רמב"ן/שבת/צא/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתקיף לה ר' יצחק ברי' דר' יהודה אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק ליה כולה. פי' אדאבוה מקשי היכי מחייב ר"מ אחטה אחת והלא אין דרך ב"א להוציא פחות מכזית לזריעה ולשום דבר נמי לא חשוב בכל התורה אלא אמרי' בתר דעתי' דידיה אזלי' לגמרי א"כ חשב להוציא כל ביתו לא ליחייב עד דמפיק לי' כוליה אם הלכנו אחר מחשבתו (לקולא) [לחומרא] לא נלך אחר מחשבתו (לחומרא) [לקולא]. ומפרקי' בטלה דעתו אצל כל אדם שאין מחשבתו מבטלת מה שהוא ראוי לכל בני אדם אבל היא ראויה לעשות מה שאינו חשוב לכל כסתם. חשוב לו שהרי חשב עליו לזריעה וזריעה כל דהו ראויה היא וכל אדם מחשבין כן וזה הפירוש יותר ראוי ממה שפי' רש"י ז"ל במקום הזה:
הא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. ק"ל עלה מאי קמבעיא ליה דהא איהו דאמר במס' מנחות בפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא הוה בי' והשתא לית ביה הא לית בי' וכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא אית ביה מדרבנן כי פליגי היכי דמעיקרא הוה בי' וצמק וחזר ותפח מ"ס יש דיחוי באיסורין ומ"ס אין דיחוי באיסורין וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מיחייב דהא בהנחה נמי לית ביה שיעור אוכלין לענין שום דבר כדקתני התם בברייתא הרי אלו טהורין ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וחלב וכן נמי לענין תרומה ואין בידי טעם נכון לחלק בין שבת לשאר איסורין בדבר זה. אבל יש לי לתרץ, דהכא בגרוגרות ממש עסקי' ואמרי' התם שאני גרוגרות הואיל ויכול נשלקן ולהחזירן לכמות שהיו וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפי' למ"ד התם גבי תרומה דשיעור הוא א"נ באוכלין שיש בהן שיעור וצמקו והוציאן ותפחן דודאי השתא יש בהן שיעור דהכי אסקי' התם תיובתא למ"ד דיחוי באיסורין לענין שיעורא:
זרק כזית תרומה לבית טמא. פרש"י ז"ל בכמה מקומות בתלמוד שאוכלין מקבלין טומאה בכזית ולטמא אחרים בכביצה ושמעתין ל"ק עלי' דכיון דחשיב צירוף לענין לטמא אחרים מחייב נמי משום שבת אע"פ שכבר נטמאת. ואינו מחוור, דמשמע דהכי מבעי ליה מדמחייב משום מטמא תרומה מחייב נמי משום שבת ואי כזית מקבל טומאה אין עליו תוספת חיוב בצירוף אוכלין בפחות מכביצה עם כזית וכ"ש דלטומאת אחרים לא השתא מתעבדא בהנחתה שאפי' נטמאו זו בפ"ע וזו בפ"ע אף בשעת טומאת אחרים אינן מצטרפין ומטמאין אותן שהרי מכיון שנכנסה נטמאת באויר וצירוף זה שבשעת הנחה אינו מעלה ואינו מוריד ושנינו במסכת אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וקתני כזיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט משמע מיהא שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס. וה"ר משה הספרדי ז"ל מפרק להא בשלא הוכשרו וכביצה אין ממעטין לפי שהן חשובין [ואינו מבטלן] (ובמס' חולין פ' השוחט [דף לד ע"א] אשלים זה הענין בסייעתא דשמיא). בתוס' מקשים בשלמא הנחה איכא שיעורא מדמצטרף לענין טומאה אלא אעקירה הא ליכא שיעורא ולדידי ל"ק דאנן הכי אמרי' מדמחייב לענין מטמא תרומה חשיבא זריקה ומחייב נמי לענין שבת דחשיבא זריקה דאי אפשר בלא עקירה והנחה וכדאקשינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית וכענין ששנינו המוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דמגו דחשוב לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת אע"פ שאינו דומה לזו לגמרי. והם אמרו בשם ה"ר שמואל, דאשעת עקירה ודאי חייב כיון שהוא אוכל לענין זר שהזר האוכלה לוקה עליו בכזית ואלו זרקה לבית טהור חייב אבל מכיון שנטמאת פרח ממנה איסור זרות שאין זר לוקה עלי' עוד ומ"ה בעי צירוף להנחה, ע"כ. ואיני יודע מה הוא, שהזר בין טמאה בין טהורה לוקה עליו בכזית וחייב עליה מיתה ומפני שהיתה ראויה לאכילת כהנים אף החולין ראוין לאכילת כל אדם וכן נמי בהא דמתרצין בלחם הפנים מדאפקי' אפסיל ליה אכתי ק' דהא חשיב דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שא"כ על כל האוכלין האסורין לחייב בכזית ולא שנינו אלא בגרוגרות לכולן ולא דמי לכזית מן המת דהתם מהני ליה הוצאתו להציל שלא יטמא לעומדין שם ומש"ה הויא הוצאה גופא חשובה ודוקא נקט נמי תרומה, דבחולין כיון שאין טומאתן אוסרת אינה חשובה כלום:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |