פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/קג

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כבריה. עש"ך ומלת וכהאי גוונא קאי אב"ח ודבר שיש לו מתירין ובט"ז כתבנו אי בעינן שיהא נפסד מאכילת אדם. ומה שהראה מקום לא"ח ס"י אין בידי חיבורו על או"ח. ויראה שכיון למ"ש המחבר שם ס"ט יבש ביבש אין בטל (ומ"ש פלתי אות א' לא הבינותי) והלכה כדעה א' בסתם ואפ"ה פסק בס"י דנט"ל בטל משמע אפילו גופו וצריך לומר כמ"ש המ"כ בפ"ט מח"א ע"ד ג' דנט"ל מצטער שאין נהנה באכילתו ראוי להתיר יותר בפסח ובט"ז אות א' נתבאר:

ב

אפי'. עש"ך הנה המ"כ בח"א פ"י ע"ה א' השיג עליו והפר"ח אות כ' חרה אפו בו ובש"ך וכתב דאישתבוש כהני דהכוונה לא לשבח ולא לפגם היינו שטעמו נרגש אלא שאינו לשבח ולא לפגם אסור. ובעיקר הדין הסכים להמ"כ באיסור שיבש כעין דא"ר לגר מ"ה מותר וע"י תערובת לא גזרו (והיינו אפילו ליכא רוב) ולא דמי לג"ה דהתורה אסרתו כו' והש"ך גופא בקי"ד כ"כ דיבש כעץ אין אוסר והמ"י כלל פ"ה אות ע' הסכים לפר"ח וראיה מסימן פ"ז עור הקיבה ומסימן צ' בכחל עכ"ל. ואני העני תמה על עצמי למה האשימו להש"ך ז"ל והלא דבריו כנים כמו שאגיד. דודאי ג"ה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בשר נבילה שיבש כעץ נהי אם אכלו כך יבש אפשר דמותר מ"ה מ"מ כשחוזר ונימוח בתבשיל והרי נהנה ממנו ואיסור תורה אית ביה ואפשר בעורו יבש נמי. ומסי' פ"ז אין ראי' כלל דודאי יבש לית ביה לחלוחית ופליטה מגופו ומ"מ איסור עצמו יבש שנמחה צריך ס' וראיה שפיר מג"ה:

ודע דג"ה דבעינן ס' הוא מדרבנן דמ"ה וודאי כל שאין טעמו נרגש ברובא סגי וכמ"ש בק' יע"ש ה"ה איסור יבש דוודאי אף שנימוח בתבשיל לית ליה פליטה מגופו ומ"מ בשביל גופו דראוי לאכילה צריך מדרבנן ס' והשתא א"ש בקי"ד אות כ"א דהיתר הכרכום די"ל דרשב"א שהיה נזהר משום בשר לח וחשש לאיסור תורה שמא יש כדי נתינת טעם בא"מ ואף במינו משום לא פלוג משא"כ כרכום שלנו יבש וז"ש הש"ך שם דנותנים טע"ם משא"כ יבש לית ביה פליטה מגופו ומ"ה ברובא בטיל ויש וודאי רוב בתבשיל נגד כל הכרכום וליכא כ"א ספק איסור דרבנן ולא חיישינן ובסי' צ' כחל התם אף שאין יבש כעץ שרי דהחלב נתייבש ואין ראיה לכאן:

ודע דבסי' פ"א פסק המחבר דמי רגלי טמאה אסורים וסבור הייתי לומר מדרבנן כדעת המ"כ שהבאתי בט"ז דמ"ה פגומין יותר מנבילה מוסרחת וכ"נ מפ"ת כאן אות א' אלא שהב"י בפ"א כתב דרא"ש פסק כל"ב להחמיר בשל תורה וצ"ל דשתי לירקונא ומ"מ צ"ע. ואי נפל לתבשיל שיש רוב לכאורה שרי מידי דהוה אזבובים ויתושים עבק"ד וצ"ע בכל זה  :

ג

איסור. עש"ך והם דברים פשוטים ולהוציא מאו"ה דסובר כל שלא נמחה בא"מ בעינן ס' עצ"ח בש"ך אות ו' דטעמא דהוה כניכר מה שאין כן לדידן הטעם יבשלם יתן טעם הלכך בעין נמי בטל אם אי אפשר להכיר:

ד

אבל כו'. וכן צירו טור בשם הרשב"א. ש"ך דהוה כבעין:

ודע דקיי"ל כל אוכלין אם נפסד מאכילת אדם מותר מ"ה ומדרבנן אסור כדעת המ"כ בפ"ט מח"א וכן הסכים המ"ל בפ"ח ממ"א דין ח"י יע"ש ואם ראויין ע"י הדחק למאכל אדם אסורין מ"ה כמו שביאר זה המ"כ שם. אלא שיש לי לדון ולספק אי לוקה כל שקצת ראוי וכ"נ נבילה הראויה לגר כו' והמעיין בפי"ד ממ"א הי"א דכתב נפסד מאוכל אדם פטור משמע הא ראוי ע"י הדחק מילקא לקי וכ"ת דאי ראוי מ"ה אסור הא בורכא דהא לא פרט הר"מ ז"ל לומר אסור מדרבנן משמע כל שלא הגיע ההפסד כ"כ לקי עליה ועיין פסחים כ"ד ב' אין סופגין כו' וקבעי לומר דהוה שלא כדרך אכילה אף דנהנה י"ל זה בה"א אבל באמת הטעם דזיעה הוא ולעולם אוכלין אסורין כל שראויין קצת לקי עלייהו מ"ה וחלב חי אין ראוי כלל מיקרי ולא נהנה כלל (ויש לנו הרהורי דברים בפי"א מתרומות מ"ג בפי' הר"מ מ"ש כ"י כ"ן מנהג"ם ובר"ש שם וברכות ל"ח א' ואין העת האסף פה):

ויש לעיין בב"ח וכ"ח שלוקין שלא כדרך אכילה כלל אם נפסד בב"ח מאוכל אדם ונפל להיתר באין רוב אי דומה לזבובים ויתושים ויראה דהר"מ כתב בפי"ד ממ"א הי"א בב"ח שעירב דבר מר והניח חלוקה שנפסד משמע כל שנפסד אף בב"ח עפרא הוא ובפתיחה חקרנו בזה וצ"ע:

ה

אלא. עש"ך וכבר התבאר יפה בט"ז אות א':

ו

בד"א. עש"ך הראה מקום לס"ס קל"ד ומפני שיש בכאן ענין עמוק וכמה הלכתא גבורתא ולי ההדיוט אשר דרכי העיון נעלמו ממני הוכרחתי לבאר אחד אל אחד. ואען ואומר כי הדין המוזכר שם והמתבאר בש"ך שם אות כ"ט להמעיין היטב בדבריו נחלק לארבעה דינים כמו שאגיד:

הדין הראשון הוא בשמים הבלועים מיי"נ לשבח ובתבשיל נותן היין ג"כ לשבח בעינן ס' נגד כל הבשמים אפי' ידעינן כמה יין נבלע בהם לדידן דחנ"נ בשאר איסורין ובס' סגי אף לטעמא עבידי דאין איסורן מחמת עצמן עס"י צ"ח ס"א בהג"ה (ומ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס קל"ד דלא ידעינן כמה נבלע איהו לשיטתיה לית ליה נ"נ בשאר איסורין עס"י צ"ב) ומ"ש דאין איסורם מחמת עצמן לאו דווקא ולרווחא קאמר כך יע"ש:

השני כשהיין נט"ל בתבלין ובתבשיל א"צ ס' כלל והתבלין מותרין באכילה ואפי' לכתחלה מותר ליתן לתבשיל התבלין אלו וכ"ת נט"ל דיעבד שרי ולא לכתחלה י"ל דתבלין היתירא הוא וגם בתבשיל לא יתנו טעם דפוגם הוא ואין זה מבטל איסורא כיון דהיתירא הוא ר"ל התבלין מותרין באכילה. משא"כ בדין א' אף שיש ס' אפ"ה התבלין אסורין וצריך להשליכן עס"י צ"ד וצ"ו בבצלים:

השלישי אם בתבלין לפגם ובתבשיל לשבח דיעבד צריך ס' נגד היין בידוע כמה היה וא"צ נגד התבלין דהיתירא נינהו דלא נ"נ עיין כאן אות ט'. ולכתחלה אסור ליתן לתבשיל אף שיש ס' דכה"ג אין מבטלין איסור אטו היכא דלא יהיה ס' אף דהתבלין היתירא נינהו ובק"ט נתבאר יבש ביבש במינו שנתבטל ברוב מותר להוסיף עד ס' ולבשלן התם אי אפשר למיתי לידי איסור תורה בא"מ במים דרואין לרשב"א ויש רוב היתר מינו ועוד דהתם חומרא הוא והרא"ש מתיר לגמרי שנעשה היתר מטעם ביטול מה שאין כן דטעמא לא בטיל והבן:

הרביעי הוא מ"ש הר"ב שם סי"ב בהג"ה (מ"ש נגד היין לאו דווקא דא"נ ידוע נ"נ לדידן דע"כ מיירי שנ"ט לשבח בתבלין מדנתן טעם דאין אסורים כו' ואין הכרח ושוב ראיתי בכה"ג שם בב"י אות ל"ב העיר קצת בזה יע"ש) וזה לשונו אם נט"ל בתבשיל א"צ ס'. ואני תמה על עצמי בדין הד' בשלמא לרשב"א אין נ"נ בשאר איסורין משא"כ לדידן הרי נאסרו התבלין ונ"נ א"כ נצטרך ס' נגד התבלין וכ"ת אין הנאסר חמור יותר מהאוסר וכיון שהיין גופא אין אוסר בפחות מס' שנט"ל ה"ה בשמים הא בסוף הסימן היקל הר"ב דווקא בהפסד מטעם קולא של הסמ"ג מאחר שאיסור גופא פוגם טעם לאחר מעל"ע ואולי גם בזה היקל דווקא בהפסד קצת מה"ט וצ"ע בדין הד'  :

ז

או. עש"ך ועפר"ח אות ה' חולק ע"ז וכה"ג בהגהות ב"י אות ח' החמיר ג"כ ויראה לצדד להקל דודאי איסור תורה ליכא. וכן השביח ולסוף פוגם יראה דליכא איסור תורה אלא משום דחל שם איסור לא שייך להתירן ועיין בב"ה להרא"ה בק"ט ב' ואין להאריך:

ח

נאסר. עש"ך ומה שהראה לקל"ד אות כ"ט נתבאר באות ו' באורך:

ודע אף אם נפל למינו אח"כ דליכא טעמא אפ"ה בעינן ס' דהא לא נתבטל מעיקרא מעוצם מיעוטו אלא דנט"ל הוא וכל שנ"ט לשבח בב' אסור במינו וכ"מ מאו"ה:

ט

ששים. עש"ך עמ"ש בט"ז:

י

לא. עש"ך ועיין נה"כ דמשמע ג' נ"ט בעינן וכבר התבאר זה בט"ז דב' נ"ט שרי בכלי דהוה דיעבד בכ"ח וכ"מ צ"ע:

יא

אע"פ. עש"ך ובבאר הגולה שם כתב דעצמות אין בהם טעם דהא מעשים בכל יום שגופי הדבורים מעורבין שמה שרי דנט"ל כזבובים ויתושים בק"ד ועפר"ח שם דראוי שלא לאכול דבש בלי סינון. וודאי ראוי לעשות כן אבל דיעבד ש"ד והיורה שרי דקבל פגום מגופי הדבורים עת"ח כלל פ"ה דכ"ג בבלע הכלי איסור שראוי קצת לאכילה אסור הכלי משא"כ כשקיבל טעם פגום שא"ר לאדם כלל אף דהכא אסרינהו רחמנא מ"מ לא גזרו על הכלי כה"ג וכמ"ש בט"ז:

יב

ואלמלא. עש"ך וכ"ש הוא מפוגם ולסוף השביח באות ז' ועמ"ש שם:

יג

שמן. עש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן. ועיין בשו"ת רמ"א סימן נ"ד התיר השמן ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין בשומן חזיר וכן לאקשי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נט"ל בשמן אמנם מ"ש שם שומן חזיר מאוס וכנבילה מוסרחת יע"ש צ"ע כי לא דברו מזה האחרונים ומסתימת דבריהם אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד ס' ובשמן שרי ובלאקשי"ן לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות י"ג:

תאנים עם יין נטל"פ הביאו כה"ג בהגהות ב"י אות י"ו מאו"ה כלל ל"ב די"א מהר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א הל"ד ורא"ש בע"ז:

והמחבר הביא זה לקמן קל"ד ס"ט והוא משנה בעבודת כוכבים ס"ה ב' אלא דיש שם גירסאות וכפי גי' א' חילק בין לחים ליבשים והר"מ והרא"ש סוברים דאף לחים נטל"פ עיין לח"מ שם ובכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד עמד בזה:

מה שכתב רמ"א בשר או חלב ביין נט"ל חלב בקמץ וכ"מ בצ"צ סימן פ' חלב שמתקנין היין למראה יע"ש. וחלב בציר"י עס"י קכ"א סעיף א' בהג"ה משמע דנ"ט לשבח יע"ש ושם יבואר:

יד

וי"א. עש"ך דבריו צריכין ביאור. במשנה עבודת כוכבים ל"ה ב' שמן עובד כוכבים אסור רבי ובית דינו התירו ובל"ו א' אמר שמואל שמן אסור מזליפתן של כלים ור' יהודה הנשיא התירו נטל"פ מותר. ובל"ח ב' משחא שליקא מאי אמר רב ספרא למאי ניחוש לאיערובי מסרי סרי ובשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי וגיעולי עובדי כוכבים נט"ל ובל"ט ב' דבש למאי ניחוש עירובי מסרי פרי ובישול עובדי כוכבים נאכל חי וגיעולי עובדי כוכבים נט"ל ויש בכאן ד' שיטות. השיטה הא' היא שיטת רש"י שפי' בשניהם עירובי יין סרי ונט"ל קדירה שאב"י. ולפ"ז שמן דאוסר ת"ק ומתיר דבש י"ל כמ"ש התוספות בל"ו א' ד"ה בשלמא דשמן התנות נמי אית ביה. ולפ"ז בשר משביח בשמן ודבש מדכתב נט"ל קדירה שאב"י. השיטה הב' היא שיטת הר"מ ז"ל בפי"ז ממ"א הלכה בג"ד וכפי מה שפירש הב"י כאן עירובי בשר פוגם הוא. ונט"ל נמי מהאי טעמא (והוה קצת שפת יתר דכ"ש הוא). ואחר התבוננות יראה שפירש כן למה שהבין הרשב"א בר"מ דכלי עובדי כוכבים אב"י והר"מ נתן טעם יותר מרווח דבשר פוגם עיין בכ"מ פי"ז ממ"א הי"ח וקשה מנא ליה דפוגם ומש"ה פירש אליביה דעירובי היינו בשר ונקיט הר"מ טעם זה גם לגיעולי עובד כוכבים. אבל לפי מה שהבין הכ"מ שם ובקכ"ב דהר"מ סובר כ"ע סתמן ב"י אין הכרח לזה אלא כפרש"י דמפרש עירובי יין. ואף שי"ל דא"כ אמאי השמיט הר"מ לשון הגמרא עירובי יין ונקיט רק בישול וגיעולי מכל מקום בב"י השמיט בישול משמע כדפרישית. ואיך שיהיה לא אבין מ"ש הש"ך באות י"ג דהמחבר לא היה למנקט שמן עובד כוכבים והא אדרבה כל עצמו של המחבר שסובר כ"ע אב"י ואפ"ה פוסק דבשר נט"ל היינו דמפרש עירובי בשר וכפי' הר"מ ומש"ה נקיט שמן עובד כוכבים שזה הדין המוזכר בגמרא עירובי מיסרי סרי מסריח ונט"ל ושינה מלשון הר"מ דכתב ולא משום גיעולי עובדי כוכבים והמחבר השמיט זה דלשיטתיה אב"י אלא מפני הבעין קאמר וצ"ע. ולפ"ז ג"כ יש לומר דשמן ת"ק אוסר דאיכא נמי חתנות. השיטה הג' שיטת הר"ן ז"ל דבשמן פירש עירובי יין ונט"ל אב"י ובדבש פי' עירובי דבר טמא ונט"ל אב"י ויראה דקשיא ליה מ"ש שמן דאוסר ת"ק ודבש התיר ומפרש בשר בשמן משביח ואב"י סובר אסור או כ"ע ב"י ודבש בעין נמי מסריח וכ"ת אמאי לא חיישינן בשמן לבשר ואמאי התירו יש לומר דאין דרך לערב רק בדבש שמחזיר הנופל לתוכו דבש עיין בר"ן. השיטה הד' יראה שהיא שיטת התוס' בע"ז ל"ח ב' ד"ה אי וחולין ח' ב' ד"ה השוחט דבשר בשמן לשבח ובדבש לפגם ועירובי היינו יין כפי' רש"י בשניהם ושמן אוסר ת"ק דאב"י סובר אוסר משא"כ דבש בעין פוגם ור' יהודה הנשיא התירו דאב"י שרי. ונראה שזו שיטת ר"י שבמרדכי פא"מ סימן תתל"ז מעשה לפני ר"י דבש במחבת בשר והוריקוהו בקערה חולבת והתיר (עס"י צ"ד) דשמנונית בעין פוגם בדבש מדתנן שמן אסור דזליפת כלים (בנוסחא שלנו דגים) טמאין אוסרין וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בשמן אבל דבש אפילו בעין נטל"פ (וע"ש דסובר נצלו אסור עצ"ד מש"ה הוצרך לזה) וה"פ דלא שקיל וטרי התם לומר דת"ק אוסר שמן ור' יהודה הנשיא התיר אלא בשמן שבעין משביח משא"כ דבש וכמ"ש התוספות בחולין:

וזה לשון הגהות ש"ד סימן כ"ב עכברא בדובשא בשר בעין פוגם בדבש. אמנם אהא לא סמכינן דעובדא הוה במחבת ב"י שבשלו בה דבש ושמא היה משקה מדבש ובהכי איירי מתני' דשריא דבש דקאמר עירובי מיסרי סרי דמינה מייתי ר"י ראיה וקאמר אי משום בישולי עובדי כוכבים עכ"ל יראה לי לפרש דה"ק דאמנם לא סמכינן להביא ראיה מעובדא ר"י שבמרדכי דשמא משקה הוה נט"ל ולא בדבש עצמו. ותדע דהא ר"י מייתי ראיה מהא דעירובי מיסרי סרי היינו כפי' הר"ן בשמן יין ובדבש בשר (שכן דרך לערב בשר בדבש) ולעיל כתבנו בשניהם יין וראייתו ממ"ש התוס' חולין כ' וקאמר בישול גוים משמע משקה כו' זה נ"ל. ואמנם רנ"ש במ"ש פי' דתרתי קאמר אהא לא סמכינן דעובדא הוה במחבת שבישלו בה דבש ר"ל אבל כבישה נותן טעם לשבח והדר אומר דגם יש לומר משקה כו' וכתב רנ"ש דר"י פי' עירובי בשר דלא כרש"י שפי' יין עכ"ל (עיין שם בהג"ה כ"י וצ"ע דלית הלכתא הכי אלא כר"ש] והנה רנ"ש יפרש כהר"ן בשמן יין ובדבש בשר מחמת קושית התוס' חולין ח' ועבודת כוכבים ל"ו ד"ה בשלמא מדכתב עירובי סרי ומינה מייתי ר"י ראיה משמע מהא דעירובי:

ועתה הבוא נבוא לדברי הש"ך ז"ל. הנה תמה על רמ"א שהביא י"א והוא מהרי"ל והא למהרי"ל שמן משביח ואפילו שמן שלוק דלא כמ"ש הר"ב בתשובת נ"ד דשלוק מסריח ואין שלוק משביח דהא מהרי"ל מפרש עובדא דר"י שהתיר במשקה ואהא דכתב ד"י בשמן שקיל וטרי ולא בדבש והא בשמן נמי מבושל (דהוא שלוק) שרי אלא ע"כ מבושל משביח וא"כ הוי ליה להר"ב להזכיר סברת ר"י בפי' מה שפי' מהרי"ל בדבריו ולאסור שמן שלוק ג"כ בבשר:

אמנם מה שהעתיק הש"ך לשון הג"ה שערי דורא אמנם עובדא הוה במחבת ב"י שבשלו בה דבש ואס"ר שמא כו' עכ"ל בנוסחא שלפנינו אין מלת ואסור אדרבה התירו וגם החסיר מלות אה"א ל"א סמכינן ואולי נוסחא אחרת היה לו:

או יאמר דמפרש להג"ה הנ"ל שנתכוין אמ"ש מרדכי בפרק ב' דביצה סימן תרע"ד דבש בבשר אסור עיין ב"ח וד"מ. וה"ק אמנם מעובדא דבפ"ב דביצה דאסר ע"כ לחלק בין משקה כו' [ואפשר עובדא אירע כן] ומה שתמה על דנ"ש ביארנו די"ל, והש"ך מפרש אי משום גיעולי עובד כוכבים ובנוסחא שלנו אי משום ערובי וכבר התבאר. גם י"ל דרג"ש סובר לחלק בין שלוק ומ"ש הש"ך והפוסקים הוכיחו דכ"ע אב"י יש לראות דלמא משום חלב הנאסר מבשר דנ"נ ואין דומה לשאר איסורין בס"ס קל"ד עמ"ש באות י"ח ועוד חלב טמא וכדומה וצ"ע בזה:

ובדברי קדשו של רמ"א בתשובותיו סימן נ"ד כתוב לאמר דבשניהם הפירוש בשר פוגם והיינו משחא שליקא וכן משקה דבש ומתני' דאסר שמן קודם שליקה נטל"ש וד' יהודא הנשיא התיר אף קודם שליקה דלא חיישינן לערובי כלל יע"ש. וצ"ל הא דאמר בשלמא לשמואל נט"ל שרי היינו אב"י ולערובי לא חיישינן אמנם מ"ש שם דמ"א דלא תיקשא מהגמרא צ"ע דהתוס' אפשר מפרשים ערובי יין כפירוש רש"י וכמ"ש הש"ך:

והנה מתשובה ההיא איכא למשמע כמה הלכתא גבורתא כמו שאגיד. כתב שם דשומן חזיר שנותנין לשמן זית להקפות שלא יטפטף ס' יש או נט"ל ומעמיד מאחר שנמס ביד עובד כוכבים בטל. הנה ל"ק דנ"נ י"ל דיותר מס' לא נ"ג עצ"ב ולמדנו דמעמיד אף שנט"ל לא בטיל כמו ברי' כו' בסימן זה ס"א. אמנם מ"ש עוד דקודם שליקה נטל"ש ומאחר שנמחה ביד עובד כוכבים נט"ל קשה והא נ"ג מקודם והוה ליה השביח ולבסוף פוגם וצ"ל מדרבנן והיינו ביד ישראל אבל ביד עובד כוכבים חוזר להיתרו וכדאמרן ועיין מה שכתבתי בקט"ו בחמאה ש"ג:

כתב מור"ם מלובלין ז"ל בתשובה סימן ק"ד צאן טריפה ויש הרבה פרות באופן שחלב בטל בס' וישראל שכר הגבינות והחמאה מהשר ועובר כוכבים עושה החמאה וגבינות להשר וישראל ליקח אח"כ אין כאן מבטל איסור דביד עובד כוכבים הוא מבוטל ומה בכך שישראל רואה וראיה מלעקוכ"ן עובדי כוכבים שיש בשמים נדוכין במדוך שלהם דבטל בס' הואיל ואין אסור מעצמו כמ"ש בהגש"ד ש"א אף שישראל רואה יע"ש. ויראה לי דאם שישראל אומר לעובד כוכבים לעשות לו לעקיכ"ן אסור דכיון דאמר עשי לי משליכי כמאן דעריב בידים עיין חולין יו"ד א' ופי' רש"י דהעובד כוכבים שלוחו וכ"נ דהר"מ ז"ל לא התיר אלא שהעובד כוכבים עושה בשביל השר  :

טו

והוא. עש"ך ועמ"ש בט"ז ואפשר דמ"ש הר"ב והכי נהוג לאפוקי מדעת יש"ש באות שאח"ז דבעינן נגד כל הקדירה וכ"מ מהמחבר גופא דהביא דעה א' בסתם עס"י רמ"ב:

טז

ואם. עש"ך ועמ"ש בצ"ה בשם או"ה בסתם יש ס' ויש חילוק בין כלים שמדיחין יע"ש. ומ"ש הש"ך באות ט"ו וכ"פ מהרש"ל היינו שהסכים עכ"פ דטוח אין נפגם ומחמיר יותר. ודע דאין לחלק בין מתכות לחרס עיין סימן יו"ד יע"ש:

יז

שאם. עש"ך ועמ"ש בש"ך קכ"ב אות ב' ובאורח מישור שם ובנה"כ ושם יבואר בעזה"י ועמ"ש בצ"ה בענין נט"ל בחריף נפל לתבשיל אחר או נט"ל בד"א ובקכ"ב יבואר וכאן אין להאריך:

אכתוב קצת דיני נט"ל בקדירה.

א קדירה שאב"י אסור ואין חילוק בין מתכות לחרס. ובמ"י כלל פ"ה אות ס"ד הביא בשם נחלת יעקב סימן כ"ג ד"ה ומ"כ בה"מ להתיר בכ"ח בשם הגאון מהר"ר ליב סרווא"ל. ובתשובת דבר שמואל שי"א בשם מהר"ר שמואל ארקוולטי פקפק מפינכא דר"א (וכ"ה בתשובת הרשב"א עכנה"ג בסימן א' וקנ"ב) והעלה דבה"מ שרי ולפ"ז אותן כלים חשובים שקורין פרציליי"ן וכדומה יש לצדד ומהרלנ"ח בסימן קכ"א האריך יע"ש ולי ההדיוט נראה אף בה"מ לאסור דהמעיין בסוף ע"ז הגירסא שלנו מכאן ואילך לישתרי ומשני אטו ב"י וברא"ש שם ובהג"א דלא אמר נט"ל לכתחלה אסור אלא דכ"ח הוה דיעבד ומש"ה אמר אטו ב"י דהוא מצוי וקרוב לטעות והלכך אף באיסור דרבנן או ספק איסור תורה לא אמרינן לאחר מעל"ע ספק להקל כיון דע"י גלגול בא שיהא דרבנן ובסימן ק"י אבאר אם לא נודע בספק טריפה עד לאחר מעל"ע יש לצדד בכלים חשובים בה"מ.

ב כ"ה אי מהני ביה יישון י"ב חודש נם לענין דיעבד בדבר חריף או חמ"פ לאחר י"ב חודש אי נימא עפרא הוא. הנה בשו"ת ח"צ סימן ע"ח ופ' מתיר דיעבד בפסח שבישלו דבר חריף בקדירה שעברה י"ב חודש וראיה מיישון קנקנים (לקמן קל"ה ועבודת כוכבים ל"ד) וכ"ת דצונן שאני הא דורדייא וזגין שרי לאחר י"ב והם בעין בתוכן כ"ש בליעת המין. והפנים מאירות סימן כ"ג חולק דזגין יותר מיבש בי"ב חודש דשליט אוירא משא"כ בכלי שמור הטעם לעולם ויי"נ בצונן וראיה מפ"ז עור הקיבה יבש כו' וכרכום קט"ו. וראיה מקדירות ישברו אמאי לשהינהו י"ב חודש דלא שייך תקלה אלא בגוף איסור לא בכלים דהא ביי"נ מיישנן ובשו"ת דבר שמואל סימן קנ"ג כ"ח שהוחם יי"נ לא מהני יישון יב"ח וראיה התורה העידה על כ"ח שאין יוצא מידי דופיו לעולם ומוהרי"ק פסק מה"ט בכלי נתר דלא מהני יישון ויש לחלק בין בליעת צונן לחמין עכ"ל. ואני ההדיוט אבאר מחלוקתם. דפ"מ וה"צ מודים בצונן ולפ"ז בשאר איסורין ע"י כבישה מעל"ע ולאחר י"ב חודש עכ"פ התבשיל דיעבד שרי אף בחריף דעפרא הוא וכ"ה בטור קל"ה דהלך כל לחלוחית כו' כ"פ ע"י חמין מר ר"ל ח"צ ז"ל סובר דזגין ודורדייא הוה איסור בעין מהני כ"ש חמין והפ"מ סובר דבכלי הטעם שמור יותר. והדבר שמואל מודה להפ"מ בחמין דלא מהני ביי"נ אמנם בצונן בשאר איסורין אפשר אין ללמוד מיי"נ שהקילו בו כמה קולות בסתם יי"נ:

וחכם א' מחכמי הזמן אמר לי שהב"י בהלכות יי"נ הביא תשובת הרשב"א דאין ללמוד שאר איסורים מיי"נ עכ"ל. ועיינתי בתשובת הרשב"א תקע"ה וז"ל זה פשוט דלא סגי יישון אלא בכלי יין ומפינכא אין ראיה חלוטה דאולי כדי שלא ישתמש קודם. ויש לומר דלכתחלה קאמר דבשאר איסורים לא מהני יישון דגזרינן אטו ב"י הואיל ודיעבד שרי באב"י משא"כ יי"נ דיעבד אסור ובין תוך י"ב חודש לאח"כ לא אתי לאחלופי כמ"ש הח"צ שם. אמנם הרשב"א סיים וז"ל מיהו ביין דוקא סברא שכלה לחלוחית יע"ש הרי בהדיא שמחלק בין משקה יין דקליש ובין שאר איסורין שיש בהן ממש דלא מהני י"ב חודש ואפילו דיעבד אוסר בהמ"פ וה"ה בדבר חריף והרי אתה רואה שמ"ש הפ"מ בכלי לא שייך תקלה מהרשב"א מוכח להיפוך:

גם מ"ש ה"צ מפ"מ דכלים מ"ח חרסין בלועין משקין טמאין נפלו לתנור טמא ובגפת ישנה י"ב חודש טהור אלמא בחרסין לא מהני יישון תי' דמ"מ ריחם פג וטעמם נמר ואין בהם טעם כלל וירצה בזה דלענין איסורין חשיב כעפרא ובטומאה בטומאתן ואני העני תמה על עצמי דמ"מ חזינן דגפת שהוא פסולת שהיה שומן בעין ביישון מהני אלמא שאין בהם לחלוחית כלל ובחרסין יש ש"מ דבכלי שמור בתוכו א"כ אין ראיה מזגין ודורדייא וכמו שחילק הפנים מאירות וכאמור. גם מ"ש הדבר שמואל בחימם יי"נ לאסור וראיה ממ"ש מוהרי"ק נכונה היא שהרי בסימן קל"ה כלי נתר לא מהני יישון יב"ח כהרשב"א מלשון דאמר אין לו טהרה עולמית וה"ה כ"ח אמרינן שאין יוצא מידי דופיו לעולם ואולי הח"צ מחלק בין יוצא ובין שאין לו טהרה ודוחק. גם החילוק בין יין דקליש לשאר איסורין יש לעיין מההיא דגפת בפרק ט' מ"ה דכלים:

גם מה שכתב הדבר שמואל בחימום יי"נ בכ"ח לא ידענא כפי הנראה הוא משנה ערוכה בב"י לקמן סי' קל"ה כ"ח שחימם יי"נ אין תקנה אלא ליבון בכבשן ומתכות הגעלה והר"ש מבונברק דווקא בכ"ח משמע להדיא דבכ"ח כ"ע מודים בחימום אין מהני יישון כ"א ליבון בכבשן והר"ש מבונברק מתיר מתכות וכ"ח אוסר דאין יוצא לעולם והיינו ע"י חמין שהתורה העידה בחמין הוא וכאמור (דכתיב אשר תבושל ישבר):

סוף דבר הכל נשמע בכ"ח שהוחם בו אפילו איסור דרבנן אין להקל ביישון וע"י כבישה המקיל בה"מ וצורך גדול אין גוערין בו ויראה אפילו באיסור תורה כמו ד"ה עס"י צ"ו. ובמתכות יש לעיין ואין אני מכניס ח"ו להכריע כלל וכלל אלא רק כנושא ונותן בלבד ועדיין צ"ע  :

ג קיי"ל כלי שבלע איסור מכף שאב"י דאותו שב"י שרי כמבואר סימן צ"ד אי נימא דווקא כ"ח הא כל שיש תקון בהגעלה לא דנט"ל לכתחלה אסור. המ"י כלל ל"ג אות ג' בכלי שני כתב דעץ דיש תקנה ודאי אף בכ"ש יש להגעיל והוכיח כן מאו"ה תנ"א כ"ה וכ"ח הוה דיעבד ומשמע לכאורה ה"ה קיבל טעם פגום מאב"י אמנם מסתימת הפוסקים בצ"ד כף ב"י לקדירה אב"י דמותר הב"י משמע דא"צ להגעיל כיון שקיבל טעם פגום ובקכ"ב אבאר עוד בעזה"י:

יח

קדרה. עש"ך כוונתו דהמחבר כתב כאן אם חימם מים קודם לינת לילה צריך מעל"ע מחימום ואדיעבד קאי דלכתחלה אף לאחר מעל"ע אסור קדירה שאב"י וכ"ה לקמן קכ"ב ס"ד יע"ש והר"ב מתיר בין שהיה לילה בין בשר לחלב ובין בין חימום המים לתבשיל שני ואינו. וי"ל הא חד טעם הוא דהוה ס"ס שמא לילה פוגם ושמא כסמ"ק דהרבה מקילין אחר שאין בגוף האיסור ב"י והמ"י כלל פ"ה אות פ"ז העיר בזה בשם הט"ז בקו"א יע"ש והכר"ו אות ו' תי' דקודם חימום המים הוה ס"ס שמא לילה פוגם והמים מותרים ואת"ל לילה אין פוגם שמא כהרבה מקילין ולא הוה משם א' משא"כ לאחר חימום המים משם א' הוא שמא נט"ל בתבשיל כל שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו עכ"ל ועיין בקונטרס הספיקות. ומ"מ בלילה בין בשר לחלב אמאי אינו מוכרח הא הוה ס"ס. ועוד הוה ליה לחלק בין הוחמו לשתיה עקכ"ב ט"ו בהג"ה. וחש"ך הניח זה בצ"ע דמים מבב"ח כשאר איסורין הוא גם אפילו אי לא אמרינן נ"נ בשאר איסורין אפ"ה חימם המים מונים משעת חימום ובצ"ד אות כ"ב הארכנו יע"ש. ומ"ש הש"ך אם נקל בשאר איסורים ה"ה בב"ח היינו מים הבאים מבב"ח. אבל בישל בשר ואחר לילה חלב ואחר מעל"ע מבשל תבשיל אף בה"מ אין להתיר כלל וכמ"ש בט"ז:

יט

לילה. דווקא לילה ש"ך והיינו מתחלתה עד עמוד השחר:

כ

ובמקום הפסד. עש"ך דמה שפולטת הקדירה במים הוה לח בלח ומים בתבשיל נמי לח הוא ואין כאן חשיבות האיסור ועמ"ש בצ"ג:

ויתר דיני נטל"פ ביארנו בפתיחה ובקכ"ב אבאר בעזה"י וכאן אין להאריך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.