ספר המקנה/קידושין/סא/ב
ברש"י ד"ה למה לי וכו' למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם וכו'. ועיין במהרש"א דאכתי דחוק קצת דהא כבר נשמע מונאחזו בתוככם שלא יטלו כל ארץ גלעד ולא נרמז מבארץ כנען להצריך ת"כ ולולי דבריהם ז"ל הי' נר' לפרש דבאמת מה דה"א שלא יטלו בארץ כנען היינו משום שסילקו עצמן ומחלו על חלקם כמ"ש תוס' בד"ה אי לא כתיב וכו' והיינו מה שאמרו לא נשיב אל בתינו עד התנחל וגו' כי לא ננחל אתם וגו' כי באה נחלתינו וגו' אלא דלכאורה אינו מובן דהא אמר בפי' כי באה נחלתנו הרי דלא מחלו על חלקם אלא אם יטלו ארץ גלעד ומה"ת נימא דאם לא יעברו ולא יטלו בארץ גלעד שיועיל מחילתם בארץ כנען כיון שהי' על תנאי כי באה נחלתינו וגו' וצ"ל כיון דלא הי' תנאי שלהם כפול שאם לא יתנו להם את כל ארץ גלעד אינן מסלקי' עצמם מארץ כנען שהיה התנאי בטל ואפי' אם לא נתקיים התנאי כבר הועיל מחילתן נמצא מוכח ממה שהוצרך לומר בארץ כנען דבעינן ת"כ וטעמא דרחב"ג יבואר לקמן ודו"ק:
תוס' ד"ה אי לא כתיב וכו' וקשה וכי איזה סברא שישבו בבתיהם וכו'. וריטב"א תירץ בזה דאם לא היו עוברים היו מניחים את חלקם בארץ כנען ביד כנעני ולא היו כובשים אותם עד שיבואו בעצמם ויכבשו:
ולענ"ד נראה דמה שהקשה תוס' בתר הכי דמאי ס"ד שלא יטלו כלל וכו' דמשמע לפירש"י ז"ל אתי שפיר ובאמת נראה דאפי' לדברי רש"י ז"ל קשה קושית דמאי הו"א שלא יקח חלקם בארץ כנען אם לא יעברו כלל לא מיבעיא אם לא יכבשו חלקם דפשיטא כיון דירושה הוא להם מאבותיהם וממילא הוא בחזקתן אלא אפי' יכבשו אינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו ובמה יזכו שאר שבטים בנחלתן. ואפשר דס"ל דלרבי יהונתן בבבא בתרא דף קי"ז דלבאי ארץ נתחלקו ס"ל להתוס' דאם לא היו עוברין כלל לא היו נחשבים בכלל באי ארץ וממילא אין להם חלוקה בא"י אלא דאפ"ה אין כאן קושיא על רש"י דאדרבה משום הוא גופא היה צריך משה להודיע להם דאפי' אם לא יעברו מ"מ נחשבים מבאי הארץ כיון שהיו בכלל המנין שאמר הקב"ה אליהם לאלה תחלק ארץ.
ובזה אתי שפיר דלא תקשה לפירוש רש"י דאם לא יעברו היינו שלא יעברו כלל את הירדן א"כ היה לסם להתנות גם עם חצי שבט מנשה שנטלו ג"כ חלקם בארץ גלעד בשלמא לפירו' ר"י דלא הי' התנאי אלא יעברו חלוצי' בראשי צבא אתי שפיר דחצי שבט מנשה לא התחייב א"ע בכך אלא לפירש"י נהי דתנאי אם יעברו חלוצים לא שייך לכלול עמהם שבט מנשה שלא התחייב א"ע לעבור חלוצים אבל תנאי שלא יעברו שלא הי' התנאי על חלוצים אלא אפי' אם לא יעברו כלל היה לו לכלול גם חצי שבט מנשה ודוחק לומר שלחצי שבט מנשה נתן להם בארץ גלעד אפי' אם לא יעברו כלל דהא מפורש ביהושע דגם חצי שבט מנשה היה מצווים לעבור ולפמ"ש י"ל דמה שהוצרך להתנות היינו משום דה"א דאינו מבאי הארץ וכיון דאמרינן שם בב"ב דלמ"ד לבאי ארץ נתחלקו עה אנו מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל הנחלות חיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים נמצא שב"ג וב"ר שכל שבטיהם נטלו בארץ גלעד הוצרך לומר שאפי' אם לא יעברו כלל הם נחשבים מבאי הארץ אבל חצי שבט מנשה כיון שחצי שבט מנשה נטלו בארץ כנען נמצא כשהחזירו לאבותיהם ליוצאי מצרים דהא מכיר מיוצא מצרים היה ובניו נטלו מקצתן בארץ גלעד. כדכתיב בסוף פרשת מטות ומקצתן נטלו בארץ כנען כמפורש בפרשת בנות צלפחד בסוף פרשת מסעי נמצא שממילא ירשו גם אותם שלקחו בגלעד לא היה צריך משה להתנות עליהם שאם לא יעברו יטלו נחלתן בארץ כנען דממילא בא להן נחלתן בארץ כנען מחמת יוצאי מצרים כן נראה לענ"ד לפרש לפירש"י ז"ל ודוק:
בא"ד. וי"ל דסד"א נעש' כמי שסילקו א"ע וכו'. לכאור' כוונתם דהוה כאלו נתנה במתנה לשאר שבטים ואע"ג דהוה כדבר שלא בא לעולם דהא עדיין לא כבשוהו ונהי דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעול' מ"מ לא קיי"ל כוותי'. אך י"ל כיון דא"י מוחזקת לנו מאבותינו הוה ליה כדשב"ל. ולפ"ז צ"ל דמעשה דב"ג וב"ר היה אחר מעשה דבנות צלפחד דהא לא נאמר לו למשה דא"י מוחזקת אלא לאחר מעשה דבנות צלפחד אי נמי שהוצרך לומר כן משום דהוה מספקא ליה דשמא א"י מוחזקת הי' ומועיל מתנתם. קשה לי דנהי דמועיל מתנתם במה היה הקנין ופשיטא דיכולין לחזור ממתנתם וא"כ למה הוצרך משה להתנות הא מסתמא אם לא ירצה לעבור יחזרו ממתנתם. ועוד קשה לי דאי ס"ד דבאמת כל מה שלקחו ישראל חלק ב"ג וב"ר היה מדין מתנה וא"כ קשה הא דמשמע דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה משלם משום דא"י מוחזקת הי' ואמאי הא חלק שהי' מגיע לצלפחד אביהם מחמת שני מטות וחצי המטה שנטלו חלקם בארך הגלעד ונתנו זה במתנה חלקם בארץ כנען הם ראוים שהרי בחיי חפר לא היה מוחזק נחלה. ואי משום שהי' בידו לחפר אביהם חלק בעבר הירדן הא פשיטא דעבר הירדן לא היה מוחזק להם מאבותיהם שהרי לא נתן הקב"ה זה לאברהם נחלת שבעה עממים ודוחק לומר שבאמת לא נטלו חלק בכורה אלא לפי החשבון שהיה מגיע לחפר אפי' אם היה נוטלים שני מטות וחצי המטה בארץ כנען. ונראה לע"ד מלשון התוס' שכתבו נעשה כמו שסלקו עצמן מלחלק בארץ כנען ודמי להא דאיתא בכתובות בפרק הכותב גבי דין ודברים אין לי בנכסייך דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עלי' שלא ירשינו וה"נ אע"ג דא"י מוחזקת היה לאבותינו הי' יכולים לסלק עצמם שלא ירשו אפי' בדיבור בעלמא ואינו מדין מתנה אלא מדין סילוק וממילא ירשו אילו שבארץ כנען הכל מחמת יוצאי מצרים כאילו לא היה יורשים אלא הם. ודוק:
שם תני אמר רחב"ג וכו' פלוני בני יירש וכו'. צריך להבין למה שינה רחב"ג משל מהנמשל והל"ל לאדם שהי' מחלק נכסיו לבניו ואמר אם יתן פלוני בני מאתיים זוז ירש פלוני בני שדה פלונית ופלוני בני שדה פלונית והוא ירש שדה פלונית ואם לא יתן ירש אחיו והוא דוגמת הנמשל שהתחיל באם יעברו שהוא דוגמת אם יתן מאתים זוז ואח"כ אמר ונכבשה הארץ לפניכם שהוא דוגמת פלוני בני יירש וכו' ואח"כ אמר ונתתם להם את ארץ גלעד שהוא דוגמת והוא יירש שדה פלונית ונר' לענ"ד שר"ח בא ליישב מה שכתבנו לעיל דהוכחת ר"מ דבעינן ת"כ מבארץ כנען הוא משום דמה דה"א שסילקו א"ע מארץ כנען אף שהי' בתנאי שיתנו להם את ארץ הגלעד אלא כיון שלא כפלו התנאי ה"א דמהני הסילוק אפי' אם לא יטלו בארץ הגלעד ובא רחב"ג לסתור הוכחה זו משום דמודה ר"ח דבעינן תנאי קודם למעשה כמו שפירש"י במתני' ונראה דמזה ראי' לרש"י ז"ל דמוכח כן מהא דאמר ר"ח דיש במשמע שלא יטלו ארץ כנען היינו משום שסילקו עצמן אע"ג שהי' על תנאי שהרי אמרו כי לא ננחל אתם וגו' כי באה נחלתינו וגו' מ"מ כיון דמעשה הסילוק שהוא כי לא ננחל וגו' הוא קודם לתנאי כי באה נחלתינו ה"א דתנאי בטל ואפי' אם לא יטלו בארץ גלעד אפ"ה מועיל הסילוק בארץ כנען וכן משה כשהתנה ואמר ונכבשה הארץ לפניכם הקדים הסילוק הזה למה שאמר ונתתם להם בארץ הגלע' שהוא התנאי לזה הסילוק וה"א דבטל התנאי לכך הוצרך לומר בפי' ונאחזו בתוככם בארץ כנען והיינו דאמר רחב"ג במשל הזה לר"מ כי היכא דאם אמר פלוני בני יירש קודם שאמר ופלוני בני יתן אתה מודה דמי גרם לו וכו' שהרי א"א לומר שיתבטל ירושה שלהם מחמת זה שלא נתן מאתים זוז שהרי הקדימו לגמרי ללשון התנאי ה"נ אף שהתחיל באם יעברו מ"מ הרי הקדים המעשה לתנאי ואין כח בתנאי לבטל המעשה שלפניו ור"מ ס"ל דונאחזו בתוככם משמע כל דאית לכו וע"כ בארץ כנען משום ת"ב דא"ל דמייתר להא דבעינן תנאי קודם למעשה דס"ל לר"מ דזה מצד הסברא כמו שצ"ל באמת דיליף מצד הסברא דהא לא מייתרא ע"ז ובזה נר' ליישב דברי הרמב"ם שכתב פ"ו ה' ד' מאישות דלא הוי מעשה קודם לתנאי אלא כשהקדים המעשה ממש קודם שהתנה אבל אם הקדים באמירה התנאי קיים וכתב הכ"מ שכן משמעות לשון המשנה בהשוכר את הפועלים שכל תנאי שיש מעשה בתחלתו וכו' ומוקי לה התם כר"מ והקשו עליו מהא דאתקין שמואל בגיטן אם לא מתי בתחלה ולפמ"ש י"ל דס"ל לרמב"ם דלרחב"ג ס"ל תנאי קודם למעשה כדמוכח כנ"ל ור"מ ס"ל דלא בעינן תנאי קודם באמירה אלא במעשה ממש יע"כ הא דה"א שלא יטלו בארץ כנען משום דבעינן ת"כ כנ"ל והיינו דמוקי למתני' דנקטו כל שיש מעשה וכו' דמשמע מעשה ממש כר"מ להכי פסק הרמב"ם כן כסתמא דמתני' וכר"מ.
ויותר נראה דס"ל לר"מ כיון שבתחלת הדברים אמרו ב"ג וב"ר שיותן להם ארץ הגלעד ה"ל כתנאי קודם למעשה וגם משה כיון שהתנה אם יעברו אע"ג דעיקר התנאי לסלקם מארץ כנען הוא במה שאמר ונתתם להם ארץ הגלעד מ"מ כיון שהתחיל אם יעברו הוי לי' כתנאי קודם למעשה ולא דמי למשל דר"ז שהתחיל המעשה בתחילת הדברים וע"כ הא דה"א שלא יטלו בארץ כנען הוא משום שלא כפלו והיינו דקאמר ונאחזו בתוככם כל דאית לכו משמע דמה"ת נימא שלא יטלו בארץ כנען אי לאו משום דבעינן ת"כ כנ"ל ולפ"ז א"ש דמשמע דמודה ר"מ למשל דר"ח דאע"ג דירש עם אחיו משמע כל דאית ליה לאחיו כמו ונאחזו בתוככם אלא דכיון דהמעשה שאמר שירשו האחים הוא קודם לתנאי לגמרי אין זה תנאי כלל ולא הי' במשמע שאר נכסים ודו"ק:
בגמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב וכו'. סד"א תטיב אגרא לו וכו'. ותרגום אנקלס שאת ישתביק לך והוא לשון נשיאות עון שישא עונו וימחול לו כדמתרגם ושא עון ושביק לעויין וז"א כפי' הש"ס דהכא אם תטיב אגרא והיינו נכדפי' רש"י ז"ל דהוא לשון משאות שכר כמו וישא משאת פניו ונראה דהכא בסוגי' לרחב"ג ע"כ צ"ל הכי דאם הוא לשון מחילת עון א"כ מכלל הן תשמע העונש על העון דאם לא ישוב דינא אע"כ כרחב"ג צ"ל לשון משאת דהיינו שכר ותרגום אונקלס מפרש כר"מ דהוא לשון נשיאת עון ומשום כפילת התנאי ונראה דחילוק הוא בין אם ישוב מאהבה או מיראה כדאיתא ביומא פ' יוה"כ דבתשובה מאהבה זדונות נעשה כזכיות ומקבל עליהם שכר ובתשובה מיראה זדונות נעשה כשגגות דהיינו שאינו נענש עליהן אבל אין מקבלין עליהן שכר ולפ"ז הש"ס דהכא מוקי קרא אם ישוב מאהבה ולפי ת"א מיירי ששב מיראה ונראה דהתרגום מפורש הכי משום דס"ל כר"מ ולר"מ צ"ל דשאת לשון נשיאות עון ולא שכר דאי נימא דאם תטיב היינו לשון תשובה מאהבה שנעשה לו כזכיות א"כ קשה דנימא נמי כשעשה תשובה מיראה יהי' כזכיות דבשלמא לרחב"ג דלא בעינן ת"כ מדקאמר אם תטיב דהיינו תשובה מאהבה אגרא מכלל הן נשמע לאו דאם לא ישוב מאהבה אלא מיראה לא אגרא ולא דינא אבל לר"מ דבעי ת"כ א"כ אפי' אי נימא כי תטיב היינו שהי' תנאי כשישוב מאהבה מ"מ כיון דלא כפל התנאי ממילא אפי' לא קיים התנאי הוי אגרא דמה שאמר לא תטיב לפתח חטאת רובץ היינו כשלא ישוב בתשובה כלל ואפי' מיראה דאז הוי דינא כדאמר לפתח חטאת רובץ וכיון דמייתי ביומא מקרא דכי כשלת בעונך דבתשובה מיראה לא נעשה כזכיות ע"כ ליכא לפרש הכי דשאת היינו מתנת שכר אלא דשאת היינו נשיאות עון ואם תטיב היינו תשובה ומיראה נמצא לר"מ צ"ל שאת כתרגמא אלא דאכתי קשה לפ"ז דה"ל להש"ס לפרש דר"מ אינו מפרש שאת כמו רחב"ג ותו דלר"מ קשה באמת למה לא אמר הש"י מעולה שבתשוב' שישוב מאהבה ותו קשה לפמ"ש בספ"י ליישב קושי' תוס' בסוף פ' שבועת העדות דאע"ג דה"מ מודה באיסורא דלא בעינן ת"כ מ"מ קבלת שכר ה"ל כממונא א"כ משמע דר"מ נמי מפרש דשאת היינו לשון שכר ודוחק לומר דמה שאינו נענש מקרי ממון. ונראה ליישב דלר"מ נמי י"ל לשון אגרא והיינו לפי מה דאיתא ביומא כתיב שובה בנים שובבים דמעיקרא שובבים וכתיב ארפא משובתיכם כאן מאהבה כאן מיראה הרי דכשעושה תשובה מאהבה נעקר החטא מעיקרא והוי כאילו ישב לו ולא עבר עבירה דאמרינן לעיל בספ"ק ישב לו ולא עבר עבירה נותן לו שכר כאילו עשה מצוה כמ"ש לעיל שם דהיינו טעמא דנעשה לו כזכיות ולפ"ז י"ל לפי מה דפסק הרמב"ם ויבואר לקמן דכל תנאי מעכשיו א"צ דיני התנאי כיון דאינו עושה דבר מעכשיו אלא ע"מ כן לא בעינן דיני תנאי א"כ כיון דשב מאהבה נעקר החטא מעכשיו לא צריך דיני תנאי א"כ י"ל דגם ר"מ מפרש שאת לשון שכר דהיינו בתשובה מאהבה שהנשיאות עון הוא מעכשיו והיינו דקאמר לשון שאת ולא אמר אשא לך דמשמע מהשתא וממילא דכששב מיראה לא נעשה לו כזכיות דלא בעינן בזה ת"כ. ודוק:
והנה קשה לי הא דאמרינן ביומא דף נ"ב חמשה מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם דהיינו דאין להם הכרע אי קאי אדבתרא שאת אם לא תטיב ופירש רש"י ז"ל דהיינו שישא הוא עונם ויענש וקשה כיון דשאת הוא המעשה והוי מעשה קודם לתנאי א"כ בטל התנאי כמו שהקשו תוספ' לקמן בד"ה בשלמא לרחב"ג וכו' גבי חנקי אם לא שטית דהוי מעשה קודם לתנאי דתירוצם שם לא שייך כאן.
אך לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה כל תנאי וכו' די"ל דבלאו של התנאי לא צריך להקדים התנאי קודם למעשה א"ש גם הכא. ועמ"ש לקמן בזה.
ובספ"י הקשה דמאי מקשה הש"ס הכא ומואם חקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם דהא היה צריך לכפל תנאו כדאמרינן בפרק קמא דברכות דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר ולענ"ד נראה דאי משום הא לא היה מועיל אפי' הכפל אלא עיקר הדבר כמ"ש המפרשים דכל עונשים הכתובים בתורה אינם עונשין אמיתיים לרעה ח"ו אלא כולם לטובה לרפואת נגע הנפש ולהסיר ממנו חולאת זוהמת החטא והכל לטובה אלא שמשתנה הטובה לפי כח המקבל מה שהוא לטובתו ופרשנו בזה מה שאמר הנביא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ר"ל שלא יסובב לומר שיצא מפי הקב"ה בעונשים שבתורה הרעות כי השי"ת הוא אחדות אמיתי ולא יתכן לומר בו שיצא מפיו שני הפכים רע וטוב כמש"ה ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגו' ר"ל אני אחדות האמיתי טוב בלא רע כלל ואין אלקים שהוא דין עמדי וכפי' רש"י דכל לשון אלקים הוא בא בלשון רבים כי הדין נתחלק לפי ענין המקבלים אבל הטוב האמיתי היא אחדות וזהו שאמר מפי עליון לא תצא רעות וטוב אמר הרעות בלשון רבים והטוב בלשון אחדות שאף הדין שיצא מפי הקב"ה הוא עצמו הטוב שיצא מפי הקב"ה אלא שנשתנה לפי המקבלים כמש"ה אני ה' לא שניתי. וע"ז אמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה ר"ל בוודאי הכל מהקב"ה וכיון שאצלו יתברך אין בו שינוי נאדם להתאונן אלא על חטאיו שלפי חטאו טובתו וראיתי בספר לוית חן דבזה טעם הגון שלא נכתב בתורה הטובה האמיתית שהיא תענוג הצדיקים בעה"ב ולהיפך עונש הרשעים בגיהנם מפני שאם הי' יוצא מפי הקב"ה הטובה האמיתות לא הי' חוזר משא"כ בטובת ורעות עוה"ז שהיא משתנה לפי המקבל כדי להטיבו באחריתו ובזה נראה לענ"ד דמובן יותר מה שאמר מפי עליון לא תצא רעות וטוב ר"ל שלא יצא מפי השי"ת הרע והטוב האמיתי ונצחיים מפני שכוונת הקב"ה הי' שנשתנה הטובות והרעות לפי מקבלים כנ"ל ודו"ק:
שם בגמרא היינו דכתיב אז תינקי מאלתי וכו'. והקשה מהרש"א ז"ל דלפי' רש"י דמה שאמר אברהם אשר לא תקח אשה לבני מבנות כנען והי' על תנאי אם לא אל משפחתי ואל בית אבי תלך א"כ הוי מעשה קודם לתנאי ותי' דמה שאמר בכפל תנאו ונקית הוי תנאי קודם למעשה וזה אינו מובן דהא כתבו תוס' לקמן ד"ה בשלמא לרחב"ג וכו' גבי חנקי דאפי' אם ההן הוא תנאי קודם למעשה אלא דבלאו המעשה קודם לתנאי בטל התנאי ולכאורה נראה דכ"ש אם ההן הוא מעשה קודם לתנאי דלא יועיל מה שבלאו התנאי קודם למעשה ואפשר דס"ל דהתם גרע טפי כיון שההן קודם ללאו א"כ אם הקדים בלאו מעשה קודם לתנאי ביטול המעשה של הלאו את תנאי ההן שקדמו אבל איפכא מהני כיון דבדבריו האחרונים אמר תנאי קודם למעשה ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן בגיטין דף ע"ה ע"ב ולימא לא יהא גט אם לא מתי ומשני משום דבעינן תנאי קודם למעשה אע"ג דאכתי הי' יכול לומר לא יהא גט אם לא מתי ואם מתי יהא גט מ"מ תיקון שמואל הכי משום דאין שייך לשנות לשון ההן מן הלאו ותו קשה לי על מהרש"א ז"ל דא"כ מאי מקשה הש"ס על ר' חנינא דל"ל אז תינקי מאלתי וכו' הא אי לא כפלי' לתנאי לא הי' מהני מה שאמר בתחלת התנאי אשר לא תקח וגו' אם לא וגו' משום דהוי מעשה אשר לא תקח קודם לתנאי אם לא אל משפחתי וגו' דהא פי' רש"י ז"ל במתני' דמודה ר' חנינא דבעינן תנאי קודם למעשה ודוחק לומר דהקושי' הוא למה הוצרך לכפל ה"ל להקדים המעשה קודם התנאי ולומר אם לא אל משפחתי תלך לא תקח אשה מבנות כנען ותו ק' לפמ"ש הרמב"ם דכל תנאי שהוא מעכשיו א"צ לדיני תנאי א"כ כיון דלפמ"ש המהרש"א ז"ל דהמעשה הוא אשר לא תקח אשה וגומר הא שבועה זו שלא יקח אשה מבנות כנען חל מיד וא"צ לשום דיני תנאי.
ולולי דברי מהרש"א נר' לענ"ד מה שאמר לא תקח כיון שהוא שב ואל תעשה לא חשיב מעשה והא דאמרינן במעשה קודם לתנאי אין התנאי מבטל מעשה שלפניו היינו דוקא במעשה שהוא קום ועשה אבל בדבר שהוא בשב ואל תעשה לא שייך זה דע"ז יכול התנאי לבטל א"כ הכא כיון שהשבוע' הי' שלא יקח אשה מבנות הכנעני שהוא בשב ואל תעשה אתא שפיר התנאי דאם לא תלך ומבטל לי' ולא דמי למ"ש תוס' לקמן גבי תנקי ואת כי שטית דהוי מעשה קודם לתנאי דהתם אע"ג דחשיב לאו משום שאינו רוצה בהו כמ"ש תוס' מ"מ מעשה הוא כיון דאמר תנקי שפיר הקשה תוס' אבל מה שהוא בשב ואל תעשה שפיר חל התנאי ואין להקשות דא"כ בהך דלא יהא גט אם לא מתי כיון דלא הוי קום ועשה שפיר אתא תנאי ומבטל ז"א דאכתי במה שהוא אומר אח"כ יהא גט אם מתי לא אתא תנאי של אחריו ומבטל לי' וע"כ יצטרך לומר בתחלה אם מתי ואח"כ יהא גט וכבר כתבנו דאפי' לפי תי' מהרש"א ז"ל צ"ל דלא רצה שמואל לתקן שישנה הלשון בין הן ללאו כן נלענ"ד וראי' לדברינו דהא קי"ל באה"ע סי' ל"ח בענין זה דאם התנה תנאי על קידושין ואמר התנאי קודם להן דהיינו שאמר אם לא אתן לך לא תהי' מקודשת ואם אתן לך תהא מקודשת בטל התנאי ומקודשת אפי' לא נתן ואי נימא דמה שאמר לא תהי' מקודשת חשיב מעשה נימא איפכא דכיון דבטל התנאי לא תהי' מקודשת אפי' אם נתן ומאי חזית דאזלינין בתר מעשה בתרא טפי ממעשה קמא אע"כ דמה שהוא בשב ואל תעשה לא חשיב מעשה כן נר' לענ"ד נכון ואין לדחוק בזה ולומר דמש"ה אזלינין בתר מעשה בתרא משום שהוא רוצה בזה וכענין שכתבו תוס' דמש"ה ה"ל הן קודם ללאו דז"א דאין ענין בזה לקיום המעשה דאל"כ מאי מקשה תוס' בההיא דחנקי קודם לשטית דהוי מעשה קודם לתנאי ודו"ק.
בגמרא סד"א היכא דניחא לה לדידה וכו'. נראה משום דהי' מסופק אם תהי' קטנה או נערה שהיא ברשות אבי' לקדשה בע"כ או אם תהי' בוגרת שהיא יכולה לקדש א"ע בע"כ דאבי' לכך קאמר לי' שלא יקח לא בע"כ דידה או בע"כ דאבי' וכן הי' באמת ברבקה שהי' מסופקים בה אם הי' נערה או בוגרת כמ"ש בכתובות דף נ"ז ע"ב לכך לא רלה ליקח בע"כ דידהו כמו שאמר ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין וגו' וגם שאלו את פי' התלכי אם האיש וגו' וק"ל:
בתוספות ד"ה בשלמא לר"מ וכו' ולמהר"ר יצחק נראה ששתי שבועות וכו'. נראה שכוונתו לתרץ קושית מהרש"א דלשיטת התוס' ה"ל להביא מקרא קמא כשהשביע אותו אברהם ולפי שיטת הר"י ששתי שבועות וכו' ודייק מדכתיב ונקית משבועתי זאת א"כ אין להקשות על ר"ח מקרא קמא שהוצרך לכפול הדברים שאם לא תאבה לא ינקה רק משבועה זאת ויחול עליו השבועה שלא יקח מבנות הכנען לכך הוצרך להביא מסיפא דקרא דקאמר סתם אז תנקה מאלתי ולא אמר מאלתי זאת וה"ה דהוי מצי תוס' לפרש שהשבועה הי' אם לא תאבה ללכת לא תשיב את יצחק בני שמה כמשמעות הפ' ונקית משבועתי רק את בני לא תשוב שמה משמע שהשבועה הי' חל על זה שלא ישיב אותו שמה וק"ל.
בגמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי תלכו וכו'. לכאורה קשה דאי נימא דבעינן בזה דיני תנאי א"כ קשה דריש פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון וגו' ואי בעינן דיני תנאי הא הוי מעשה קודם לתנאי שהרי אמר בתחלה את הברכה ואח"כ התנאי אשר תשמעון וכן בקללה אם לא תשמעו ונר' לענ"ד מזה ראי' להרמב"ם ז"ל דבתנאי מעכשיו לא צריך דיני תנאי והיינו דפי' רש"י ז"ל את הברכה אשר תשמעו ע"מ אשר תשמעו דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והענין הוא שהקב"ה נותן הברכה קודם עשיית המצות כדכתיב מי הקדמני ואשלם אלא דלכאורה משמע מזה דלא כתוס' ד"ה חנקי כתיב וכו' קשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי דס"ל דאפי' בכפל בעינן תנאי קודם למעשה והרי בקללה כתיב אם לא תשמעו שאינו נענש עד שעושה עבירה א"כ הוי לי' מעשה קודם לתנאי בכפילא וכבר כתבנו לעיל במתני' הטעם בזה וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |