צל"ח/פסחים/יד/ב

צל"ח פסחים יד ב

דף י"ד ע"ב

[יח] ומאי דוחקיה דר"י וכו' ואלו הכא פסול וטמא. לכאורה דברי המקשה תמוהים דמתחלה הקשה היינו הך וכדמשני ליה הדר ומקשה מאי דוחקיה ואם כן בתחלה מה היה קשה לו כיון שהוא עצמו יודע הוספה דהכא פסול וטמא ונראה שהרי התוספות בד"ה ואלו הכא פסול הקשו הרי שלישי שבתרומה טמא הוא לגבי קודש כמו שלישי שבקודש וניחא להו דמגע ט"י גרע משאר שלישי ואפילו לגבי קודש אינו אלא פסול וזה היה כוונת ר"ע במשנתינו שדייק ואמר שנפסל בטב"י ולכאורה היה לו לומר סתם שנפסל וממילא נדע שהוא שלישי אלא שהיינו טועים דמיירי בשלישי שנגע בשני שזה אף שנקרא פסול לגבי תרומה אכתי נקרא טמא לגבי קודש וקמ"ל רבותא דאפי' שנפסל בט"י גם כן רשאי להדליקו בנר שנטמא וכו' ומעתה ניחא שהמקשה הזה לא סליק אדעתיה שחרב הוא כחלל ושמשנתינו כוונתה על נר של מתכת ולכן הקשה היינו הך ומה אמרת שהוספה הוא דהתם טמא וטמא והכא פסול וטמא אם כן לימא ר' עקיבא סתם שמן שנפסל ועל כרחך נדע דמיירי שנפסל בט"י דאל"כ מאי הוסיף דהיינו הך דהרי שאר פסול שבתרומה טמא הוא לגבי קודש כמו שלישי שבקודש ורב יהודה משני ליה הכא בנר של מתכת עסקינן ואם כן מוקי משנתינו באמת בנר של מתכת והוסיף ר"ע שני הוספות לעשות מפסול ראשון ועל זה הקשה מאי דוחקא דר"י לאוקמי באמת כן נוקי בנר של חרס והא דהוצרך ר"ע לפרש בטבול יום היינו משום דאי הוה קאמר סתם שנפסל הוה מוקמינן ליה בשאר שלישי והוה מוקמינן ליה בנר של מתכת וההוספה לעשות משלישי ראשון אבל לעשות מפסול ממש דהיינו שנפסל בט"י אפילו שני אינו רשאי שמחדש לו שם חדש שעד עתה היה פסול ועתה נעשה טמא לכך קאמר שנפסל בט"י שאפילו מפסול גמור הותר לעשות טמא אבל אכתי לעשות מפסול גמור ראשון מי דוחקו לרב יהודה לומר שהתיר רבי עקיבא כולי האי:

[יט] נתני שנטמא בשרץ. לכאור' קש' בשלמא אם היה יכול למתני שנטמ' סתם שפיר שייך להקשות למה לו לפרש באיזה דבר נטמא אבל שיפרט שנטמא בשרץ אין כאן ריוח ומה הפרש יש בין שהוא אומר שנטמא במת או שאומר שנטמא בשרץ ואם הי' אומר בשרץ היה קשה להיפך למה דוקא בשרץ ובאמת זה דחקו לרש"י לפרש נתני שנטמא סתם ואמנם לפי הגירסא שבגמר' הדבר צריך טעם ונלע"ד דעכשיו שאומר שנטמ' במת עכ"פ יש לטעות דמיירי בשל מתכות ואם ר' עקיבא אינו מתיר בשל מתכת היה לו לומר שנטמא בשרץ ואין מקום לטעות ולהתיר לעשותו ראשון אלא ודאי מדנקט במת על כרחך דבאמת מיירי בשל מתכת ולפי מ"ש לעיל לפרש קושיית מאי דוחקי' בלא"ה ניחא דנתני שנטמא בשרץ ואז היה יכול לומר שמן שנפסל סתם ולא היה צריך לפרש שנפסל בט"י דעל כרחך בטבול יום איירי דאל"כ מאי הוסיף וכנ"ל:

[כ] או מדרבנן מאי אריא באיזה וכו'. כמה נדחקו מפרשי הש"ס בזה שהדבר תמוה עפ"י מה שכתבו התוספות לעיל בד"ה עם בשר ומשקין שלא היה יכול להקשות אפילו בראשון ושני משום דר"מ מימיהם של כהנים קאמר והרי ר' עקיבא גם כן קאמר מימיהם של כהנים ומ"ש מהרש"א דר' עקיבא היה אחר י"ח דבר תמהני ואטו ר"ח ס"ה לא היה אחר י"ק דבר והלא במס' יומא דף ח' ע"א הוא חולק עם ר"מ ור"י ולומר שהיה גם קודם י"ח דבר גם כן הדבר קשה שהרי שמאי והילל עצמם היו בחיים בשעת גזירות י"ח דבר כמו"ש התוספות במסכת שבת דף י"ד ע"ב בסוף ד"ה ואלו והמהרש"א שם נדחק בדברי התוס' ורצה להגי' ולפרש בדבריהם שלא היה שמאי והלל בגזירות י"ח דבר אבל פירושו שם דחוק והרי הלל ושמעון וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנה ורחס"ה היה בימי ר"מ ואם היה מעיד עדות הזה קודם גזירת י"ח דבר הי' צריך להיות זקן ו מאוד הגם שבירושלמי ראיתי שכ' וכי ר"ח לאו קודם לאושא הוא צריך לומר גם כן פירושו מדקאמר מימיהם של כהנים ולכן נלע"ד דמה שכתבו התוספות לעיל בד"ה עם בשר שר"ח ס"ה אמר מימיהם הכוונה שצריך להיות עדות הזה רבותא גם קודם י"ח דבר אבל לומר שהים תוספות טומאה רק קודם י"ק דבר ולא אחר י"ח דבר גם זה לא יתכן שיעיד על דבר שבזמנו אינו שום חידוש ומה שאמרו כאן בגמרא אי מדרבנן מאי אריא בראשון וכו' כוונת הגמרא על דרך שכתבתי דא"כ למה לי' לר"ע לומר שנפסל בטבול יום יאמר סתם שנפסל וג"כ על כרחך בטבול יום נפסל דאי נפסל בדבר אחר ועל כרחך בשני נפסל אם כן כבר היה תחלה שכל הפוסל וכו' וא"כ מאי אריא בא"ה שמדליקו עתה בו שנעשה ראשון אפילו בראשון ושני תחלה הוא וא"כ היה כבר תחלה ולא משכחת לומר שנפסל כי אם בט"י ואף דמשכחת לה קודם י"ח דבר מ"מ צריך עכ"פ שיהיה עדותו הוספה גם בימיו שהוא אחר י"ח דבר ולפי זה גם רש"י לקמן ט"ו ע"ב בד"ה ואזדא ר"מ גם כן יהיו נכונים וכאשר נניע שם נפרש דברי רש"י:

[כא] אלא ש"מ דאורייתא. הנה עד כאן לא שמענו אלא שבקדשים משקין לטמא אחרים מן התורה ואז ממילא אהני ליה האי נר להאי שמן שנעשה ראשון לטמא שנים ולפסול א' בקודש אבל אין לנו ראיה שיטמא אחרים בחולין ואף שיש לומר ממ"נ אם דרשינן יִטְמָא דגבי משקין יטמא ממש אם כן קרא סתמא כתיב וגם בחולין משקין מטמא אחרי' מההוא קרא ואם ההוא יטמא דגבי משקין היינו הפסד עיין בדף ט"ו ע"א בתוס' בד"ה ר' יוסי לטעמי' מ"ש בשם הר"ר יוסף מירושלים אם כן בקדשים מנ"ל דמשקין מטמא אחרים אלא דיש לומר דיליף בקדשים מוהבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע במשקין וכדאמר רב הונא בר חיננא לברי' לקמן דף ט"ז ע"א ומעתה אני אומר הניחא לרבינא משמיה דרבא דאמר לעיל מקרא מלא דבר הכתוב וא"כ לא דריש והבשר אשר יגע ועיין לעיל בריש השיטה בתו' בד"ה אבל תרומה וכו' ואם כן הוכיח רבא מדברי ר"ע דמשקין לטמא אחרים דאורייתא ובין חולין לתרומה וקדשים אין הפרש אבל לרב אדא משמי' דרבא דאמר בקדשים עושה כיוצא בו לא ידענו לפרש דברי רבא שאם כוונתו ש"מ משקין לטמא אחרים בקדשים א"צ להוכיח זה מדברי ר"ע דלדידי' ליכא פלוגתא בזה דהרי כשם שלדידי' בקדשים טומאה עושה כיוצא בו על כרחך או מקרא דוהבשר לשטת התוספות דף י"ד ע"א בד"ה אבל בתרומה או מנבואת חגי לשטת רש"י שם וא"כ ממילא גם משקין מטמאין אחרים בקדשים ולמה לו לרבא להוכיח זה מדברי ר"ע ואם כוונת רבא להוכיח דאף בחולין משקין מטמאין אחרים מן התורה הוא גופא מנ"ל ודי אם בקדשים מטמאין כבר אהני ליה האי נר להאי שמן לענין קדשים ונראה דשפיר מוכח דגם בחולין משקין מטמאין מן התורה דאם לא כן קשה על משנתינו מאי אריא נר שנטמא במת נתני שנטמא בשרץ ואף שבמת הוא אב הטומאה ועושה לשמן ראשון ובשרץ הגר הוא ראשון ועושה השמן שני אין שום עילוי בזה אם הוא ראשון או שני דכבר כתבתי לעיל בסי' ט"ו בתוספות בד"ה דאיכא משקין דאין שלישי עושה רביעי בקדש אלא היכי שהשני שבזה הסדר הוא פסול בחולין ואז עושה שלישי בתרומה מק"ו מט"י ושוב עושה רביעי בקודש מק"ו ממח"כ אבל אם השני אינו פסול בחולין אינו עושה שלישי בתרומה וממילא אינו עושה רביעי בקודש עי"ל מ"ש בשם הרב המנוח מוהר"ר פייבס ז"ל מזלאטשוב ומעתה אם הנר הוא טמא שרץ ועושה השמן שני שוב השמן הזה שהוא פסול בחולין עושה שלישי בקודש לטמא אוכל ושוב האוכל הזה הוא שלישי ועושה רביעי בקודש ואם הנר הוא אב הטומאה ועושה השמן ראשון והשמן יעשה אוכל שיגע בו שני והשני הזה אינו פוסל בחולין וגם כן לא יעשה האוכל הזה רק עוד אחד דהיינו שלישי נמצא שהשמן הזה אף כשהוא ראשון אינו עושה עוד יותר רק שנים וכשהוא שני ג"כ עושה עוד שנים וא"כ נתני שנטמא בשרץ אלא ש"מ שגם בחולין משקין מטמאין אחרינא ושפיר כשהוא ראשון עושה עוד שלשה דהיינו שני ושלישי ורביעי אלא דהא טעותא הוא דאפילו אם אין משקין מטמאין אחרים רק בקדשים יש הפרש בין נר שנטמא בטמא מת ובין נר שנטמא בשרץ שהרי אם רק בקדשים טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא א"כ גם בתרומה אינו מן התורה דלרב אדא אליבא דרבא קיימיינן דאמר ל"ש אלא בחולין ותרומה וכו' וכיון שכן אם ההוא נר נטמא בשרץ. ועושה לשמן הזה שני אף ששני הוה פסול בחולין שהרי מכלי קיבל טומאתו מ"מ השלישי שהשמן הזה עושה שלישי זה אינו פסול בתרומה שבת ומה משקין אינן מטמאין אחרים מן התורה וכיון שהשלישי הזה אינו פסול בתרועה אינו עושה רביעי בקודש וא"כ השמן שקיבל מנר שנטמא בשרץ אינו יכול לעשות עוד יותר בקודש רק אחד דהיינו שלישי וכשנטמא הנר בטמא מת עושה להשמן ראשון ושפיר עושה השמן הזה עוד כנים דהיינו שני ושלישי שלשלשי בקודש א"צ ק"ו הא חדא ועוד שנית מעיקרא דדינא סתירה דהרי לרבי עקיבא קיימינן ולר"ע א"צ למילף רביעי בקודש מקל וחומר הק למדנו מן התורה כיון דדריש יטמא יטמא ואמרינן מי לא עסקינן דנגע בשלישי וכמו"ש התוספות דף י"ט ע"א בד"ה נתני נמי ואם כן שפיר יש הפרש בין נר בנטמא במת לנטמא בשרץ ואכתי מנ"ל לרבא דר' עקיבא סובר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה בתרומה וחולין והנלע"ד בזה דאי ס"ד דהנר אהני לההוא שמן רק לקדשים אם כן ר"ק מוסיף אדר"ע דבהאי דר' עקיבא אין כאן תוספת טומאה דאורייתא לתרומה לענין עצמו רק לענין קדשים ובתוס' דר"ח שהיה תחלה שלישי ולא היה עושה בקדשים רק עוד אחד ובתרומה וחולין לא היה עושה כלום ועכשיו נעשה שני וניתוסף עליו טומאה לקדשים לעשות עוד שנים ולתרומה לעשות עכ"פ אחד ואפי' לחולין לר"ע דשני עושה שלישי בחולין וא"כ אמאי קאמר הוסיף ר"ע הרי גם ר"ח מוסיף הוא וכעין קושיית הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה התם פסול וטמא יעויין הם אלא ודאי מדקאמר הוסיף ר"ע ש"מ דגם בחולין משקין לטמא אחרים דאורייתא ויש גם כן כאן תוספת דאורייתא לקדשים ולתרומה ולחולין ובזה עמדתי על כוונת רש"י בד"ה ש"מ מדקאמר הוסיף ר"ע כסבר וכו' ודבריו תמוהין דאטו מדאמר הוסיף הוכיח רבא והלא מגוף דברי ר"ע הוכיח רבא אפילו אם לא היה אומר הוסיף ר"ע רק סתם העיד ר' עקיבא אכתי מוכח דאל"כ מאי אהני ליה האי נר וכו' כמפורש בדברי רבא ולפי מ"ש ניחא דאי לאו דתני לשון הוסיף לא היה מוכח בחולין ותרומה שמטמא משקין אחרים מן התורה והא דקאמר אי מדרבנן מאי אריא יא בא"ה וכו' והלא בלא זה מוכח שהוא מן התורה דאם לא כן ר"ח מוסיף אדר"ע ונראה משום דתינח לרב אדא משמיה דרבא דבקדשים עושה כיוצא בו מוכת כנ"ל אבל לרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא ולדידי' גם ר"ק רק אתוספת טומאה דרבנן העיד אין זה הוכחה ולכך אמר הוכחה אחרת דאי מדרבנן מאי אריא בא"ה וכו' ולרבינא ליכא קושיא כלל ודלמא רק בקדשים משקין מטמאין אקרים דמהי תיתי לחלק שהרי איהו אינו מחלק כלל בין קדשים לחולין ותרומה וא"כ לא דייק והבשר אשר יגע וכן סובר נבואת חגי מדרבנן ונלע"ד דרבא סתמא אמר ש"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא עד והא פסול וקא' אבל הך סיומא דמלתא דאי מדרבנן מאי אריא בא"ה וכו' לאו רבא בעצמו אמר אבל סתם גמרא הוא דמסיק כן ליישב אליבא דרבינא משמיה דרבא שוב מצאתי בפ"י שכתב ג"כ דסוגיא דכאן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ולמ"ד אמ"א בלא"ה מוכח דאל"כ ר"ח מוסיף אדר"ע:

[כב] רש"י ד"ה נוקמה בנר של חרס וכו' ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים וכו'. כבר הרגישו התוספות בד"ה ואלו הכא וכו' שזה נגד משנה ערוכה בטהרות פ"ג שלישי בחולין מטמא משקה קודם ופוסל אוכלי קודש ואמנם התוספות עצמה למדו זכות על רש"י דשלישי של מגע טבול יום גרע משאר שלישי ואפילו בקודש גופיה טבול יום אינו מטמא ואם כן גם רש"י כוונתו על שלישי של טבול יום והא דנקט רש"י ושמן שלישי תרומה אינו טמא ואם כוונתו על ט"י אם כן גם בקודש הוא כן ואמנם זה אינו קושיא דרש"י דנקט ושמן שלישי של תרומה כלומר שמן זה שאיירי ר"ע ור"ע ע בתרומה איירי ותדע דהא רש"י נקט בלשונו ושמן שלישי ולמה לא נקט סתם ושלישי של תרומה אינו טמא וכו' אלא על כרחך דעל דברי ר"ע מרמז אבל הא קשיא לי דא"כ דרש"י על שמן של ט"י קאי ומשום דשאני מגע ט"י דאפילו בקודש אינו רק פסול אם כן למה האריך רש"י בתחלת הדבור להוכיח דר"ע בשמן של תרומה איירי דאלו שמן של קודש לא שייך בו הדלקה והרי אפילו היה איירי בשמן של קודש אכתי כיון שנפסל בט"י אינו אלא פסול ולא טמא ואולי דעת רש"י דבאמת בהא דט"י אם הוא גרע או לא פלוגתא דתנאי היא במס' מעילה דף ח' והרי לאבא שאול הוא תחלה לקודש ולר"מ הוא שני לקודש רק לרבנן שם הוא פוסל קודש ואינו מטמא אלא דכאן לרבי עקיבא קיימינן ור"ע בהדיא ס"ל לקמן דף י"ט ע"א אם נגע טבול יום במקצתן פסל וכו' ומונח שפוסל ואינו מטמא וכמ"ש התוס' כאן בד"ה ואלו הכא וכו' אלא דעד כאן לא מצינו לר"ע כן אלא באוכל אבל במשקה אפשר שמטמא ואל תתמה ששם במעילה דף ח' ע"ב בתוס' בד"ה וחכמים אומרים כתבו וזה לשונם דקסברי דט"י אינו רק פוסל בשום דבר ואף במשקה קודש עכ"ל הרי שכתבו לרבותא אף במשקה מכלל שיש מקום לחלק בזה בין אוכל למשקה וא"כ איכא למימר דר"ע סובר באמת כן ונסתר קושיית הגמרא מאי דוחקו דרב יהודה וכו' ולכך הקדים רש"י דר"ע ודאי לא איירי במשקה קודש והדבר אשר דברתי לחלק במגע טבול יום בין אוכל קודש למשקה קודש דאוכל הוא פוסל ומשקה הוא מטמא לא דבר רק הוא כי בזה מיושב דלא סתרי תרתי סתמי אהדדי דבריש פרק ב' דמעילה סתם בחטאת עוף ובעולה לפסול בט"י ודייקי גמרא לפסול ולא לטמויי דחטאת ועולה אוכל הוא ובפרק בתרא דנדה סתם שהוא כמגע טמא מת לקדשים דשם לענין מערה מים איירי ועל משקה קאי לכן הוא מטמא קודש.

[כג] ד"ה מתניתין קשיתי' וכו' לתני שנטמא סתם וכו' דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. וכתב מהרש"א ז"ל פירושו מגומגם ההא מצינו פלי שנטמא במשקין ואני אומר דבכל זה מהרש"א לשיטתו דבדברי ר"ע לא דייקינן מימיהם אבל לפי מה שכתבתי לעיל סימן ך' דגם בדברי ר"ע דייקינן כן וא"כ קודם י"ח דבר. עדיין לא נגזר כלי שנטמא במשקין וגם אז לא נמנעו מלהדליק בכלי שנטמא ואז על כרחך נטמא באב הטומאה וממילא נדע שמתיר לעשות מפסול שני ולמה הוצרך לומר בטמא מת אלא להורות איזה דבר שחלוקה טומאתו וכו':

[כד] ד"ה אי תוספת דרבנן וכו' אי נמי אשמעינן שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה וכו'. הנה כאן קשה דאיך יאמר בראשון או בשני והרי ר"ע מימיהם של כהנים קאמר ואז עדיין לא נגזר כל הפוסל וכבר כתבתי לעיל לפרש דברי הגמרא דעיקר הקושיא למה לי' למימר בט"י הוה לי' למימר סתם שנפסל וכמו שהארכתי לעיל אבל לשונו של רש"י אינו סובל פירוש זה ונראה דרש"י סובר כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף זבים דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחלה אינו מגזירת י"ח דבר רק גזירה קדומה מעולם מיום שגזרו שמשקים יטמאו אחרים גזרו שיהיו תחלה ובי"ח דבר חידשו שגם משקה מחמת ידים הוא תחלה ואפשר דמכאן נפקא ליה להרמב"ם שכל הפוסל אינו מגזירת י"ח דבר מדאמר רבא מאי אריא וכו' והרי ר"ע אמר מימיהם של וכו' אמנם לקמן בסוגיא דאיתשביש כהני שם יתבאר דרש"י לא ס"ל כשיטת הרמב"ם ולכן נראה בכוונת רש"י דודאי צריך להיות עדיות הללו בין דר"ח ס"ה ובין דר"ע דבר שהוא תוספת טומאה בין קודם י"ח דבר ובין לאחר י"ח דבר ועיקר הוכחת רבא דמשקין לטמא אחרים דאורייתא דא"כ הל"ל בנר שנטמא סתם וכשאומר לשון זה הוא סובל נר שהוא אב הטומאה דהיינו של מתכת בטמא מת וסובל נר שהוא ראשון דהיינו שנטמא בשרץ וסובל נר שהוא שני דהיינו שנטמא במשקין שנטטאו בשרץ וכיון דעדות דר"ע היה גם אחר י"ח דבר ממילא ידעינן שמותר לעשות השמן שהיה פסול ראשון שהרי אחר י"ח דבר אפילו ע"י כלי שנטמא במשקין נעשה השמן ראשון וממילא נדע שאפילו נטמא בטמא מת מדליקין בו שהרי מותר לעשותו ראשון וממילא נפרש שנטמא בטמא מת שיהיה עדותו שוה בין קודם י"ח דבר ובין אחר י"ח דבר אלא ודאי שמהדר לעשותו ראשון דאורייתא:

אלא דלפי זה קשה דהרי רש"י בד"ה מתני' קשיתי' גריס נתני שנטמא סתם וכבר כתבתי בסימן י"ט דרש"י לא ניחא לי' שניתני שנטמא בשרץ דמה חילוק אם תני במת או בשרץ כיון שצריך לפרש איזה טומאה לכן כתב רש"י שדחקו לרב יהודא דניתני שנטמא סתם ועתה הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקי' דר"י להתיר לעשותו ראשון דאוריית' נוקי בשל חרס ועושין אותו שני דאוריית' ואי משום דניתני שנטמא סתם זה אינו אי הוה תני שנטמא סתם הוה אמינא שטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן דהרי באמת הוה קתני שנטמא סתם והוה מפרשינן בין בשרץ בין בכלי שנטמא במשקין ומותר לעשותו ראשון דרבנן להכי קתני שנטמא בטמא מת ומדמהדר דוקא אכלי שנטמא באב הטומאה ש"מ שמהדר לטמא השמן לעשותו שני דאורייתא וראשון דרבנן וש"מ משקי לטמא אחרים דאורייתא אבל אכתי מנ"ל לרב יהודה דאיירי בשל מתכת ולהתיר לעשותו ראשון דאורייתא ולכן נלע"ד דגם רש"י מודה דשייך לדקדק דהוה לי' למתני שנטמא בשרץ או באב הטומאה סתם ולמה דקדק לפרש באיזה אב הטומאה ומפרש בפירוש בטמא מת רק מתחלה לתרץ דברי רב יהודא לא היינו צריכין לזה דקודם שמסיק להוכיח דמשקין לטמא אחרים דאורייתא ורק להוכיח שמותר לעשותו ראשון דאורייתא וסם אכתי אמרינן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא הוא ממילא לר"ע אז שפיר קשיתי' מתניתין דדי למתני שנטמא סתם דהרי ר"ע מימיהם קאמר וקודם י"ח דבר לא היה כלי מקבל טומאה רק מא"ה ורבא בתר הכי שרוצה לדקדק גם מכאן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא באמת שמדקדק ג"כ דהוה ליה למתני באב הטומאה סתם ומוכחי ממשנתינו כולהו ממה דמדקדק לפרש באב ש"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא וממה שמדקדק עוד יותר לפרש באב הטומאה דמת שמע מיני' דאיירי בשל מתכות:

[כה] ועוד נלע"ד דבלא"ה ניחא דהרי כתבתי לעיל בס"ס כ"א דהך סיומא דמלתא מאי אריא בא"ה וכו' לאו רבא בעצמו אמרה אלא סתם גמרא ליישב גם אליבא דרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא וכו' אבל לרב אדא משמיה דרבא דבקדשים עושה כיוצא בו בלא"ה מוכח דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ר"ח מוסיף אדר"ע וכנ"ל.

ורב יהודא ודאי ס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים דאם לא כן לא היה צריך לתרץ כלל על קושיא דהיינו הך ועיין בתוס' לעיל בד"ה מאי קמ"ל וכו' ואף דר"י בלא"ה מתני' קשיתי' מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו שלתרץ קושיית היינו הך בא וא"כ מוכח דסובר אוכל מטמא אוכל וא"כ בלאו הכי מוכח דמשקין מטמאין אחרים מדאורייתא ושפיר פירש רש"י לעיל בד"ה מתניתין קשיתי' דהוה ליה למתני שנטמא סתם ודו"ק:

[כו] בד"ה נימא קסבר וכו' דכל אב הטומאה דאורייתא. כוונת רש"י משום דרש"י מפרש סוגיא זו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כמפורש בדבריו בד"ה מדברי ר"ח ס"ה ולקמן יבואר וא"כ למ"ד הזה אין כאן שום רבותא מה שאב הטומאה דאורייתא ולכן פי' רש"י דלהכי אמר בא"ה דאורייתא משום דכל א"ה הוא דאוריי':

[כז] בא"ד. כגון כלי שנטמא במשקין וכו'. לפי הנראה רצה רש"י לפרש אוקימתא זו לכ"ע בין למ"ד אוכל מטמא אוכל ובין למ"ד אין אמ"א ולכן בחר לפרש ולד דרבנן כלי שנטמא במשקין דזה לכ"ע הוה דרבנן אבל לפרש ולד דרבנן אוכל מאוכל דקשה תינח למ"ד אין אמ"א אבל למ"ד אמ"א דאורייתא הוא ולפרש משקין שנטמא בכלי למ"ד משקין לטמא אחרים דרבנן לא רצה משום דא"כ קשה למ"ד אין אמ"א מאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא וכדכתב רש"י לקמן ט"ו ע"ב באוקימתא דר' ירמיה בד"ה ורב יוסי לטעמיה דהך אוקימתא לא אתיא לרבינא וכאן רצה רש"י לפרש גם לרבינא ועוד דרש"י רצה לפרש אוקימתא זו גם אי סבר ר"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא.

[כח] בא"ד. דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלים שאין אוכל נעשה אב הטומאה וכו'. הנה אם היו משקין הללו שטימאו את הכלי משקין הבאים מחמת שרץ או מנבילה או מטמא מת אין פירוש למה שכתב רש"י שאין אוכל נעשה אב הטומאה מאי אריא אוכל הלא כל דבר הנטמא באב הטומאה אינו נעשה אב כמוהו [זולת כלי מתכות בטומאה מת] ואפי' כלי שנטמא באב הטומאה שוב אינו מטמא כלי וכך הוה ליה לרש"י לפרש דמדאורייתא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא ודאי כוונת רש"י שמשקין הללו נטמאו במת עצמו ואלמלא שאין אוכל ומשקה נעשה אב היו משקין הללו שפיר מטמאין כלי מן התורה שאב הטומאה מטמא כלי ולכן הוצרך רש"י לפרש שאין אוכל ומשקה נעשה אב הטומאה אלא דהיא גופא קשיא מי הכריחו לרש"י לפרש שמשקין שנטמאו במת עצמו טמאו הכלי ומה חסר לו במשקה שנטמא בשרץ ונבילה ולכן נלע"ד כוונה אחרת לרש"י בזה דהא יש להקשות מנא ליה לר"מ לפרש ולד דר"ח ס"ה היינו דרבנן וללמוד ממנו ששורפין טהורה עם הטמאה בפסח ודלמא ולד דר"ח ס"ה היינו גם כן דאורייתא כמו האב ובשלמא לקמן בסוגיא דר' ירמיה דמוקי לה בבשר שנטמא במשקין שנטמאו וכו' וכמבואר ברש"י שם באוקימתא דר' ירמיה ליכא לאקשויי היא גופא מנא ליה לר"מ דאיירי בהכי דאיכא למימר כיון דר"ק בולד ולד מיירי דאל"כ שני ושני הוא כמבואר בתחלת הסוגיא א"כ היא גופא טעמא בעי למה קורהו ר"ח ס"ה ולד הטומאה ולמה לא אמר לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד ולד עם הבשר שנטמא באב ולכן צריך לומר על כרחך שהך בשר נטמא במשקין ולכן שפיר קאמר בולד דמשקין לעולם הם רק ולד שהרי הם נעשים תחלה ולר"מ הוא ולד ממש ולר' יוסי הוא ולד ולד של תורה וגם ולד מדברי סופרים ולכן קורהו ולד ומוכח דאיירי ע"י משקין וכל זה לקמן באוקימתא דר' ירמיה שמפרש רש"י רק אליבא דמאן דאמר אמ"א אבל כאן שרש"י מפרש סוגיא זו גם למ"ד אין אמ"א וממילא ליכא לפרש באוקימתא דר ירמיה ולכן על כרחך איירי כאן במשקין שנטמאו במת וכלי במשקין הללו ולקמן דף י"ז ע"א בסוגיא דאישתבש כהני מבואר בדברי רש"י בד"ה רבינא אמר וכו' דמת אבי אבות ולחם אב ונזיד ראשון וכו' הרי מפורש בדבריו שאוכל או משקה הנוגע במת עצמו נעשה אב הטומאה וכתבו התוס' שם בד"ה רביעי בקודש וכו' והא קיימ"ל דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו יש לומר דאינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה יעויין שם בתוס' נמצא משקה שנגע במת ראוי לקרותו אב ונמצא הכלי הנוגע בו אלמלא היה כלי זה אוכל היה נעשה ראשון והיה נקרא ולד הטומאה אלא שאעפ"כ מקרי ולד ולד שגזירת הכתוב שלגבי כלי לא יוחשב המשקה שנגע במת רק ולד ולא אב ולכן עכ"פ שייך לקרותו ולד ומזה נפקא ליה לר"מ דר"ח ס"ה מיירי בכהאי גוונא מדקורהו ולד הטומאה והרי באמת הוא ולד ולד דאם כן קשה שני ושני הוא ובזה אתי שפיר דאף דסוגיא זו מפרש רש"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפ"ה גם למאן דאמר הזה עצמו לא היה רש"י יכול לפרש ולד דרבנן כגון אוכל באוכל דא"כ הוה קשה היא גופא מנ"ל לר"מ דאיירי בכך ואי משום דקאמר בולד הטומאה ולא קאמר בולד ולד הרי אכתי אפי' מיירי אוכל באוכל היה לו לומר בולד ולד:

וגוף פירוש רש"י שפירש בכלי שנטמא במשקין קשה תינח לאחר גזירת י"ח דבר אבל ר"ח מימיהם קאמר והרי קודם גזירת י"ח דבר לא היה משקין מטמאין כלי אפי מדרבנן אלא דקודם י"ח דבר מיירי אוכל באוכל שגם כן הוא מדרבנן וקורהו ולד ואינו קורהו ולד ולד משום דאחר י"ח דבר משכחת לה בולד ועל דרך שכתבתי מעל"ד בדברי התוס' בסוף ד"ה דאיכא משקין:

[כט] תוספת ד"ה ואלו הכא פסול וטמא וכו' מ"מ אומר ר"י דמגע ט"י אינו חשוב כשלישי דאפילו בקודש וכו' דבמעילה וכו' ודייק בגמרא לאפסולי אין וכו' והכי סבר ר' עקיבא לקמן בהסולת והקטורת וכו'. וכתב הפ"י אע"ג דהתם במעילה פלוגתא דאבא שאול ורבנן היא וכו' אלא שאכתי יש לדקדק דאמאי אלימא להו להתוספות הך סתמא דמעילה מהך סתמא דשלהי נדה וכו' עיין בפ"י ואצלי דבריו תמוהים דאיהו אחר מחילת כבודו היה סבור שהתוס' מביאים הך דמעילה ללמוד משם דט"י אפילו בקודש וכו' ובאמת אינם צריכים להביא ראיה ממרחק והרי אנן הכא אליבא דר' עקיבא עסקינן ור' עקיבא עצמו קאמר לקמן הסולת והלבונה וכו' שנגע ט"י במקצתם פסל וכו' והתוס' הביאו הך דמעילה רק לראיה דדייק שם לאפסולי אין לטמויי לא ואם כן גם בדברי ר"ע דייקינן פסל אין טימא לא וכן כתבו התוספות בהדיא בחולין דף פ"ח ע"א בסוף ד"ה משקה טבול יום דר"ע סבר כרבנן דא"ש והביאו ראיה מדאמר הסולת והקטורת והלבונה וכו' שנגע ט"י במקצתן פסל את כולן ש"מ פסל אין טמויי לא מטמא:

[למד] ד"ה התם פסול וכו' וקשה לר"י בשלמא למ"ד אמ"א וכו'. והנה לכאורה גברא קחזינא תיובתא לא חזינא ואטו מאן דאמר אמ"א אינו מחויב ליישב המשנה וא"כ קושיי' הגמרא למ"ד אמ"א ולמימר דכוונת התוספות דהוה ליה למימר הניחא וכו' הוא דוחק ונראה משום דדברי הגמרא דקאמר נימא קסבר ר"מ וכו' הלשון הזה מורה כאלו לא אתי שפיר לאוקמי בהכי שהרי לשון זה מורה על לשון בתמיה והרי למסקנא באמת מוקי לה למתני' בהכי בשינויא דרבי ירמיה ובשלמא לרש"י דכאן מוקי לה בכלי שנטמא במשקין ולא אסיק אכתי אדעתא דמשקין לטמא אחרים דרבנן לכן היה אצל המקשה כמלתא דתמי' מחמת קושיית התוס' בד"ה ולד טומאה דרבנן שהקשו שהרי אינו נשרף אלא בעבור צורה אבל למסקנא דאסיק ר' ירמיה בבשר שנטמא במשקין וכו' קאמר לה בניחותא וכמו שכתבו התוס' בדבור הנ"ל דבשאר טומאה דרבנן שו פין בלא עיבור צורה אבל לשטת התוס' בדבור ההוא דגם אוקימתא דכאן הוא ממש אוקימתא דר' ירמיה קשה דכאן קאמר לה בלשון תמיה ונראה דמה דקאמר מדבריהם דמאן וכו' אדלעיל קאי על רבא דאמר ש"מ קסבר ר' עקיבא טומאת משקין וכו' דאורייתא ועל זה מתחיל להקשות מדבריהם דמאן וכו' נימא קסבר ר"מ ולד דרבנן והיינו בשר שנטמא במשקין וא"כ איך קאמר רבא ש"מ מדר"ע וכו' והרי ר"מ סבר אליבא דר"ע שהוא מדרבנן.

ומעתה שפיר הקשה ר"י בשלמא וכו' ואם כן כיון דרבא עכ"פ בתרומה בין לרב אדא ובין לרבינא סובר אין אמ"א ולדידי' לא קשיא כלל מדבריהם דמאן דשפיר יליף מדברי ר' עקיבא וכקושיית רבי יוחנן ובאמת שהיו התוספת יכולים לומר דיליף מר"ח ס"ה לרב אדא דבקדשים עושה כיוצא בו אלא דאז היה מקום לדחות קושיית ר"י דהך נימא קסבר קמתמה לרבינא משמי' דרבא דלדידיה ליכא למילף מר"ח ס"ה דהרי עדותו של ר"ת הוא לעשו' משלישי דאורייתא שני דרבנן ואיך נילף לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן ולכן נקטו בקושייתם מדברי ר"ע דאתי שפיר בין לרב אדא ובין לרבינא ובתירוצם שכתבו תדע דהא ר' יוסי וכו' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכו' כוונתן על רב אדא דבתרומה אינו עושה כיוצא בו אבל בקדשים עושה כיוצא בו וא"כ ר"ח ס"ה העיד שעושה משלישי דאורייתא שני דאורייתא אם כן למה לא יליף ר' יוסי לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן ואין אנו צריכין בזה לדברי מהרש"א שרצה לפרש התדע שכתבו התוס' ג"כ כוונתן על דברי ר"ע והוא נגד פשט של דברי התוס' וגם נלע"ד דתירוצא דר' ירמיה לא סליק אליבא דרבינא כלל רק לרב אדא דהרי לכאורה ק' דאיך סבר ר"מ משקין לטמא אחרים מדרבנן ולדברי התוספות לקמן דף ט"ז ע"א בד"ה ר' יוסי לטעמיה וכו' דר"מ אליבא דר"ע סובר משקין לטמא אחרים דרבנן ומה יענה ר"מ בהוכחת רבא שהוכיח דקסבר ר"ע שהוא מן התורה ובישוב הדבר נלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל סי' כ"א בדברי הגמרא והקשיתי דאיך הוכיח רבא דקסבר ר"ע וכו' ודלמא רק בקדשי' מטמאין אחרים ולא בתרומה וחולין וכתבתי ישוב הדברי' דלרבינא אין סברא לחלק בין קדשים לתרומה וחולין ולדידיה באמת מוכח מדברי ר"ע עצמו דלכל הדברים משקין לטמא אחרים דאורייתא וכהוכחת הגמרא דאי מדרבנן מאי אריא בא"ה וכו' ולרב אדא אין הוכחה מדברי ר"ע עצמו דהרי יש לחלק בין קדשים וכו' רק הוכחה מדקרי לר"ע הוסיף ואי ס"ד שיש חילוק בין קדשים וכו' גם ר"ח מוסיף וכמבואר לעיל בדברינו וא"כ הוכחה זו אינה מדברי ר"ע עצמו רק מדברי רבי שסידר המשנ' ותני הוסיף ר"ע הדבר מוכת וא"כ רבי באמ' סבר כר' יוסי ור"מ חולק וסובר שהוא מדרבנן ועכ"פ לרבינא אי אפשר לקיים תירוצו של ר' ירמיה וא"כ על כרחך תירוצו של ר' ירמיה הוא לרב אדא ולכן שפיר כתבו התוספת התדע מדלא יליף ר' יוסי מדברי ר"ח ס"ה ורבינא אליבא דרבא יתרץ מדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י וכן פירש רש"י לקמן דשינוי' דר' ירמיה לא קאי אליבא דרבינא אלא דרש"י פירש שם הטעם משום דלא משכחת לה דלדידי' מה אהני ליה גם מעיקרא שני הוה יעויין שם אבל לדעת התוס' שפיר משכחת לה משקין בשרץ ועצים ולבונה במשקין דהוה הני עצים ולבונה לר"מ דרבנן לר"י דאורייתא ועיין דף י"ד ע"א בתוס' בסוף ד"ה דאיכא משקין אבל אעפ"כ אין תירוצא דר' ירמיה עולה לרבינא משום הטעם שכתבתי לעיל:

[לא] בא"ד. וא"ת למאן דמוקי וכו' ר"ח נמי מוסיף אדר' עקיבא וכו'. עיין בזבחים דף ג' ע"א בתוס' ד"ה הכותב וכו' הקשו התו' קושיא זו וכתבו וי"ל דאי לא הוי תני הוסיף לא הוה קמ"ל מידי זו היא גרסת הבה"ז וכתב שכוונת התוס' דאי לא הוי תני הוסיף לא הוה ידעינן דשלישי מותר לעשותו ראשון רק הוה אמרינן שר"ע מתיר לעשות משלישי שני וכדעת המקשה כאן שהקשה היינו הך ועבור קושיא זו מוקי לה בנר של מתכת ואי לא הוה תני הוסיף לא הוה שייך להקשות היינו הך והצאן קדשים שם השיב עליו דאפי' לא הוה תני הוסיף ג"כ ידעינן דאיירי בשל מתכת שהרי מסיק רבא כאן דרב יהודא מתניתן קשיתי' ולכן פירש הצ"ק דלא הוה ידעינן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא וזה דייקינן דאי אינו מטמא מאי אהני ליה האי שמן ואי לא הוה תני הוסיף הוה אמינא באמת דר"ע לא קמ"ל מידי ובמחילה מכבודו של הצאן קדשים מה ענין זה למה דתני הוסיף ר"ע הרי ר"ע בעצמו מסיים בדבריו שמוסיפין טומאה ומזה דייק רבא שאם אינו מטמא אחרים מאי אהני ליה ומה הוספת טומאה על טומאתו איכא ואני תמה עלין איך שנה שגגה גדולה כזו בפשטן של דברי רבא ואני דן אותו לכף זכות שראה כאן ברש"י שכתב בד"ה ש"מ מדקאמר הוסיף ר"ע ובאמת דברי רש"י הללו תמוהים וכבר כתבנו לעיל סי' כ"א מה שפירשנו בכוונת לשונו של רש"י אבל לא יועיל פירושינו לקיים דברי הצ"ק שהרי אנו פירשני שאל"כ גם ר"ח מוסיף אדר"ע ומעין קושיית הירושלמי דוק ותשכח אבל מה שדחה הצ"ק דברי דברי הבה"ז אני אומר לקיים דברי הבה"ז ע"פי מה שכתבנו לפרש דברי רבא דקאמר מאי אריא שתני שנטמא במת נתני בשרץ וכתבתי דמה ירוויח בזה והם היה תני בשרץ היה קשה איפכא מאי אריא בשרץ וכתבתי דירויח דלא יצטרך למתני בטבול יום רק סתם שנפסל וע"כ בט"י דאי בדבר אחר לא הוסיף כלום על ר"ק ס"ה וכל זה עכשיו דתני הוסיף אבל אי לא הוה תני הוסיף א"כ איצטרך למתני בט"י להורות שאפי' פסול מותר לעשות שני ואז לא הוה שייך למידק נתני בשרץ ולא הוה ידעינן בשלישי כמותר לעשותו ראשון אלא שיש לשדות נרגא בזה דלסברת התוספת שהם דייקי מימיהם של כהנים שהיה קודם י"ח דבר ודאי שהיה יכול למתני שנטמא סתם וממילא ידעינן דקודם י"ח דבר לא משכחת כלי שנטמא אלא באב הטומאה וכמו שפירש רש"י דליכא למימר שנטמא במשקין שהרי קודם גזירת י"ח דבר עדיין לא היה כלי מקבל טומאה ממשקין:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף