אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני יח אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מ[עריכה]

'לא בעינא' באנוסה ובכיבוד אב[עריכה]

אנוסה אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל

במשנה במסכת כתובות (לט.) שנינו: האונס שותה בעציצו [- בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר, על כרחו ישאנה. רש"י], והמפתה אם רצה להוציא מוציא. כיצד שותה בעציצו, אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר ערווה, או שאינה ראויה לבוא בישראל, אינו רשאי לקיימה, שנאמר "ולו תהיה לאשה" - אשה הראויה לו.

והגמרא (מ.) מביאה את קושייתו של רב כהנא, אותה הקשה לפני רב זביד מנהרדעא: ניתי עשה ונדחה לא תעשה. דהיינו שיבוא העשה של 'ולו תהיה לאשה' וידחה את הלא תעשה של 'ממזרת' וכיו"ב. על קושיא זו השיב רב זביד: היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת, דלא אפשר [דלא] לקיומה לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר, שמאחר וישנה אפשרות ליפטר מחיוב עשיית העשה, וזאת על ידי שתמאן האנוסה ותאמר שאינה חפצה שישאנה, ממילא אין אומרים באופן זה 'עשה דוחה לא תעשה'.

ואמנם לא ביארה לנו הגמרא טעם החילוק, מפני מה באופן זה לא נאמר הכלל שעדל"ת, ובפשוטם של דברים כוונת הגמרא כעין הדין המבואר בכמה מקומות שבמקום שאפשר לקיים שניהם, הלאו והעשה, אין אומרים עדל"ת [כגון: לקיים מצות חליצה במקום מצות יבום כדי שלא לעבור בביאתו בלאו, כך שגם העשה דייבום מתקיים במצות חליצה העמודת במקום יבום, וגם הלא תעשה מתקיים במה שנשמר מביאת איסור]. כך גם באופן שיכול לומר 'לא בעינא' ובכך יוכל לקיים העשה בלא שיעבור על הלאו - כך יעשה, ואל ישאנה באיסור. ולפי זה צריכה באמת האנוסה לומר 'לא בעינא', כדי שיפקע העשה, ואכן רש"י על אתר מפרש: השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה.


קושיית הר"ר עזרא מה הס"ד שכיבוד אב ידחה לא תעשה הא יכול לומר 'לא בעינא'

והנה הגמרא במסכת יבמות (ה:) מביאה שהיה ס"ד ללמוד שעשה דוחה לא תעשה אף כשיש בו כרת, ממצות כיבוד אב ואם, שכן שנינו בברייתא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" - כולכם חייבין בכבודי. ובפשטות היינו אפילו באופן שאמר לו אביו 'שחוט לי' או 'בשל לי' בשבת שהם איסור שחייבים עליו כרת, ואפ"ה לולי דרשת הפסוק - היתה מצות כיבוד אב דוחה את איסור שבת - נמצא שעשה דוחה אף לא תעשה שיש בו כרת. והגמרא שם דוחה את הראיה.

עכ"פ מבואר בגמרא שלולי הפסוק היה על הבן לשמוע לציווי אביו, אף כשזה אומר לו לחלל שבת. והקשו התוספות ישנים (כתובות שם ד"ה אי אמרה) בשם הר"ר עזרא, למה הוצרכה הגמרא ללמוד מפסוק שאין אומרים לגבי כיבוד אב ואם 'עשה דוחה לא תעשה', הלא מבואר בגמרא בכתובות שבמקום שאפשר ליפטר מן העשה על ידי שתאמר האנוסה 'לא בעינא' אין אומרים כלל זה, ואם כן הוא הדין לענין כיבוד אב ואם כיון שיכול לומר שאינו חפץ בכיבוד זה - ושוב ליתא לעשה, ממילא לא שייך עדל"ת במצוה זו ואין צורך ללמוד זאת מפסוק מיוחד.

על קושיית הר"ר עזרא מביאים התוספות שני יישובים, וזה לשונם ביישובם הראשון: יש לומר דהתם מכל מקום מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצוותו, עכ"ל. ולא ביארו לנו התוספות די באר כוונת יישובם, ובמה חלוקה מצות כיבוד אב מדין אונס, שבשניהם אפשר להיבטל מן העשה על ידי שתאמר האשה או האב 'לא בעינא', ובשניהם כל זמן שלא אמרו כן - קיים העשה.


ביאור הקובץ שיעורים והשבט סופר עפ"ד השיטמ"ק שגם כשמוחל יש קיום מצוה

ובשיטה מקובצת (לב.) הביא קושיית התוספות בשם הרא"ש, ותירץ בשני דרכים, ובדרכו השניה כתב: ועוד, אפילו אי אמר 'לא בעינא' שייך עשה, דמכל מקום מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא.

ובקובץ שיעורים (כתובות אות קמד) ביאר כוונתו, שמה שמועילה מחילת האב על כבודו, היינו רק לענין זה שאם לא יכבדהו אין בזה ביטול מצוה, אבל מכל מקום אם יכבדנו יקיים מצוה. ונמצא שאף אחר שאמר 'לא בעינא' יש בכך משום מצות עשה ולכן היינו דנים משום עדל"ת לולי הפסוק, משא"כ לענין אונס אם אמר 'לא בעינא' הרי שאפילו אם לבסוף יפתנה וישאנה לא קיים בכך כל מצוה, ולכן דוקא לענין אונס אומרת הגמרא שכיון שאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ממילא אין לדון בו משום עדל"ת. אלא שעל עיקר יסוד זה מעיר הגרא"ו, מנין באמת למד השיטה שאף אחר מחילת האב יש קיום מצוה במעשה זה.

ואמנם כך ביאר גם בשבט סופר (כתובות שם; או"ח סימן לג) בביאור דברי התוספות, שמיד כשגילה האב דעתו שיבשל לו, אע"ג דמוחל על כבודו, מכל מקום עשה הוא ומקיים המצוה, רק שאינו עובר על עשה אם לא קיים.

והביא דוגמא לדבר מדין משיב אבידה בזקן ואינו לפי כבודו, שאע"פ שדרשו חז"ל פעמים שאתה מתעלם מהם, ואם התעלם ולא השיבה אינו עובר על ציווי התורה. מכל מקום אם מחל על כבודו ולא התעלם, והשיב האבידה, ודאי שקיים בכך מצות השבת אבידה - והוא הדין לענין כיבוד אב כשמוחל האב, מחילתו מועילה שלא יעבור על העשה, אך מכל מקום אם עושה כבוד זה לאביו קיים מצות כיבוד אב.

ואמנם בפשוטו יש מקום לחלק בין הדברים, שכן השבת אבידה הוא במציאות השבת האבידה לבעליה, וכיון שזקן זה מחל על כבודו וקיים בפועל מצוות השבת אבידה, ממילא יש מקום לחלק שאף שהיה פטור מקיומה סוף סוף קיים המצוה. משא"כ באב שמחל על כבודו ואמר 'לא בעינא' הרי יש לומר שבאופן זה אינו נחשב כלל 'כיבוד', וממילא אף שיעשה כן לא קיים בזה 'כיבוד' אב. אך בדעת השבט סופר יש לומר שאף כשהאב אומר 'לא בעינא' אין כאן הפקעה בהגדרת המעשה שאינו מעשה כבוד, אלא אף האב מתכבד במעשה זה אלא שמוחל על כבודו ואינו מטריח את בנו לעשות עבורו כבוד זה.


יישוב השיטה בשם הר"מ שכיבוד אב מתקיים העשה בשאר דברים

עוד תירץ השיטה ביישובו הראשון בשם הר"מ, שגבי אונס באומר 'לא בעינא' בטל עשה זה לגמרי לגבי המאנס, משא"כ בכיבוד אב אף אם אומר על כיבוד זה 'לא בעינא' מכל מקום אין כאן ביטול לעשה, שכן עדיין יכול העשה להתקיים בשאר דברים, ולכן גבי כיבוד אב יש לדון 'עשה דוחה לא תעשה' אף באופן זה.

והגרא"ו דן לפי תירוץ זה באופן שיאמר האב 'לא בעינא' בשום כיבוד ומוחל אני על כבודי עולמית, שלכאורה מוכח מיישוב זה שלא תועיל מחילה זו ויוכל האב תמיד לחזור בו. שהרי אם אינו יכול לחזור בו עדיין יש לדון שעשה של כיבוד אב לא ידחה לא תעשה כיון ש'אי אמר לא בעינא מי איתיה לעשה כלל', שהרי מצאנו ציור שאף בכיבוד אב יכול לומר 'לא בעינא' באופן שתהיה מחילתו עולמית. אלא על כרחך שגם באופן זה לא הועילה מחילתו ויכול האב לחזור בו בכל שעה.

ולפי זה מוסיף הגרא"ו, שצריך לומר שהאנוסה שיכולה לומר 'לא בעינא', אם אמרה כן - אינה יכולה לחזור בה, כי אילו יכולה לחזור בה, אם כן שוב יש לדמות אנוסה שאומרת 'לא בעינא' שאף שיכולה לחזור בה מכל מקום אין אומרים בה עדל"ת, לאב שאמר 'לא בעינא' שאף שאמר 'לא בעינא עולמית' מכל מקום לולי הפסוק היינו אומרים בו עדל"ת, כיון שיכול לחזור בו.

ולכאורה אם הבנת יישוב הגמרא הוא שאין לומר עדל"ת כיון שאפשר שלא לעבור על הלא תעשה, וכעין סברת 'אפשר לקיים שניהם', אם כן לכאורה אין הבנה לחילוקים אלו, שכן מה אכפת לן שישנה אפשרות לקיים את העשה באופנים אחרים או בזמנים אחרים - הרי סוף סוף בסתירת עשה זה ללא תעשה זה בשעה זו, אין לנו לדון עדל"ת כיון שיכולים אנו להישמר מלעבור על הלא תעשה בלא דחייתו.

ומבואר בדברי הר"מ הבנה אחרת ביישוב הגמרא, שאין לדון עדל"ת באנוסה כיון שאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. והיינו שכוונת הגמרא שעשה זה הוא עשה גרוע שאין בכוחו לדחות לא תעשה, והגריעותא שבו הוא במה שיכולה למאן בו ולבטל את העשה. והרי זה דוגמת סברת הגמרא ביבמות שעשה שאינו שוה בכל אפשר שלא ידחה לא תעשה, כיון שהוא עשה גרוע. וכיון שסברת הגמרא היא בהגדרת העשה כעשה מעולה או כעשה גרוע, ממילא יש מקום לחילוקי השיטמ"ק שעד כמה שאפשר לקיים את העשה באופנים ובזמנים אחרים - נמצא שלעולם לא התבטל העשה באמת ואם כן אין ריעותא בעשה במה שאמר 'לא בעינא', ולכן לולי הקרא היינו אומרים עשה דוחה לא תעשה בכיבוד אב, משא"כ באנוסה.


חילוק הברכת שמואל בין 'לא בעינא' שבאנוסה ל'לא בעינא' שבכיבוד אב

על פי הבנה זו ביאר הברכת שמואל (יבמות סימן ג אות ג) גם את ישוב התוספות, "דהתם מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצותו", דהיינו שיש לחלק בין גדר ה'לא בעינא' שבאנוסה, לגדר ה'לא בעינא' שבכיבוד אב. שכן העשה של 'ולו תהיה לאשה' הוא עשה בעצם ואפילו כשאומרת 'לא בעינא' שייך עצם קיום העשה ש'תהיה לאשה', אלא שאעפ"כ דין התורה הוא שיכולה לומר 'לא בעינא' ולהפקיע את העשה - וכיון שכן נמצא שעשה זה הוא קל שיכולה להפקיעו באמירתו ולכן דנה הגמרא שעשה זה אין בכחו להפקיע לא תעשה. משא"כ גבי כיבוד אב, מה שהאב יכול לומר 'לא בעינא' גדרו הוא שעל ידי שאמר 'לא בעינא' ממילא אין כאן 'כיבוד' - ונמצא שאין אמירת 'לא בעינא' קולא בעשה של 'כיבוד אב', אלא שבאמירה זו גורם שכלל לא יהיה מצות כיבוד על מעשה זה, שכן אינו כבוד לו [ואין כאן 'גוף המצוה']. וכיון שאין גריעותא בעשה של כיבוד אב, לכן לולי הפסוק היינו אומרים עשה דוחה לא תעשה.

ונמצא שיישוב השיטה כפי שביארו הגרא"ו והשבט סופר, ויישוב התוספות כפי שביארו הגרב"ב, סותרים זה לזה מן הקצה אל הקצה. כי לדעת השיטה אף כשאומר 'לא בעינא' יש כאן עשה דכיבוד אב רק שאינו עובר על העשה, ולכן יש טעם לומר עשה דוחה לא תעשה. ואילו לדעת התוספות כשאומר 'לא בעינא' אין כאן כלל עשה דכיבוד אב - ודוקא מחמת זה יש טעם לומר עשה דוחה לא תעשה בכיבוד אב.


דעת התוספות שאין עשה של אחד דוחה לא תעשה של חבירו

עוד יישבו התוספות עיקר הקושיא: דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה, הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה, דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש, עכ"ד.

ומדבריהם אלו אנו למדים דרך שלישית בביאור יישוב הגמרא 'אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל'. דהיינו, שהתוספות מפרשים שסברת הגמרא 'אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל' אינה סברא בעצם שלא נאמר 'עשה דוחה לא תעשה' אלא רק גילוי על כך שאין העשה עליה כי אם עליו, שהרי היא יכולה למאן בו, וכיון שאין העשה עליה ומאידך בלא תעשה היא מוזהרת כמותו, ממילא אין העשה שלו דוחה את הלא תעשה שלה. וממילא אין כל קושיא מכיבוד אב ואם, שכן שם הנידון הוא שעשה של כיבוד אב המוטל על הבן, ידחה לא תעשה של חילול שבת שאף הוא מוטל על הבן, ועל זה לא תועיל כל טענה שהאב יכול היה לפוטרו ממצות כיבוד. [ובמקום אחר הרחבנו בביאור שיטת התוספות שאין עשה של אחד דוחה לא תעשה של אחר].