מראה הפנים/נזיר/ו/א

מראה הפנים נזיר ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלשה מינין אסורין בנזיר. תני רב זכיי כו'. ובבבלי פ' ד' מיתות דף ס"ב גריס לה לדרב זכיי דקאמר אינו חייב אלא אחת ורבי יוחנן פליג עליה התם וס"ל דחייב על כל א' ואחת ופריך התם הש"ס למאי דבעי למילף חילוק מלאכות בע"ז מקרא דאחת מהנה כדדריש האי מ"ד התם לענין שבת וכדפרישית בפנים אחת שהיא הנה זדון ע"ז ושגג' עבודות והנה שהיא אחת שגגת ע"ז וזדון עבודות. האי שגגת ע"ז היכי דמי אי כסבור בית הכנסת והשתחוה לו הרי לבו לשמי' ואי דחזא אנדרט' וסגיד ליה אי דקבליה עליה לאלוה מזיד הוא ולאו בר קרב ואי דלא קביל עליה לאלוה לאי כלום הוא. והיינו נמי דפרישית דמקשי ליה רבי יוחנן הכא לרב זכיי דס"ל למילף לחילוק חטאו' דע"ז מהאי דרשא דאחת מהנה דהא שגגת ע"ז לא משכחת לה. והתם מפרק לה להאי קושיא דמשכחת לה באומר מותר דכסבו' אין ט"ז בתור'. והאי ש"ס לא ניחא ליה לשנויי הכי אי משום דלא ס"ל אומר מותר שוגג הוא אי משום דלא הוי שגגת ע"ז וזדון עבודות אלא שגגת זה וזה וס"ל האי ש"ס דחייב על כל א' וא' כדאמר רבי זעירה פ' כלל גדול. ועיין בפרק ה' דגיטין הלכה ה' מ"ש שם מענין דאומר מותר. ותו גריס לה בהאי תלמודא דשבת שם הלכה א' בתרה הא דרבי יוחנן דלעיל. ויהי כן בע"ז בעבודתה בעבודת גבוה בהשתחויה בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת בעבודת הגבוה לחייב על כלהון אחת בהשתחויה לחייב על מקצתה. כלומר דהש"ס פריך אלמה לא מצינן לאוקמי האי קרא בע"ז ונדרוש כן לענין ע"ז דקר' מיירי באלו שלשה ענינים ועשה א' דלמד שחיי' על כל א' וא' בעבודתה מיירי שעבד בעבודות שדרכה בכך כגון גיפוף ונישוק וכיוצא בהן שאינן עבודות גבוה שאם דרכה בכך חייב מיתה ובשוגג חייב על כל אחת ואחת. ודרשא דעשה הנה אתי לעבודת הגבוה זיבח קיטר וניסך שכל אלו עבודת פנים הן ואינו חייב אלא אחת על כלן דלא סבירא ליה האי ש"ס דיצתה השתחויה לחלק כדמסיק לקמן לכלהו אמוראי דהכא. (ועיין בדיבור דלקמן) ודרשא דועשה מהנה ללמד על השתחויה שכתובה בהדיא בע"ז שחייב אפילו על מקצתה וכלומר אע"פ שלא עבד כדרך המשתחוה אלא דומה לזה וכעין דדריש ממ"ס דמהנה לתולדות לענין שבת. ומשני התם רבי בון משום דכתיב בהאי פרשתא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר מצות שהמשיח מביא עליה פר יצאת ע"ז שאינו מביא עליה פר אלא שעירה בלבד. והלכך לא מיתוקמא קרא בע"ז דלא מיירי אלא בשאר מצות שהמשיח מביא עליהן פר וכדמסיק לה בבלי סנהדרין שם דמה"ט לא מצית לאוקמי קרא בע"ז וחילוק מלאכות בע"ז נפקא לן מדיצתה השתתויה לחלק. זהו פירוש הסיגיא דהכא ודשבת על נכון ועל קו האמת. והארכתי בה קצת מפני שראיתי בה פירושים זרים ורחוקים מן הדעת מהולכי דרך עקלקלות כסו חרולי' פניהם והבל יפצה פיהם ומבלתי ראוים להעלות על הכתב זכרון בספר:

השתחויה ללמד על עצמה שאינה מעשה. בבבלי סנהדרין דף ס' קאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים מנין לרבות השתחויה כו ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר מפני שהשתחויה לאו עבודת פנים היא כדפירש רש"י ז"ל שם אלא עבודה דרך כבוד מיקריא והא דלא קאמר התם הך טעמא לפי שאינה מעשה משום דלשיטתיה אזיל דמסיק שם הש"ס לקמן דף ס"ה דהשתחויה הויא מעשה כדאמ' רבי יוחנן דאפי' לרבנן דפליגי אדר"ע במגדף וסבירא להו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה מודו הכא דכפיפת קומתו הוי מעשה וסוגיא דהכא אזלא אליבא דר"ל דקאמר התם מאן תנא השתחויה דחיי' עליה קרבן ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ולרבנן לא הוי מעשה והלכך קאמר הכא דמה"ט יצאה ללמד על עצמה וכמה שהוכחתי לקמן. (וראיתי למי שכתב תמה על פירש"י ז"ל דלמה לא תחשב השתחויה לעבודת פנים ומפורש בקרא בהרבה מקומות שמצוה להשתחות בבוא בית ה' ואם שאינה עבודה ממש עכ"פ עובדין בה השם ומשום זה פי' לפי הנראה לו דאף בבבלי הכוונה כמפורש כאן דס"ד דהשתחויה אינה בכלל זביחה לפי שאין בה מעשה. ואני לא תמה דנעלם ממנו הסוגיא הנזכרת לפי המסקנא כרבי יוחנן אלא שנעלם ממני הידיעה בתחלה במקומו דקאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים כו' ומאין למד זה דהשתחויה עבודת השם היא אם מהשתחויה דכתיב גבי בכורים דלדרך כבוד באמרה ובשעת יציאתו כדתנן פ"ג דבכורים ולא מנה אותה הרמב"ם במצות עשה אלא להפריש ולקרות ואנחנו אין קוראין כאן עבודת השם אלא המיוחדים לקרבן וכך הם דברי הרמב"ם בכ"ג מהלכות ע"ז הלכה ג' זביתה בכלל עבודה היתה למה יצתה לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב כו' אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר כו' לכך נאמר לא תשתחוה לאל אחר לחייב על ההשתחויה כו' ע"כ הרי לך בפירוש דמזביחה למדנו על כל עבודת השם שחייב עליהן אפילו שלא כדרכה והשתחויה דלאו עבודת השם היא משום דרבינן מקרא כדברי האי ברייתא דהתם וכפי פי' רש"י ז"ל). ומסקנא דהכא דלא אמרי' יצתה השתחויה לחלק אבל בבבלי מסיק דיצתה לחלק כדאמר אביי התם דף ס"ג ג' השתחויות בע"ז למה דכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם כי לא תשתחוה לאל אחר אחת לכדרכה ואחת שלא לדרכה ואחת לחלק. וקשה לפי סוגית הש"ס דהכא דאמאי לא נלמוד מהאי קרא הג' דיצתה לחלק והנראה דה"ט דהאי ש"ס ס"ל כר"ל כמ"ש לעיל דלרבנן לא הוי מעשה וא"כ לא משכחת כלל חיוב קרבן בה ולא שייכא למימר יצתה לחלק ולא קאמר הכא יצתה ללמד על עצמה אלא לענין חיוב מיתה ולרבות לשלא כדרכה ומילתיה דאביי אזלא לפי המסקנא דהתם כרבי יוחנן וכדאמרן:

מכיון דתימר לצורך יצאת כו'. כדפרישית דהוי ליה למכתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכן תירצו התוס' ביבמות דף ו' ד"ה טעמ' וע"ש:

והא תני משום רבי אליעזר כו'. בבבלי דף ל"ד מפרש לה דר"א דריש לקרא ברבוי ומיעוטי ורבנן דרשי בכללי ופרטי ומה הפרט מפורש חרצנים וזגים כו' שהן פרי ופסולת פרי לאפוקי עלים ולולבים כו' דלאו פירי ולא פסול' פירי הן וא"כ לצורך יצאו כדאמר הכא מעיקרא. ועוד דבלאו הכי לק"מ לכי שיטת הבבלי דליכא למימר דחרצנים וזגים לחלק יצאו דשני כתובים הן ואין מלמדין ופלוגתא היא בהאי תלמודא בפרק כלל גדול אם ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין או לא וסוגיא דהכא אזלא אליבא דתני רבי ישמעאל התם דס"ל דבשני דברים נמי אמרינן דיצאו לחלק ומטעמא דס"ל ב' כתובי' הבאין כאחד מלמדין וכרבי יהודה בבבלי סוף פרק ד' מיתות ושיטת הבבלי הוא למאי דקי"ל כרבנן ב' כתובים הבאין כאחד אין מלמדין כדפרש"י ז"ל בסנהדרין שם דף ס"ז דכל מקום דקאמר אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימ' ר' יהודה היא כדאמר התם:

נבילה וכל נבלה לרבות הטרפה. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דריש לה לרבי יוחנן לבשר מן החי כדאמר בבבלי פרק גיד הנשה דף ק"ב אבל קשה דמאי דוחקיה למימר לקמן טעמיה דרבי יותנן באוכל אבר מן החי מן הטרפה דחייב שתים משום דנפקא ליה טרפה מלא תאכלו כל נבלה תיפוק ליה דבלאו הכי מתרי קראי נפקי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואבר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר וצ"ל לסוגיא דהאי ש"ס דס"ל לרבי יוחנן דאפקי' קרא דבשר בשדה טרפה ממשמעותיה לגמרי ולא נפקא לן טרפה מהכא אלא לבשר מן החי לחודיה והכי משמע שלא יטרוף ויתלוש הבשר כדרך שהוא תולש מן השדה ולר"ל על אבר מן החי קאתי כדראב"י. ולא משמע הכי מסוגית הבבלי דפרק גיד הנשה והתם מפרש לפלוגתייהו בענין אחר. ובמסקנא קאמר רבא התם דלא פליגי אלא בתלש האבר ונטרפה בכך דאי לאו הכי אין איסור חל על איסור:

לית כתיב אלא כל חלב וכל דם. מסוגיא דהכא משמע דבכל מקום דחזר וכללו המקרא כעין לאו שבכללות הוא לענין שאינו חייב אלא אחת ולא משמע הכי משיטת הבבלי אלא כל היכא דמפרשי בקרא לקי כדכתבו התוס' שם וכמו בחרצן וזג דלקי על כל אחד ואחד ולא כדקאמר הכא אי הוה כתיב מחרצנים וזג יאות כו' דמשמע דטעמא דכתב קרא עד לחלקן. אלא דאם אכל כלן לוקה על כל אחד ואחד חוץ מעל לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין לא לקי דזהו מיקרי לאו שבכללות לפי שיטת הרמב"ם לכי שכולל ענינים הרבה כמבואר בדבריו פרק י"ח מהל' סנהדרין הלכה ג':

הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ורבי שמעון בן לקיש אבר מן החי שחלקו ואכלו כו'. פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי שם דף ק"ג וכפי פרש"י ז"ל. אבל הרמב"ם מפרש לפלוגתייהו בשחלק הבשר מן הגידים והעצמות משום דאבר מן החי צריך כזית בשר דאכילה כתיב ביה ואם אכל כזית בשר אע"פ שחלקו ואכלו מעט מעט אפילו לר"י חייב כדפס' בפ"ה מהלכות מ"א הלכה ד'. וכדעת רבי דהכא דאפילו חלקו בחוץ חייב שדרך אכילה היא:

אם טרפה חיה כו'. כן פירשו התוס' לההיא ברייתא דת"כ בזבחים דף ס"ט ד"ה אי טרפה חיה ע"ש:

לא כל הנבלה התורה השוות. הכי מסיק לה נמי במעילה דף י"ז לענין לעשות אכילה כטומאה לא הוקשו בהמות לשרצים ובשרצים גופייהו דוקא במובדלין דיבר הכתוב והן שמנה שרצים שמובדלין מאחרים וחמורים לענין טומאה משאר שרצים ובהני אכילתן בכעדשה כמו טומאתן אבל שאר שרצים אין לוקין עליהן אלא בכזית:

אבל מן הריסוסין כזית ונמלה חייב שתים. לאו דוקא שתים קאמר דהא קי"ל אכל נמלה לוקה חמש כדאמר באלו הן הלוקין דף י"ו אלא תרי חיובי קאמר ולא נחית הכא למנין הלאוין:

אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים. כשיטת ר"ש אתייא דס"ל באלו הן הלוקין שם דחטה אחת תשובה בריה וכן ענבה דלא בעי בריית נשמה וכדר' אלעזר בן עזריה לקמן הלכה ב' וע"ש:

כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן. במס' ערלה בהאי תלמודא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה והכי איתא בבבלי ע"ז דף ס"ו רבי יהודה משום ר"מ אומר כל האסורין שבתורה מצטרפין כו'. והרמב"ם ו"ל בפ"ד מהל' מ"א הלכה י"ו כתב כל האיסורין שבתורה אין מצטרפין וה עם זה חוץ מאיסורי נזיר וכתב המ"מ שם מ"ש רבינו שהאסורין בשני לאוין אין מצטרפין מתבאר במס' מעילה בפ' קדשי מזבח ובביאור אמרו בספרא פרשה אחרי מות שאין החלב והדם מצטרפין ע"כ ואני בעניי חפשתי בכל הספרים ולא מצאתי מבואר לזה גם בפרק קדשי מזבח לא מתבאר זה בשאר איסורין כ"א בנבלת בהמה טהורה ובהמה טמאה קאמר התם בדף י"ו דאין מצטרפין לאכילה ומטעמא דאין איסור חל על איסור וזהו דין האחר שכתב שם הרמב"ם בסמוך. ומדלקמן שם בדף י"ו מתבאר דאיסורין מצטרפין לאכילה כדקאמר התם הפיגול והנותר מצטרפין לענין אכילה דתניא ר"א אומר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מפסולי המוקדשין הלכה י"א דמצטרפין ועדיין לא נתבאר לנו הטעם לחלק בין פיגול ונותר לבין שאר איסורין דאין לומר דלא תאכל כל תועבה מיקרי לאו שבכללות דהא כל חד וחד מפורש בקרא בלאו בפני עצמו ולא מיקרי כה"ג לאו שבכללות כדכתבו התוס' בע"ז שם ועל כרחך דהרמב"ם ז"ל נמי מודה בזה מדפסק בפיגול ונותר דמצטרפין דמה"ט נמי לא מיקרי לאו שבכללות כדכתבו התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד והעולה על רוחי בתחלה לומר דהיינו טעמי' דהרמב"ם דלמאי דקי"ל אין היתר מצטרף לאיסור בכל האסורין א"כ נמי אין איסור מצטרף לאיסור וכדכתבו התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר ע"ש דהקשו על פרש"י וכתבו דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא מסוגיא הבבלי בפרקין דף ל"ו משמע איפכא דמקשה לר"ע למה לי קרא מכל אשר יעשה מגפן היין ללמד על איסורי נזיר שמצטרפין השתא לר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מיבעיא. ועוד דאכתי לא הונח לנו מאי טעמא בפיגול ונותר פסק דמצטרפין לענין אכילה ובשאר איסורין פסק דאין מצטרפין. והנראה לע"ד דזהו עיקרן וטעמן של הדברים דהא דפסק בפיגול ונותר דמצטרפין הוא מטעמא דרבי אלעור פליג התם בזבחים בדף ע"ט אהא דר"ל דקאמר איסורין מבטלין זה את זה ורבי אלעזר אמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה וכדכתב בפסולי המוקדשין שם הלכה כ' וס"ל כשם שאם יש בכל א' כשיעור כדמיירי התם אין מבטלין זא"ז כך מצטרפין זע"ז לכשיעור דזיל בתר טעמא אבל בשאר איסורין ס"ל דאין מצטרפין דאין למידין שאר איסורין מפיגול ונותר וטעמו כהאי דאמרינן במנחות ד' כ"ב גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה אפילו לאחר שנתערבו זה בזה דם השעיר ורבנן אמרי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ולא ילפינן מינה בעלמא והכי נמי לא ילפינן שאר איסורין מאיסורי עולין דמצטרכין זע"ז. ולפי זה הא דכתב שם הרמב"ם כל האיסורין שבתורה אין מצטרפין כו' לפיכך הלוקח מעט חלב ומעט דם כו' וצירף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה ודינו כדין אוכל חצי שיעור עכ"ל הוא הדין דאין מצטרפין כלל אפי' לאסור את הקדירה בנותן טעם והא דכתב אינו לוקה משום דבדין מלקות איירי התם וכדמוכח מדבריו בפט"ז ממ"א הלכה י"ד דפסק שם גבי תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או ג' מינין משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור כו' ומשמע דוקא הני משום שהן שם אחד או מין אחד מצטרפין לאסור הקדירה כדאיתא פ"ב דערלה וכדפירש שם הר"ש דלענין לאסור הקדרה מיירי ולא לענין מלקות ע"ש ולא קי"ל כהך דר"מ כע"ז כדכתב הכ"מ שם משום דרבא לא ס"ל כוותיה התם (ועיין שם סוף הפ' דכן כתב שם והוא הנכון) אבל דם וחלב ושאר איסורין שהן לא משם אחד ולא ממין אחד אין מצטרפין לאסור בנ"ט. ולפי מה שאמרנו אפשר דלא פליג הרמב"ם אהא דכתב הטור י"ד בסוף סי' צ"ח קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו. וטעמא משום שהן ב' שמות מב' מינין אין מצטרפין זע"ז וכן מבטלין הן זא"ז כדאמרן. אבל למה שכתב שם הב"י דדין זה נלמד מההיא דזבחים הפיגול והנותר והטמא שבללן זע"ז מבטלין זא"ז וממתני' פ"ב דערלה הערלה מעלה את הכלאים כו' וכן הוא בתשובת הרא"ש ששם מקור הדין זה. והשתא למאי דמוכח מדברי הרמב"ם דפ"ח דפסולין המוקדשין דלא פסק כההיא דזבחים אין ראיה מהתם ויש לומר דהרמב"ם לא ס"ל בהא כדעת הרא"ש אלא כדעת הראב"ד הביאו הב"י שם דאין למדין שאר איסורין ממתני' דהערלה מעלה את הכלאים כו' ע"ש. ויש לדון נמי איפכא דאף דלא פסקי הרמב"ם בההיא דפיגול ונותר אלא כר"א דאין מבטלין זא"ז לא ילפינן שאר איסורין מפיגול ונותר כמ"ש לעיל ובשאר איסורין אין מצטרפין וכן מבטלין זא"ז ואין להאריך יותר בזה:

נבלה שבטלה בשחוטה בטל מגעה דבר תורה. דוקא מגעה אבל במשא מיטמא וכדאמר רבי יוסי ב"ח בבכורות דף כ"ג לגבי ההיא דתני ר"ח נבילה ושחוטה בטילות זו בזו ומה דקאמר במנחות דף כ"ג גבי פלוגתא דרב חסדא ורבי חנינא בהא ומוקי פלוגתייהו אליבא דרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל היינו למאי דקאמר התם רב חסדא שחוטה אינה בטילה בנבילה כו' ופליגי אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל אזלינן וזהו אפי' למאן דס"ל כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מודה בהא כדכתב הכ"מ סוף פ"א מהל' אבות הטומאו' וע"ש אבל פשטא דמילתא מיתפרשא אליבא דרבנן כדפרישית בפנים:

כל נותני טעמי' אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר. בבבלי פרקין דף ל"ז בסוגיא דמשרת וכן בפסחים פרק אלו עובדין מתבאר דפלוגתא דר"ע ורבנן היא אם היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דרבי יוחנן קאמר התם אליבא דר"ע דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ולא ילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים ואין מלמדין וטעם כעיקר נפקא ליה לר"ע במה מצינו מגיעולי עכו"ם גבי כלי מדין דס"ל דלא אסרה תורה אלא קדיר' בת יומה ולאו חידוש מיקרי דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן סברי מגיעולי נכרים לא ילפינן דהתם חידוש הוא דאפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא והלכך ס"ל דמשרת בנזיר ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וילפינן נמי שאר איסורין מיניה מק"ו מה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' כדקאמר הכא לקמן אבל היתר מצטרף לאיסור לית להו אפילו באיסורי נזיר אא"כ איכא כזית בכדי אכילת פרס דבהא בכל איסורין דאורייתא הוא. ושמעינן מהאי סוגיא דטעם כעיקר מדאורייתא הוא ואע"פ שאין כאן ממשו של איסור אלא שאין לוקין עליו בשאר איסורין דהא לרבנן מק"ו מנזיר ילפינן ואין עונשין ואין מזהירין מן הדין וזהו כשיטת ר"ת ור"י בפרק גיד הנשה דף צ"ח ובשלהי ע"ז דס"ל טעם כעיקר דאורייתא והתם כתבו דטעמא דאין לוקין משום דלא הוי אלא בעשה דיליף מגיעולי נכרים וכתיב תעבירו באש ודחה ר"ת לזה משום דאיכא למימר אהדרי' קרא ללאו דנבלה כמו בגיזת פסולי המוקדשין כו' ע"ש וכל זה הוא לשיטת ר"ע וכרבי יוחנן דקאמר לה התם כל שהוא טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ואיהו ס"ל הכא כר"ע דקאמר משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר יליף מגיעולי נכרים ובמה שכתבנו אפילו לרבנן דילפי לטעם כעיקר מנזיר אתיא שפיר דאסור מדאורייתא ואין לוקין עליו. ומצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו פ' ג"ה שם וז"ל ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לר"ע דיליף מגיעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא במה מצינו ולכך אין לוקין וכן לרבנן דגמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין עכ"ל ומיהו איכא נפקא מינה בזה דלטעמא דהתוס' וכן להיש מתרצים אליבא דר"ע אפי' באיסורי נזיר אינו לוקה על טעמו ולא ממשו ולהטעם שכתבנו אליבא דרבנן הא ליתא אלא בשאר איסורין. אבל לשיטת רש"י ז"ל טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן והני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כדפירש בג"ה שם וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פט"ו מהלכות מ"א נמצא בהן טעמו ולא נמצא בהן ממשו הרי אלו אסורין מד"ס. ודע שהרשב"א כתב שם בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ופי' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן ההיתר והאיסור לוקה ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאין תלויות זו בזו כלום דכיון שאין שם ממשו של איסור גריע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסורי אע"פ שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית ומאן דאית ליה טעה כעיקר נמי אפשר לית ליה היתר מצטרף לאיסור דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור עכ"ל וכ"כ נמי בספר המלחמות פ' אלו עוברין ע"ש ונראה שכל זה הוא לשיטת רש"י ז"ל וכמו שהסכים הרמב"ן ז"ל לדעתו שם אבל לשיטת ר"ת והסוברים עמו דדרשה גמורה היא לטעם כעיקר מדארייתא אנן חזינן דר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור ואית ליה טעם כעיקר אבל רבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר אית להו ש"מ דחמירא להו טעם כעיקר והלכך ס"ל דהאי קרא מיבעי ליה לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור. והכי מיתפרשא סוגיא דהאי תלמודא דרבי זעירא דמפרש לה להא דר"י דמשרת לטעם כעיקר הוא דאתא ושאר איסורין לא ילפינן מיניה לענין דיהו לוקין עליו ומטעמא דכתיבנא משום דילפותא מק"ו הוי ומיהת איסורא מדאורייתא איכא אבל היתר מצטרף לאיסור לית ליה אפי' באיסורי נזיר והיינו דקאמר מתני' דכזית יין שנפל לקדירה מסייע ליה לר' זעירא וע"כ בדליכא בנ"ט דאי בדאיכא בנ"ט א"כ אתיא דלא כמאן דהא לר' בא בר ממל טעם כעיקר נמי אית ליה כדמוכח מדלקמן אלא בדליכא והלכך אכל כזית ממנה פטור דאין היתר מצטרף לאיסור והרי היין נתערב בכל הקדרה אבל אם אכל כלה חייב דכזית איסורא מיהת אכל ומין בשאינו מינו לא בטיל ברובא. ור' בא בר ממל מפרש לדר' יוחנן דלהיתר מצטרף לאיסור הוא דקאמר ולא ילפינן שאר איסורין מנזיר בהא אבל טעם כעיקר אפי' בשאר איסורין דס"ל כר"ע דיליף מגיעולי נכרים והגע עצמך דע"כ אית ליה לרבי בא בר ממל נמי טעם כעיקר מדקא מסייע ליה מהך ברייתא דקתני שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב והיינו לאחר ששרה הענבים במים ויש בהן בנ"ט הוי כממשו של איסור ומצטרף אח"כ להיתר ורבותא קמ"ל בזה דאפי' בכה"ג היתר מצטרף לאיסור וס"ל נמי דטעם כעיקר בשאר איסורין דאורייתא כדמסיק הכא לקמן והיינו דמקשי לר"ז ולא מקשי לרבי בא בר ממל כדפרישית בדיבור דלקמן. ומצינו לפ"ז דעולה מסקנא דהכא כשיטת ר"ת והסוברים עמו וכמו שהסכימו רוב האחרונים כמ"ש הרשב"א ז"ל שכן דעת הרב בעל הלכות וכן הכריע הוא ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא כמה שהביא הב"י שם. וכתבו התו' עוד בג"ה שם והא דקאמר בירושלמי דערלה פ"ב א"ר יוחנן כל נותנים טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר יש לומר דבהיתר מצטרף לאיסור איירי וקרי ליה בירושלמי נותן טעם עכ"ל ר"ל דאדלעיל קאי למאי דכתבו שם לחד פירושא דהא דקאמר רבי יוחנן התם טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו במין במינו מיירי הואיל ומדאורייתא בטיל ברובא אבל במין בשאינו מינו דמדאורייתא בנותן טעם אסור ולוקין עליו ועוד פירשו שם דיש לומר דכזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו ולוקין עליו ושאינו בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו ואסור מדאורייתא אבל אין לוקין עליו. ועל הפי' הא' קאמרי והא דאמר בירושלמי כל נותני טעם אין לוקין עליהן כלומר דהא משמע דאפילו במין בשאינו מינו אין לוקין עליו יש לומר דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי. אבל קשה דהא פלוגתא היא הכא ועוד דהמסקנא הויא כמ"ד על נותן טעם קאי. ומצאתי בתו' זבחים דף ע"ט ד"ה אמור רבנן בטעמא דהביאו נמי כההיא דהתם וסיימו שם ומיהו סוגיא דירושלמי מוכחא דבנתינת טעם איירי. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאע"ג דהמסקנא דבנתינת טעם איירי מ"מ אין לוקין עליו אע"פ שאסור מדאורייתא הוי מטעמא דילפינן ק"ו מנזיר ושפיר אתייא כשיטת ר"ת. ונתבאר לנו דלמאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר אפי' באיסור שבא מכח טעמו של איסור לבד מצטרף עם ההיתר ואוסר כדלעיל וזהו מה שרציתי לבאר בהאי ענינא ואם יזכני השם יתברך ברוב רחמיו להדפיס קונטרס האחרון מחידושים שלי ושם הארכתי בזה יותר ובארתי מכמה חדושי דינים שנסתעפו ממנו ושם תראה ותמצאנו:

מיכן אתה דן לכל האיסורין שבתורה. נראה דהא מברייתא אחריתא היא ולא שייכא אדלעיל דבהיתר מצטרף לאיסור משתעי והכא בטעם כעיקר מיירי והכי גרסינן בספרי פרשת נשא וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניחו הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו' מה ת"ל וכל משרת ענבים מגיד שאם שרה ענבים במים בנותן טעם מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה היוצא מן הגפן כו' עשה בו טעם כעיקר שאר איסורין שבתורה כו' אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר ע"כ וזהו כגי' ש"ס הבבלי. ודרך הש"ס הזה לתפוס היכא דברייתא כמו שתמצא בהרבה מקומות. ומקשי לה לדרבי זעירא בהא דלדידיה לא ילפינן שאר איסורין מנזיר והכא קאמר דילפינן אבל לרבי בא בר ממל לק"מ דאיהו מודה דילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר לענין טעם כעיקר דאית לית נמי להא כמבואר לעיל אלא דההיתר מצטרף לאיסור ס"ל דלא ילפינן שאר איסורין משום דהוי מטא ונזיר ב' כתובים ואין מלמדין:

חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה כו'. מכאן משמע כפירוש התוס' בדף לח ד"ה ואינו חייב דלא פליגי משנה ראשונה והאחרונה אלא בשתיה אם מקשינן לאכילה או לא אבל באכילה כ"ע מודו דבכזית והרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה ב' פסק כמשנה ראשונה ולפי פירוש זה דשתיה ברביעית כדין כל שתיה ואכילה בכזית ומשום דמשנה אחרונה כרבי עקיבא אתיא ופליגי רבנן עליה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף