובפ' ג' מינין אלא דאי תרו להו כולא יומא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר כו' ע"ש. ול"נ שדברי רש"י נכונים דהא דבשר בחלב לא אסר ליה שרייה קולא הוא ואיך נאמר משום דחידוש הוא לקולא אף בשלא נתן טעם יאסור דחידוש הוא דחדש רחמנא גביה הא ודאי לא דמיא למילף חידושא לחומרא מחידושא דקולא וכמש"ל בסמוך לכך פי' דסובר אביי חידוש הוא זה לבדו כו' וזהו חידוש לחומרא. וא"ת הא פרש"י ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה קשה למה לא קאמר הש"ס פסחים ונזיר הך חומרא וי"ל דהתם ה"ק מדשרי קרא בבשר בחלב השריי' ש"מ שאין טעם איסורו משום טעם כעיקר דהא הכא נמי איכא טעם שהרי החלב נבלע בבשר א"נ סובר הש"ס דשרייה מעת לעת דהוה כבוש בשאר איסורי דאורייתא אסור ואפ"ה שרי וניחא לש"ס לשנויי מיניה וביה מלשנויי חידושא אחרינא וזה ברור וא"ת מאי פריך מבב"ח דלמא שאני בב"ח דאסור בהנאה וי"ל הא לאו מילף ממש הוא אלא גילוי מילתא בעלמא אי טעם כאכילה ממש הוא או לא. והא דאמרי' לקמן מיכן אתה דן כו' משמע דצריכין למילף בק"ו זה אינו אלא לרוחא דמילתא ותדע דהא האי ק"ו אינו אלא בכלאי הכרם וערלה כמפורש בבבלי בסוגיין ואנן כל התורה מנזיר גמרינן. והא דמשנינן בבבלי בב"ח חידוש הוא היינו כיון דחידוש הוא אפי' גילוי מלתא לא הוה. והשתא מ"ש תוס' פסחים דף מד ע"ב בד"ה אלא יליף מגיעולי נכרים הקשה הר"י. היכי יליף נזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסורי תורה שאין איסורו איסור עולם ותי' דחוק ע"ש. ולפמ"ש ניחא. אך קשה אמאי קאר"י כל נותני טעמים אין לוקין ה"ל למימר חוץ מבב"ח וי"ל:

כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין כו'. עיי' בקונט'. כ' רש"י חולין פ' גיד הנשה דף צח ע"ב טעם כעיקר דרבנן והכי שמעינן ליה לר' יוחנן בע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי' פסחי' פ"ג מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים הבאים כאחד א"נ גיעולי עכו"ם חידוש ומשרת להיתר מצטרף' לאיסור ע"כ ותו' הקשו מדר"ע מוקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולקי ש"מ לרבנן דמוקי ליה למשרת לטעם כעיקר נמי דאורייתא ע"ש. נראה דסברי לרש"י אף בנזיר טעם כעיקר דרבנן ותימא הרי מפורש בדבריו דנזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים ולא שייך לומר ב' כתובים אלא בדבר דאורייתא. אלא ודאי הא דקאמר רש"י אסמכתא בעלמא היא היינו הא דילפי' מנזיר אינו אלא אסמכתא וצ"ע. ומ"ש תו' עוד הא דא"ר יוחנן בע"ז דף סז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במינו. וקשה הא מפורש בסוגיין דאפילו בשאינו מינו אינו לוקה דאל"כ מאי קאמר חוץ מנזיר הא נזיר בשאינו מינו איירי דהא משרת בשאינו מינו משמע וכדאר"ע ששרה פיתו ביין ובכה"ג אף בשאר איסורין לוקה אלא ודאי כמ"ש. ונראה הא דאמרי' בע"ז לר"י טעמו ולא ממשו אסור ואינו לוקה עליו איכא לפרושי דקאי אהיתר מצטרף לאיסור וכדאמר ר' בא בר ממל בסמוך. מיהו הך שמעתתא בע"ז ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמרה ובפסחים א"ר אבהו בשם ר"י בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר. משמע דתרי מימרות הן והך דהכא אטעם כעיקר קאי וכר' זעירא דבסמוך דהך דפסחים כר' בא אתיא. וא"ל אף בנזיר איירי בששרה ענבים בענבים וכדאמרי' לקמן בסוגיין דזה ודאי לא שייך בשאר איסורים ללקות עלייהו אלא משום לאו דמשרת לחודי'. ואני תמה ממ"ש תו' שם בשם הר"י מאורליינש ר' יוחנן ס"ל כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם וליכא אלא עשה לכך קאמר דאין לוקין והא דקאמר בירושלמי דערלה אר"י כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי והכי איתא בהדיא בפסחים ובנזיר כו' ע"ש. הרי מפורש כאן דר"ז ור' בא פליגי בהאי דר' יוחנן אי איירי בעיקר או בהיתר מצטרף לאיסור מיהו אף ר' בא מודה דטעם כעיקר אסור ולוקה וכמש"ל. ועוד אי ס"ד בגיעולי עכו"ם ליכא אלא עשה הא דגרסי' בפסחים ובנזיר ור"ע טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגעולי עכו"ם. וכ' תוס' דטפי מסתבר לאוקמי משרת לטעם כעיקר מלהיתר מצטרף לאיסור ע"ש. קשה מנ"ל לר"ע לאוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור הא איכא לאוקמי לטעם כעיקר וללאו. וקושיא זו קשיא נמי לרש"י שכתב משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר דרבנן ואפי' בנזיר. וזה דלא כסברת הש"ס וצ"ע. ומ"ש תו' דאף רש"י מודה דטעם כעיקר ממש דאורייתא ולא איירי אלא טעם כל דהו קאמר כו' והאריכו להקשות עליו ע"ש ותימא ה"ל להקשות מדבריו אדבריו דל"ל למימר והא דילפי' בפסחים כו' אסמכתא כו'. טפי הל"ל דמשרת לטעם גמור קאתי והכא בטעם כל דהו איירי. אלא ודאי השתא מפרשינן דאיל הוה חמשים ותשעה נגד זרוע בשלה וילפי' מהתם דעד ס' הוה עדיין טעם אבל יותר מזה אין בו טעם ואפי' מדרבנן. והשתא כל הסוגיא אתיא כהוגן. ותו' דחקו בזה לומר דלפעמים יוצא חוץ מרוטב ע"ש א"כ מעיקרא לא ה"ל למילף שיעורא מהתם וצ"ע:

ומה ת"ל וכל משרת כו' אלא שאם שרה כו'. בקונט' הגהתי דלפי הגי' שלפנינו קשה למה לא הביא ראיה מר"ע דמתני' מאי קאמרת דאיכא לפרושי שיש בפת כזית יין וקמ"ל דהבלוע מצטרף א"כ אף מברייתא אין ראיי'. אלא ודאי כמ"ש בקונט' ועיקר סייעתא דמהך ברייתא שמעינן דאף בכל האיסורין טעם כעיקר ודלא כר"ז וכדמסיק. וא"ת כיון דמוקי משרת לטעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור בנזיר מנ"ל וי"ל מוכל דריש ליה. וא"ת הך ברייתא תקשי נמי לר' בא ניליף כל האיסורין מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור כמו דילפינן מיניה טעם כעיקר וי"ל סובר ר' בא דחטאת ונזיר שני כתובין הן לענין היתר מצטרף לאיסור ואין מלמדין והכי מסיק הבבלי לר"ע. ותוס' כתבו דף לו ע"א בד"ה אין כו' אס"ד דמוכל דריש היתר מצטרף לאיסור מאי פריך לקמן ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי לימא אנא מוכל דרשית כו' ע"ש נראה די"ל אף הך ברייתא דדרשת משרת לטעם כעיקר באו ממשרת גופא יליף דהא איצטרך משרת שחייב אמשרה בפני עצמו וכמפורש בסמוך משא"כ בכל האיסורין אלא מכל יליף ופריך שפיר:

מה שכר שנאמר להלן ברביעית כו'.וקשה דאמרי' בכריתות פ"ב ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין. הרי מתיבת שכר גופיה דרשי' רביעית א"כ מה צורך ללמוד מהתם בגז"ש ונראה דוקא בביאת המקדש דרשי' שכר מידי דמשכר דבהכי איירי דלא ליהוי פרוע ראש אבל הכא איכא לפרושי שכר כמשמעו:

חזרו לומר לא יאכל לא ישתה כו'. עיין בקונט'. ועי"ל כל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כתיבי בחד קרא ומקשינן אכילה לשתייה. והא דלא אמרינן איפכא דכתיב בקרא בתרא מחרצנים ועד זג לא יאכל ולא כתיב שתיה בהך קרא ובקרא קמא כתיב תרי פעמים לא ישתה וחד לא יאכל ש"מ דבעי לאקושי שתיה לאכילה ולא אכילה לשתיה ועמ"ש תו' פסחים דף מג ע"ב בד"ה סד"א כו'. ותוס' בסוגיין פירשו בענין אחר ע"ש ואין לשון הש"ס משמע כדבריהם:

והוא דשריי' בכזית יין. עיי' בקונט'. משמע דסובר ר"ע אין היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר אפי' על כזית הבלוע חייב. ויש לדחוק ולומר דאף ר' חנניה מודה דלר"ע היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר דבעינן שיהא בהתערובות כזית יין ואם אכל אח"כ כזית מן האיסור והיתר חייב דבעינן שיהא מעיקרא כדי איסור והראשון נראה. ומדברי הרמב"ם פ"ה מה' נזירות נראה דסובר דוכל משרת אתי דמצרפין כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו ע"ש. ובאמת כולא סוגיא דירושלמי ודבבלי דלא כוותיה ואף אם נאמר דר"ח דאמר והוא דשריי' בכזית יין היינו בכדי אכילת פרס. מ"מ רבנן פליגי אר"ע וצ"ל דסברי דאין לוקין על כזית בכדי אכילת פרס וצ"ע בבבלי דף לה גרסי' א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל א"ה חמץ נמי אין ה"נ אלא לאפוקי מאביי כו' וכתבו תוספות רש"י פי' ברייתא דמנחות אין לי אלא זית חצי זית מנין ת"ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור עירובו מנין ת"ל כי כל וק' א"כ זעירי מפרש לברייתא כאביי והש"ס קאמר לאפוקי מדאביי וע"ק מאי פריך כמאן כר"א כרבנן נמי מצי אתא דנהי דלא דרשו כל כי כל דרשי ומצי למדרש דרשא קמייתא דהיינו היתר מצטרף לאיסור ע"ש שפירושם דחוק מאוד. ונראה ודאי טפי מסתבר לרבויי כזית איסור שנתערב בהיתר מלרבות חצי זית איסור עם חצי זית היתר דכל שיעורי תורה בכזית. והשתא אי לית לן אלא חד ריבוייא לא מרבינן אלא תערובות כזית איסור בהיתר שאין האיסור ניכר בפני עצמו אבל לר"א מרבינן מכל איסור מצטרף להיתר ומכי כל עירובו דהיינו חצי זית איסור שנתערב בחצי זית היתר ואם תאמר גם לר"א נוקי כל לתערובת כזית וכי כל להיתר מצטרף לאיסור ועירובו דר"א מנ"ל וי"ל טפי מסתבר למוקמי כולא ריבוייא בחד גוונא שבשניהם אין בהן כזית איסור ודמיין להדדי דוק והבן:

אבל אם התרה בו משום משרת לא בדא. ביכולה סוגיין משמע דלוקין אלאו דוכל משרת. ובבבלי בסוגיין גרסי' אכל ענבים לחים יבשים וחרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים לוקה חמש. מדלא חשייב שריי' ש"מ דסובר דאין לוקין על משרת. ובסמוך קחשיב נמי שריי' משום משרת. ואפשר לומר דלא פליגי בבבלי והירו' והא דלא קחשיב שריי' י"ל דשייר מיניה כי היכי דשייר שכר וחומץ ואין השריי' בכלל הנך דחשיב. מיהו בסמוך מייתי הש"ס לאו דשרייה ולא קחשיב לאו דחומץ ושכר ונראה דסובר הירושלמי שריי' מיניי הוא כמו הסחיטה שהרי משרת ענבים בענבים מצטרפין כדאמר בסמוך משא"כ חומץ ושכר והרמב"ם כי פ"ה מה"נ נזיר ששתה רביעי' יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא א' כו' ע"ש. ונראה דדייק כן מדלא קחשיב בש"ס שכר וחומץ שוב ראיתי בסמ"ק שלו מכות ר"י מפורש דדייק ליה מדלא פרי' והא שייר שכר וחומץ ע"ש. וחולק אמ"ש תו' דהנך לאו שיור' נינהו אלאו משייר מיניה ע"ש. והרב בא"מ כ' דתו' כ' להדיא בד"ה ולילקי שש שאין לוקין על חמץ ויין שני מלקיות ע"כ ונהפוך הוא שמפורש שם דלוקין עליו וכ"ה דעת הראב"ד. ומ"ש הא"מ שם הגע בעצמך שאמרה תורה ומשרת וגו' אם שתה רביעית יין ורביעית משרת נחייב שתים ע"ש תימא הלא מפורש בירושלמי שלוקין על יין ועל משרת שתים איך כתב בפשיטות בהיפך וצ"ע. ומה שלא מנה הרמב"ם לאו דמשרת ללאו בפני עצמו דסובר שגם הוא נכלל בלאו דיין וז"ל מצוה ר"ב הזהיר הנזיר משתיית יין וחומץ והיינו שבשרש ערובו מן ענבים והוא אמרו וכל משרת ענבים לא ישתה ע"ש. ואף לפמ"ש בחיבורו משרת לכזית בכדי אכילת פרס הוא דאתי וכמ"ש בסמוך בד"ה והוא וכו' אף זה בכלל לאו דיין הוא. היוצא לנו מזה דלשיטת הירושלמי אייתר לן תלתא לאוין שלא הכניסם הרמב"ם במניינו וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף