פלתי/יורה דעה/קג

פלתי ‏ יורה דעה קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) מיהו דברים וכו' כ"כ האו"ה ונכון בסברה דמה נ"מ דטעם פוגם הוא בפ"ע אינו בטל ואינו אוסר מחמת טעם וא"כ בחמץ בפסח בנפל משהו חמץ בעין לתוך תבשיל אף דפוגם יאסור כמו הנהו דהא חמץ ג"כ אוסר בכל שהוא והמחבר בא"ח סימן תמ"ז דמתיר נותן טעם לפגם. י"ל דאזיל לשיטתו דדעתו כמ"ד יבש ביבש בפסח מותר א"כ דנותן טעם לפגם הוי כיבש ביבש דכל ענין דלח בלח הוא דנותן טעם וזהו נותן טעם לפגם אבל למ"ד דאף יבש ביבש בפסח מדינא אסור ודאי לדעת זו אם נפלה משהו חמץ בעין לתבשיל אף דפוגם מ"מ אסור: והנה דעת הפר"ח להשיג על המ"מ דס"ל אפילו ברי' פגומים בעצמן אם נסרחה מאכילת אדם פטור והשיג הפר"ח דמ"מ אסור מידי דהוי פגום מעיקרא והנה נחזה אנן בגמרא דשבועות דף כ"ד דאמרינן שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל חייב ופריך הגמרא הא אין איסור חל על איסור ומשני ר' יוחנן בכולל דברים מותרים ור"ל במפרש חצי שיעור ופריך הגמרא בשלמא לר"ל משכחת לי' בלאו והן אלא לר"י היכי משכחת לי' הן ומשני בנבילה מוסרחת כך הי' גי' התו' שם ד"ה אלא כו' וקאמרינן אף אנן נ"ת קונם אשתי נהני' לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ופירש התו' דהכי דייק דיש שקצים ורמשים דהם לא חזי לאכילה טפי מנבלה מוסרחת ומ"מ חייל שבועה ש"מ דאף כה"ג בכלל אכיל' וקשה א"כ דבכלל שקצים ורמשים דקתני במשנה אף מוסרחים בכלל איך קאמרינן שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים ואכל חייב הא לא משכחת בלאו והן ול"ל בנבל' מוסרחת תינח נבילות שקצים ורמשים דפוגמים בעצמן מא"ל דאם נשבע שאוכל לא חייל ול"ל במוסרח מה נ"מ הא מוסרח מעיקר' ומ"מ אסרה התור' וע"כ צ"ל וזה ברור כדעת המ"מ דאף זה במוסרח ונפגם הוי פגום ומיהו לדעת חד תי' בתוס' דאף בנשבע לבטל מצוה אם לא מזכיר בפי' שם האיסור חל בכולל א"כ י"ל דודאי איכא שקצים דאינן פגומים בעצמן ושרי בסריחתן א"כ באמר סתם שבועה שאוכל שקצים חל על כל אפי' דהם פגומים בעצמן וא"כ לדעת הפ"ח אף בנסרחו אסור מ"מ חל דאף דהוא לעבור על המצוה מ"מ חל בכולל דהא לא הזכיר בפירוש שם איסור רק אמר סתם שקצים ורמשים והרי יכול להתפרש באינך המשובחים ואינם פגומים בעצמן מיגו דחל על זה חל על זה דהא לא הזכיר שם איסור וא"ש. ובזה יובנו דברי תו' ד"ה דמוקי דהקשו מאי פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל בחצי שיעור דאיך אפשר בהן דנשבע על חצי שיעור לאכול הא אסור מהתורה. והקשו המפרשים הא איכא בהן שאוכל מוסרחת ואעפ"י שכתבו התוס' דלא אמרינן כן רק בכולל היינו בשבועה דלא אוכל מהכ"ת נימא דישבע על היתרא אם לא דחזינן דנשבע על שחוט' משא"כ בנשבע לאכול יותר מסתבר דנשבע לאכול היתרא משנימא דנשבע לאכול איסורא אבל לפי הנ"ל ניחא דקשיא בשקצים ורמשים שפוגמים בעצמו מה הן איכא דהא אף מוסרחת אסור כדעת הפר"ח ואי בכולל הא כוונת הגמ' להקשות דר"י יאמר כר"ל להרויח דאצ"ל בכולל או נבלה מוסרחת ואם כהנ"ל עדיין צ"ל כולל ונבלה מוסרחת על שבועה שאוכל והיינו דבריו ואיך יאמר כר"ל מה דלא מרווח מידי והדברים ברורים: ואמת כפי נוסחת הרי"ף ופי' הר"ן שמסכים לזה הרמב"ם אין הוכחה לכל הנ"ל אבל מ"מ מדברי התוס' נלמד הנ"ל על בורי':

(ב) אפילו פוגם קצת ואם אינו לשבח ולא לפגם דעת הש"ך לאסור ועיין פר"ח וצ"ע כי ראי' הש"ך מירושלמי דקאמר על משנה דזיתים תרומה עם זיתים חולין או מי תרומה בזיתי חולין דלא לשבח ולא לפגם אוסר ויש לדחות דמיירי דליכא רוב בהיתר ובזה ודאי אוסר אבל בדאיכא רוב אפשר דמותר וצ"ע ועיין מ"ש בא"ח גבי ד' מיני מדינה דכתב הטור אינו נ"ט רק לקיוהא והיינו ממש כמ"ש הפר"ח דמרגישים הטעם רק אינו נ"ט בתבשיל והרז"ה כתב שהוא טעם חדש וטעם שלישי:

(ג) ואם אין שם ממשו וכו' עיין ש"ך ס"ק ה' העתיק דברי רשב"א בת"ה ובזה היה אפשר ליישב מ"ש הרא"ש למ"ד סוף לילה פוגם א"כ מריקה בקדשים ל"ל הא נטל"פ דס"ל בקדשים בישל במקצת כלי צריך מריקה בכל כלי והיינו בקדשים מחמירין דאולי נתפשט הבליעה בכל הכלי משא"כ באינך בתרומה לא מחמירין רק א"צ בכל כלי דאינו מתפשט רק במקצת וא"כ ה"ה לענין פליטה וא"כ לק"מ בשאר איסורים שפיר נטל"פ מותר ולא קשה קושי' רשב"א דלמא הבלוע איסור בכלי הוא רוב דבממ"נ המשתמש בכלי הוא רוב נגד הכלי ואי דיהי' כל הכלי בלוע מאיסור והוא לא ישתמש רק במקצת וא"כ איסור רוב הא לא קשיא דאינו מפליט רק כנגד אותו מקום שיבשל כמו בבליעה דא"צ הגעלה בכל כלי וכן בפליט' וא"כ תמיד אוכל היתר רובא ולכך נטל"פ מותר משא"כ בקדשים דהחמירה התורה בבישל במקצת כלי שצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי שחוששין להחמיר דאולי נתפשט בכולו אף דל"ש בקדשים החמירו התורה וא"כ ה"ה דיש לחוש בפליטה וא"כ קושי' רשב"א במקומו אולי יהיה כלי ניתר ולא ישתמש בו רק דבר מועט ויהי' איסור רוב ולא יועיל נטל"פ ודוק כי הוא לענ"ד תי' מספיק ואמת: והנה נראה דעת התו' אינם מסכימים בזה דאף טעם בעלמא חשיב רוב דהא כתבו דלכך אמרי' בזרוע בשלה טעם כעיקר דלפעמים מן איל וזרוע חוץ לרוטב עד שאינו רוב נגדו והי' שורת הדין לאסרו רק התורה התירה ולפי' רשב"א הא טעם בעלמא לא חשיב רוב ובאמת הרשב"א מוכרח לומר כך דאזיל לטעמיה דהקשה איך לא אסרה התורה קדר' שאינה בת יומא הא איכא רובו וצריך פי' אף דכל המתבשל בכלי התבשיל רובא רק ס' ליכא וצ"ל דס"ל אולי ישתמש במקצת והכלי יפלוט לגמרי ואע"ג דלענין הגעלה לא ס"ל דהוא מפליט בכל הכלי מ"מ לחומרא לאסור התבשיל חושש לו וקשה א"כ מנלן למילף טכ"ע מגעולי א"י הא צריך הגעלה דלמא ישמש בו דבר מועט א"ו צ"ל דאפילו איסור מרובה לתוך היתר מועט כיון דלא יהיב רק טעמו שרי וכו' וכמ"ש בהיתר שנפל לקדירה של איסור אינו ב"י והטעם שודאי ידענו שאין פליטתו בכולו. וא"כ הקושי' על התוס' ממקומו ורשב"א ס"ל אפשר בגמרא פירושים אחרים אבל לפי התוספת והרא"ש דין זה ליתא ואמרינן דפולט רוב ואוסר ד"ת רוב ומכלי מדין ל"ק לתוס' דבממ"נ דאינו פולט רק מה שכנגד המתבשל ואיכא תמיד רוב וכ"כ התוס' והרא"ש דלכך מבשל בקדרה חטאת ואח"כ שלמים דכלי מקדש אוקמי אדאורייתא דברוב בטל וש"מ דתמיד המתבשל איכא רוב ולכן ג"כ לכל הכלי יפלוט והוא רובא ואוסר אפילו טכ"ע לאו דאורייתא ואפשר לדינא מ"מ הדין אמת אך לא מטעמי' רק כיון שהוא פוגם תבשיל לא הוי טעם כלל וממשו ג"כ ליכא במה שאסרו אבל כשאינו פוגם הוי טעם כמו ממשו ואוסר ברוב בא"מ אך דינו של הרשב"א נראה שחולק אתוספת':

(ד) פוגם ולבסוף השביח ע' ש"ך בשם או"ה דאכלו בפגם מותר והפר"ח השיג ומייתי חובי' לנפשי' מירושלמי דקאמר גריסין רותחין וצוננת מהו וקאמ' מעתה רותחין יהי' אסורי' שדרכן לצננן ומדקאמר ירושלמי שדרכן לצננן ולא קאמ' סתם דיהי' אסורים הואיל וסופן להשביח א"ו מה שאין דרכו בכך ודאי מותר כמ"ש הש"ך דהשתא מותר אבל מה שדרכו בכך כי מי יאכל רותחין ויניחנו להצטנן בזו ודאי אסור ולכך דייק ירושלמי שדרכן לצננן וא"כ הוי כאלו מושבח מתחילה לכך אבל בלא"ה לא ויפה פסק האו"ה וכן נכון:

(ה) וי"א דבשר וכו' הש"ך האריך מתוספות ומחברים דס"ל בשר בעין אינו פוגם בשמן ונכון אתו כי כן כתבו התוספת בחולין דף ח' וגם ע"ז דף ל"ח ע"ש אף גם דמהכ"ת לחדש ולומר דבעין פוגם והרמב"ם לשיטתו דס"ל סתם כלים של א"י ב"י וא"כ קשיא ליה מהך דשמן דאמרו נטל"פ הוא וצ"ל דבעין פוגם אבל לדידן דקיימ"ל סתם כלים אינו ב"י א"כ דברי הגמ' כפשטא מהכ"ת לומר ולהקל דפוגם בלי ראי':

(ו) איברא די"ל מנלן לתוספת לחלק בין דבש לשמן ובין אם בעין פוגם או בלוע דמה דהקשו למ"ד נטל"פ אסור דא"כ למה אסרו שמן והתירו דבש הא לפי מה שהעלו התוספות בדף ל"ו ד"ה בשלמא דאף רבותינו האוסרים ס"ל נטל"פ מותר רק טעמם משום חתנות וסעד משום נטל"פ א"כ בדבש דלא שייך חתנות העמידו הדין על תלו דנותן טעם לפגם מותר וא"כ מנלן לומר כן: ואמת כי בע"ז כתבו התוספות משמע דהקושיא למה דייק הגמרא דנותן טעם לפגם מותר מן משחא שליקא ולא מן דבש וא"כ ל"ק אבל בתוספות בחולין כתבו הקו' משמן לדבש דמ"ש הקו' במקומו וכ"כ תמה מהרש"א דהתוספות בקושייתם הקשו מ"ש שמן ומ"ש דבש הא תי' לקמן דדבש בעצמו פוגם בבשר בלי כלי ודחק דתוס' בד"ה בשלמא לא אסיק אדעתי' והוא דחוק דדבריהם אלו לחלק כתבו התוס' בחולין ג"כ: ובחידושי אמרתי כי זה ראיה לדברי ההרי"ל לחלק בין דבש בעין למי דבש דדבש בעין אינו פוגם ומי דבש פוגם ומשנה דנקט דבש איירי בכל גוונא דבש בעין ומי דבש כנראה מדברי תוספת וא"כ הקושיא על דבש או מי דבש משמן והתוספות ביקש ליישב הכל דעל דבש ליכא לתרוצי דפוג' בעין דהא אינו פוגם בעין ולכך תירץ דלא שייך בהו חתנות ועל מי דבש לא יוכלו ליישב חתנות דמי דבש משכרים יותר משמן ולכ"ע שייך חתנות יותר משמן ולכך תי' דזהו פוגם בעין וכל הפרושים נכונים ישר הוא: אבל בדרך פשוט י"ל דבאמת מה שכתבו התוספת לחלק בין בלוע בכלי לפגום בעין לדינא לא קאי דא"כ איך יליף ר"מ דנטל"פ אסור מגעולי מדין דאפילו אינו ב"י אסור הא יש לחלק בין פוגם בעצם לפגם הכלי אלא דבאמת אין חילוק ולכך הקשו שמן מן דבש דאיו לחלק לדינא ולכך תירץ דבאמת נטל"פ מותר רק טעמם משום חתנות רק עילה מצאו משום נטל"פ ואפס דעדיין קשה איך יוכל לתרץ דבריהם משום נטל"פ הא חזינן למראית מין דהתירו דבש וא"כ הדברים סותרים ואי משום חתנות לית' משום חתנות אבל הם שנתנו סעד משום נטל"פ איך יתכן דבריהם במה שהתירו דבש וע"ז באו לחלק דדבש פוגם בעין וזהו בכלל וא"כ יש מקום ופ"פ לחלוק ואיך הדברים דומי' אף דלדינא איך הבדל כלל. ובהכי ניחא מה דהקשו התוספת לרב דאמר קולף הא סתם סכין אינו בן יומו ואי דרב ס"ל נטל"פ אסור הא בגמרא דע"ז מספקא ליה וקשה מה קושיא שם הספק בגוף הדבר אי פוגם אבל כאן שבלע בשבח ודאי ס"ל רב דאסור וע"כ צ"ל לדינא זה וזה שוים רק לאמתלא כמו להנ"ל וכן בפסחים בקדירות בפסח דאיכא חומרא בזה ס"ל לתוס' לחלק וא"ש. אך יש להביא ראי' הא דמספקא לן בגמרא גבי עכברא בשיכרא אי רב סובר נותן טעם לפגם אסור או מותר נפשוט משמן של נכרי' דנתן רב טעם דדניאל גזר משום חתנו' כמבואר דלא גזר רק בעיר וזליפתו של הכלים האיך שרי' לרב השתא דפוגם בעין אוסר מכ"ש פגום בתבשיל וע"כ דס"ל נט"ל מותר ולכך אף דניאל לא גזר רק משום חתנות וא"כ זה קמספקא ליה ורב גופי' אכל שמן של נכרים כמבואר בירושלמי דהי' שמואל אומר אכתוב עליך זקן ממרא וקשה למ"ד נטל"פ אסור השמן אסור ואיך יאכל רב מה דלא ס"ל ועכצ"ל דס"ל לגמ' דרב ס"ל דשמן אין משבי' בבשר וס"ל לרב כיון דאין בשר משביח בשמן וא"כ תרתי בעין נטל"פ ואח"כ בלוע בכלי ואינו ב"י כולי האי לא אמרינן והוי כסרוחה מעיקרא דאף לר"מ מותר ושפיר מספקא לגמ' לרב וא"ש. ולפ"ז לפי דקיימ"ל הלכה כרב באיסורי ולרב מוכח מגמ' דס"ל דפוגם אפילו בעין ויש מקום לדברי רמ"א ולק"מ:

(ז) אבל אם עבר לילה מותר כ"כ הב"י הואיל הרבה מחברים סוברים דלינת לילה פוגמת וכן דעת הסמ"ק דאין להחמיר במים שהוחמו מאיסור גופיה ובצירוף שני סברת דהיתר' יש להתיר וכ' הש"ך וכן הפר"ח דווקא אם עברה לילה בין בישול איסור לחימום מים אבל אם נתחמם המים תוך זמן זה אע"ג שאח"כ עבר לילה אסור ודלא כת"ח ובאמת צריך ביאור דבריהם דמ"ש סוף כל סוף איכא כאן שני צדדים להיתר או כדעת הסמ"ק או כדעת רש"י ורמב"ם דלינת לילה פוגמת. וצ"ל דס"ל לכאורה מה שני ספיקות יש על התבשיל שאנו דנין בו אם חשבינן מעת בישול האיסור והוי נותן טעם לפגם ואולי לינת לילה פוגמת והוי ג"כ נטל"פ זהו הכל חד ספק אם האיסור בתבשיל זה נטל"פ או נותן טעם לשבח והוא בגדר שם אונס חד הוא. רק דיש הבדל לספק אם לינת לילה פוגמת אף המים שהוחמו מותרים אבל לספק שני דאין לחשב רק מעת בישול האיסור המים עכ"פ אסורין ונעשה נבלה וכיון דיש הבדל לדינא בין הספיקות לא הוי שם אונס חד כמו שכתבו המחברים וא"כ אם חממו המים תיכף ואח"כ עבר הלילה א"כ המים ודאי אסורים ובאים רק תרי ספיקות על התבשיל זה והוי שם אונס חדאי הוי נותן טעם לפגם או לא זה נראה ברור בכוונת דבריהם. ואני עשיתי סמוכים. דיש להחמיר בהחמת חמין מהא דאמרינן בכלי מדין לא אסרה אלא קדרה בת יומא דרחוק במציאות שיהי' פל מלחמות מדין ביום א' ובו ביום שבו למחנה ובו ביום נצטוו על הגעלה כי אם היה כ"כ קרוב מדין ממחנה ישראל מה זו שמסרו י"ב אלפים ומה זה שנאמרו ויצבאו על מדין הלא לפי זה מוכרח להיות קרוב ונר' למחנה עד שיהי' הכל ביום א' ודבר זה רחוק בשכל אבל זהו דצריך הגעלה היא חידוש שחידש אלעזר בשם משה כמ"ש דא"א דלא פגמה פורתא וא"כ טרם שנתן זה הוראה הי' ישראלים מבשלים בכלי מדין וא"כ ישראל הי' מבשלים ומחממין חמים בתוך הכלי של מדין וא"כ חזר לשבח והיה עדיין בת יומא וכן עשו בתמידות ולכך צוה על הגעלה וזהו ברור ונכון ואף לר"א מ"מ הוי נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא וכמ"ש הש"ך לעיל והצריכה התורה הגעלה. ולפ"ז לאו"ה דס"ל בלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים לק"מ לר"ת איך הגעילו יורות גדולות דהא המים לא נעשה נבלה דהוי קודם נודע דעדיין לא ידעו הדין וא"כ אין צריך רק לפי חשבון וא"כ זה אפילו ביורות גדולות לא הי' הבלוע איסור הרבה ודו"ק:

(ח) והנה הסמ"ק מיקל ונתן טעם דלא יהי' חמור מאיסור ויש למנות מזמן שבישל בו איסור וצ"ע פשיטא דחמור דהא נעשה נבלה ואם כן אלו הי' המים שהוחמו עומדים ימים ימימה הי' אסורים ולמה כשיהי' נבלעים שנית בכלי יהי' נחשבים מיום בליעת הראשון וצ"ל דס"ל הואיל וחתיכה בשאר איסורים דרבנן לא החמירו כ"כ לאסרו יותר מאיסור ראשון וזמנו של איסור ראשון אך אין דעת הב"י כן דהא לדעתו בב"ח דאורייתא ולא אסיק דמה שכבר נאסר בב"ח דמיא לשאר איסורים א"כ איך צירוף דעת הסמ"ק כח היתרא והכניסו בכלל הספק וגם מנלן לסמ"ק סברה זו ולכן יותר נראה כי טעמם של המתירין משום דס"ל בלח בלח לא אמרינן חנ"נ כהנ"ל סי' צ"ב וכמ"ש באריכות שם וא"כ הרי כאן ס"ס בכל אנפי אף באופן שכתב רמ"א דאולי אין לח בלח נ"נ והמים אינם אוסרים רק לפי חשבון כשיו פגום דלינת לילה פוגמת ודו"ק:

(ט) והנה זה דלינת לילה פוגם כתבו התוס' ועיקר הרא"ש שלהי עכו"ם רעת רש"י ור"ת דלינת לילה פוגמת ונסתפק ר"תאו דנ"נ רק דע אי בעינן תחילת הלילה או סוף הלילה או כל הלילה בלי בישל וכ' להביא ראיה דאם כן למה צריך בכלי מקדש שבירה או מריקה ושטיפה הא כהאיר היום שאז חל נותר נ"ט לפגם א"ו כל הלילה צריך להיות בלי בישול ובמקדש הי' כהנים מבשלים בלילה ודחה הרא"ש דיש לומר דגזירת הכתוב הוא ע"ש שהאריך וכן הר"ן כ' התי' דמ"מ הבלוע בכלי אינו פוגם וצותה התורה להגעיל כדי שלא ישאר טעם נותר בכלי ע"ש והרא"ם בפ' צו דחק דהואיל דנותר קדמה לפגימה רגע א' חל מריקה ושטיפה ע"ש. ולדידי קשיא הא דפריך בגמ' דע"ז בהא דתנן שפוד ואסכלא מגעילן ברותחין גבי קדשים ואלו גבי געולי נכרים תנן מלבנן באור דמה קושיא הא שם נותן טעם לפגם ומדין אין צריך הגעלה כלל רק גזירת הכתוב ופשיטא דדי בהגעלה ומיהו זה אפשר לדחות דמנלן לגמ' זה דגזירת הכתוב הי' ומ"מ סגי בליבון דלמא היה הגזירה להוריקו לגמרי דהא כתיב ומרק אימא מריק' גמור שלא ישאר בו כלום אך הא קשיא לכל התי' איך אמרינן בזבחים לר' מורק ושוטף קאי על צוננים דהגעלה א"צ קרא מידי דהוי שאר איסורים והא בשאר איסורי' בכה"ג מותר דהוי נותן טעם לפגם רק כאן גזרת הכתוב ופשיטא דצריך קרא וכמו כן לתי' הר"ן והרא"ם צריך קרא דאין נ"מ במה דאין הפליטה לשבח רק הואיל בלוע נותר צריך הגעלה זהו לא שמענו משאר איסורים וגם דמנא ידעינן הואיל ונותר קדמה רגע דחייב בהגעלה דהא סוף כל סוף אינו אוסר התבשיל: מיהו אף בלי קושי' הנ"ל קשה בגמ' דזבחים דאיבעי לן תלה באויר תנור דהוה בישול בלא בלוע מהו ועלתה בספק ק' איך ס"ד בישול בלי בלוע אסור מנ"ל לר' זה דהא לר' קרא איירי בצונן והגעלה יליף משאר איסורין ובשאר איסורים לא מצינו ובזה לא יחלוק רבי ורבנן (והא לא קשיא להרא"ש מה פריך מנטל"פ הא בישול בלי בלוע אסור ומכ"ש בישל ובלוע נטל"פ די"ל קושי' הרא"ש ותפשוט דלא קפדינן דוקא על בלוע דהא נטל"פ וליכא בלוע). ואפשר זהו טעמו של רמב"ם דהעתיק הך ספק בישול בלי בלוע לענין שבירה בכ"ח: ותמה הלח"מ למה לא העתיקו לענין מריקה ושטיפה בכלי נחושת דל"ל דק' לרמב"ם לרבי מנ"ל ולכך ס"ל רק בשבירה בכ"ח ואין ענין לשאר איסורים. וא"ש אבל לפי משמעות הגמ' ורש"י קאי על מריקה ושטיפה קשה: ובאמת לבי אומר לי דהך לאסור בישול בלי בלוע הוא רק איסור דרבנן דלמא אתי לידי בלוע ולכך העתיק הרמב"ם ספק הלזה אם בישל בלי בלוע צריך שביר' ותמה הכ"מ דה"ל לפסוק דצריך שביר' דספק דאורייתא להחמיר דלפמ"ש ניחא דהוי ספיקא דרבנן דלא הכריע להקל דאיכא ס' דרבנן דהם להחמיר ונסתפק הרמב"ם בזה מה דינו אם להקל או להחמיר. (ודוחק לומר דס"ל לרמב"ם הך ספיקא נולד אחר חורבן בה"מ דחקר הגמ' לדעת אי בישל בלא בלוע אוסר ונ"מ לכמה דינים אבל אין הספק בזמן הבית דהא מה כאן מקום ספק דהא יש לברר דשברי כלי חרס נבלעים במקומם עפ"י נס וא"כ אי קרה כזאת בכ"ח בישול בלא בלוע נשברה ונראה אי נבלעו במקומן או לאו דאי באמת א"צ שבירה לא יהיה נבלעים דלא עביד רחמנא ניסא לשקרא ואי נבלע ודאי דחייב שבירה וכל הספק הוא לאחר החורבן בעו"ה דא"א להתברר. ולכן הרמב"ם העתיק סתם דהוא ספיקא היינו בזה"ז אבל לא רצה להעתיק כקו' הכ"מ דטעון שבירה כספיקא דאורייתא דזה משמע אף בזמן הבית ואזלא היה ספיקא וא"ש). ובזה יתיישב מה דקשה לכאורה הא דתנן במס' תענית אמר להם חוני המעגל צאו והביאו תנורי פסחים שלא יתמעכו בגשמים ופירש"י של חרס היה והדבר תמוה מי יעשה תנורים של חרס הא קיימ"ל אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים כ"ח טעון שבירה וא"כ לא יספיקו כל חרסים שבעולם לריבוי התנורים לשוברן תמידין כסדרן ואי דלא הוי רק בישול בלי בלוע דא"א ליגע בחרסו של תנור הא הוי איבעי' דלא אפשט' אי צלאו באויר תנור טעון שבירה ובירושלמי משמע דעובדא הי' בעשרה באדר א"כ ודאי הי' תנורים משנה העברה דמה להם למהר קודם פסח כ"כ בעשייתן הא אמרו תנור של מקדש היה של מתכת שלא יצטרך שבירה ואיך יעשו כן בריבוי תנורי פסחים (ואפשר דמזה יליף הרמב"ם דאין טעון שבירה רק בחטאת והוא נגד כל הפוסקים) ולפי הנ"ל ניחא דהא דבישל בלי בלוע הוא רק גזירה דרבנן אטו בלוע ובפסח ליכא למיחש לבלוע דאם נגע בחרסו של תנור אסור וא"ש. הדרן למ"ש דהקושי' ברא"ש נצבה וגם קמה איך אפשר לרבי למילף משאר איסורים הא שם נטל"פ מותר וכאן אסור: עוד קשה דאמרינן שם זבחים דף צ"ו במריקה ושטיפה דכתב בקדשים וכתיב אותה ודרש ר"י אותה פרט לתרומה ופריך הגמ' ותרומה לא והתנן קדרה שבישל בה תרומה ובישל בה חולין בנותן טעם וקשה מאי קושיא הא בקדשים הוי נטל"פ ומ"מ בעינן מריק' משא"כ בתרומה באמת מותר למ"ד נטל"פ מותר כמבואר בגמ' דע"ז וקושיא זו לכל התי': ומה שנראה ליישב בדוחק כי הנך ס"ל כדעת הסוברים דבמקום דאסור במשהו נטל"פ אסור דמשהו מיהו איכא וא"כ למ"ד דמין במינו לא בטיל המבשל מינו אוסר בנטל"פ. דמשהו אוסר וא"כ א"צ לומר גזירת הכתוב רק עיקר מריקה ושטיפה בשביל דיבשל בהם מינו בשר קדשים שנית וא"כ לרבי דס"ל בחולין דף ק"ט דמין במינו לא בטיל לא ס"ל גזירת הכתוב רק מדינא ושפיר יליף מגעולי מדין דמדינא צריך הגעלה וכן לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל לא אמרינן דהי' גזירת הכתוב וא"כ כי הצריכה התורה הגעלה משום מינו ופריך הגמ' א"כ אותה למעוטי תרומה במה איירי אי בא"מ הא הוי נטל"פ וא"צ קרא למעט דגם בקדשים אין איסור ואי במינו הא באמת אוסר ול"ל דלא חשו בתרומה לנ"ט דהא חזינן בא"מ בנ"ט מכ"ש במינו למ"ד מין במינו לא בטיל. ומזה מיושב הקושי' שהקשינו לעיל דהא טכ"ע לאו דאורייתא לשיטת רש"י ורמב"ם וא"כ פשיטא דמהתורה מותר לבשל בקדרה של תרומה חולין דלפמ"ש הקושיא על מין במינו לר"י וזהו ודאי לר"י דאורייתא כמ"ש רשב"א להדיא ופשוט: כן יש לתרץ אף כי דחוק דרא"ש גופי' לא ס"ל הך סברה דמשהו מיהו הוי וגם כבר בררתי במ"א מתוך דברי התוס' דאף דמאן דס"ל משהו הוי מ"מ אין מינו מיקרי ומ"מ הדבר צ"ע: אבל למ"ד תחלת הלילה פוגם לק"מ לכאורה כל קושי' דלכך הצריכה התורה מריקה לאותן המבשלין קדשים בלילה אבל עדיין צריך ישוב דתוספות כתבו והרא"ש דמהך ראיה מקדשים כנ"ל מוכח דכל הלילה גורם הפגם דמנלן דלמא רק תחלת הלילה וגם כן מיושב קושי' הנ"ל ונראה דאמרינן בזבחים כמשנה אחד ק"ק ואחד קדשים קלים טעונה מריקה ושטיפה משמע אפי' שלמים מדלא קתני חוץ משלמים ובפרט דסתם קדשים קלים היינו שלמים ושלמי' נאכלים לשני ימים ולילה וא"כ תחלת ליל השני נפסל בזמן וה"ל נותר וא"א לבשל בו עוד שום דבר דהא בלוע מנותר דכבר נפסל בזמן ואז הוא נטל"פ דתחלת פוגם ובלילה א"א לבשל וא"כ ג"כ קשה מריקה למה והקושיא מבואר: אמנם אי אמרינן כל הלילה בעינן לק"מ בשביל כך טעונה מריקה אם בישל בו טרם פנות היום שלמים שכלה זמנם קודם הלילה וחשכה הלילה וביקש לבשל בו שלמים שעדיין זמנה בלילה דאסור עד שיעשה מריקה לבטל טעם נותר משלמים דאתמול ונותן טעם לפגם ליכא דעדיין לא פנה לילה ולק"מ: ואני הוספתי ראי' נוסף על הנ"ל דא"א לומר סוף הלילה פוגם וגזרת הכתוב למריקה או מטעם הנ"ל שכתב הר"ן ורא"ם ע"ש דאמרינן בגמ' דע"ז דלכך מגעילו ולא בעי ליבון דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומפרש הגמ' אחר חטאת מבשל שלמים וכן תמיד עד דפריך גיעול לא לבעי וכן באמת ר"ט ס"ל בזבחים קדרה שבישל תחלת הרגל יבשל כל הרגל שכל א' נעשה גיעול לחבירו וקשה תינח כל ימי שבת יום ראשון לשבת דא"א לחג בלי שבת מה א"ל הא שלמים שנשחטו בע"ש זמנם עד מ"ש אז נפסלו וא"כ דהא טעם הבלוע בקדירה יהי' ביום ראשון בבוקר נותר כי אין דבר שיבשלו בו אח"כ בשבת או מוצאי שבת לבטל פליטתו ואיך אמרו נעשה גיעול הא א"א להגעיל בו שום דבר בשבת לא נשחט דבר אפילו שעיר רגלים דכיון דנתבשל שלמים מע"ש במוצאי שבת נעשה נותר וא"כ איך אפשר לבשל בלילה שעירי רגלים קודם מריק' והדבר צ"ע לכאורה. אמנם אם אמרינן דאין גזרת הכתוב להצריך מריקה בנטל"פ (רק חיישינן דלמא יבשל במקצת כלי כמש"ל או בשביל המתבשלים תוך מעת לעת או באותו לילה למ"ד כל לילה בעינן לפגם ומשום לא פלוג הצריכו דרך כלל מריקה דמי יבחין אם הוא פגום או מושבח כמ"ש התוס') א"כ זהו הוא בכל ימי השבוע אבל ביום ראשון בבוקר ודאי כל כלי מקדש נותן טעם לפגם כי כל יום השבת ולילה של אחריו לא בשל בו כלום כי מלבד שאין להם קדשים לבשל כהנ"ל אף גם שא"א לבשל דהא הבלוע משלמים דע"ש נעשה במוצ"ש תיכף נותר ואיך אפשר לבשל בו שום דבר טרם מריקה ואם כן ל"ק מיום ראשון דשם באמת אין צריך מריקה כלל ומותר מחמת נטל"פ ולכך אין צריך כי נותן טעם לפגם וכאן לא שייך לא פלוג דא אתה מוציא לשבח כלל והדבר מוכרח לענ"ד:

(י) ואני מצאתי און להאומרים דלינת לילה לבד פוגמת דבגמ'. דזבחים דף צ"ה ע"ב דדייק הגמ' אי ס"ד בעינן בלוע למה תנור של מקד' של מתכו' הי' נעבוד של חרס דליכא בלוע ומשני משום שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע בשמן ויש לדייק דקארי לי' מה קארי לי' הלא מנחת מאפה תנור חלות בלולה בשמן ואפילו חביתי כה"ג איכא למ"ד בוללן בשמן קודם אפי' ולמה משני שירי מנחה דכהנים אוכלי' אותו (אמת להרמב"ם דדוקא בחטאת בעי כ"ח שבירה וא"כ קשה קושי' הב"ז הא מנחת חוטא וקנאות לא היה שמן ועל זה משני הגמ' שירים והא דאסור ליתן על שירי מנחות חוטא שמן מדרבנן כמבואר במשנה אינו לוקה והך תנור של מתכות הי' במקדש מזמן מקדם מימי משה ונביאים ועדיין לא נגזרה זו ולק"מ ):

(יא) אמנם דלינת לילה פוגמת שפיר פריך דל"ל מנחת מאפה דהא המנחות נאפות ביום וא"כ א"א לאפי' בלילה דאפסל בלינה וא"כ מה צריך שבירה הא הוי נטל"פ וצ"ל דמבשל בהו בלילה דהא מנחות אין אופין בלילה ושפיר פריך ומשני הגמ' שירי מנחות אופין הכהנים לאחר שנקרב הקומץ בתנור אית בי' שמן וזהו אופין בלילה כי קצר עליהן היום וא"כ בהאיר השחר צריך שבירה דעדיין אינו נותן טעם לפגם ולק"מ. ולכן יש להך רבוותא יתד לתלות בו ולא ידעתי מהדוחק יש לשיטה זו ודו"ק:

(יב) והא דלא תי' התוס' והרא"ש ור"ן דחששה התורה אולי יבשלו הכהנים דבר חריף דרשאים לאכול בשר קודש מבושל בחומץ ותבלין ודבר חריף וחורפא משוי לי' וכו' דשפוד ואסכלא מה א"ל דבצלי לא שייך דבר חריף בקדשים ובפרט בתצור של מקדש ויותר נראה דס"ל דבר חריף חומרא בעלמא ולאו ד"ת ודו"ק:

(יג) ובזה דלילה פוגמת יש ליישב קו' הבה"ז הנ"ל בפשו' דיש להקשות לפי מ"ש הפוסקים עיין א"ח סי' תנ"א ברחת דמשמע כלי שנשתמש בו חמץ בולע כדי קליפה אפילו אין בו שומן ע"ש שהאריך א"כ למה לי' דאופין בו שירי מנחות בשמן בלא"ה התנור נאסר כדי קליפה וכ"ת בקליפה לא בעי שבירה דהא בעירוי צריך שבירה ואינו רק כ"ק וצ"ל דרש"י או דס"ל כדעת ר"ת לס"ד דעירוי מבשל כולו וס"ל בכדי קליפה א"צ שבירה או לא ס"ל הך דינא דרחת וא"כ הרמב"ם דס"ל דינא דרחת וגם דעירוי אינו מבשל רק כ"ק ס"ל דבאמת הא דמשני הגמ' שירי מנחות לא ס"ל כלל משום שמן רק סתם מבליע בכלי והא דמשני הגמ' שירי מנחות ולא מנחות עצמן משום דמנחות נאפות ביום והרי לינת לילה פוגמת ולכך משני שירי מנחות דהן בלילה ואין כאן לינת לילה פוגמת אם כן לעולם בלי שמן אוסרת ולא קשה מידי לרמב"ם ודוק. כי זהו בהעלם גמור מהבה"ז ומקום הניח לי ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.