פני יהושע/קידושין/סא/ב

פני יהושע קידושין סא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בד"ה אי לא כתיב כו' פי' בקונטרס כו' וקשה וכי איזה סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם כו' עכ"ל. ולכאורה אין בזה כ"כ קושיא דשפיר מצי סבר כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ או כמ"ד לאלו ולאלו נתחלקה וא"כ אין זה ענין לכיבוש אלא שנטלו בתורת ירושה מאבותיהם וא"כ אטו משום שלא סייעו לכיבוש יפסידו ירושת אבותיהם הא ודאי מדינא ליכא למימר הכי דהא אפילו טפלים ובנות יורשות נטלו אע"ג דלאו בני כיבוש נינהו אלא שאם לא יסייעו לכיבוש יש להם עונש בידי שמים כמו שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כנ"ל ליישב פרש"י אלא דבלא"ה נראה מפשטא דקרא כמו שתירצו בתוספות דהתנאי היה שיחלצו חושים דוקא לילך בראש ואפ"ה אתי שפיר מה שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כיון שהתחייבו עצמן בכך כדמסיים קרא והיוצא מפיכם תעשו:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' אם בחקותי וגו'. כבר כתבתי שהתוס' בס"פ שבועת העדות כתבו אהא דמסקינן התם דר"מ גופא לא קאמר אלא בממונא אבל באיסורא מודה דמכלל לאו אתה שומע הן דהכא משום דרוב המצות אית בהו ממונא ובאמת דלכאורה דבריהם תמוהין דהא משמע דהא דקאמר ר"מ בממונא היינו כשהמעשה הוא ממון דומיא דארץ הגלעד שהוא דבר שבממון משא"כ בתנאי לא איכפת לן דהתם נמי התנאי הוי אם יעברו שהוא דבר שבגופו וכיוצא בזה דקדקתי בלשון התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי ע"ש מיהו בההיא דס"פ שבועת העדות דמייתו מהך דשמעתין אתי שפיר להיפך דאיכא למימר דהמעשה באם תטיב ואם בחקותי הוא שכר המצות ודמיא טפי לממונא מלאיסורא אלא שכל זה דוחק ובר מן דין קשיא לי מאי מקשה הכא מאם תטיב ומאם בחקותי דהא ודאי הוצרך לכפול דהא בפ"ק דברכות אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי שכל דיבור היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וא"כ אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אף אם לא נתקיי' התנאי תו איכא למידק מה שכתבתי לעיל דמשמע מפרש"י דעיקר טעמא דר"מ דבעי כפילא היינו משום דלא אלים תנאי לבטל המעשה שהתחיל מיד וא"כ לא שייך הא מילתא באם תטיב ואם בחקותי דאכתי ליכא מעשה כלל דאדרבא לשון אם היינו לכשיתקיים התנאי ולא מעכשיו כדאי' בפ' מי שאחזו. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו לפי מה שהעליתי בסמוך דעיקר טעמא דר"מ ודאי משום דמסברא לעולם המעשה קיים ולא אתי דיבורא ומבטל המעשה אם לא עכ"פ היכא שהדיבור הוא בענין היותר טוב מה שמועיל בכ"מ וכיון דאשכחן דב"ג וב"ר שהוא ממון דבעי ת"כ ממילא מוקמינן נמי לכולהו תנאי' שיש בהן מעשה נמי דוקא בכה"ג ורחב"ג דפליג היינו דס"ל דליכא שום צד מעליותא בכפילות דברים כיון דמכלל לאו נשמע הן אין לחלק כלל וא"כ מקשה הכא שפיר מכל הנך דשמעתין דנהי דאיכא האי טעמא שהוצרך לכפול דאל"כ לא היה חוזר מ"מ השתא דכפלי' ודאי חוזר בו א"כ ע"כ דכפילא שכפלו בפירוש עדיף טובא מהיכא דלא כפלו אבל לרחב"ג דלא מהני כפילא כלל אם לא בדבר חדש מקשה שפיר וכן יש לפרש בכל הסוגיא כמו שאבאר:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' ואם בחקותי תלכו וגומר וכתבו התוספות בס"פ שבועת העדות דאף על גב דר"מ גופא לא איירי אלא בממונא ולא באיסורא אלא משום דרוב המצות אית בהו ממונא וכתבתי דיש לתמוה הרבה בדבריהם דהא משמע בפשיטות דהא דמחלקינן בין איסורא דאית בה ממונא היינו לענין המעשה ולא בענין התנאי וא"כ מה זה שכתבו דרוב המצות אית בהו ממונא דהא המצות אינן המעשה אלא התנאי תלוי בהן. וכיוצא בזה דקדקתי בפ' מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי וכתבתי ליישב דבריהם בדוחק. לולי דבריהם יש ליישב הסוגיות בפשיטות שיהיו עולין בקנה א' הסוגיא דהיכא ודס"פ שבועת העדות כמ"ש כאן בפנים ולעיל בלשון המשנה:

שם בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. הא דמייתי מהאי קרא שהוא סיפור אליעזר ולא מייתי מעיקרא האי קרא דאם לא תאבה האשה ללכת שהן דברי אברהם בעצמו נראה משום דודאי מפשטא דקרא דשבועת אברהם לאליעזר משמע דעיקר השבועה לא היה אלא שלא יקח אשה מבנות כנען אבל לענין שיקח לו אשה ממשפחתו לא משמע שהשביעו על כך ולא שמעינן לה אלא מדיוקא דקרא דאם לא תאבה האשה והיית נקי מאלתי דמשמע דאם תאבה שייך השבועה נמי וא"כ אדרבא לכאורה הוי מהכא סייעתא לרחב"ג דמכלל לאו נשמע הן אבל מקרא דאז תנקה מאלתי מקשה שפיר שהוא דרך תנאי גמור דהכי כתיב בהדיא וישביעני אדוני אשר לא תקח אשה אם לא אל בית אבי תלך משמע שהשביעו ג"כ על ככה ואפ"ה הוצרך לכפול כנ"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא דלא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל לשיטת התוס' דלשיטתם נמי מה שכתבו דב' שבועות השביעו היינו נמי מקרא דאז תנקה מאלתי וכדפרישית. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל עוד בשיטת רש"י דהוי מעשה קודם לתנאי דהשבועה היא המעשה נ"ל דלא קשה מידי דבלא"ה לא בעינן לענין שבועה כל דיני התנאים דאלת" ה היכי שייך ביה שום תנאי ות"ל דהשבועה גופא א"א לקיים ע"י שליח וכמ"ש בפ' מי שאחזו דף ע"ה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש אלא דלענין מכלל לאו אתה שומע הן שפיר שייך בפלוגתא דר"מ ורחב"ג דלמ"ד לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן שבועה כלל דלא הוו אלא כידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים דכתיב כי יפליא וה"נ דכוותי' ובהכי א"ש טובא כל הסוגיא דפ"ק דנדרים ולא נצטרך לדחוק דנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא מיהא בההיא דשמעתין בלא"ה א"ש כדפרישית דעיקר השקלא וטריא דכיון דאשכחן מיהא שום דוכתא שהכפל מועיל יותר ה"נ אית לן למימר בתנאי שיש בו מעשה גמור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטיב:

תוספות בד"ה בשלמא לר"מ כו' שהרי משמע מתוך פי' הקונטרס שאם הלך אליעזר כו' יהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל. אמת שכן נראה ג"כ מפרש"י בחומש ולענ"ד זה מוכרח דאי ס"ד שאסר בנות כנען לגמרי א"כ מה צורך להשביעו על ככה דבדיבור בעלמא הוי סגי כיון דלא הוי שלוחו על בנות כנען כלל וכל שליח שעבר על שליחותו פשיט' דלא עשה כלום משא"כ אם עיקר התנאי הי' דוקא לאסור בנות כנען אם לא יאבו בני משפחתו ליתן לו אשה ואם לא יאבו הותר לו לילך וליקח אשה מבנות כנען א"כ הוצרך להשביעו שלא יערים בכך וכבר הארכתי בזה דלכאורה מה שפרש"י בחומש ג"כ בפסוק דאולי לא תאבה האשה דאלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והשיב לו אברהם אין ארור מדבק בברוך א"כ משמע לכאורה דאף אם לא תאבה אפ"ה לא הותר בכנענית וקודם לזה פרש"י על פסוק וקח לי משם אשה שיקח לו מבנות ענר אשכול וממרא וכנענים היו וכבר הרגישו המפרשים בזה ואני לא הארכתי בהם דמדרשים חלוקים הם ואין להאריך כאן:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי כו' אלא לרחב"ג למה לי. אע"ג דמילתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא שאין לשומען מתון ההן דברכות אלא דנראה דאפ"ה מקשה שפיר מהנך קללות דשייכי בהנך עניני גופא דברכות כגון ונתתי גשמיכם בעתם דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה גשם ואפ"ה הוכפל בפרשה וכה"ג טובא ואפ"ה משני שפיר דבחדא מילתא גופא נמי איכא מידי דלא ברכה ולא קללה כגון ונתתי גשמיכם בעתם עיקר הברכה שיהא בעתם גשמי הברכה משא"כ אם לא ילכו לא יהיו בעתם אבל מ"מ לא יעצרו הגשמים לגמרי מש"ה איצטריך למיכפל שלא יהיו לגמרי וכן בכל כיוצא בזה וכה"ג יש לפרש נמי בהא דמקשה בסמוך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם אלא לר"ח ב"ג ל"ל משום דהמקשה נמי הוי סבר דהאי חרב תאכלו לאו חרב ממש הוא דלא שייך ביה שפיר לשון אכילה ועוד שאין זה דבר והיפוכו אע"כ הוי מפרש להאי חרב תאכלו שיאכל' מחורבת הארץ ולא מטוב הארץ דהוי דבר והיפוכו וא"כ מקשה שפיר ואהא משני נמי שפיר דאכתי ה"א לא טובה ולא רעה קמ"ל חרב תאכלו כדמסיק דקשין לגוף כחרבות כנ"ל נכון:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.