פני יהושע/כתובות/לט/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg לט TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בתוספות בד"ה אי הכי מפותה נמי וכו' ואמאי קאמר אין דומה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד והקושיא יבואר מתוך דברי והנלע"ד בכוונתם דוודאי עיקר קושית הגמרא א"ה מפותה נמי אמתני' קאי דפוטר' במפותה. אלא משום דלכאורה לק"מ אמתני' דהא מפרש טעמא בברייתא דאינו דומה משמע דמפותה אין לה צער ע"ז כתבו ואכתי היא גופא קשיא נמי אברייתא דלא שייך האי טעמא לפטור את האונס וע"ז כתבו שאמר דודו הרב זצ"ל דאמתני' לא שייך להקשות כה"ג אמאי אונס חייב והיינו משום דבשיטת הרשב"א שבדיבור הקודם קאי דכל האי שקלא וטריא דגמרא היינו משום דע"כ תנא דמתניתין חייש לכחש גופנא וא"כ מאותה סברא גופא הו"מ לאקשויי אמתני' ולא היה צריך לומר א"ה מפותה נמי כיון דמעיקרא מכח האי סברא גופא דמפתה קשיא ליה אאונס. וע"ז כתב דאאונס דמתני' לק"מ דחייב מדינא ולא מהני טעמא דכחש גופנא כיון שלא תרוויח כלום ומש"ה לא מקשה אלא אמפותה דמתני' ואלישנא דברייתא דקתני אינו דומה והא שפיר דומה אלא דמטעמא אחרינא מיחייבינן באונס כיון שלא תרוויח כלום וא"כ הו"ל למימר ה"ט בברייתא כנ"ל בכוונת התוספות ואין צריך להגיה כמו שהגיה מהרש"א ז"ל מיהו בעיקר דברי התוספות קשיא לי דא"כ מ"ט דרשב"י דפוטר באונס משום שסופה להצטער והא אכתי לא תרוויח כלום. תו קשיא לי דמאי משני הש"ס דהוי כמי שאומר קרע שיראין שלי דסוף סוף לא משני מידי אהא דאמר לו אינו דומה דקתני בברייתא. ונ"ל ליישב דהא דקאמר ר"ש ב"י משום ר"ש מפני שסופה להצטער היינו משום שצער זה דפיסוק רגלים לא ניתן לתשלומין כלל כיון שסופה להצטער בכך תמיד תחת בעלה ועלולה לכך לא מיקרי צער. וגדולה מזו מצאנו למסקנת הש"ס דאע"ג דמפותה אית לה צער כריבדא דכוסילתא אפ"ה פטור במתני' כ"ש למאי דס"ד עכשיו דמפותה יש לה צער תמיד תחת בעלה דיש לפטור בתשלומין מה"ט אפילו באונס דלא מיקרי צער כלל. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דהוי כאומר קרע שיראין שלי דמה"ט פטור במפתה במתני' וא"ש נמי הא דאמרו לו אינו דומה דלעולם אונס חייב בצער דפיסוק רגלים וניתן לתשלומין היכא דנבעלת באונס ואינו דומה נבעלת ברצון תמיד תחת בעלה דמוחלת לו וע"ז מקשה הש"ס דידה דאבוה הוי וקשיא מיהא מפותה דמתניתין כנ"ל נכון ובתשובת הגאון מהר"צ אשכנזי ז"ל מפ' כל הסוגיא בע"א דפיסוק רגלים אינה אלא בביאה ראשונה ע"ש סי' קמ"ו והתוספות לא כתבו כן:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה צער דמאי כתבתי מה שיש לדקדק בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובתיבורו ושם כתבתי ג"כ לפרש הסוגיא בפשיטות וליישב מה שהקשה הגאון מהרר"צ אשכנזי סי' קמ"ו:

גמרא דאבוה נינהו. אע"ג דבהחובל דף פ"ח אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא מ"מ לענין צער ביאה ודאי דאבוה הוי כדמשמע להדיא מל' המשנה דר"פ נערה. והטעם נראה משום שביד אביה לצערה בכך כשמסרה לבעל. אלא דלפ"ז קשה הא מסקינן דמפותה אין לה צער וא"כ אין ביד אביה לצערה בכך וא"כ תקשי מתני' דר"פ נערה אמאי צער אנוסה לאביה. ולמאי דפרישית א"ש נהי דמפותה אין לה צער היינו צער פיסוק רגלים אבל אותו צער גדול שיש לכל הבתולות בביאה ראשונה ודאי למפותה נמי יש לה כמו שהקשה ר"י לעיל בד"ה צער וכו' דדבר ברור לעינים הוא וא"כ ביד האב לצערה אפילו באותו צער גדול וא"כ צער ביאה בכל ענין זכי ליה רחמנא כנ"ל נכון ובתשובת מהרר"צ הנ"ל כתב בענין אחר לפי שיטת הראב"ד ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשת ופגם וכו' אף ע"ג דאיתקש לקנס וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה מסברא דנפשיה כתבו האי היקשא משום דהכי משמע להו ממתני' דר"פ נערה דאבשת ופגם נמי קאי. אע"ג דלא שייך בהו אי מודה מפטר כמו שדקדק ר"י ז"ל לעיל בדף ל"ח ע"ב בד"ה יש בגר בקבר ע"ש וכן דקדק ג"כ הרא"ה לקמן בסמוך מסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה. לכך הוצרכו לפרש כאן דהאי היקשא לא שייך אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן. ואע"ג דקי"ל אין היקש למחצה כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי דהיינו לענין אי עיקר היקשא נכתב לחדא קולא ילפינן מיניה כל הקולות דוקא ולא שום חומרא וה"ה איפכא. וא"כ ה"נ איכא למימר כיון דעיקר היקשא לא נאמר אלא בענין דברים שבין האב לבתו דעל אבי הנערה קאי לא ילפינן מיניה שום קולא או חומרא לגבי הבועל כן שיטת התוס' אבל הרמב"ם בחבורו כתב לגמרי להיפך דבדברים שבין האב לבועל אי חייב או פטור לגמרי הוקשו בשת ופגם לקנס אבל בדברים שבינו לבין אביה בושת ופגם לעולם לאביה כבשת ופגם דעלמא. ואפ"ה אתיא ליה שפיר ההיא דהכא דאדרבא לענין בשת ופגם מפתה נמי נותן מיד כמו באונס דכתיב בהדיא ולכל מילי הא גמרי מהדדי כדאיתא בסמוך. וכשהוציא הכתוב מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס כדכתיב אם מאן ימאן לענין קנס לחוד איירי כדכתיב בהדיא כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשת ופגם במילתיה קאי וכן נראה לי להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שם. ובהכי ניחא לי נמי לפי השיטה שכתבתי לעיל בדף הקודם גבי ולא לאבי מתה לענין בגר בקבר וכן לקמן בר"פ נערה דטעמא דרבנן בההיא דר"פ נערה דלעצמה היינו משום דכתיב ונתן דהיינו העמדה בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל. ולפ"ז אין לנו שום הכרח להאי היקשא אלא כל מילי דמתרבי או מימעט בהאי פרשה אכולהו קאי בין אקנס ובין אבושת ופגם. ובהכי רווחא שמעתתא כמו שהארכתי בר"פ נערה וההיא דהכא היינו נמי כמו שפירשתי לשיטת הרמב"ם כנ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב בל' התוס' בד"ה בושת ופגם שכתבו התוספות דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן וכתבתי שהרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לגמרי להיפך ממש דלענין חיוב ופטורא דהבועל הוא דאיתקשו ולא לענין דברים שבין האב לבתו וכתבתי ליישב הסוגייא לשיטתו:

בד"ה אין לי אלא אבי כו' תימא לר"י וכו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי עכ"ל. וכתב מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה מאד על תמיהת ר"י ותירוצו שזה ממש קושיית הגמרא בפרק האיש מקדש דף מ"ו דמקשה פיתה שלא לשם אישות קרא בעי ומשני לומר שמשלם קנס במפותה והיינו כתירוץ ר"י ממש ואליבא דרב התם דאיירי בפיתה לשם אישות כ"ש דלא קשה כלל קושיית התוספות כל זה מלשון מ"ז זצ"ל. מיהו בהא דמקשה ר"י לענין מיאון דידה נ"ל ליישב דאהא גופא קשיא ליה דכיון דאינה יכולה למאן כלל והאב יכול למוסרה בע"כ. א"כ למה ישלם קנס ובפרק האיש מקדש נמי לא משנינן שמשלם קנס במפותה אלא לענין מיאון האב. ולמאי דמוקמינן לה במפותה שלא לשום אישות אליבא דרבי אסי דמש"ה איצטריך קרא יתירא אבל פשטא דקרא ודאי איירי לענין מיאון שיכולין לעכב. וע"ז מתרץ ר"י שפיר דפשטא דקרא לענין מיאון דידה נמי לא איירי אלא לענין קנס. אבל אכתי מה שהקשה ר"י לאביה נמי אמאי צריך קרא לאביי וודאי קשה דהיינו קושיית הגמרא ממש ותירוצו בפרק האיש מקדש ונראה לי דנהי דמשנינן התם דקרא איצטריך להכי אכתי משמע לר"י דכל השקלא וטריא דשמעתין וברייתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב איירי לענין עיכוב נישואין ממש כדמשמע לכאורה מלישנא דשמעתין דקאמר בשלמא מפתה וכו' אלא אונס בשלמא איהו כתיב ולו תהיה לאשה מדעתה משמע דלענין עיכוב נשואין איירי ה"ה נמי הא דמקשה אלא אביה מנ"ל ואהא מלתא גופא משני אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"כ שפיר קשיא ליה לר"י לפי לישנא דשמעתין דמאי צריך קרא לענין מיאון דאביה במפותה לאביי וע"ז תירץ ר"י דודאי בשמעתין נמי איירי פשטא דקרא לענין קנס וסוגיא דשמעתין צריך לפרש לפי' ר"י דברייתא דקתני א' האונס וא' המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב היינו כל חד כדאיתא באונס מיאון דאביה לענין עיכוב נישואין בנערה לחוד ומיאון דידה ביתומה או בוגרת לענין עיכוב נישואין ובמפותה מיאון דאביה בנערה לענין עיכוב נישואין ותשלומי קנס ומיאון דידה בנערה שיש לה אב לענין שמשלם קנס לחוד ובבוגרת וביתומה לענין נישואין וקנס ועל זה מקשה הש"ס בשלמא במפתה כולהו כתיבי אלא באונס דעיכוב דנישואין באביה מנ"ל כנ"ל בכוונת פי' ר"י. ומה שהכריחו לר"י לפרש דנערה שיש לה אב מהני מיאון דידה לענין קנס ולא מוקי לכולהו ביתומה או בוגרת ולענין קנס כמ"ש בסוף הדיבור היינו משום דהכי משמע ליה פשטא דלישנא דקרא אם מאן ימאן אביה דכולה ביש לה אב מיירי והכי משמע ליה נמי לישנא דברייתא משא"כ למסקנת התוס' בסוף הדיבור דברייתא דלקמן בפרק נערה מרבינן מהאי קרא יתומה לקנס ע"כ היינו משום דא"א לאוקמי בע"א דיש לה אב דלא מהני מיאון דידה אף לענין קנס וכ"כ מהר"ם. ומהרש"א ז"ל כתב קצת בסגנון אחר:

בד"ה אלא אונס וכו' וא"ת ואיהי גבי אונסים אמאי איצטרי' וכו' וי"ל דולו תהי' לאשה אינו מיותר עכ"ל. כבר כתבתי בריש פירקין גבי והני בני קנסא נינהו דמשמע מאותה סוגיא דולו תהיה לאשה מיותר מיהא לההיא דרשא דמדעתה ולולי דברי התוס' דהכא היה נ"ל דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה לענין שאם היא אינה רוצה אף על גב שאביה רוצה פטור המאנס לישאנה ואינו עובר עליה ודוקא היכא שאביה והיא רוצין ישאנה בע"כ כנ"ל וכמדומה לי שראיתי כן מפורש בשום ספר:

בד"ה טעמא מאי וכו' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימא וכו' עד סוף הדיבור. וכל דבריהם בזה ע"פ שיטתם לעיל דף י' דאליבא דהלכתא כתובה דאורייתא ואפ"ה ההוא דהכא מדרבנן מיהו מלשון המכילתא בפ' משפטים משמע דלא מהני ההוא סברא דבעולה דאפ"ה כתובה זו מדאורייתא וז"ל שם ר"ע אומר וכו' מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר לפי שהוא אומר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה עליה מוהר ואין מוהר אלא כתובה עכ"ל הרי למדנו דאע"ג דכבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים ומן התורה דעלה כתיב אם מאן ימאן כסף ישקול כמהר הבתולות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור דהא דקאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה היינו מדאורייתא דקנס היינו ממש תמורת הכתובה כדאשכחן במפתה אלא שעיקר החילוק ביניהם דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מהר כשאר כל הנשים אלא דאפ"ה קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא וכן נראה להדיא מלשון פרש"י בחומש פרשת משפטים. ולפ"ז הא דמסיק תלמודא הכא דטעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' והא לא מצי מפיק לה לאו אטעמא דעיקר כתובה קאי דהא מדאורייתא קאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה אלא דבעי לאסוקי מילתא דרבנן דהכא ככ"ע אפילו למ"ד כתובה דרבנן ולר"מ נמי דקי"ל כוותיה לשיטת התוספות וסיעתייהו דכתובה דאורייתא אפ"ה איצטריך הכא להאי טעמא דהא קיי"ל נמי כר"מ דאסור להשהות את אשתו שעה א' בלא כתובה ואפי' התקבלתי לא מהני כדאמרינן בר"פ אע"פ. וכולה משום האי טעמא דמסיק הכא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ"ז לא הוי מהני באונס שיצא כסף קנסה בכתובה שנתן לה הכתובה קודם החופה דאפ"ה צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהא קלה להוציאה וע"ז מסיק שפיר דהא לא מצי מפיק לה. ובזה כוונתי לדעת הגדול מ"ז ז"ל בספר מג"ש ותיתי לי שכל מה שכתבתי כאן קימתינהו לכולהו מסברא דנפשאי אלא שהאיר ה' עיני ומצאתי ראיה מלשון המכילתא דאיתמר משמיה דר"ע בן יוסף כוותיה מיהו לשיטת התוספות היה אפשר ליישב שיטת המכילתא דהא דקאמר התם דכתובת מפותה מדאורייתא היינו בפיתה מעיקרא לשם אישות אלא דאכתי למאן דמוקי קרא דוקא בפיתה שלא לשם אישות בפרק האיש מקדש תקשי. ואפשר דלהתוס' האי דרשא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא כדאשכחן בכמה דוכתי ודוק:

בא"ד תימא לר"י כיון דטעמא וכו' אלמנה אמאי תקנו וכו' עכ"ל. ולמאי דפרישי' בסמוך יש ליישב ג"כ דלמ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר תקנתא דכתובה לאו משום האי תקנתא דשלא תהא קלה בעיניו תקנו אלא משום חינא בין באלמנה בין בבתולה ולמ"ד כתובת בתולה דאורייתא באלמנה משום חינא אלא הא דמסקינן בכמה דוכתי טעמא מאי תקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה להוציאה היינו לענין שאסור לשהות עמה בלא כתובה ושלא ליחד לה מטלטלים בכתובה ושלא תמחול כן נראה לי ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.