פני יהושע/ראש השנה/ט/א

פני יהושע ראש השנה ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספת בד"ה ולאפוקי מדרבי יהודה וכו' אבל לא נראה וכו'. ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמינן כרבי ישמעאל דפליג אדר"י עכ"ל. לשונם מגומגם ועיין במהרש"א שהיפך הנוסחא ואף לפי דבריו תמוהין דבריהם במה שכתבו דרבי ישמעאל פליג אדר"י ונהפוך הוא דרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דדריש מוקדשתו שמתקדשת מתחלתה ואיצטריך יובל היא שנת החמשים לומר שאין מתקדשת בסופה ותו לית לן האי ילפותא דחמשים אתה מונה ואין אתה מונה חמשים ואחת א"כ כרבי יהודה ס"ל והתמיה קיימת על מהרש"א שלא הרגיש בזה. ולמאי דפרישית בסמוך דמפשטא דברייתא דקתני יכול כשם שמתקדשת וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין וכו' היינו דלא כרבי ישמעאל. ולפ"ז הא דקאמרינן ורבנן שנת הנ' אתה מונה היינו ר' ישמעאל וסייעתו ובזה היה כל דברי תוספות קיימין כפי הנוסחא שלפנינו. אלא שכבר כתבתי בסמוך דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי ודבריהם צ"ע:

בגמרא ר"ע אומר אין צ"ל חריש וקציר של שביעית וכו'. ופירש"י אף ע"ג דרישא דקרא קאי בשבת ע"כ סיפא אשביעית קאי דאי בשבת שאר מלאכות מי שרו וקשיא לי סוף סוף כיון דמוקי לה ר"ע אתוספת אמאי אפקיה לקרא משבת אשביעית נוקמא לענין תוספת מלאכה בשבת גופא וגלי רחמנא בחריש ובקציר וה"ה לכולהו ותו לא שייך להקשות מ"ש חריש וקציר כדדרשינן נמי בשבת פ' כלל גדול מהאי קרא לחלוק מלאכות ולא מקשינן מ"ש חריש וקציר והיינו משום שהיא מדה בתורה בדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא:

ונלע"ד ליישב דלא מצי לאוקמי לתוספת דשבת דא"כ אמאי איצטריכו תרי קראי חריש וקציר דבחדא סגי וא"ל דחד לתוספת דלפניו וחד לתוס' דלאחריו דלר"ע משמע ליה דלא שני בין לפניו ובין לאחריו כדפרישית דמדאיצטריך לכתוב יובל היא שנת החמשים שאינה מתקדשת בסופה אלמא דמסברא היכא דשייך תוספת לפניו שייך נמי לאחריו. ול"ל דאכתי איצטריך כי היכי דלא נילף מיובל הא ליתא דהא לקושטא דמלתא ביובל לפניו נמי לא מיתסר משום תוס' אלא שהיובל מתחיל ממש מר"ה כדפרישית בהאי ברייתא דמתוקמי כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לענין שביעית איצטריכו שפיר חריש וקציר אלפניו ולאחריו לפי שאינם מענין אחד דהא לא אסרינן לחרוש במוצאי שביעית וכן לקצור לא אסרינן אלא דוקא תבואה שהביאה שליש בשביעית ואין זה כמו שאר איסור תוס' והא דאיצטריכו תרי קראי בסמוך לרבי ישמעאל גבי תוספת דיוה"כ אפשר דר"י לית ליה האי דרשא דיובל היא שנת החמשים לענין שאינה מתקדשת בסופה אלא כרבנן דמוקי לה שנת החמשים אתה מונה ואם כן שפיר מצי סבר דלפניו ולאחריו צריכי תרי קראי כנ"ל לכאורה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בשמעתין לא יתכן לפ' כן ועמ"ש בזה בסוף הסוגיא ליישב בע"א:

בתוספות בד"ה שהרי כבר נאמר וכו' תימא הא איצטריך למ"ד וכו' וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמעינן דאסורה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב קושייתם דהאי מ"ד דחורש בשביעית לא לקי סובר כמסקנא דהתם דהלכתא בזמן שב"ה קיים ולפ"ז מצינן למימר דר"ע נמי אית ליה הלכתא ואפ"ה איצטריך ליה קרא לזמן שאין ב"ה קיים. ולפ"ז לא איצטריך מיהו קרא לענין חרישה דאסור דמדאיצטריך קרא למישרי ילדה לחרוש קודם ר"ה אלמא דחרישה מיהא אסור בשביעית ולענין עיקר מלאכות שביעית לא שייך לחלק בין זמן הבית או לאחר הבית דהא הלכתא לא נאמרה אלא לענין תוספת ובההיא הוא דאמרינן התם דומיא דניסוך המים אבל לענין עיקר חרישה דשביעית אין סברא לחלוק כנ"ל. והתוס' שלא כתבו כן היינו משום דלקמן בד"ה כל מקום רפיא בידייהו אי אית ליה לר"ע הלכתא או לא ועיין מה שאפרש שם:

בא"ד ור"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת עכ"ל. ואף למאי דפרישית דההיא דקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת מיתסרי אלא משום שהביאו שליש קודם ר"ה מיקרי פירות שביעית ממש אפ"ה הוי שפיר דומיא דמה קצירה דלאו בשנת השמיטה ממש איירי ה"ה לחרישה לאו בשמיטה ממש אלא לפניו כנ"ל:

בד"ה וקציר של שביעית פי' ריב"א וכו'. דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ול"ל דאכתי איצטריך קרא שאם זרע באיסור אסור לקצרן במוצאי שביעית דמשום דאי לא כתב קראי כדאיתא בכמה דוכתי ואע"ג דביבמות אמרינן דאי דאסורא כתב קרא מ"מ שאני הכא כיון דכתיב בלשון עשה בחריש ובקציר תשבות הו"ל דאי דהתירא ולא כתב קרא:

בגמרא ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל. ויש לתמוה טובא בזו הסוגיא דמאי מקשה דלמא ה"נ לר"י לית ליה כדאשכחן בס"פ קמא דמ"ק דר"ג וב"ד סוברים דמותר לחרוש עד ר"ה והובא בתוספת בשמעתין ואיכא למ"ד התם דיליף משבת בראשית דלפניו ולאחריו מותר אלא דאין מוסיפין מחול על הקודש בשום מקום וכן פסק הרמב"ם להדיא וממילא דאף למסקנא דת"ק דר"י אית ליה דהלכתא בזמן שב"ה קיים היינו לפניו אבל לאחריו לא אשכחן דאסור אם לא למאי דפרישית דאיסור קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת הוא אלא מחמת שגדלו בשביעית וילפינן לקמן מדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות דכל שהביאה שליש מיקרי פירות שביעית וא"כ מאי מקשה הש"ס לר"י מנ"ל. ואף אם נאמר כפי' התוספת דאשבת וי"ט קאי ונאמר דתוספת פורתא כ"ע מודו ודלא כדברי התוס' בד"ה כל מקום שכתבו דלר"ג וב"ד לית להו תוס' כלל:

אלא דלפ"ז קשה יותר מאי מקשה לר"י טפי מר"ע דלר"ע נמי קשה האיך יליף שבת משביעית הא לא דמי דשביעית לפניו ולאחריו אסור לגמרי ובשבת מותר ולא איצטריך אלא תוספת פורתא. וכן קשה לפי' ראשון של תוס' דאלאחריו בשביעית קאי א"כ מאי משני דיליף מועניתם את נפשותיכם הא לית לן קרא אשביעית והתם משמע דשבת וי"ט ויוה"כ כל חד צריך קרא למילפי מהדדי כ"ש דלית לן למילף שביעית מהנך. ועוד מי דמי התם פורתא והכא טובא ומנ"ל דבעינן בשביעית ל' יום לפניו ולאחריו תליא בהבאת שליש ומאי שייך הנך מילי לתוס' דשבת וי"ט ויה"כ. תו קשה מ"ש דלר"ע ילפינן כולהו משביעית ולר"י כל חד וחד צריך קרא. תו קשה מאי דמקשה הש"ס בסמוך ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה ומשני דמיבעיא ליה לכדתנא רבי חייא בר רב מדיפתי דאכתי קשה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ל"ל:

והנלע"ד בזה דהא דמקשה ור"י מנ"ל לאו אעיקר דינא פריך אלא אברייתא דלעיל קאי דקתני ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש דמשמע דאתיא נמי כרבי יהודה כיון דקי"ל הלכתא כי האי ברייתא כמו שכתבו התוספות דקי"ל כר' יהודה דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומייתר ליה יובל היא שנת החמשים לומר שאין מתקדשת בסופה כדאמרינן בברייתא וקי"ל נמי כרבי ישמעאל כדאמרינן ברפ"ק דמ"ק דר"ג וב"ד כר"י ס"ל וכי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא אלמא דלר"י נמי איצטריך קרא דיובל היא שנת החמשים דלא נימא בסופה משום תוספת כדאשכחן לפניו. וע"ז מקשה הש"ס שפיר לר"י מנ"ל דמוסיפין בשום דוכתא לאחריו כמו לפניו דאיצטריך קרא דיובל היא למעוטי וע"ז מסיק שפיר דילפינן מקרא דועניתם את נפשותיכם דאשכחן דהיכא דשייך תוספת לפניו שייך נמי לאחריו וממילא דה"ה בכל דוכתא והיינו דלשבת וי"ט לא איצטריך אלא חד קרא וביה"כ איצטריכו תרי קראי אלא ע"כ כיון דגלי גלי דלפניו ולאחריו שוין וממילא דה"ה לשביעית ויובל נהי דלעיקר מילתא לא דמי תוספת דידהו לשבת וי"ט ויה"כ דאפ"ה איצטריך קרא דיובל היא למעוטי דלא נימא כיון שמתקדשת בתחלתה משום תוספת ה"ה לאחריו כדאשכחן בשבת ויו"ט ויוה"כ דלפניו ולאחריו שוין. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מאי עביד ליה ואין כוונת המקשה דלר"ע נילף יוה"כ משביעית שכבר כתבתי דלא דמי בלל. ועוד דאפילו שבת ויום טוב מיוה"כ לא ילפינן אלא עיקר הקושיא כיון דכתיב מערב עד ערב דמוסיפין ביוה"כ לאחריו אם כן מאי איצטריך ועניתם לומר שמוסיפין לפניו דכ"ש הוא משביעית ויובל שמוסיפין לפניהם ולא לאחריהם בשלמא ר"י מה שמוסיפין ביובל לפניו אינו משום תוספת אלא שמתחיל מתחילתה ושביעית לית ליה אלא מהלכתא וק"ו מהלכה לא ילפינן משא"כ לר"ע דיליף מקרא בשביעית וממילא דה"ה ליובל ודאי קשה וע"ז מסיק שפיר דועניתם איצטריך לכתוב לכדתני חייא בר רב מדפתי אבל אאינך קראי דמערב עד ערב ותשבתו שבתכם לא הוצרך לתרץ דמעיקרא לא הוי קשיא ליה מהנך קראי דודאי כולהו צריכי דחד מאינך לא ילפינן כמו לרבי ישמעאל כנ"ל נכון:

והשתא דאתינן להכי אין צורך עוד למ"ש לעיל דהא דלא מוקי ר"ע בחריש ובקציר לענין תוספת שבת גופא היינו משום דא"כ תרי קראי ל"ל דמדאיצטריך היא ביובל אלמא דמסברא לפניו ולאחריו שוין לענין תוס' דאפשר שאין סברא זו מוכרחת שיש קצת סברא להיפך דהא דאיצטריכו תרי קראי היינו משום דלא נילף מיובל דלא שייך תוספת לאחריו והו"א דלפניו הטעם משום תוספת. אלא דבלא"ה לא מצי ר"ע לאוקמי בחריש ובקציר לענין תוספת שבת דאיהו נמי מתשבתו שבתכם יליף. ומעתה נפרש עוד דאף לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כרבי יהודה כמ"ש התוספת אפילו הכי מקשה הש"ס שפיר בפשיטות ורבי ישמעאל מוסיפין מנ"ל משום דפשיטא ליה לש"ס דאי לאו דיליף מקרא אחרינא לא הוי מיקל ר"י כל כך לומר דחריש וקציר אתי לענין עומר שדוחה שבת דנהי דלא משמע ליה לאוקמי לענין תוספת שביעית משום דקרא בשבת איירי אכתי הוי מוקי ליה לענין שבת גופא דבעי תוספת לפניו ולאחריו ועל זה משני שפיר דיליף מועניתם וכל הסוגיא כדפרישית ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה ורבי ישמעאל וכו'. דאם כן לא הוה ליה למכתב קראי גבי שביעית עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דאדרבא עיקר קרא בשבת כתיב אלא כוונת התוס' דלא הוה ליה לרבי עקיבא למידרשינהו לענין שביעית. ויותר נראה דהתוספת סברי דלר"ע לא משמע ליה לאוקמי פשטא דקרא לענין תוספת שבת דאם כן מ"ש חריש וקציר דנקט טפי משאר מלאכות וכבר הארכתי לעיל בשמעתין:

בגמרא ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי וכו'. וכתבו כל הפוסקים דקי"ל כדתני חייא כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס דאסור להתענות בעיה"כ ומצוה להרבות בסעודה והיינו ע"כ מדתני חייא וכ"כ הטור א"ח בתחילת הלכות יוה"כ והקשה שם הב"י מדידיה אדידיה דאם כן למה כתב הטור בהלכות שבת דצריך להוסיף מחול על הקודש וכן בהלכות יוה"כ גופא לענין עינוי ואם כן האי ועניתם מפיק ליה להכי ולהכי ותירץ הב"י דס"ל כר"ע דיליף מחריש וקציר ויליף כולהו משביעית והתמיה קיימת על הב"י דנהירין ליה שבילי דכל תלמודא והפוסקים ואם כן הא קי"ל בהדיא כמסקנא דפ"ק דמ"ק דר"ג וב"ד התירו לחרוש עד ר"ה והיינו משום דכר"י ס"ל והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הרמב"ם להדיא בהל' שביעית כר"ג וב"ד וכן לענין דקצירת עומר דחי שבת כ"כ הרמב"ם ז"ל וכ"כ התוספת במנחות ואם כן הדרא קושיא לדוכתא:

אמנם למאי דפרישית א"ש דנהי דקי"ל כדתני חייא ואם כן ועניתם להכי הוא דאתא אכתי ילפינן תוס' ביוה"כ ושבת וי"ט מערב עד ערב תשבתו שבתכם ונהי דמההיא לא ילפינן אלא לאחריו סובר הטור וסייעתו דאין לחלק בין לפניו או לאחריו מדאיצטריך היא ביובל למעוטי. ועוד דלפניו ילפינן בק"ו מלאחריו מיובל דמוסיפין לפניו ולא לאחריו. אלא דוקא לענין שביעית איצטריך תרי קראי למאן דאית ליה כדפרישית לעיל באריכות. והא דמייתי תנא דברייתא תרי קראי לפניו ולאחריו היינו משום דאיהו לא דריש היא לענין יובל אלא כרבנן דרבי יהודה. אבל הרמב"ם שיטה אחרת לו דלית ליה שום תוס' בשבת וי"ט. ואף לא ביוה"כ גופא אלא לענין עינוי. וכבר האריכו המ"מ והלחם משנה בכוונתו והרבה יש לי להשיב ואין כאן מקומו:

מיהו עיקר דברי הרמב"ם אין צריכין ביאור לענ"ד. דאיהו סובר בפשיטות דמאן דמפיק לועניתם כדתני חייא ממילא דלא שייך למדרש כלל מערב עד ערב תשבתו שבתכם לענין תוספת כדמשמע להדיא בשמעתין אליבא דר"ע וכיון דבכולהו תלמודא משמע דקי"ל כחייא וקי"ל נמי דתוספת שביעית גופא מותר כר"ג וב"ד ומסקינן נמי התם ובירושלמי שהביאו תוספת דשבת בראשית לפניו ולאחריו מותר כיון דלית לן שום קרא לאיסור וסובר הרמב"ם דאפילו תוספת משהו נמי בכלל ההיתר כתירוץ השני של תוספת כאן. אמנם מה שפסק הרמב"ם דתוספת עינוי אסור ביוה"כ נראה שיצא לו כן מסוגיא דסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ח) דמרבינן מהאזרח לרבות הנשים ולא נצרכא אלא לתוספת עינוי וזה ברור ודו"ק:

בתוס' בד"ה ור"ע האי ועניתם וכו'. קצת קשה מפרק מקום שנהגו וכו' ואמאי הא אפילו ודאי יום עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי יש חילוק בין איסור תוספת ובין בין השמשות דאיסור תוספת אינו אלא באיסור עשה משא"כ בה"ש הוא ספק איסור כרת ובשוגג חייב אשם תלוי ואי משום דמייתי לה התם בברייתא לגבי תשעה באב דלא שייך כרת וקרבן אם כן אדרבא משום הא גופא נקט לרבותא דבט"ב אפילו בה"ש מותר וכ"ש דליתיה בתוספת. אח"ז ראיתי שהתוס' כתבו סברא זו בפרק מקום שנהגו ונראה דהכא נמי עיקר קושייתם מההיא דפ' במה מדליקין. ולענ"ד מהתם נמי לא קשיא משום דקתני ספק חשיכה אין מעשרין הודאי ואין מטבילין דהיינו איסור שבותין בעלמא דאיכא למ"ד דאפילו בה"ש לא גזרו משום שבות ונהי דההיא מתני' סברה דגזרו בה"ש אפילו הכי באיסור תוספת לא גזרו בשבותין ונהי דמייתי הכא מהדלקת הנר שהוא איסור תורה מ"מ בלא"ה הדלקת הנר משנה יתירה היא דידעינן במכ"ש מהנך דשבותין בעלמא נינהו ואפילו הכי אסור' בה"ש אלא שכבר פירשה יפה הר"ע מברטנורה בשם רבותיו דהדלקת הנר ע"י עכו"ם איירי דאסור בה"ש דהוי נמי שבות ותיתי לי שכוונתי מסברא דנפשאי לדעתו וק"ל:

בא"ד ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין ב"ה קיים עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא התם אמרינן דהלכתא בזמן שב"ה קיים מדאיתמר בהדי ערבה וניסוך המים מה הנך בזמן שב"ה קיים האי נמי בזמן הבית אסור שלא בזמן הבית שרי וא"כ משמע להדיא דהלכתא אתא להתיר בפירוש שלא בפני הבית. ובדוחק צריך ליישב דכ"ע לית להו האי דומיא לקושטא דמלתא אלא דאיצטריך קרא דלא תימא דומיא דערבה וניסוך המים. אבל קשיא לי דר"ע לית ליה הלכתא לענין ניסוך המים דיליף לה מונסכיהם כדאיתא בדוכתי טובא ואפשר דניסוך המים לית ליה ואפי' הכי אית ליה עשר נטיעות וערבה וכי היכי דלא תימא נטיעות דומיא דערבה ואע"ג דמשמע דר"ע לענין ערבה נמי לא איצטריך הלכתא לערבה דיליף לה מערבי שתים א' לערבה וא' לולב דהא אית ליה לר"ע ערבה א' אפ"ה י"ל דערבי איצטריך ליה לרבות של בעל ושל הרים כדאיתא בסוגיא דסוכה. אמנם כן לענ"ד מוכח להדיא דר"ע אית ליה הלכתא לענין עשר נטיעות גופייהו דמתניתין היא בפ"ק דשביעית עשר נטיעות חורשין כל בית סאה עד ר"ה וקתני סיפא עד אימתי נקראו נטיעות ופליגי ר"ע וחביריו אלמא דאית ליה הא מלתא דנטיעות וע"כ היינו מהלכתא ואע"ג שהרב הברטנורה כתב שם פירוש אחר במשנה דעשר נטיעות להחמיר בהם באיסור תוספת שני פרקים דרבנן אבל האמת אגיד שדרכו נסתרה ממני שמסוגית הש"ס וירושלמי לא משמע כדבריו אלא למישרי בשל ילדה טפי מבזקינה וכן משמע להדיא בריש מ"ק וכ"כ רש"י בפ' לולב הגזול ובדוכתי טובא והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן אי אפשר עכ"ל. וצ"ע מה שיטתיה דרבי הכא. ונלע"ד בכוונתם משום דבמנחות שילהי פ' רבי ישמעאל מסקינן דרבי סובר דקצירת עומר אינו דוחה שבת. וא"כ ע"כ ר' בשיטתו דר"ע קאי דמפיק בחריש ובקציר לענין תוספת שביעית. ואם כן שפיר כתבו דלפ"ז ע"כ לרבי לית ליה הלכתא כיון דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן. ועוד נ"ל בכוונתם כיון דלרבי הכי הוא ממילא דלר"ע נמי לית ליה הלכתא דר"ע נמי סובר שביעית בזמן הזה דרבנן כדאיתא בפרק השולח דמאן דאית ליה פרוזבול ע"כ כרבי ס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן ואנן שמעינן לר"ע דאמר קרקע כל שהוא כותבין עליו פרוזבול. ואע"ג דרש"י כתב בפ' השולח דאביי דוקא מוקי לפרוזבול כרבי אבל רבא דאמר הפקר ב"ד הפקר ע"כ כ"ע אית להו פרוזבול אבל התוספת שם בפרק השולח לא כתבו כן ואזלי בזה לשיטתייהו וע"ש ובחדושינו. ועפ"ז נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם שכתב בפ' ז' מהלכות תמידין ומוספין לענין עומר נקצר ביום כשר ודוחה שבת ונתקשו בזה הקדמונים נוחי נפש הובא בס' ברכת הזבח דא"א לומר כן דהא במנחות בפ' ר"י דייק הש"ס מדאית ליה לרבי נקצר ביום כשר ע"כ דאינו דוחה שבת דקי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת ומוקי התם האי דוחה שבת דקתני במתניתין דאהקרבה קאי ולא אקצירה וא"כ פסק הרמב"ם נגד סוגית הש"ס כבר הביא בעל ברכת הזבח בשם גדול א' מקדמוני דורינו דבר חריף ע"ש אבל כבר השגתי ע"ז בעז"ה ואין כאן מקומו:

אמנם לפי שיטתינו נתיישבו דברי הרמב"ם דבמה שפסק נקצר ביום כשר לענ"ד הוא ש"ס ערוך דילפינן לה מתקריב אפילו ביום תקריב אפילו מן העלייה והיינו אפילו משנה דאשתקד אלמא דלא בעינן קצירה והבאה כא' א"כ כ"ש דנקצר ביום כשר ואף שגם במ"ש הביא מן הישן כשר נדחקו מפרשי דבריו אבל לענ"ד הוא ש"ס ערוך דשם במנחות פרק כל קרבנות ציבור מקשה סתמא דתלמודא אמתניתין דשומרי ספיחין בשביעית לייתי מדאשתקד אלמא דפשיטא דאפילו מדאשתקד כשר כ"ש נקצר ביום ואף ע"ג דמשני התם הש"ס כרמל בעינן היינו למצוה דלא שנה הכתוב לעכב נקטינן מהא דסתמא דתלמודא סובר בפשיטות דנקצר ביום כשר דהא כרמל הוא. ולפ"ז ע"כ הא דדייק הש"ס אהא דקאמר רבי נקצר ביום כשר ודוחה שבת היינו לאידך גיסא דכיון דנקצר ביום כשר מדאורייתא לא הו"ל למימר דוחה שבת כיון דאפשר מע"ש ואי משום דרשא דחריש וקציר ע"כ הו"ל לאוקמי כר"ע רביה שע"ז סובב שם כל הסוגיא שילהי פרק רבי ישמעאל דרבי תלמידיה דר"ע הוי ואי משום דלא משמע ליה קרא דבחריש וקציר לענין תוספת שביעית משום דאית ליה הלכתא בהא הוי סובר הש"ס כסוגיא דמעיקרא דריש מ"ק דהלכתא למשרי ילדה וקראי למיסר זקינה או דהלכתא לר"י קראי לר"ע וא"כ אמאי לא סבר רבי כר"ע רבי' ומשו"ה מסיק הש"ס דבאמת סובר ר' כר"ע רביה דקצירת עומר אינו דוחה שבת כיון דלא אשכחן בהדיא דר' פליג עליה דר"ע רבי' בהא מילתא. משא"כ הרמב"ם סובר כמסקנא דמ"ק דאסיק רבי יוחנן דהלכתא בזמן שב"ה קיים וא"כ ר"ע נמי אית ליה הלכתא כמ"ש התוספת כאן אלא דאפ"ה מוקי לקרא דבחריש וקציר בזמן הזה. אבל לרבי דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן וא"כ ע"כ לא מצי למידרש קרא דבחריש וקציר לענין תוס' דמהלכתא ידעינן אע"כ דקרא אתי לעומר שדוחה שבת וממילא אזלא לה הסוגיא דמנחות. אלא דעדיין קשה לי דהא ר"ע גופא סובר שביעית בזמן הזה דרבנן לשיטת התוספת בפ' השולח כמ"ש ואף שרש"י חולק מ"מ הרמב"ם בהל' שמיטה ופרוזבול קאי בשיטת התוס' דפרוזבול לא שייך אלא בשביעית דרבנן ונלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם באידך גיסא בדרך יותר נכון ועיין בקונט' אחרון:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.