צל"ח/פסחים/יז/א

צל"ח פסחים יז א

דף י"ז ע"א

[פט] בקיאין הן בטומאת מת וכו'. עיין רש"י ופירושו דחוק ונלע"ד דמה דאשתבש ולא ידעו מרביעי בקודש הטעם דרביעי בקל וחומר אתי משלישי בתרומה ושלישי בתרומה גופא אתי בק"ו משני שבחולין ועיין לעיל בדברינו סימן ט"ו וסימן נ"ז והיו סוברים דדוקא היכי שהשני הזה הוא בחולין מן התורה הוא דעביד בקודש רביעי אבל שני שהוא בחולין עצמו דרבנן כולי האי לא גזרו שיעשה רביעי בקודש וכיון שהשני הזה בשאלת חגי שהוא הנזיד אינו טמא בחולין מן התורה שהרי אין הלחם שהוא אוכל מטמא נזיד שהוא כיוצא בו אף שבקדשים אוכל מטמא אוכל אבל אינו עושה רביעי וכל זה בטומאת שרץ אבל בטומאת מת היו סוברים שמן התורה עושה כיוצא בו דטמא הוא דילפינן שאינו עושה כיוצא בו בשרץ כתיב ולא במת ולכן השני הזה טמא בחולין ועשה רביעי בקודש ולכן טמאו רביעי במת וטהרו רביעי בשרץ אבל אעפ"כ הדין עם רש"י דהרי רב נחמן אמר בקיאין הן בטומאת מת ולדידי עכ"פ גם בטומאת מת אשתבשו שהיו סוברים שבטומאת מת אוכל מטמא אוכל מן התורה אפילו בחולין וזה שיבוש שהרי אין שום חילוק בטומאה עושה כיוצא בו בין מת לשרץ ולקמן בסימן צ"ח יבואר טעם אחר למה היו בקיאין במת ולא בשרץ:

ולוי תנא משקי בי מדבחיא. הנה אף דמסקינן דלוי ע"כ בשמואל ס"ל אכתי קשה מה יענה לוי למשנה בפ"ב דטהרות משנה ו' ז' השלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש וללוי האיך משכחת מטמא במשקה קודש כיון דדכן מלטמא אחרים וצריך לומר ג"כ דהך משנה דלא כיוסי ב"י כדמשני לעיל אליבא דרב:

[צ] ורבינו הגדול הרמב"ם בהקדמת לסדר טהרות בחר לו דרך לעצמו בנבואת חגי ומפרש לקרא כנף הוא ראשון שנגע בשרץ ולחם הוא שני ונזיד שלישי ושוב מפרש לקרא או אז שהנזיד נגע או ביין או בשמן או בכל מאכל ואולם דבר זה צריך טעם למה בלחם ונזיד ויין חשבינן זה אחר זה ושמן וכל מאכל שוב נפסק הסדר וקאי על הנזיד לא אל היין שהנזיד נגע או ביין או בשמן וכו' נעל"ד שחגי רצה לבדקם בכמה דיני טומאה ולהרמב"ם מה שגזרו שמשקין נעשין תחלה גזירה קדומה היא וחגי בדק אותם אם יודעים גוף דין רביעי בקודש וגם רצה לבדקם אם יודעים שכל הפוסל בקודש מטמא משקין להיות תחלה וגם אם יודעים בשמן אם הוא משקה או אוכל ועיין לעיל דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה מאי אריא וכו ולכן שאל אל היין אם יודעים שנעשו א תחלה ושאל אל השמן אם יודעי' שהוא משקה ושאל ואל כל מאכל אם יודעים רביעי בקודש אלא דאכתי אל כל מאכל מיותר שממ"נ אם ישיבו על היין ושמן יטמא ושמטמאים אחרים שנעשים תחלה על כרחך יודעים גם רביעי בקודש שאם אין רביעי בקודש לא נעשו המשקין שנגעו בשלישי תחלה ולא אפילו פסול כלל כיון שאין שלישי פוסל רביעי בקודש דכל הפוסל בקודש מטמא משקין להיות תחלה אבל כל שאינו פוסל אין חילוק בין נוגע באוכל או נוגע במשקה ואם ישיבו יטמא ע"כ עכ"פ יודעים רביעי בקודש אלא שאינם יודעים שמשקה נעשה תחלה וק"ו אם ישיבו שהיין טהור פשיטא שאין יודעין רביעי כלל ונראה שגם בזה בדק אותם אם יודעים ההפרש בין מטבחיא למדבחיא ואם היו משיבים על היין ושמן טהור אכתי אין ראיה שאינם יודעים רביעי בקודש שאף שיודעים דלמא טועים וסברי שמשקי מדבחיא דכן כמו מטבחיא לכן שאל אותם גם אל כל מאכל:

[צא] ואמנם מה שקשה לי לדעת הרמב"ם א"כ מה קשיא ליה ואמר רב אישתביש כהני ודלמא על שטהרו כל מאכל אשתביש שהרי לפי' הרמב"ם הנזיד נגע אל כל מאכל ואם הקושיא היא מ מכח גוף שאלת חגי דלמה הוצרך לשאלם על יין ושמן כלל כיון שהם טהורים לגמרי אם כן למה הוצרך להקדים ואמר רב אשתביש כהני ועוד היא גופא רצה לבדקם אם יודעים שמשקי בי מדחביא דכן.

ונראה דחדא מתורצת בחבירתה דמדחזינן דרב אמר אשתביש כהני דרביעי בקודש בעי מנייהו קשה מנא ליה לרב הא ודלמא פירושא דקר' הוא כדמפרש שמואל דחמישי בקודש בעי מנייהו והשיבו כהלכה אלא ודאי סבר רב שכוונת הנביא לידע אם בקיאים שלא יכשלו בטומאת קדשים וא"כ עיקר החשש שמא יטהרו את הטמא אבל אם יטמאו הטהור סבר רב שבשביל זה לא היה נחוץ לבודקן שהרי אדרבה יחמירו ואם החשש שישרפו קדשים בחנם א"כ גם על רביעי אין שורפין ובפרט לשיטת הרמב"ם דאיהו קאי בשיטת רש"י דעל שום טומאה דרבנן אין שורפין כמ"ש לעיל סימן מ"א והרי רביעי בקודש הוא רק מעלה דרבנן ולכך סבר רב דודאי לא בעי מנייהו חמישי רק רביעי לידע אם לא יטהרו את הטמא ומעתה לפי זה שוב קשה על רב דסובר דכן ממת מגופי' דקרא דלמה שאלם הנביא על יין ושמן כלל כיון שהם דכן ואין כאן לטהר הטמא ודעת הרמב"ם לרבינא ולשמואל וריהטא דסוגיא לפירושו יבואר אח"כ במקומו בסוגיא:

[צב] רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי. הרמב"ם לפירושו אמר שרבינ' חידש דאשתביש בשני השאלות והשיבוש כאן שאמרו על שלישי יטמא ובאמת עושה גם רביעי ואופן כרב שהוא שלישי פי' הרמב"ם שאם יגע טמא נפש בהכנף הרי הכנף אב כמו הטמא נפש דהרמב"ם לשיטתו דלאו דוקא חרב אלא כל כלי שטף שיש להם טהרה במקוה אמרינן בהו הרי הוא כחלל חוץ מכלי חרס וא"כ הכנף אב והלחם ראשון ונזיד שני ויין או שמן או כל מאכל שלישי ודבריו צריכין עיון דא"כ למה לרב אמרינן שלא אשתביש בשני' ואטו רב לא ס"ל דחרב הרי הוא כחלל ולמימר דרב ורבינא פליגי בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד אם כל הכלים דינם ככלי מתכות או לא הוא דוחק שהרמב"ם יפרש פלוגתא דאמוראי בזה ונראה דרבינא סובר כלוי משקי בי מדבחיא וכשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים וכו' וכיון שהם השיבו יטמא כאחד הן על היין והן על השמן והן על כל מאכל על כרחך לא ידעו שהכנף נעשה אב הטומאה וחשבו זה לרביעי ואם כן היין והשמן וכל מאכל שוים שהם עצמם פסולים ושוב אינם עושים חמישי אבל אם ידעו שהכנף נעשה אב ממ"נ אשתבשו שאם הם בקיאים בטומאת מת וידעו ששלישי עושה רביעי אם כן איך השוו כל מאכל ליין ושמן והרי כל מאכל עושה שוב רביעי ויין ושמן אינן עושין רביעי דמשקי בי מטבחיא דכן מלטמא אחרים ואם לא ידעו ששלישי עושה רביעי גם במת ולכן השוו היין ושמן לכל מאכל ממילא אשתבשו גם בשני' שגם בטומאת מת לא היו בקיאים אבל רב לשיטתו משקי בי מטבחיא אבל מדבחיא אפי' אחריני נמי מטמאי כמו משקי חולין וא"כ בקיאים הם בטומאת מת וידעו ששלישי בעי מנייהו ששלישי עושה רביעי במת ואעפ"כ השיתו יטמא על שלשתן שוה שבאמת שוים הם והרמב"ם שם שנקט לרבינא שוב ושהכהנים בשני' שלא ידעו שכנף הוא אב חדא מנייהו נקט והה"ד דאיכא למימר שהשיבוש היה שגם בטומאת מת לא ידעו מרביעי:

[צג] גופא רב תני משקי בי מטבחיא וכו'. הא דבאמת לרב גזרו חכמים על משקי בי מדבחיא ולא גזרו על בי מטבחיא ומדוע חסו יותר על מטבחיא ממדבחיא ואידי ואידי קודש הם והפני יושע נדחק בזה ויראה דאף דסבר רב אין טומאה למשקין כל עיקר אעפ"כ סובר משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה ואף דלא שייך ההלכה לענין טומאה כיון שאין טומאה למשקין כל עיקר אפילו לשאר משקין ואיך תבא ההלכה לטהר משק' מטבחייא מכל מקום היה ההלכה לענין הכשר שאין מכשירין וכיון שהיה ההלכה שאין מכשירין לא נקראו משקה והיתה ההלכה שמשקי בי מטבחיא אינו משקה וחכמים כשגזרו טומאה על משקין על כל משקין המכשירין גזרו שהמה נקראו משקים ופוק חזי שבאמת דעת הרמב"ם ששאר משקים שאינן משבע משקים המכשירים אינם מקבלים טומאה כלל ולכך נשאר משקי בי מטבחייא דכן אבל משקי מדבחייא שבהם לא היה שום הלכתא גמירי והם מכשירין מן התורה ונקראו משקין ממילא כשגזרו חכמים טומאה על משקים גם הם היו בכלל ולוי סובר כשמואל כמה דמסיק דעל כרחך כשמואל סבר ואינו סובר שום הלכה כלל רק שחכמים לא גזרו עליהם שאם היה הלכה מה לי טומאת עצמן ומה לי לטמא אחרים כיון שהיתה ההלכה שאינן בכלל משקין וכיון שלדידיה ליכא הלכה אין לחלק בין מדבחיא למטבחייא שלמה יגזרו חכמים על מדבחייא יותר מעל מטבחייא ושמואל דסובר כרב מטבחייא תנן וא"כ על כרחך סובר הלכתא גמירי ואף על פי כן סובר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם נראה דאיהו יליף טומאת משקין מדכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמטמא משקין וכפירוש רש"י בדף י"ט ע"א ואם כן גם שאר משקין שאינן משבע משקין יש להם טומאת עצמן מן התורה וכמו"ש לעיל בסימן ע"ג ואם כן מה בכך דהלכתא גמירי שאינן נקראים משקין ואינן מכשירין אפ"ה מקבלין טומאה מן התורה כמו שאר משקין שאינן משבע משקין וכדעת הראב"ד שהבאתי לעיל בסימן הנזכר אבל לטמא אחרים שהוא גזרת חכמים לא גזרו רק על משקין המכשירין ולכך משקי בי מטבחייא אינן מטמאין אחרים כדרך שאין מכשירין אבל מדבחייא כדרך שאי שמכשירין כך מטמאים אחרים:

[צד] ללוי הניחא וכו' משכחת לה דנגעי כולהו בראשון. הנה לדברי הרמב"ם יש כאן תמיה רבה דלמה הצריך דטעי כולהו בראשון והלא גם על סדרא קמא ניחא שהרי הנזיד הוא עצמו שנגע ביין או בשמן או בכל מאכל ואם כן נטמא היין והשמן מהנזיד שהוא מאכל יהוא שני לדעת הרמב"ם והרי טומאת עצמן יש להם ונעשו שלישי ועוד יפלא לדעת הרמב"ם דרבינא סבר דגם בשאלה שניה אשתביש כהני אם כן איך קאמר כאן דלוי ע"כ כשמואל סבירא ליה דלמא כרב ס"ל ובאמת אשתביש כהני במה שהשיבו על היין והשמן יטמא ואף דבהא דסבר רב שהנביא לא בדקם על הטהור אם ידעו שהוא טהור ודאי לא ס"ל ללוי כוותיה דאם כן כפיר הוה מוכח דסבר כשמואל דדכן מלטמא אחרים דאי דכן ממש למה שאלם הנביא על היין ועל השרץ אבל אכתי אף דבהא סבר כשמואל שהנביא בדקם גם אם יודעים מה שהוא טהור שהרי בשאלה ראשונה שאלם על חמישי בקודש אבל אכתי פירוש דכן שהוא דכן ממש סבר כרב ונראה ובשלמא לרב דמשקי בי מטבחייא תני אם כן שפיר כתבתי לעיל בסימן צ' שרצה לבדקם אי יודעים שמשקים נעשים תחלה ולכך הוצרך לסדר להם המשכה רביעי שאז יבחין אם יאמרו יטמא או אם יאמרו יטמא אבל אם היה מסדר להם המשקה לשלישי שי או לשני אפילו אם לא ידעו שמשקה נעשה תפלה רק אם ידעו רביע בקודש ישיבו ג"כ יטמא ועוד שאפילו אם גם מרביעי בקודש לא ידעו אעפ"כ ישיבו יטמא לפי' שעקר מה ששאל הנביא את הכהנים תורה בזמן ההוא ולא נעשה זה בימי נביאים הקוומים היינו משום שהיה אז גלות שבל ולא קרבו קרבנות ושאלם תורת טומאה וטהרה הנוהג בקדשים אבל טומאה וטהרה שנוהג גם בתרומה לא היה להם לשכוח שזה נהג גם באותן שבעים שנה וכמו שאמרו בכתובות דף כ"ד ע"ב שאמר להם התרשתא במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול וכו' ואם כן מהי תיתי ישכחו מה שנוהג גם בתרומה והרי כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחל להרמב"ם גזירה קדומה היתה ודבר זה הביאו להרמב"ם לומר דלרבינא שאשתבשו גם בשני כיון דלרבינא שלישי בעי מנייהו היא גופא קשיא שהרי שלישי גם בתרומה פסול ומה היה להם לשכוח שלישי בקודש ואטו קודש קיל מתרומה אלא ודאי כוונת הנביא בזה ה היה לידע אם יודעים שיטמא אחרי וכיון שהם השיבו יטמא אשתבשו] ולכן שאל אותם על משקה שהוא רביעי אם יודעים שגם הפוסל קודש מטמא משקה להיות תחלה אבל לוי אם היה סובר דכן ממש א"כ עקר בדיקת הנביא היה לידע אם משקי בי מדבחייא דכן למה שאל אותם על משקה רביעי בראשונה או חמישי לשמואל שבזה אם ישיבו לא יטמא אין ראי שיודעים שמשקי דכן כי אולי אינם יודעים מרביעי בקודש היה לו לשאול על משקה שהוא ראשון כגון שנגע שרץ עצמו במשקה לחקור אם יודעים שהוא דכן וזה ודאי אי אפשר לפרש שכוונת סגי ששאלם כן שהרי אפילו אם תפרש כל המקרא הזה או או מכל מקום הכנף נגע בהם ולא השרץ עצמו שהרי ונגע בכנפו כתיב ולהרמב"ם בכנפו היינו הכנף עצמו שהוא ראשון ואם כן אפי' אם שוב נפרש או אל הלחם וכו מ"מ כבר כל מה שנגע בכנף שני הוא ועל כרחך לוי לא כרב סבר אלא אפילו אי סבר כשמואל מכל מקום אכתי קשה למה ביין ושמן וכל מאכל שאל או או ומה שפרשתי לעיל בסימן צ' ששאל אותם אם יודעים שכל הפוסל קודש מטמא משקה להיות תחלה לא שייך ללוי דלדידי' משקי בי מדבחייא דכן מלטמא אחרים ולא שייך בו נעשה תחלה ולדידיה לא ניתן כלל זה מעולם שכל הפוסל קודש מטמא משקה קודש להיות תחלה ואף שהוא משנה מפורשת במסכת טהרות פרק ב' משנה ו' ז' סובר לוי דהיינו דלא כיוסי בן יועזר וא"כ לדידיה קשה למה שאל בזה או או וצריך לומר לדידי באמת ששאל על כלם או או ונגעו כולהו בראשון ובדק אותם אם יודעי' דיני טומאה כלל ושאלם אפי' בדבר הנוהג בחולין ובתרומה דהיינו שבדק אותם אם יודעים שראשון עושה שני כלל ועיין מהרש"א שפי' כן מה דאמרו דנגעו כולהו בראשון ושפיר קאמר אפי' לשטת הרמב"ם משכחת דנגעו כולהו בראשון והן בשאלה ראשונה והן בשאלה שנייה שאל אותם אם נגעו כלם בראשון ועיין מהרש"א ושטת שמואל עצמו יתבאר אחר כך:

[צה] אלא דלפי זה קשה לשיטת רבינא שכתבתי לעיל בסימן צ"ב דס"ל כלוי משקי בי מדבחייא וקאמר התם רביעי א"כ ס"ל היין ושמן ואל כל מאכל או או הדרא קושיא לדוכתא למה שאל באלו או או ולכן הדרנא בי ממ"ש בסימן צ"ב וגם רבינא סובר מטבחייא ואמנם מה שלרב ושמואל לא אישתביש בשני ולרבינא אשתביש הוא דלשמואל אף שבשני רביעי בעי מינייהו דהרי בטמא נפש הכנף הוא אב ומה שנגע בכנפו הוא תחלה ולחם שני ונזיד שלישי ואם כן ראוי ליין ושמן להיות תחלה כדין כל הפוסל בקודש מ"מ אמרו יטמא ולא אמרו יטמא משום שעל האוכל לא יכלו להשיב בענין אחר ולכך השיבו תשובה א'. על כלם ואף שהנביא כיון לידע ההפרש הם סברו שסתם שאלם ועוד שהשיבו לפי דין תורה ולדין תורה משכה זה אינו מטמא אחרים ואפילו לרבי עקיבא דלטמא אחרים דאורייתא מ"מ הא דמשקה נעשה תחלה הוא מדרבנן ולרב אף ששלישי בעי מנייהו שהכנף היא אב מ"מ לא השיבו יטמא משום דנעל"ד שמה שאמרו בתחלת הסוגיא קסבר טומאת עצמו דרבנן אינו כמוש"ל בסי' ע"ח וסי' פ"ב שרב עצמו אמר כן אלא סתם גמרא אמר כן לפי ההוה אמינא דמשקי בי מדבחייא ג"כ אמר רב דכן וא"כ אינינו הלכה למשה מסיני שלא מצינו לשום תנא ואמורא שאמר בי מדבחייא יהיה הלכה ואם כן רב מנפשי' אמר כן אם כן על כרחך שטעמו דסבר שהוא דרבנן אבל לבסוף דקאמר מידי הוא טעמא וכו' ורב מטבחייא תני א"כ טעמא דרב משוה שהוא הל"מ וכמו"ש הרמב"ם באמת פ' יו"ד מט"א הלכה ט"ז ואדרבה סובר רב טומאת עצמן דאוריית' לטמא אחרי' דרבנן ולכן לא השיבו יטמא שהם השיבו על דין תורה ולא כיונו להשיב על דרבנן וס"ל לרב ושמואל בקדשים ובתרומה אוכל מטמא אוכל מן התור' אבל רבינא לשיטתו דס"ל מקרא מלא דבר הכתוב ואם כן יטמא שהשיבו הכהנים גם כן רק מדרבנן הוא שהרי מן התורה לא טמא הלחם את הנזיד כלל וכיון שעל טומאה דרבנן השיבו ואפ"ה לא אמרו יטמא ע"כ אשתביש כהני גם בשני':

[צו] ולשמואל הניחא וכו'. הנה גם כאן שיטת רבינו הגדול תמוה דודאי אפי' אי הוה שמואל סבר כלוי מ"מ אי לאו שהוא חמישי דהיינו שהיה הכנף עצמו נוגע בלחם ודאי שהיה היין ושמן טמאים שהרי הם נגעו בנזיד שהוא אוכל ולשמואל טומאת עצמן אינו דכן ונראה דאי שמואל סבר כלוי א"כ מעולם לא אמרו כל הפוסל את הקודש מטמא משקה להיות תחלה דהרי לא משכחת בקודש שום משכה שיטמא אחרים ולא שייך בהו ראשון ושני ושלישי כלל וכמו"ש לעיל סי' צ"ד בשטת לוי ואם כן קשה למה שאלם שנגע או ביין או בשמן או בכל מאכל ולמה את הראשונים חישב זה וזה וזה ובאלו שאל או או וליכא למימר ששאל אם יודעים שמשקי מדבחיא דכן מלטמא אחרים דאם כן למה שאל על רביעי הלא אפילו שני ושלישי לא עבדי ובשלמא ללוי מוקמינן דנגעי כלהו בראשון וכל הני פרטי או או שאלם אבל שמואל דקאמר חמישי בעי מנייהו קשיא וזהו קושיית הגמרא מאי אריא רביעי וכו' ולכך הוצרך לומר דעל כרחך כרב ס"ל ושאל אותם אם יודעים שכל הפוסל הקודש וכו' וכמו שכתבתי בסימן צ' ואף שלשמואל חמישי בעי מנייהו ובזה לא שייך כלל שמשקה נעשית תחלה שהרי הרביעי אינו פוסל בקודש מכל מקום בדעת הנביא היה לשאלם אח"כ אם יגע טמא נפש וכו' ושם שייך החקירה אם יודעים ששלישי בקודש עושה המשקה שהוא רביעי להיות תחלה לכן שאלם גם מתחלה על הסדר הזה ומעתה בעז"הי ביארתי כל סוגיא זו עפ"י פירושו של רבינו הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה שנלאו כל חכמי לב לבאר הסוגיא עפ"י פירושו:

[צז] רש"י ד"ה אשתביש כהני וכו' דאקרא לא פליג. דברי רש"י תמוהין דאדרב' בקרא כתיב שהשיבו הכהנים לא יטמא וא"כ איכא סייעתא רק הקושיא מדברי רב עצמו דאמר אשתביש כהני ועל דברי רב עצמו לא שייך למימר דלא כיוסי ב"י אם לא דנימא דרב דאמר דכן ממש מפרש דברי יב"י ואיהו לא ס"ל א"כ שפיר יש לומר דרב דאמר אתשביש היינו דלא כריב"י ויוסי ס"ל דלא אשתביש כהני ולפי מ"ש לעיל סי' צ"ב לפרש שטת הרמב"ם ועיקר הקושיא למה שאל הנביא על דבר שהוא טהור א"כ גם דברי רש"י אתיין כהוגן דליכא למימר דמדרבנן טמא והנביא שאלם על טומאה דרבנן ודלא כיוסי דהרי אקרא לא פליג יוסי וכיון שהנביא שאלם מכלל שהוא טמא עכ"פ או מדאורייתא או מדרבנן:

[צח] ד"ה בקיאין הן וכו'. עיין מה שכתבתי בסימן פ"ט ומה שנעל"ד בזה הוא משום דרביעי בקודש ילפינן בסוטה בק"ו ממח"כ שמותר בתרומה וכו' ולא פרכינן מה למח"כ שכן אב הטומאה דכיון דטביל אזלא ליה האי טומאה ושוב אינו א"ה וכמו שפירש"י בסוטה דף ל' ע"א בד"ה וכי תימא והנה אכתי יש למפרך מה למת"כ שכן בא מאב הטומאה שאף שכיון שטבל אזלא טומאה ראשונה מ"מ טומאתו שעליו עכשיו מן הראשונה באה אלא דגם שלישי מאב הטומאה בא שכן סדר הטומאה שלישי נגע בשני ושני בראשון והראשון באב אלא דאכתי איכא למפרך מה למח"כ שכן שכן בא מאב הטומאה שחייבים על ביאת מקדש כרת לא מבעי' הראב"ד בפ"ג מביאת מקדש הל' ט' שגם עתה שהוא מח"כ עדיין חייב כרת על ביאת מקדש ודאי דאיכא למפרך שכן חייב כרת על ביאת מקדש אלא אפילו לדעת הרמב"ם ש שאינו חייב אפי' מלקות רק מכות מרדות דמח"כ דזב לאו כזב דמי מ"מ איכא למפרך שכן בא מאב הטומאה שחייבים כרת על ביאת מקדש שהרי קודם לכן היה חייב כרת על ביאת מקדש מה שאין כן שלישי דשרץ אינו בא מאב הטומאה. שחייבין כרת על ביאת המקדש לשמואל דאמר בשילהי עירובין דף כ"ד ע"ב מכניס שרץ עצמו למקדש פטור והבגד שנגע בשרץ אף שחייב עליו על ביאת מקדש היינו מלקות ועיי' בראב"ד פ"ג מביאת מקדש הלכ' י"ז ועוד דהרי לשטת רש"י לא נגע הכנף באוכל כלל רק השרץ עצמו נגע בלחם ולכן בשלישי הבא משרץ אין ללמוד ק"ו ממח"כ שיעשה רביעי בקודש אבל אם נגע טמא נפש בכל אלה שהאב הוא אדם שנטמא במת וחייב כרת על ביאת מקדש אם כן השלישי ממנו בא גם כן מאב שחייבים עליו כרת על ביאת מקדש שפיר ילפינן שיעשה רביעי בקודש בק"ו ממח"כ ולכן היו בקיאים בטומאת מת ולא היו בקיאים בטומאת שרץ:

[צט] ד"ה ולשמואל וכו' ופריש למלתי' משום דחמישי הוה השמן וכו'. מדברי רש"י הללו מוכח דמה דאמרינן לעיל חמישי בקודש בעי. שמואל עצמו פי טעמו ולא שהגמרא מפרש כן ורש"י הוכיח לעצמו מקושי' הגמ' כאן דאל"כ נסתר קושיית הגמ' דדלמא באמת טעמיה דשמואל דאמר לא אשתביש מפני שהיין שהוא משקי בי מדבחייא דכן מלטמא שוב את השמן או את כל מאכל אלא ודאי דשמואל עצמו קאמר חמישי בעי מנייהו אלא דאכתי קשה מנ"ל דקושי' הגמרא הוא משאלה הראשונה ומדיוקא מדאצטריך לפרש הטעם משום דחמישי בעי מנייהו ודלמא קושיית הגמרא הוא השאלה שניי' שאמרו יטמא למה יטמא והרי אין היין מטמא אחרים ומאי אריא דקאמר הכי קאמר מאי אריא בשאלה ראשונה שהוא רביעי ולא עביד חמישי הלא אפילו שני ושלישי נמי לא עבדי ואם כן למה אמרו בשני' יטמא ואפילו אם נימא שדוחק לפרש לשון מאי אריא כן אכתי על הגמרא עצמו קשה למה הקשה מרישא ומדיוקא שהרי עכ"פ ברישא הדין אמת שהוא טהור ואין כאן סתירה רק קיצור דלמה שאל על חמישי וכו' עדיפא היה לו להקשות מסיפא דאמרו יטמא שהוא סתירה ואין לומר משום דיש לדחות דבאמת אשתבשו בשני' דאם כן איך הקשו ללוי אי סבר כרב היכי משכחת ומאי קושיא ודלמא באמת אשתבש כהני בשני' וכדרך שהקשיתי לעיל בסי' צ"ד לשטת הרמב"ם אלא ודאי דלשטת רש"י ליכא שום הוה אמינא שטעו בשני' ואם כן הוה ליה למידק דשמואל על כרחך כרב סבירא ליה דאי כלוי יטמא היכי משכחת ונראה משום דהיה אפשר לדחויי דגם לשמואל מיירי סיפא שנגעו כלם בראשון כמו שמוקי ללוי לכן הצריך להוכיח ממה דאמר שמואל חמישי בעי מנייהו:

[ק] תוספת ד"ה רביעי בקודש וכו'. ועוד למה דחק שמואל וכו' לימא אל כל מאכל דוקא. עיין מהרש"א שהקשה דאי הוה מוקי הכי אם כן בטמא נפש למה אמרו יטמא ותירוצו דחוק.

ואמנם הנלע"ד דהתוספת סוברים דהאי מי כתיב ונגע כנפו לאו שמואל בעצמו אמר כן אלא הגמרא הוא דמפרש ולכן הקשו התו' מי דחקו לזה ונימא דשמו אל מפרש ואל כל מאכל דקא וסיפיה דאם יגע טמא נפש מפרש כרבינא לפירוש רש"י דהיינו מת עצמו ורש"י נלע"ד דלא קשיא ליה דלעיל בסימן כ"ד כתבתי דרש"י סבירא ליה כשטת הרמב"ם סוף זבים דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה נזירה קדומה היתה וכבר נגזדה תכף בעת שגזרו שמשקין יטמאו אחרים גזרו שיהיו תחלה ולפי זה קשה איך קאמר שמואל לא אשתביש דחמישי בעי מנייהו דמה שנגע בכנפו וכו' ואכתי היין נעשה תחלה שהרי הנזיד הוא שלישי וכשם שכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה כך כל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וכיון שהנזיד הוא שלישי והרי הוא פוסל קודש ששלישי עושה רביעי בקודש וא"כ טמא את היין להיות תחלה וא"כ טהרו הכהנים את השני לא את החמישי בשלמא לרב לא קשיא דאמר רביעי בקודש בעי מינייהו והרי שני בעי מינייהו ואפילו ראשון שהיין נעשה תחלה ושאל אם יגע היין בשמן או כל מאכל הנה השמן ישוב ג"כ תחלה ואל כל מאכל הוא שני ואמנם רב קאמר דלא מבעי דאשתבש שלא ידעו שהמשקה נעשה תחלה אלא אפי' לפי דעתם שלא ידעו מזה אכתי אשתבשו שעכ"פ רביעי בקודש בעי מנייהו ואל תתמה בפירושי זה אליבא דרב שהרי כן הוא לפירושו של רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה כפי שהבאתי לעיל בסימן ב' ולחשבונו אליבא דרב בנזיד הוא שלישי ונגע או ביין או בשמן או בכל מאכל וכתב בזה הלשון ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהם רביעי אבל יין ושמן עשוי תחלה עכ"ל.

הרי שהיין והשמן עשוי תחלה ואעפ"כ קאמר רב רביעי בעי מנייהו אלא על כרחך כמו שפירשתי אי נמי דקאמר רביעי בעי מנייהו היינו רביעי בחשבון המספר לפי סדרם מן האב אבל לשמואל ודאי קשיא איך אמר דלא אשתביש דחמישי בעא מינייהו והרמב"ם בשביל זה בחר לעצמו דרך אחר ופירש הך קרא באופן שלשמואל כבר היה היין חמישי אבל על רש"י קשה בשלמא התוס' לשטתייהו שהם סוברים דהאי דכל הפוסל וכו' לא נגזר עד גזירת ח"י דבר ואם כן בימי חגי לא נעשו המשקים תחלה אבל לרש"י שכתבתי לעיל בסימן כ"ד סבירא ליה בזה כהרמב"ם ובסדר נבואת חגי לפירושו אפילו לשמואל הנזיד הוא שלישי ואם כן נעשה היין תחלה והכהנים שטהרו את השמן ואת המאכל טהרו הראשון והשני ואיך אמר שמואל לא אשתביש.

והנלע"ד בזה עפ"י הקדמה נפלאה אשר ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה במסכת טהרות פרק ב' משנה וי"ו זי"ן דאין שלישי עושה רביעי בקודש כי אם כשהראשון בסדר הטומאה היה תרומה או חולין שנעשו על טהרת הקוד' אבל אם היה הראשון חולין שנעשו עט"ת וק"ו חולין גרידא אפילו שוב היה השני והשלישי קודש מ"מ אינו יכול לעשות רביעי כלל יעויין שם ותמהני שלא הזכירו דבר זה לא הרע"ב ולא התוי"ט.

והנה בשמעתין יש לדקדק שהקשה לרב דאמר דכן ממש וכו' ואטו נזכר בקרא דחגי דהיין והשמן היו קודש ודלמא חולין היון דכמה דברים הובאו שמה ואף לשטת רש"י על כרחך השמן היה של קודש שהשמן הוא הרביעי מכל מקום אכתי לשמואל איך הוכיח דעל כרחך כרב ס"ל דמטבחיא תני ודלמא כלוי ס"ל והיין היה חולין או ביכורים ועיין לקמן דף ך' ע"א בתוס' בד"ה אלא דאתכשר וק"ו שקשה לשטת תוס' כאן דדלמא היין והשמן היו חולין וצריך לומר מדכתיב ונגע אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן הכל בה הידיעה משמע דעל לחם ונזיד ויין ושמן הידועים בעזרה שאל שהם מסתמא קוד'.

וזה תינח במה דמפורש אבל לשמואל דמוקי במה שנגע בכנפו א"כ לא כתיב על זה מה הוא שנגע בכנפו ואיכא למימר דזה היה אוכל חולין וכיון שהראשון היה חולין אין השלישי ממנו אפילו הוא קוד' עושה רביעי וממילא אפילו נוגע במשקה אינו פוסלו כלל וק"ו שאינו עושה אותו תחלה ואם כן היין שהיה רביעי שהרי הנזיד היה שלישי לא נפסלו וק"ו שלא פעל את השמן ואת כל מאכל ולא אשתביש כהני בלל והא דהוצרך לומר חמישי בעי מנייהו והלא אף הרביעי לא נפסל זה אינו קושיא שע"כ הוצרך שמואל לאוקמי דחמישי בעי מנייהו ובכנפו היינו מה שנגע בכנפו וממילא הוא חמישי אבל אם בכנפו הוא ממש דהיינו השרץ עצמו כמו שהוא לרב אם כן לא היה הראשון חולין כי הראשון היה הלחם וממילא היה היין והשמן ראשונים ועוד שאפילו היה גם הלחה גם הנזיד חולין גמורין מ"מ היה היין והשמן ראשונים אפילו בחולין דהא דיש חילוק אם הראשון קודש היינו לענין הרביעי אבל אם המשקה הוא שלישי אוכל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה אפילו בחולין גמורין וכל זה עכשיו דמוקי בכנפו היינו מה שיגע בכנפו אבל אם היה מוקי החמישי משום דואל כל מאכל דוקא ובכנפו הוא השרץ אם כן היה היין והשמן ראשונים ואל כל מאכל שני':

[קא] ובגוף הדבר אם גזירה זו דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחל' הוא מגזירת י"ח דבר כדעת התוס' לעיל דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר ומשקין או אם הוא גזירה קדמוני' בדעת הרמב"ם היה נלע"ד דזה שייך בפלוגתא דתנאי אם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא או דרבנן שאם הו' דאורייתא א"כ לא מצינו שום גזירה דרבנן במשקין קודם גזירת ח"י דבר ומהי תיתי נמציא שגזרו על משקין להיות תחלה אבל אם מן התורה אין טומאה למשקין כל עקר או אף אם טומאת עצמן דאורייתא מ"מ לטמא אחרים לאו דאורייתא ואם כן כבר גזרו עליהן גזירה קודם י"ח דבר שהרי בימי חגי כבר טמאו משקין אחרים בין לרב ובי לשמואל א"כ איכא למימר דבאותו שעה שגזרו על המשקין שיקבלו טומאה או שגזרו שיטמאו אחרים תכף גזרו שיהיו תמיד תחל' ויעשו הנוגע בה שיהיה שני כך עלה במחשבה לפני לפי מה שכתבתי לפרש דברי רש"י הנ"ל לשטת הרמב"ם וכל זה לפרש דברי שמואל דאמר לא אשתבש כהני והרי שמואל סובר משקין לטמא אחרים דרבנן אבל לפ' מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ד לפרש דברי רש"י לעיל דף י"ד ע"ב אליבא דרבא דאמר שמע מיניה קסבר ר"ע וכו' ג"כ לשטת הרמב"ם שזה גזירה קדומ' הית' אי אפשר לומר כן דהא ר' עקיבא סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים הוא דאורייתא:

[קב] בכלים טמאים בקרקע טהורים. הנה לפי זה ריב"ח דאמר לעיל ט"ז ע"א לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ג"כ בקרקע מיירי והדבר תמוה שהרי מחוברין ודאי מכשירין מן התורה שאפילו נימא דליכא אלא חד קרא בהכשר עכ"פ במחוברין מוקמינן לי' ועיין לעיל ט"ז ע"א דקאמר ותלושין מי מכשירין וכו' ועיין לקמן ך' ע"א בתוס' בד"ה ובשעת שחיטה ולמימר תרגמא אדם כמו דמשני לעיל דף ט"ז ע"א אי אפשר לר' שמעון דהרי בדם אפינו בקרקע טמאין כדמסיק רב פפא בסוף שמעתין ולשטת הפוסקים דמקוה שכלו שאוב כשר מן התורה ניחא דמשכחת לה בקרקע ולא קיימי בדוכתייהו אלא שאבם ממקומם ושפכם בגומא שבקרקע ששוב לענין הכשר בטל חשיבותן דלא קיימי בדוכתייהו וחשיבי תלושין ואינן מכשירין מן התורה ולענין קבלת טומאה חשיבי מקוה מן התורה ואינן מקבלים טומאה ושייך בהו דכן שאינן מקבלים טומאה וגם שאינן מכשירין ועיין ועיין בתוס' בד"ה אלא דהוו רביעית אבל לדעת שאר פוסקים שכלו שאוב פסול מן התורה הדרא קושיא לדוכתא ולא מהני בזה מה שכתב הרא"ש סוף נדה בשם הר"ש לדחות ראיית התוספות כאן בד"ה אלא וכו' דבקדשים היינו שמעולם היו בקרקע דזה מהני לדחות דברי התוס' אבל קושיא זו דלמה אינן מכשירין אדרבא כיון שמעולם היו בקרקע קיימי בדוכתייהו ומכשירין מן התורה ואולי משום זה שייך לכאן סמיכת דברי רב פפא שאמר אפילו למ"ד משקין דאורייתא משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה שלכאורה מה ענין דברי רב פפא לכאן ועל פלוגתא דרב ושמואל היה לו לרב פפא לומר דבר זה והרי כבר התחיל בפלוגתא אחרת דפליגי רב ולוי אם בי מטבחייא או מדבחייא שנינו ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלרב פפא הוה קשיא בדברי ר"ש דאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים אם כן למה אינן מכשירין והרי בקרקע הם מכשירין מן התורה ובא רב פפא לתרץ דלא אכפת לן במה שהוא מן התורה משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה ולבסוף באמת מקשה עליו א"כ למה בכלים טמאים הבל הוא דחוק לומר כן דאם ר"פ אסיק אדעתא דברי ר"ש הללו א"כ איך לא אסיק אדעת קושיית הגמרא דאי הלכת' מה לי בכלים ומה לי בקרקע ואמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה אבל דם וכו' דבדם קדשים מודה ר' פפא שהוא טהור ולא קאמר אבל דם לא אלא דם שאינו דם זבח א"כ בלאו הכי ניחא ואמרינן דמה דאמר לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירי ין תרגמא על דסוהיינו דם קדשים ממש דבהו משכחת תרוייהו שהם דכן וגם לאו מכשירין אבל רש"י שכתב בד"ה אבל דם וכו' וכי אתמר דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר וא"כ סובר רש"י דשום דם אינו דכן לר"ש ועיין מהרש"א ורש"י הוא מהפוסקים הסוברים דכלו שאוב פסול מן התורה ועיין ב"ק דף ס"ז ע"א בד"ה שאובה כתב רש"י מה שמקוה נפסל בג' לוגין הוא מדרבנן ומזה הוכיח הב"י בי"ד סימן ר"א דס"ל דכולו שאוב הוא מן התורה וצריך לומר דריב"ח דאמר לא דיין שהן דכן וכו' לא קאי אליבא דר"ש:

[קג] והנה יש להוכיח מסוגיא זו דכלו שאוב פסול מן התורה דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דקאמר ואי הלכתא היא מה לי בכלים ומה לי בקרקע דהא מבריית' הראשונה דתניא כוותיה דלוי מחלק בין נטמא בפנים והוציאן לחוץ ובין נטמא בחוץ והכניסן בפנים והנה לא ראיתי לרבינו הרמב"ם שהזכיר דין זה בפ' יו"ד מט"א כלל ונראה שהדין עמו דבשלמא ברייתא זו על כרחך דכן מלטמא אחרים היא כיון שתנא משקי מדבחייא היין והשמן על כרחך טומאת עצמן יש להם כדמוכח מנבואת חגי וכדאמרינן לעיל דלוי על כרחך כשמואל ס"ל ואם כן שפיר היה מקום לומר נטמאו בפנים כיון שעכ"פ הן עצמן נטמאו אעפ"י שבפנים אינם מטמאים אחרים אולי כשיצאו לחוץ מטמאים שם גם אחרים וקמ"ל ששוב אינן מטמאים אחרים וכמו שפירש רש"י שמתחלה כשנטמאו לא ירדה להם טומאה לטמא אחרים וכן להיפך כשנטמאו בחוץ אף שהן עצמם טמאים מ"מ כשהכניסן לפנים לא יטמאו שם אחרים והוצרך התנא להשמיענו ששוב מטמאים אחרים גם בפנים אבל לרב במשקי מטבחייא שסובר דכן ממש שוב כל הני פירושים הוא משנה שאינה צריכה דאם נגעה בהם טומאה בפנים כיון שלא קיבלו טומאה כלל פשיטא שאף כשהוציאן לחון הן בטהרתן שמאין יתחדש להם טומאה בלא שום נגיעה בטומאה וכן להיפך נטמאו בחוץ אם טומאת עצמן מן התורה מי יפקיע טומאתן אפילו אם הלכתא גמירי שמשקי מטבחייא דכן הא ודאי שלא שייך למקרינהו משקי מטבחיא כי אם בפנים ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא פרטים הללו דאיהו פסק כרב דכן ממש ופסק טומאת עצמן מן התורה רק שבי מטבחיא הלכתא גמירי לה אלא שיש לי לדקדק בבריית' דת"כ דרב דקאמר הדם וכו' שנטמאו בין בכלים ובין בקרקע טהורים ולשון זה תמוה כיון דלרב דכן ממש ואם כן טהורים ששנינו כאן היינו טהורים ממש ואיך קאמר שנטמאו שכיון שהם טהורים איך נטמאו וכך הוה ל' למימר הדם וכו' שנגעה בהם טומאה טהורים אבל נטמאו משמע שנטמאו באמת ואם כן ברייתא זו היא תיובתא לרב ואף דאנחית ליה חדא דמטבחיא שנינו אבל אתקיף ליה חדא דלאו דכן ממש ממש דבשלמא ברייתא ראשונה דת"כ דלוי שפיר קאמר שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורים דטמאים היינו טומאת עצמן וטהורים היינו מלטמא אחרים וכלוי אבל ברייתא דכוותי' דרב קשה וצריך לומר דברייתא זו כיון דכוותיה דרב אתיא סברה היא באמת לגמרי כרב ואין למשקין מן התורה טומאה כל עקר ורבנן הוא דגזרו טומאה ולא גזרו בפנים על משקי מטבחיא כלל ואפילו כבר נטמאו בחוץ בשהכניסן לפנים פסקה טומאתן לגמרי דלא כברייתא ראשונה ואל תתמה כיון שכבר נטמאו במה נטהרו שהם אמרו והם אמרו שתפסוק טומאתן בפנים ולרבותא קאמר הדם והמים שנטמאו והיינו שכבר נטמאו בחוץ ואפ"ה עתה שהם בפנים פסקה טומאתן בין בכלים בין בקרקע ולא סבירא ליה הלכה למשה מסיני בטומאת משקין כלל דכיון שאין להם טומאה כל עקר מן התורה איך שייך הלכתא גמירי במשקי מטבחיא ולא היתה ההלכה רק לענין הכשר ור"ש פליג וסובר טומאת משקין דאורייתא ולא היה כח ביד חכמים לטהרן אבל ס"ל כר"פ דמשקי מטבחיא הלכתא גמירי לה אבל ההלכה מסיני לא ניתנה אלא במקומן כמו ששנינו בברייתא הראשונה ובמקומן באמת בין בכלים ובין בקרקע אינן מקבלים טומאה ומה דקאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים על דברי ת"ק קאי שכבר נטמאו בחוץ ואא"כ הובאו לפנים ובכלים נשארים בטומאתן שזה לא היתה הלכה וחכמים לא יכלו לטהר מה שנטמאו כבר אבל בקרקע כיון שתורת מקוה עליהם פסקה טומאתן מן התורה שאין לך השקה גדולה מזו שהם עצמם נעשו מקוה ונטהרו אלא שחכמים בטלו לרביעית דמקוה ובמשקי מטבחיא הניחו על דין תורה וטהרו וכל זה בנטמאו בחוץ אבל בפנים אינן מקבלים טומאה כלל דהלכתא גמירי לה כרב פפא ולמא נשאר בקשי' על רב פפא אלא ודאי דשאובין פסולים מן התורה וא"כ אי ס"ד דר"ש מיירי שהכניסן מבחוץ הרי כבר שאובים הם ומה מועיל מה שהם בקרקע שהרי פסולים למקוה מן התורה אלא ודאי בקרקע היינו שהם בקרקע מתחלתן ושפיר קאמר קשיא לרב פפא:

ואומר אני שאין מזה הוכחה דהר"ש בפ"ב ממקואות משנה ג' כתב דאפי' המכשירין כלו שאוב היינו שנשאבו בכלי גללים וכדומה שאינן מקבלי' טומאה אבל אם נשאבו על ידי שאר כלים פסולים דהווייתן של מקואות צריך להיות על ידי טהרה ואומר אני אפילו מאן דפליג גם בהא ומכשיר גם בשאר כלים היינו שהכלים היו טהורים אבל אם כבר נטמאו המים אף שנתנן בקרקע אינם נעשים מקוה מן התורה שאלו הווייתן בטומאה ממש וא"כ שפיר אתי' סוגי' זו גם להפוסקים דכולו שאוב אינו פסול מן התורה:

[קד] והא רבן שמעון דאמר טומאת משקין דאורייתא דתניא ר"י ור"ש אומרים וכו'. לפי הגירסא שלפנינו בסוגיא זו הוא רבן שמעון אומר וכו' ואם כן תמה אני מאוד מה ענין רבן שמעון שהוא רשב"ג שנזכר בהרבה מקומות בש"ס בשם רבן לר"ש הנזכר עם ר' יוסי שהוא סתם ר"ש והוא רשב"י ומעולם לא נזכר רשב"י בשם רבן:

[קה] ואי הלכתא היא מה לי בכלים מה לי בקרקע קשיא. הנה רבינו הגדול הרמב"ם דפסק דמשקים טומאת עצמן מן התורה כמבואר בדבריו ריש פרק זי"ן מאה"ט שכתב דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל וגומר וכל משקה וגו' ופסק כרב פפא שמשקי מטבחיא הלכתא גמירי לה כמבואר בדבריו פרק יו"ד מט"א הלכה ט"ז שכתב משרה שבבית מטבחיא בעזרה והוא הדם והמים וכו טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה וכו' והדבר צריך עיון שהרי דברי רב פפא נשארו בקשיא ואף שזה גופיה במקום דמסיק קשיא ולא לאמר תיובתא הוא מחלוקת הפוסקים אם נדחו מפסק הלכה ודעת ר"ח הובאו דבריו ברשב"ם במס' ב"ב דף נ"ב שמשום קשיא לא דחינן מהלכה והרשב"ם חולק עליו ויש לי בזה אריכות דברים בחיבורי נודע ביהודה מהדורא תניינא אם יזכני ה' להוציאו לאורה.

ואמנם הנלע"ד שהנך קושיות שנשארו כאן בקושיא הוא רק על רב פפא דאיהו מרא דשמעתתא אבל גוף הדבר שזה הלכה מפי הקבלה ניחא ומוצל מקושיית הללו שהקשו רב הונא בר נתן ורבינא כאשר יתבאר לפנינו בס"ד והנה קושיא הראשונה והיא אשר הקשה רב הונא ב"נ אלא הא דאמר ר"א אין טומאה למשקין וכו' משקי בי מטבחיא דכן ואי הלכתא גמירי מי גמרינן מינה אומר אני דלכאורה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דאף שהיא הלכה אעפ"כ שפיר הוכיח שאין טומאה למשקין כל עקר דהא רב ושמואל שנחלקו בטומאת עצמן כבר מפורש טעמייהו לעיל דף ט"ז ע"א דרב דריש יטמא דכתיב במשקין הכשר ובעי תרי קראי בהכשר חד לתלושין וחד למחוברין ושמואל סבר יטמא ממש ולית ליה אלא חד קרא בהכשר ולפי דברי התוס' לקמן דף ך' ע"א בד"ה ובשעת שחיטה לשמואל באמת תלושין אין מכשירין מן התורה אבל בחולין דף ל"ו ע"ב כתבו התוספת ד"ה ועדיין וכו' שיש סברא לומר דלשמואל נפיק תלושין ומחוברין מחד קרא אלא שדחו זה מלישניה דשמואל דקאמר והעבירה בנהר ועכ"פ אנן חזינן דרש"י לא אשגח בזה ופירש לקמן שמהעור נופל על הבשר והיינו תלושין ולקמן דף ך' ע"א יתבאר בדברינו לדחות תמיהת התוס' ולהוכיח דעת רש"י ועל כל פנים לרש"י שמואל ורב בהא פליגי דרב סבר דצריך תרי קראי להכשר חד לתלושין וחד למחוברין וממילא אין לנו קרא לטומאת משקין כל עקר ושמואל סובר דתלושין ומחוברין מחד קרא נפיק ואייתר יטמא לטומאת עצמן של משקים ובחולין דף ל"ו ע"ב בעי בגמרא על קרא והבשר אשר יגע בכל טמא דאתכשר במאי ולא אשכח פירוקא כי אם שהעבירה בנהר ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח או בחבת הקוד' ואם כן אי חבת הקוד' לאו דאורייתא לא משכחת לה קרא והבשר אשר יגע כי אם בהעבירה בנהר וכל זה אם תלושין מכשירין והיינו אחר ההנחה דמשקי בי מטבחיא אין מכשירין דאי לאו הכי הרי מוכשר במשקי מטבחיא והנה בכלל דכן הוא גם כן אין מכשירין כמבואר לעיל דף ע"ז ע"א ומעתה איכא למימר דגם ר"א סבר משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה דכן ואם טומאת משקין לאו דאורייתא אעפ"כ שייך הלכה למשה שהם דכן דהיינו שאין מכשירין וס"ל דתלושין ומחוברין צריכי תרי קראי ואם כן כך אמר ר"א תדע שאין טומאה למשקין כל עקר שהרי העיד יוסי על משקי מטבחיא דכן והיינו שאין מכשירין ואם כן קשה קרא והבשר אשר יגע דאתכשר במאי ואיהו ס"ל דחבת הקודש לאו דאורייתא ועל כרחך צריך לומר שהעבירה בנהר וא"כ ע"כ תלושין מכשירין ויטמא היינו הכשר לתלושין וממילא אין טומאה למשקין כל עקר ונסתר קושיי' רב הונא בר נתן על רב פפא:

ואומר אני דעל רב פפא לשיטתו שפיר הקשה דהרי רב פפא לקמן דף כ"ד ע"א יליף איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מוהבשר אשר יגע בכל טמא אם אינו ענין לגופיה וכו' ומקשה בגמ' והבשר למה לי ופי' רש"י דכיון דלאו לגופיה אתי תינח אשר יגע וכו אבל והבשר למה לי לרבות עצים ולבונה וא"כ לדידי' חבת הקודש דאורייתא דלדידיה ליכא למימר אסמכתא כיון שכל התיבה והבשר מיותר אינו אסמכתא רק לימוד גמור ואם כן לדידי' ליכא קושיא כלל האי בשר דאתכשר במאי שהרי הוכשר בחבת הקדש ולדידיה שפיר הקשה ואי הלכתא היכא גמרינן מינה דלדידיה ליכא לתרץ כנ"ל:

אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו סבר חבת הקודש דרבנן כמו שכתב בפירוש בסוף פרק יו"ד מט"א וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר וכו' בד"א להיות הבשר טמא מדין תורה אבל להתטמא מדבריהן הקודש צריך הכשר אלא חבת הקודש מכשרת הבשר וכו' [ומ"ש בפרק ח"י מפה"מ שלוקה עה לבונה שנטמא מבואר אצלינו באריכות במקום אחר] הרי מפורש בדבריו שחיבת הקודש דרבנן ולא משכחת קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא כי אם בהעבירה בנהר ועל כרחך תלושין מכשירין ושפיר הוכיח ר"א שאין טומאה למשקין כל עיקר מדהעיד משקי בי מטבחיא דכן ואם כן משקי בי מטבחיא לא מכשירי ועל כרחך בהעבירה בנהר קודם שחיטה חוץ לעזרה ובשעת שחיטה משקה טופח והיינו תלושין וצריך קרא בפ"ע לתלושין ואם כן יטמא היינו הכשר דר"א בהא סבר כרב דתלושין ומחוברין צריכי תרי קראי ואם כן לית לן שום קרא בטומאת משקין כלל ושפיר קאמר תדע והרמב"ם לעצמו אף שפוסק יש טומאה למשקין מן התורה כמבואר בדבריו פ"ז מאה"ט ואעפ"כ פסק דתלושין מכשירין היינו משום שהוא פסק בהא כשמואל דתלושין ומחוברין מחד קרא נפקי:

[קו] ונעתיק עצמינו לקושיא שניה שהקשה על רב פפא שהקשה רבינא והא ר"ש וכו' ואי הלכתא היא מה לי בכלים מה לי בקרקע קשיא והנה זה פשוט דלר' שמעון טומאת משקין גם לטמא אחרים דאורייתא דבהדיא קאמר לאוכלים טמאים. הנה לעיל איפליגי רב ושמואל בפירוש של דכן דרב סבר דכן ממש ושמואל סובר דכן מלטמא אחרים נמצא לפ"ז יש לספק בלשון דכן אם ממש או רק מלטמא אחרים ולפ"ז גם אי אמרינן הלכתא היא יש לנו ספק בהלכה כיצד היתה אם דכן ממש וכי רק תתהפך כחומר חותם דלעיל בפלוגתא דרב ושמואל רב סובר דכן ממש סובר טומאת עצמן דרבנן וכו' היינו לפי דלעיל הסוגיא דמשקי בי מטבחיא לא הלכתא נינהו רק מדרבנן המה דכן ואין ביד חכמים לעקור טומאה דאורייתא לכן מאן דסובר דכן ממש סובר טומאת משקין דרבנן ומאן דסובר טומאת משקין דאורייתא סובר דכן מלטמא אחרים אבל כאן בהלכה למשה מסיני נהפוך הוא דמאן דסובר משקין לטמא אחרים דאורייתא סובר דכן מלטמא אחרים דכל המשקין מטמאין אחרים מן התורה ואתי הלכתא למשקי מטבחיא שיהיו דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן אפשר שאין כוונת ההלכה למשה מסיני שיהיו דכן ממש כיון דאיכא לפרושי דכן מלטמא אחרים ויש לנו לחוש לפרש לחומרא כדין בספק דאורייתא אבל מאן דסובר דמשקין לטמא אחרים לאו דאורייתא ליכא לפרושי דכן מלטמא אחרים דאיך אתי הלכתא למשקי מטבחיא לזה הלא שום משקה אינו מטמא אחרים אלא ודאי דכן ממש דשאר משקים יש להם טומאת עצמן וחידשה לנו הלכה לטהר משקי מטבחיא לפי זה אף דהלכתא היא שפיר קאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורים דר"ש לשטתו דמשקים לטמא אחרים ג"כ דאורייתא ואם כן יש לפרש ההלכה דכן היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש לנו ספק אם הוא בכלל ההלכה דדכן או לא ולכך בכלים בשאר משקים טמאים דאוריית' ספק דאורייתא במשקי בי מטבחיא טמאי' ובקרקע שגם בשאר משקים ליכא טומאה דאורייתא לכך ג"כ במשקי מטבחיא ספקו לקולא וטהור או דלר"ש פשוט דדכן היינו לטמא אחרים כיון דאפשר לפרש דדכן רק מלטמא אחרים מסתמא כן הוא דדבר זה חידוש הוא שיהיה דכן ואין ואין לך בו אלא חידושו רק מלטמא אחרי' ולכך בכלים טמאים ודאי ובקרקע קע שהוא רק מדרבנן במשקי מטבחי לאו גזור לכך טהורי' וזה נראה יותר דאי משום ספיקא הלא עזרה רה"ר לטומאה וספק טומאה ברה"ר טהור ואם כן לפ"ז לא מקשה הגמרא מידי על רב פפא והנה לעיל בדף ט"ז ע"א א"ל רב הונא בר חיננא לברי' עיילת לקמי פפא רמי לי' מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אמר ר' שישא ברי' דרב אידי מידי דהוה ארביעי ודש מתקיף לה רב אשי רביעי בקודש לא אקרי טמא האי אקרי טמא קשיא והנה לפי זה איך נימא דר"ש סובר דההלכה דדכן היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם א"כ קשיא קרי כאן והבשר אשר יגע וגו' אלא דלכאורה יש לנו תשובה על קושיא דהנה אם היה באמת רביעי בקודש אקרי טמא ואעפ"כ לא היה מטמא אחרים א"כ היה רב ששת משיב שפיר מידי דהוה ארביעי וכו' והיינו משום דחזינן דהאי והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' אין למדין מו הכלל הזה זחזינן דרחמנא שייר רביעי בקודש ואם כן כל לאו דוקא וה"ה דשייר משקים אלא דרב אשי פריך שפיר דרביעי לא אקרי טמא ואומר אני שאני אשיב מאוכל שאינו מטמא אוכל אף דאקרי טמא וקרי כאן והבשר אשר יגע וגו' אלא דבאמת משום הכי איכא למ"ד ל"ש אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בו וכתבו התוס' בדף י"ד ע"א בד"ה אבל וכו' דהיינו מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ע"ש וא"כ איך נשיב אפירכא דמשקין מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל וערבך ערבא צריך דאוכל גופי' באמת מטמא אוכל ממרה מקרא דוהבשר אלא שיש לנו הוכחה דמקרא מלא דבר הכתוב דהנה בדף י"ט ע"א ברש"י אמר ליה בסוף הדבור כתב רש"י ואוכל דמטמא משעה כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכי נפקא להו אי לא מהאי קרא וכי יותן מים על זרע וכו ודרשינן הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו מכלל דמטמא אחרים וכ"ת טמא הוא הרי הוא טמא ואינו מטמא אחרים אם כן לשתוק מיניה ולכתוב היכי תיתי טומאה לאחרים ע"ש ברש"י אמר רב פפא לא מצינו טומאה עושה הדבור כתבו וז"ל ועוד פ"ה דמאן דלא דריש יטמא צ"ל דאוכל מטמא אחרים מדאצטרך טמא הוא למעוטי שאינו עושה כיוצא בו אור"י הניחא לאביי ולרב אדא בר אהבה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב דלמא אתי הוא לקדשים דה"א עושה כיוצא בהן מוהבשר אשר יגע בכל טמא עכ"ל.

והנה בדף י"ח ע"א אתה אומר יטמא לטמא טומאת אוכלין או אינו מא טומאת משקין אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אינו אלא לטמא טומאת מאנה ופירשו התוס' דהיינו מדכתיב טמא הוא ע"ש. רבינא אמר מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת דאי סלקא דעתך יטמא דסיפא לטמא משקין יטמא דרישא נמי לטמא משקין נערבינהו ונכתבינהו וכו' תרי יטמא למה לי וכו' והנה פשוט דלפי פי התוס' שפירשו בדברי רב פפא דכוונתו מטמא הוא על כרחך רבינא דאמר מגופי' דקרא וכו' אין כוונתו מטטא הוא כפירש רש"י אלא הכי פירושו דזה ודאי אסמצינו אוכל אין עושה כיוצא בו גם משקה אינו מטמא משק' דלא מצינו טומאה עושה כיוצא וראיה לדבר שהרי רב פפא יליף מטמא הוא אף דכתיב רק באוכל אלא דשוב אמרינן לא כך היה וכו' ואם כן רבינא ה"ק שאם יטמא דמשקה היינו לטמא משקין והיינו אפי' משקה דאוכל דאיהו לאו כיוצא בו ודאי מטמא וא"כ יטמא דאוכל ג"כ לטמא משקה ואוכל ואם כן נערבינהו וכו' אלא ודאי שאינו עושה כיוצא בו והא ל"ל שיטמא דאוכל הוא דאינו עושה כיוצא בו ומשקה יטמא גם כיוצא בו או אפכא ואז אי אפשר לערבינהו זה אינו דאם אחד אינו עושה כיוצא בו שוב גם על השני אמרינן לא כך היה תמצית הדבר דלרבינא לא איצטריך למילף כלל מטמא הוא ודברי מהרש"א כאן אינם נוחים לי שנדחק בזה והדבר פשוט כמ"ש העולה מזה דלרבינא מוכח מגופי' דקרא דאין טומאה עושה כיוצא בו ולפי זה קשה ל"ל באוכל הבא מחמת שרץ דכתיב הוא שאינו עושה ביוצא בו הא כבר ידעינן מגופי' דקרא וליכא למימר דאף דידעינן מגופי' דקרא דאוכל הבא מחמת כלי אינו עושה כיוצא עדיין ה"א אוכל הבא מחמת שרץ עושה כיוצא בו זה אינו דהרי באוכל הבא מחמת כלי הוא דכתיב יטמא שיטמא אחרים אבל באוכל הבא מחמת שרץ דלא כתיב יטמא רק טמא מנא ליה כלל דמטמא אחרים אלא דילפינן ק"ו מאוכל הבא מחמת כלי שיטמא אחרים ואם כן דיו לבוא מן הדין וכו' ואינו עושה כיוצא בו וג"כ אין לומר דאיצטריך הוא למילף שכיוצא בו אינו מטמא אבל משקה מטמא וכמו שפירש רש"י אליבא דר"מ זה אינו דמאן דדריש יטמא הרי כתיב בהדיא שאוכל מטמא משקה אלא דלרבינא לשיטתו דסבירא ליה לעיל בדף י"ד ע"א מקרא מלא דבר הכתוב ואך בקדשים אינו עושה כיוצא בו ואיצטרך הוא לקדשים שאינו עושה כיוצא בו דבקדשים הוה אמרינן דעושה כיוצא בו מוהבשר אשר יגע וכו' וכמו"ש לעיל בשם התוס' נמצא מוכח דבקדשים ג"כ אינו עושה כיוצא בו וכ"ז לרבינא אבל לרב פפא דלא ס"ל דמוכח מגופי' דקרא ואם כן ומאן דדריש יטמא איצטרך טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו א"כ אין ראיה דממעט גם קדשים דאיצטרך לחולין גופיה דלא תימא יטמא היינו אפילו כיוצא בו ואם כן לרב פפא באמת בקדשים עושה כיוצא בו מקרא דוהבשר אשר יגע וכו' ולכך לר"פ מקשה שפיר לעיל בדף י"ז מהא דאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורים ואי הלכתא מה לי בכלים וכו' ואין לומר לפי שאמרי' דהלכתא היא רק דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם דקרי כאן והבשר אשר יגע ואין לומר מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל דמידי הוא טעמא אלא לרב פפא ולדידי' היא גופא קשיא שאוכל באמת יטמא אוכל בקדשים וטמא הוא איצטרך לחולין דהרי אליבא דר"ש קיימינן דסובר משקין לטמא אחרים דאורייתא וד יש יטמא ואצטרך למעוטי שאינו עושה כיוצא בו אבל הרמב"ם פסק דהלכתא היא וטעמיה דר"ש משום דאיהו סבר דדכן היינו מלטמא אחרים ומוהבשר אשר יגע אין קושי' משום דאמרינן מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל אף דאיקרי טמא וכרבינא דמגופי' דקרא לא מצית אמרת ואייתר טמא הוא לקדשים:

[קז] תוס' ד"ה אלא דהוו רביעית וכו' מכאן אור"י וכו' דכלו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן וכו' מדפליג בין דם למים וכו'. והרא"ש בשלהי מס' נדה בהל' מקואות הביא בשם הר"ש שחולק וסובר כלו שאוב פסול מן התורה ומה שאמרו כאן בקרקע טהורים היינו שמעולם היו בקרקע ובכלים טמאי' היינו שהיו פעם א' בכלים אפי הם עתה בקרקע עיין שם ברא"ש והנה יתכנו דברי הר"ש לפי לשון רא"ש שבתחלת דבריו שהביא ראי' שאובין מן התורה הוא מדפליג בין כלים לקרקע עיין שם וכוונתו דאם לא כן נפלוג בקרקע גופי' בין באו מכלים לקרקע או לא ועל זה שפיר דחה הר"ש דכן הוא באמת כוונת התנא בכלים שהיו פעם א' בכלים אבל הראיי' שהביא ר"י כאן מדפליג בין דם למים היא ראי' חזקה דדם לא משכחת מחוברים וכל דם תלוש הוא וכמבואר בדברי רש"י לעיל דף ט"ז ע"א בד"ה ותלושין שכתב רש"י אמים הוא דמתמה אבל שאר משקים כולהו תלושין נינהו וא"כ קשה לשיטת ר"ש וסייעתו דכולה שחוב פסול מן התורה אדמפליג בין דם למים לפלוג במים גופי' בין תלושין למחוברים ונראה דר"י לא כתב ראי' זו אלא לשיטת התוס' בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל דם שכתבו דלא קאי על דם קדשים אלא על דם חולין בע"מ או זבח שנפסל אבל דם קדשים טהור מקרא דעל הארן תשפכנו כמים וכו' ולשטה זו שפיר קשה אדמפליג בין דם למים נפלוג במים גופי' אבל לשיטת רש"י כאן דרב פפא קאי גם אדם קדשים וכמו שפירש המהרש"א דסובר דלא ממעטינן מעל הארץ תשפכנו כמים אלא לענין הכשר שאין דם קדשים מכשיר אבל לענין קבלת טומאה מן התורה אין חילוק בין דם קדשים לדם חולין נסתר הוכחת ר"י מעיקרו דאדרבה דם הוא רבותא יותר אף שדם קדשים אינו מכשיר אפ"ה מקבל טומאה מן התורה ואם כן איכא למימר דהני דסברי בכלו שאוב פסול מן התורה קיימי בשיטת רש"י ורש"י עצמו באמת ס"ל דכלו שאוב פסול מן התורה וכמו שכתב הבית יוסף בסי' ר"א כן בשם רש"י מדפירש במרובה דף ס"ז ע"א דג' לוגין פסלי מדרבנן מכלל דכלו שאוב פסול מן התורה:

[קח] בגמרא אמר מר וכו' למימרא דסבר ר"י וכו'. הנה מאד מאד אני תמה על תמיהת הגמרא עד שמכח קושיא זו הכריחו דהדר בי' ר"י ואני תמה לאידך גיסא על ר"מ ור"א שאמרו לטמא אחרים טהור למה יהיה טהור לדעת הרשב"א שאפי' אין ההיתר בא על ידי הזמן לחוד רק ההיתר בא ע"י מעשה גם כן מקרי דשיל"מ ועיין בי"ד סימן ק"ב בש"ך ס"ק ח' א"כ למה לטמא כלים יהיה ספיקו טהור הלא אם הם כלי שטף יש להם טהרה במקוה והוה דשיל"מ ואיפכא מסתברא דלאוכלי' טהור שאין להם מתירים וכיון שמשקין לטמא אחרים לר"מ ור"א דרבנן ספיקו לקולא ולכלים דהיינו כלי שטף טמאים דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור לרב אשי בביצה דף ד' ע"א ועיין שם ברש"י בד"ה אפי' בדרבנן כך היה ק קשה לי לכאורה על ר"מ ור"א ואמנם נתישבתי לתרץ קושיא זו עפ"י מה שדקדקתי לעיל סי' ע"א למה לא אמר ר"מ לכל טהורים כשם שאמר ר"י לכל טמאים ועיין מ"ש לעיל ועכשיו הדבר נכון הלכך לא אמר לכל טהורים דלכים באמת אינן טהורים מטעם דשיל"מ ודוקא לאוכלים ולכלי חרס טהורים אבל עכ"פ על ר"י מאי מקשה הגמרא ודלמא ר"י סובר טומאת משקין לטמא אוכלים הוא מן התורה ולטמא כלים הוא מדרבנן ואעפ"כ שפיר קאמר לכל טמאים דלאוכלים הוה ספיקא דאורייתא ולכלים אף דהוה ספיקא דרבנן מ"מ טמאים מספק מטעם דשיל"מ ולמימר שקושי' הגמרא הוא רק מכלי חרם הוא דוחק ואפילו אם נסבול דוחק זה אכתי קשה בדברי ר' יוסי ור"ש שאמרו לכלים טהורים והא ודאי אפשר לומר דלכלים. יהיה הכונה רק על כלי חרס שהרי סתם אמרו לכלים והיא גופא קשיא למה יהיו כלי שטף טהורים והלא הוה דשיל"מ במקוה ומתוך כך עלה במחשבתי דבר חדש בדין דשיל"מ דלא אמר רב אשי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר כגון ביצה שספק אם נולדה בי"ט או נולדה אתמול שאין לביצה זו חזקת היתר שעל תחלת לידה אנו דנין אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ועכשיו נולד בו ספק איסור דרבנן ויש לו מתירין מוקמינן ליה אחזקתו והוא מותר דדבר שיל"מ מועיל לנו לעשות איסור דרבנן כמו של תורה ולכך ספיקו אסור כמו ספק תורה אבל אם יש לו חזקת היתר לא יועיל דבר שיל"מ בדרבנן להחמיר בו יותר מאיסור תורה באין לו מתירין וכיון שכלים הללו שספק אם נגעו בהם המשקין טמאים יש להם חזקת טהרה לא מחמרינן בהו מטעם דשיל"מ אף שבאוכלין מטמאין ספיקו אף שאין לו מתירין מטעם ספק תורה ולא משגחינן אחזקת טהרה מ"מ בכלים שהוא מדרבנן שפיר סמכינן אחזקה [ועיין במסכת טהרות משנה יו"ד דותראה שגם באוכלין לא טמאו כי אם בשתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ולקח מאחת מהן ועשה עיסה והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בזה].

ולפי זה יש חילוק בדשיל"מ בספיקו שאם הוא בשל תורה אסור מספק אפילו במקום חזקת היתר דכיון שיש לו מתירין לא סמכינן אחזקה דזה דוחה החזקה ונשאר ספק דאורייתא לחומרא אבל בדרבנן אף שהוא דבר שיל"מ אם יש לו חזקת היתר נשאר על חזקתו וספיקו לקולא וכל זה לשטת הרשב"א וסייעתו דדשיל"מ אינו תלוי דוקא בזמן וכנ"ל ולפי זה מוכח דלאוקימתא דרב אשי שם בביצה דמוקי לה בספק נולדה בי"ט סיפא דברייתא דקתני נתערבו באלף לא קאי אספק כי אם אודאי דבספק אם אינו דוחה החזקה ק"ו שאינו דוחה רוב דהרי רוב עדיף מחזקה ועיין שם דף ג' ע"ב בתוס' בד"ה ואחרות באחרות ויש בזה אריכות דברים ועדיין לא קבעתי בה מסמרות:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף