פני יהושע/שבת/צא/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בגמרא פשיטא כל שהוא תנן וכו' אע"ג דמתניתין במצניע איירי אפ"ה ליכא למימר דשמואל איצטריך לאשמועינן דאפי' במוציא לזריעה חייב בחטה אחת אע"פ שלא הצניע משום דמסתמא דתלמודא בלא"ה פשיטא ליה דאין לחלק כלל בין מצניע למוציא כדמקשה נמי בפשיטות לעיל אמתני' ל"ל למיתני המצניע ליתני המוציא והיינו כפירש"י שם וא"כ ע"כ דעיקר רבותא דשמואל היינו דחטה אחת מיקרי כל שהוא א"כ מקשה שפיר פשיטא כל שהוא תנן ומשני דלא נימא דהאי כל שהוא היינו בכזית והא דס"ד למימר הכי דבעינן כזית אפי' במוציא או מצניע לזריעה אע"ג דלעיל קתני דאפי' במוציא זרעוני גינה סתם חייב אפי' בפחות מכזית כגון בזרע קישואין ודלועין ואליבא דכ"ע ובשאר זרעוני גינה אליבא דרבי יהודה בן בתירה ולפירש"י בשמעתין משמע דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה בן בתירא אלא דאכתי איכא למימר דשאני הנך דלעיל משום דניכרים דקיימו לזריעה ומכ"ש לפי' הרמב"ם דאיירי בזרעים שאינן ראויים לאכילה משא"כ בחטה דראויה לאכילה לעולם דאפי' במוציא או מצניע לזרע אפ"ה בעינן כזית שהוא שיעור אכילה ואכילת חטים שכיח טפי מזריעה קמ"ל דאפי' בחטה אחת מחייב. כן נ"ל:
שם מתקיף ליה רב יצחק וכו' אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי וכו' משמע מפירש"י דפריך אאוקימתא דאביי דלעיל ובתוס' הקשו עליו ופירשו בענין אחר דאדרב יהודה אבוה פריך וכו' ולכאורה פירש"י מוכח דהא מדרב יהודה לא שמעינן כלל דבמחשבה לחוד תליא מילת' אלא דבתר שיעור חשוב אזלינן כיון דאיכא אינשי שזורעים חטה אחת משא"כ לאביי פריך שפיר דבתר מחשבה אזלינן. ומה שהקשו בתוס' דא"כ דאדאביי פריך אמאי נטר ליה עד הכא יש ליישב עפמ"ש בסמוך דהך מילתא דר"י אמר שמואל גופא הא דמקשינן עלה נמי פשיטא כל שהוא תנן הכל אאוקימתא דאביי קאי כדפרישית ועיין בחידושי רשב"א ובחידושי מ"ז בספר מג"ש מה שכתבו בזה מיהו אכתי איכא למידק בהא דמתקיף רב יצחק אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכוליה וכו' ודקארי ליה מאי קארי אטו מי גרע מכתב שם משמעון וכיוצא בו דפשיטא לן לקמן בפ' הבונה דף ק"ג דחייב וילפינן לה מקרא דמאחת מהנה ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי א"כ ה"נ דכוותיה ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב האי דחישב להוציא כל ביתו היינו בהוצאה אחת א"כ לא דמי כ"כ לשם משמעון א"כ קשיא איפכא מאי קושיא דלמא אין ה"נ דפטור אע"כ דפשיטא ליה לר' יצחק דחייב כמו בשם משמעון א"כ אכתי לא דמי כלל למוציא חטה אחת דלא שייך הך מלתא כלל דהא דחייב היינו משום דאחשבה לזריעה והנראה לענ"ד בזה דמהך סברא גופא מקשה דהא ודאי מלתא דפשיטא היא דחטה אחת לזריעה לא שכיח כלל ברוב בני אדם וא"כ הוי פחות מכשיעור דהוי לן למיפטר כמו בכתב אות אחת וארג חוט אחד דאע"ג דחשוב בעיניו לשום צורך אפ"ה פטור כיון דהוי פחות מכשיעור לרוב בני אדם א"כ מ"ש מחטה אחת דמחייב ליה במוציא מכ"ש בכה"ג במתניתין באוקימתא דאביי דאע"ג דמפיק השתא סתמא אפ"ה בתר מחשבה ראשונה אזלינן וע"כ היינו משום דשיעור הוצאה לא דמי לשיעור שאר איסורי מלאכת שבת שהדבר מסור לחכמים לכל אחד ואחד לפי החשיבות כמו שכתבתי במשנתינו בריש פרק המוציא וא"כ מקשה רבי יצחק שפיר אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת ה"נ דחייב מה"ט גופא למיזל בתר מחשבה אע"ג דבשם משמעון מחייבינן בכה"ג כיון שהוא שיעור חשוב לרוב בני אדם אפ"ה לענין שיעור הוצאה יש לנו לפוטרו דבתר דעת המוציא אזלינן כן נראה לי ודו"ק:
שם בעי מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו'. ועיקר האיבעיא היינו אי אמרינן דכיון דחשיב האי שיעורא לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כמו שפירש"י בהא דמיבעיא ליה דוקא בכזית ולא מיבעיא ליה אפילו בכל שהו והאי טעמא גופא דחזי לאיצטרופי פחות מכביצה כבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ותירץ דשאני כזית דלוקין עליו בעלמא בכזית בכא"פ אלא דקשיא ליה לרשב"א א"כ מאי איריא בבית טמא אפילו בתרומה טהורה נמי שייך הך מלתא דשיעורא דכזית שייך ביה מלקו' לזר האוכלה ועל זה כתב דבתרומה טהורה פשיטא ליה לאידך גיסא דחייב והאריך שם לתרץ קושיית הרמב"ן ז"ל ע"ש ולענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וללמוד אני צריך דלכאורה איפכא מסתברא דע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ אלא בבית טמא דוקא משום דע"י זריקתו לבית טמא גרם לו הך זריקה לחשיבות האיסור טומאתו מש"ה י"ל דמהני נמי הך חשיבות גופא לענין שבת כיון שעל ידי מעשיו נולד' החשיבות וכה"ג לענין שתי הלחם ולחם הפנים דע"י הוצאתו בשבת חוץ לחומת עזרה גרם לו להיות פסול ביוצא מש"ה איכא למימר דליחייב אפילו פחות מגרוגרת משום חשיבות האיסור עצמו משא"כ בתרומה טהורה ובשאר איסורים נראה דלא שייך הך מלתא כלל כיון דענין חשיבות האיסור לא בא לו ע"י מעשה שבת דהא מקמי הכי נמי הוה אסור כן נ"ל וצ"ע ודו"ק:
בתוס' בד"ה אי לענין טומאה כביצה וכו' עס"ה. עמ"ש בזה בחידושי פסחי' דף ל"ג ע"ב דלענ"ד הך מילתא אי אוכל עצמו טמא פחות מכביצה או לא תליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ע"ש אלא דבלאו הכי נ"ל דמסוגיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא דמספקא ליה לרבא אי משום חשיבותו לענין טומא' יש לחייבו לענין שבת אפשר דהיינו דוקא כיון שמטמא אחרים בהאי שיעורא דהיינו בכביצה לסברת המקשן ולסברת התרצן נמי ע"י צירוף כזית לפחות מכביצה אבל משום טומאת עצמו בכל שהוא לא איכפת לן כ"כ כיון דאין מלקות באכילתן וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ואפ"ה מקשה שפיר בסמוך בשתי הלחם ולחם הפנים משום דפסול יוצא שייך להחמיר טפי לענין שבת נמי בכזית כיון דיש מלקות ממש באכילת כזית דיוצא ואיכא נמי למ"ד דיוצא מטמא את הידים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |