ר"ן/שבת/ד/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ר"ן TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
ר"ן
חידושי הר"ן
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
לקוטי שלמה
שפת אמת
מנחם משיב נפש
אילת השחר

ילקוט אוצר הספרים
חומר עזר
שינון הדף בר"ת


גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור וכו'. פי' הרי"ף ז"ל[1] דהכא לא אטרחוה לאהדורי אסכין לרדות שהוא רידוי כלאחר יד ושרי לכבוד השבת כדאמרי' בפ' כל כתבי הקודש[2] שכח פת בתנור וקידש עליו היום מציל מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכשהוא מרדה לא ירדה במרדה אלא בסכין, והכא קא בעי רב ביבי אי התירו לו לרדות כדרכו במרדה כי היכי דלא ליתי לידי חילול שבת[3]. ודוקא בסכין התירו ולכבוד שבת הא שלא לכבוד שבת אסור אפי' בסכין{{הערה}וע"ע בתוד"ה התירו בטעם ההיתר, ומה שצויין שם, ועי' רי"ף ועי' רמב"ן במלחמות א. ד"ה כתב, ועי' ר"ן שם ד"ה אמר, מש"כ בד' הרי"ף דטעם ההיתר משום דאי"ז שבות גמור אלא עובדין דחול, ומשו"ה התירו, אמנם בהע' להלן משנ"ת בד' רבינו.}} תדע דהתם קס"ד דבמרדה כדרכו הוי איסור תורה ולא שרי' אפי' לכבוד שבת אלא בסכין דוקא ואקשי' עלה מדתניא יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ופרקי' התם אע"ג דרדייה כדרכו לא הוי איסור תורה דוקא לכבוד שבת הוא דשרו וכל מה דאפשר לשנוי משנינן דהיינו בסכין אבל כאורחי' לא, והא דאמרינן בפירקין[4] אין נותנין פת בתנור אלא כדי שיקרמו פני' לא למימר דאם קרמו מבעוד יום דמותר לרדותו בשבת כדרכו אלא בסכין דוקא ולכבוד שבת[5]. וכן הא דאמרינן[6] בתקיעות שבת ושוהה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור דמשמע דרודין היו משחשיכה דוקא בסכין ע"כ שיטת הרי"ף ז"ל[7]:

וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא וכו'. וא"ת אין הכי נמי דהא אמרי' התם פרק בכל מערבין[8] חבר שאמר לעם הארץ לקוט לך תאנים מתאנתי יתרום החבר מתאנים שבביתו כנגד אותן שילקוט עם הארץ לפי שעם הארץ חשוד לאכול בלא תרומה, ואקשי' התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כלומר דהא בעינן שיתרום מתאנה שלקט עם הארץ ופרקי' התם ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה[9], וי"ל דכיון דעל ידו של חבר הולך שם עם הארץ ללקוט ואיהו לא הוה לקיט אלא משום חבר בדין הוא דלמטיי' לי' שיבא מכשורי[10], ועוד י"ל דשאני פת דממילא קא אתי ולית בה אלא חיובא דקרבן לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דליכול עם הארץ טבלים התירו[11]:

למימרא דפשיטא לי' לרבה דבקלוטה וכו'. וא"ת דלמא אכתי לא אפשיטא לי' בעיא ומייתי שפיר הא דהזורק דלעולם לר"ע למטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי הא דהזורק למטה מעשרה ר"ע היא דלא בעי מקום ארבעה דקלוטה כמי שהונחה דמיא ואי הא דהזורק למעלה מעשרה מתני' כולי עלמא היא דכולהו מודו דלמטה מעשרה כמי שהונחה דמיא וכיון שכן מתני' לא נפקי מדר' עקיבא. תירץ הרמב"ן ז"ל דלעולם פשיטא לי' לרבה דלמטה מעשרה פליגי ובטעמא דקלוטה כיון דאוקמה למתני' כר' עקיבא ובלמעלה מעשרה אפי' ר' עקיבא מודה דפטור דאי בלמעלה מעשרה פליגי וטעמיה דר' עקיבא משום דיליף זורק ממושיט ה"ה דאיכא למימר הדין טעמא בלמטה מעשרה ולא מחייב ר' עקיבא מטעמא דקלוטה ולעולם בעלמא בעי' מקום ארבעה ותו לא אתיא מתני' כותי'. וקשיא לי דהא רבה גופי' קא מסהיד בבעי' דלמטה מעשרה הוי טעמא משום קלוטה ולא משום דילפינן זורק ממושיט, וי"מ דאם איתא דפלוגתייהו בילפי' זורק ממושיט מנא לי' לרבה דבקלוטה פליגי דלמא ר' עקיבא כי מחייב דוקא למעלה מעשרה דדמי למושיט ממש אבל למטה מעשרה לא משום דלא דמי למושיט ותלמודא אדכר דלרבה מספקא לי' וממילא שמעינן דהא נמי הוו בכלל הספק:



שולי הגליון


  1. דף א. מדפי הרי"ף.
  2. לקמן קי"ז ע"ב.
  3. ועי' רש"י ג: ד"ה הדביק, מש"פ. ובראב"ן סי' שמ"ו פי' דהנידון ברדיית פת, הוא משום שהפת היא מוקצה ומשום טלטול מוקצה. ובעיקר הענין אי הבצק הוא מוקצה, עי' משנ"ב סי' שי"ח סקנ"ב דהוא מוקצה אא"כ צריך לתרנגולים שבביתו. ועי' תוספת שבת שם סי' רנ"ד סקכ"ט, דאין לאסור רדייה בבצק, משום דיכול לחשוב להאכילו לכלבים ואפי' באמצע שבת. וכ"כ ברע"א בהגהות למ"א סי' ש"ח סקנ"ו, ובתורע"א על המשניות פכ"ד אות ק"פ. אמנם עי' חזו"א או"ח סי' מ"ד סקי"ד שנחלק דכל שלא חשב בביה"ש אמרי' מיגו דאתקצאי, וכ"מ בתהלה לדוד שם או"ח סי' רנ"ד סק"ח. וע"ע מנחת שלמה ח"ב סט"ו אות ו', להק' דרידוי שנעשה ע"י דב"א, הוי טלטול מן הצד, ובעיקר הענין אי טלטול מן הצד כשדרכו בכך חשיב טלטול מן הצד, ובאמת מטו בשם הגרש"ז דאי"ז טלטול מן הצד, ובזה מיושב קושייתו.
  4. לקמן י"ט ע"ב.
  5. וע"ע ברד"ה הדביק, מש"כ לגבי רדייה דחכמה היא ואינה מלאכה, וכ"מ בתוד"ה התירו וברי"ף שם, וכ"מ ברמב"ן במלחמות א. ד"ה כתב, ועיי"ש היטב הטעם לאיסור מדרבנן. אולם עי' ר"ח ד"ה קשי, נדפס בדף ד. דהכא מיירי דוקא בעיסה קודם שיקרמו פניה, ובזה מלאכה היא, והו' בתוס' בר"ה כ"ט: ד"ה רדיית, וכ"ה המאירי ד"ה כבר בשם י"א.
  6. לקמן ל"ה ע"ב.
  7. ועכ"פ מבו' בד' רבינו, שנקט בד' הרי"ף דהוי שבות גמור, וכ"מ ברמב"ן במלחמות א. מדפה"ר ד"ה אמר, וברא"ש סי' ג', אולם עי' ר"ן על הרי"ף לק' ד. ד"ה אמר, בד' הרי"ף דאינה שבות גמור אלא עובדין דחול.
  8. עירובין ל"ב ע"ב.
  9. וכה"ק בתוד"ה וכי, והו' ברמב"ן ד"ה וכי. ובעיקר הענין, עי' ד"מ הע' ט"ו להק' דהתם שאני שהחבר עובר בלפנ"ע. ויעו"ש לדחוק דמיירי בכה"ג שאינו עובר בלפנ"ע, ועי' מאירי ד"ה שגג בשם חכמי הדורות, ומהר"ץ חיות ד"ה וכי.
  10. כעי"ז תי' בתוד"ה וכי, וכ"מ במאירי ד"ה שגג, וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רס"ז, [שנסתפק לגבי חילול שבת בהוציא בתו לשמד, כיון שהאיסור לא בא על ידו, ועי' ב"י או"ח סוס"י ש"ו דהתוס' כ"כ רק בתחיל"ד, אבל אח"כ כ' תי' אחרים]. ועייש"ע במאירי בשם חכמי הדורות להוסיף דאילו חטא הע"ה נמצא שהחבר הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה, וכעי"ז במהר"ץ חיות ד"ה וכי, ועייש"ע. ובעיקר הקו' ע"ע מל"מ תרומות פ"ג הט"ז בהג"ה, שתי' דבאיסור דאו' ל"א חטא, משום דמ"ל איסור חמור מ"ל איסור קל, והתם באיסור דרבנן של מוקף, וכ"כ המהר"ץ חיות עירובין ל"ב: ד"ה רבי. אולם עי' שו"ת נוב"י מהדו"ת אה"ע סי' ל"ז ד"ה אמנם, שנחלק עפ"י שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז שהוכיח מגמ' זו דבאיסור דאו' שייך לומר חטא, והיינו דמוקף הוא מדאו'. ועי' יד דוד מהדו"ת בתוד"ה וכי, דלתי' זה, יש ליישב מה שבהשלמה אומרים חטא [עי' בסמוך], משום דהכהן המקריב עצמו עושה מצוה, ואף שמצד אחר עובר בעשה דהשלמה, מ"מ מכריע מה שזוכה לחבירו, וע"ע ישוב בזה, וכן לענין יבלת, ביד דוד שם.
  11. וכ"כ במאירי ד"ה שגג, בשם חכמי לוניל, ועי' עוד כעי"ז ברמב"ן וריטב"א ד"ה וכי דשאני באכילת טבל שמצילו ממיתה ביד"ש, משא"כ במדביק שיכול להתכפר בחטאת, והרדייה רק זכות לו שיפטר מקרבן. ובהשלמה ד"ה ואלא, כ' די"ל דבמדביק מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק רק שלא יביא חטאת ומרויחו ממון, משא"כ באכילת טבל, והוא כעין ד' הרמב"ן הנ"ל, [ויל"ע אי זהו כוונת הריב"א שהו' בתוד"ה וכי]. עוד כ' הריטב"א בסוה"ד די"ל דכשבא לעשות מעצמו ודאי מותר לחטוא בשביל שיזכה חבירו, אלא שאין בי"ד מורין לו כן, וכ"ה הריטב"א בעירובין ל"ב: ד"ה ניחא.
    ובעיקר הענין, ע"ע בתוד"ה וכי, מה שחילקו באופן נוסף דדוקא היכא שפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי וכו', עיי"ש מה דמיושב לפי"ז, וכן עייש"ע מו"מ בכל הנ"ל, ומשנ"ת בציונים שבסוה"ס ע"ד.
< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף