אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ט

יום שני יב חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ט

תוספת שבת ותוספת שביעית

מקור הדין דמוסיפין מחול על קודש

איתא בגמרא בראש השנה (ט.): ודמוסיפין מחול על קודש מנלן. דתניא, "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד כא), רבי עקיבא אומר, אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) "שדך לא תזרע" וגו'. אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות, אף קציר רשות - יצא קציר העומר שהוא מצוה.

ולדעת רבי ישמעאל הדורש את הפסוק לדין קציר העומר בשביעית, מבארת הגמרא שהוא לומד דין תוספת מדתניא "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" (ויקרא כג לב), יכול בתשעה, תלמוד לומר "בערב". אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר "בתשעה". הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קודש כו'. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר "תשבתו". יום טוב מנין, תלמוד לומר "שבתכם". הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות, מוספין מחול על קודש.

שוב מקשה הגמרא מה יעשה רבי עקיבא, הלומד דין תוספת מקרא ד"בחריש ובקציר תשבות", עם הפסוק "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", ומיישבת הגמרא מה שמיישבת. ומבארים התוספות (ד"ה ורבי עקיבא) שאף שרבי עקיבא לא למד דין תוספת אלא בשביעית, מכל מקום יליף משביעית לכולהו, לשבת ויום טוב ויום הכיפורים.

תמיהת הטורי אבן על המבואר דלדעת ר"ע לומדים דין תוספת שבת ויו"כ מדין תוספת שביעית

ובטורי אבן תמה תמיהה גדולה על סוגיית הגמרא, אשר מתבאר מתוך הסוגיא שלדעת רבי עקיבא לומדים דין תוספת שבת ויום טוב ויום כיפור מדין תוספת שביעית, הנדרש מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות" לרבות חריש של שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. וכך מעמיד הטו"א את קושייתו: ואני תמה, מה ענין תוספת זה דנפקא ליה לרבי עקיבא מחריש וקציר, לתוספת זה של שבת ויום טוב דנפקא ליה מועניתם, ללמוד זה מזה, הא האסור בזה מותר בזה. תוספת של חרישה ערב שביעית הנכנס לשביעית - היינו שלא יחרוש בערב שביעית חרישה המועילה לשדה ואילן בשביעית... מכל מקום לא שמעינן מינה שיהא אסור לקצור בערב שביעית וכן לחרוש במוצאי שביעית משום תוספת. ואין לנו אלא שלא לחרוש בערב שביעית חרישה המועלת לשביעית... ואילו תוספת שבת ויום טוב דנפקא ליה מ'ועניתם', הוא לגמרי להיפך, דמותר לחרוש קודם שבת ויום טוב חרישה המועלת לשבת ויום טוב. דאם לא כן, לא יחרוש לעולם, דהא כל הפירות גדילים בכל שבתות השנה... ואסור לחרוש ולקצור, וכן לעשות שאר מלאכות סמוך לשבת ויום טוב, מעט לפניהם או לאחריהם משום תוספת שבת ויום טוב.

ואם כן, לרבי עקיבא נמי, אע"ג דנפקא ליה מבחריש וקציר לחריש של ערב שביעית וקציר של שביעית, אפילו הכי איכא למימר דשבת ויום טוב נפקא ליה מ'ועניתם', דתרי מילי נינהו ולא דמו להדדי וכדפירשתי.

היינו שהטורי אבן תמה על הדמיון המובא בגמרא בין דין תוספת שביעית לדין תוספת שבת, שהרי לכאורה לא דמו להדדי, כי תוספת שביעית אינה אוסרת אלא עשיית מלאכות לצורך שביעית אף אם הם נעשות בשישית. ואילו תוספת שבת אוסרת עשיית מלאכות בערב שבת, ללא קשר לצורך בשבילו הם נעשות, אם לשבת או לחול.

ואמנם כפי שהבאנו, שורש קושיית הטורי אבן הוא, מה שכתבו התוספות שלדעת רבי עקיבא נלמד דין תוספת שבת ויו"ט ותוספת יום הכיפורים מדין תוספת שביעית. אמנם לא כן דעת הבעל המאור והרשב"א, שהם פירשו שאכן לדעת רבי עקיבא בעינן לקרא ד'ועניתם' לדין תוספת דשבת ויו"כ. ואילו לדעת הלחם משנה (שביתת עשור פ"א ה"ו) כלל אין דין תוספת שבת ויום טוב אליבא דרבי עקיבא. ולדידהו לא קשה כלל קושיית הטורי אבן, כי אכן שונה דין תוספת שבת ויו"כ מדין תוספת שביעית, ואינם נלמדים זה מזה. אמנם צריך לפרש לפי דבריהם את קושיית הגמרא "ורבי עקיבא האי 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה' מאי עביד ליה", שהרי לדבריהם שפיר יש לומר שאף רבי עקיבא צריך פסוק זה לדרוש ממנו דין תוספת דיום כיפור שאינו נלמד מדין תוספת שביעית, ואכמ"ל.

קושיית החת"ס כעין קושיית הטו"א באופן שתקשה לדעת כל הראשונים

כעין קושיה זו תמה גם החתם סופר, והעמיד הקושיא על השלב הקודם בגמרא. דהנה מה שהביאה הגמרא דין תוספת, הוא מחמת המבואר בברייתא המובאת בגמרא (ח:) "יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה [- ששנת היובל מתחילה קדושתה בראש השנה אף שלא נפטרו עבדים לבתיהן ולא חזרו שדות לבעליהן עד יום הכיפורים], כך מתקדשת והולכת בסופה [- אחר ראש השנה עד יום הכיפורים]. ואל תתמה, שהרי מוסיפין מחול על קודש. תלמוד לומר, "יובל היא שנת החמישים" (ויקרא כה יא), שנת החמישים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת החמישים ואחת". וכיון שנקטה הברייתא דין זה שמוסיפין מחול על הקודש, מבררת הגמרא מה שורש הדין דתוספת. ועל כך מביאה הגמרא שלדעת רבי עקיבא נלמד דין זה מתוספת שביעית ולדעת רבי ישמעאל נלמד דין זה מתוספת יום הכיפורים.

מעתה, מקשה החתם סופר, מה מביאה הגמרא שלדעת רבי ישמעאל המקור לדברי הברייתא 'שהרי מוסיפין מחול על הקודש', הוא מדין תוספת יום הכיפורים. מה ענין תוספת זו לזו, הרי תוספת שביעית וה"ה תוספת יובל, היינו בשעה שמותר לעשות מלאכה, כגון ערב שביעית או מוצאי שביעית ויובל, וטעם האיסור הוא משום שמלאכה זו מועלת לשנה השביעית האסורה, או שפירות אלו שגדלו בשביעית אסורים אף שיצאו למוצאי שביעית. וכיוצא בזה בשבת ויום טוב מותר, שהרי מותר לעשות מלאכה בערב שבת ויום טוב בעוד היום גדול, אע"ג שהמלאכה עושה את עצמה אחר כך בשבת. כגון, פותקין מים לגינה בערב שבת והיא מתמלאת והולכת כל השבת. ובירושלמי (שבת פ"א ה"ה) למדו כן מהפסוק "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי" - שאפשר לקרוא את הכתוב כאילו אמר, וביום השביעי תעשה מעשיך גם כן. והוא הדין מלאכת שבת שנעשית באיסור, מותרת מן התורה למוצאי שבת, וכדרשת הגמרא בחולין (קטו.) "מקרא קודש היא לכם" - היא קודש ואין מעשיה קודש.

אלא דמכל מקום יש דין תוספת אחר, דיליפינן מ'ועניתם', והוא תוספת כל שהוא שמוסיפין מחול שעה קצרה על יום השבת בכניסתו וביציאתו. שהשעה בעצמה מתקדשת, אפילו אין המלאכה מועלת לשבת כלל. כגון שרוצה לעשות דבר לשעתו שאינו מתקיים בשבת כלל, אף זה אסור - כיון שהשעה עצמה קודש.

ומסיק החת"ס קושייתו: ואם כן תימה רבה מה מייתי רבי ישמעאל מ'ועניתם'. וגם, מה פריך לרבי עקיבא 'ועניתם מה עביד ליה' - ומה ענין זה לזה. וכבר עמד בזה בספר טורי אבן, והניח בקושיא. וגם בפני יהושע רמז קושיה זו ולא הועיל כלום. ולא מנעתי לכותבו, כי לפענ"ד ביארתי חומר הקושיא ביותר, עכת"ד החתם סופר. [ויש להעיר שהקושיא כפי שהעמידה הטורי אבן בדעת רבי עקיבא, אכן יש מהראשונים שס"ל שלרבי עקיבא אין לומדים משביעית לשאר מקומות וכנ"ל. אך הקושיא כפי שסגננה החתם סופר, הרי היא בדעת רבי ישמעאל, וזה ודאי קשה מה מביאה הגמרא ראיה מדין תוספת יום הכיפורים לדין תוספת ביובל].

ובתוך דבריו כתב החתם סופר סברא לחלק בין דין תוספת שביעית הגורם איסור לעשות מלאכות אף בשעת היתר מלאכה, אם תוצאת המלאכה תפעל בשעה האסורה, ובין דין תוספת שבת שאינו גורם לאסור עשיית מלאכות בערב שבת בעוד היום גדול, אף אם תאריך הפעולה ותיעשה בשבת עצמה. וזה לשונו: ​והדין נותן לחלק בין שבת לשביעית בדין זה. דבשבת, תלויה השביתה בגוף שינוח, והרי הוא נח עכ"פ אע"ג שהמלאכה נעשית מאליה. משא"כ בשביעית נקרא "שבת הארץ", וכשיחרוש ערב שביעית הרי אין הארץ שובת בשביעית.

ביאור נפלא מרבי אברהם ארלנגר זצוק"ל בהכרח לחלק בין תוספת שביעית לשבת ויו"כ

על פי דברים כעין אלו, מוצאים אנו ביאור נפלא ביישוב והמתקת קושיית הטורי אבן, כפי שניסח זאת רבי אברהם ארלנגר זצ"ל בעל ברכת אברהם. ולחביבות ודיוק לשונו נראה להביא עיקרי הדברים מלשונו, בתוספת ביאור להבהרת הדברים. ראשית מייסד הברכת אברהם שעיקר גדר האיסור במלאכת שמיטה ויובל, הוא מצד גדר של 'ושבתה הארץ שבת לה', דהארץ תהא מושבתת. וכגדר שכתב המנחת חינוך (מצוה קיב) דהמצוה היא בחפצא של הקרקע.

רבי אברהם מוסיף ומבאר שהמנ"ח למד מתוך כך שגם עבודת הארץ על ידי עכו"ם אסורה מדאורייתא, ושכן מדוקדק לשון הרמב"ם ברמזי המצוות בתחילת הלכות שמיטה ויובל, שכתב: שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית. וכ"כ הריטב"א ותוספות רבינו אלחנן בעבודה זרה (טו:). אך מוסיף הברכת אברהם, שגם לדעת החולקים וסוברים שמלאכת הארץ מותרת על ידי עכו"ם, מכל מקום גדר האיסור המוטל על הגברא הוא, שאסור לו "לעשות מלאכת תיקון הקרקע והפירות דשביעית", דהיינו שהגדרת המלאכה היא "דבר הפוגם בשביתת הארץ". אלא שכיון שהחיוב מוטל עליו, לכן אינו מצווה על מה שעושה הגוי.

מעתה, מחדש הגר"א ארלנגר, יש לומר שמלאכה שאינה תיקון בקרקע של שביעית, גם אם היא נעשית בקרקע בסמוך לשנת השמיטה - אין זה נחשב להוספה על האסור בשביעית, שהרי האיסור הוא 'מלאכת תיקון בקרקע דשביעית', ואילו עתה המלאכה אותה הוא עושה בערב שביעית אינה מסוג מלאכה זו האסורה. ולכן אם נבוא לדון מהי התוספת השייכת על איסור זה, על כרחנו אנו למדים שההוספה היא לחשוש ל'תיקון הקרקע דשביעית' גם בזמן שקודם לשנת השמיטה, שאף בשישית אסור לעשות 'מלאכת תיקון הקרקע דשביעית', דבר הנפעל על ידי פעולות מסויימות הנעשות בשישית. ומאחר והפעולות המועילות לשביעית קצובות בזמן ונעשות בדרך כלל בסמוך לשביעית, לכן בכלל 'תוספת שביעית' כל אותם הפעולות הנעשות לצורך השביעית.

בשבת השביתה היא בשביתת הגברא בזמן והתוספת היא בהוספת זמן שביתה

כל זה אינו נכון אלא לגבי שביעית, אבל בשבתות וימים טובים, איסור המלאכה הוא בגברא, דהיינו שבזמן זה של שבת ויום טוב אסרה התורה על האדם לעשות מלאכה. וכל ענייני התיקון הנפעלים על ידי אותן המלאכות אין להם שייכות לזמן ההוא, דהיינו לשבת או ליום טוב. שהרי בשבת אסור לעשות גם דברים שאינם עבור שבת [ויתירה מזו הביא השפת אמת (שבת ד.) מהירושלמי, שאם עשה מלאכה בשבת אף שגמר המלאכה לא יהיה אלא במוצאי שבת - אפילו הכי אסור] - הרי לנו שיסוד איסור המלאכה בשבת הוא - שהאדם צריך לשבות בזמן השבת, וזה עיקר יסוד האיסור.

שוב ממילא, כשנבוא להוסיף על איסור זה, אין לנו להוסיף אלא על 'שביתת המעשה בזמן של שבת' - והוספה על כך היא, בתוספת זמן על הזמן של שבת, שאף בזמן זה יהיה האדם צריך לשבות ויהיה אסור בעשיית מלאכות שבת. ולתוספת זו סגי בהוספה מועטת, שהרי הוספה בזמן אין לה שיעור, ואי אפשר לאסור כל הימים מכל מלאכות שבת.