פני יהושע/כתובות/מב/ב

פני יהושע כתובות מב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת וכו' אשר ירשיעון מבעיא ליה עכ"ל. ותירוצם דחוק מאד ולענ"ד לא ידענא מהיכן פשיטא לן בכל התורה דמודה בקנס פטור כיון דאשר ירשיעון לא כתיב אלא בתשלומי כפל ואיכא למימר דוקא בכה"ג פטר רחמנא מודה בקנס כיון שמחייב עצמו בקרן משא"כ היכא דפוטר עצמו מכלום סד"א דמחייב כי היכי דמפלגינן אליבא דהלכתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים ואיצטריך וכיחש דאפילו בכה"ג פטור דבלא"ה ע"כ האי קרא דוכיחש לא איירי אלא דאין התובע תובע ממנו הקרן אלא הקנס ועוד מנ"ל דילפינן כולהו קנסות מכפל דהא בסמוך לר"ש דדרש מונתן אפ"ה לא יליף שאר קנסות מאונס ומפתה וה"נ דכוותיה ואיצטריך שפיר וכיחש והשתא א"ש נמי דדוקא בסמוך מקשה הש"ס כפילא מי איכא והיינו משום דאשר ירשיעון בכפל גופא כתיב ולפ"ז מצינן למימר דלפי האמת רבנן דדרשי ומעלה מעל אית להו נמי דרש דוכיחש ומוקי לה כשלא עמד בדין כדפרישית:

בד"ה דאחין בעי וכו' תימא וכו' וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ריב"א וכו' אבל מתני' איירי כשהבת קיימת וכו' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג לא זכות בתו מיקרי כיון שכבר עמד בדין אפ"ה כיון שאין האחין יורשין לזכות הבא לה לאחר מיכן אין יורשין ג"כ הקנס הבא על ידה אע"ג דעמדה בדין בחיי אביה וכה"ג כתב ריב"א גופא בפ' מרובה לחלק בין קנס הבת לשאר קנסות מה"ט אפילו באין הבת קיימת היכא דלא עמד בדין אליבא דרבנן ומש"ה מסיק ריב"א כאן דאביי דמקשה לא ניחא ליה לחלק בכך והיינו משום דכיון דעמד בדין אי ס"ד דלר"ש יכול להוריש באין הבת קיימת דמיקרי ממונא א"כ אפילו כשהבת קיימת נמי דאחין בעי למיהוי דתו לא מיקרי זכות בתו ורבה הודה לו בזו הסברא אלא שכבר הקשיתי לשאול כיון דמילתא דתליא בסברא היא מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דהדר ביה וקשיא עשרין ותרתין שנין ולא הוי ידע טעמא דר"ש וא"כ ודאי טפי הוי ניחא ליה בטעמא כל דהו לאוקמי מיהא מילתא דר"ש כשהבת קיימת דבהכי איירי פשטא דמתני' וכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות דאביי מעיקרא מהאי מתני' דהכא קמבעיא ליה לר"ש ומהדר ליה רבה דלר"ש גופא יכול להוריש כשאין הבת קיימת וא"כ מאי האי דהדר ואותביה מהאי מתני' גופא ואי מסברא דנפשיה אקשי עליה דליכא לאפלוגי אכתי עיקר הקושיא חסר מהספר. והנלע"ד דאביי לא מסברא מקשה לרבא אלא מגופא דמתני' מקשה ליה והיינו למאי דפרישית לעיל גבי מפתה מדעתה עבדה פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דמהתם משמע דר"ש ע"כ פליג נמי במפותה וא"כ ע"כ הא דקאמר לעצמה לאו לעצמה ממש איירי לענין מפותה דהא מחלה אע"כ דלצדדין קאמר באונס לעצמה ממש ובמפותה לעצמה לאפוקי דאחין ופטור המפתה לגמרי דהא מחלה ולפ"ז לענין מפתה הו"ל כאין הבת קיימת דהא איהי לא קמשתעי דינא בהדי אחין והדר דינא בין המפתה ובין האחין וא"כ מקשי אביי שפיר דאחין בעי מיהוי דבכה"ג ודאי לא מהני טעמא דזכות בתו דלאו זכות בתו הוא דממ"נ אין לה כלום דהא מחלה כנ"ל ואי תקשי לאביי גופא האיך מיתוקמא ליה מתני' במפותה דא"כ בושת ופגם אמאי קאמר ר"ש לעצמה וע"כ דהמפתה פטור דהא מחלה ואמאי דאחין בעי מיהוי דהא ממונא גמור הוא ואדם מורישו לבניו דהא לא שייך למעטו מוכיחש ואי משום דאיתקש בושת ופגם לקנס הא כתב ר"י בעל התוס' לעיל גבי בגר בקבר דהקישא לא שייך שיפטור לגמרי וא"כ תקשי לר"י סוגיא דהכא ונהי דלרבנן אי לא עמד בדין איכא למימר דטעמא דידהו דדרשי ונתן אשעת העמדה בדין ואבושת ופגם נמי קאי ומ"ש ר"י לעיל דלא קאי אבושת ופגם ואדם מוריש היינו משום דאליבא דרבא איירי התם ולדידיה ע"כ לא שייך דרשא ונתן לרבנן ואדרבא ר"ש יליף מהכא וע"כ דרבנן דרשי מילתא אחריתי ולא שייך לומר דליפלגו בלישנא דקרא בסברות הפוכות. וכן לר"ש למסקנא דטעמא דידיה נמי מונתן אבל לאביי דלא סליק אדעתיה טעמא דר"ש מונתן תקשי אלא שכבר כתבתי לעיל גבי פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דלענין מפותה דאמר ר"ש לעצמה היינו לקנס לחוד אבל בושת ופגם לאחין והא דקאמר הרי הן היינו משום אונס. ובלא"ה נלע"ד שדברי ר"י בעל התוס' מוכרחין דבושת ופגם אדם מוריש לבניו היכא שאין הבת נוטלת דאלת"ה במאי קמיפלגי ר"ש ורבנן לענין קרבן שבועה אי קנס קא תבע או בושת ופגם הא בתרוייהו פטור מקרבן שבועה כיון דאין מוריש לבניו והא בהא תליא מדמקשינן בסמוך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה אלא דלמ"ש התוס' בסמוך דהא דמקשינן ת"ל ונתן מיבעיא ליה היינו משום דאי מודה מיפטר א"כ מהכא לא מוכח מידי לענין בושת ופגם ועיין בסמוך ודוק היטב:

רש"י בד"ה וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאתו עכ"ל. בהשקפה ראשונה נראה מדבריו דאע"ג דבכולה שמעתין משמע דלענין מודה לא מיפטר פשיטא לן אפילו עמד בדין לר"ש דלא תלי בקרבן שבועה ולא בלהורישו לבניו אפ"ה כתב כאן דדוקא בשאר קנסות אי מודה לא מפטר מכלל דבקנס דאונס ומפתה אפילו עמד בדין נמי אי מודה מיפטר וע"כ היינו משום דהשתא דאתינן לדרשא דונתן דגלי רחמנא בהדיא דלא הוי ממונא דאב אלא משעת נתינה אבל העמדה בדין לא מהני מידי א"כ ממילא דאי מודה מיפטר והיינו דפרישית לעיל דלפ"ז אין לנו הכרח לומר דלר"ש קרבן שבועה ולהורישו לבניו הא בהא תליא והא דמקשינן בפשיטות ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דדרשא דונתן משמע נמי לענין מודה לא מיפטר וא"כ פשיטא דפטור מקרבן שבועה דהו"ל כפירת דברים והיינו לגמרי כפי' התוספות בד"ה אי הכי כך נראה לכאורה אלא דאכתי לשון רש"י תמוה דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה סוגיא דשמעתין דבכל דוכתי משעמד בדין אי מודה מיפטר וא"כ אם בא לפרש עכשיו דמדרשא דונתן שמעינן נמי דאי מודה לא מיפטר א"כ גבי דרשא דונתן גופא הו"ל לפרש כן בהדיא לענין קנס דאונס ומפתה ואמאי מפרש לה הכא בדיוקא דשאר קנסות ועוד דמל' רש"י בסמוך בד"ה שאינו משלם קנס משמע בפשיטות דבקנס דאונס נמי בעמד בדין אי מודה לא מפטר לכך היה נ"ל לפרש כוונת רש"י כאן בענין אחר דאהא דמשנינן דלר"ש בשאר קנסות מודה דמורישו לבניו ולא יליף להו מקנס דאונס ומפתה דאינו מוריש אלמא דאיכא שום פירכא א"כ קשיא ליה לרש"י אפילו בלא עמד בדין נמי אמאי אינו מוריש לבניו דהא מסברא אית לן למימר דליכא מידי שאין אדם יכול להוריש לבניו ואי מקרבן שבועה יליף ר"ש א"כ אפילו עמד בדין נמי ובשלמא לרבנן דמתני' א"ל דמקרבן שבועה ילפי משא"כ לר"ש. לכך הוצרך רש"י לפרש דנהי דקודם שעמד בדין אינו מוריש היינו משום דאי מודה מיפטר ומדר"ש שמעינן לרבנן דטעמא דידהו בלא עמד בדין נמי מש"ה הוא כמו שפרש"י במשנתינו משא"כ בעמד בדין דאי מודה תו לא מיפטר מודה ר"ש בשאר קנסות דאדם מוריש ושאני אונס ומפתה דכתיב ונתן דאינו מוריש ולעולם דאי מודה לא מיפטר דקרא דונתן לא קאי לענין הודאה אלא להוריש לבניו והיינו דסמיך לאבי הנערה כנ"ל נכון. ולפ"ז ע"כ הא דמקשינן אי הכי ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דפשיטא לן דכל מה שאין אדם יכול להוריש לא שייך בקרבן שבועה כמ"ש לעיל אי מקרא דהתם כתיב ואם אין לאיש גואל משמע דיורשים ירתי לכל הנך דשייך בהו קרבן שבועה וא"כ מקשה שפיר אמאי יליף לאונס ומפתה בהדי שאר קנסות דלא ממעטינן אלא מגזירת הכתוב דוכיחש ות"ל דבלא"ה פטור וכמו שפרש"י להדיא. אלא דלפ"ז קשיא לי אכתי מאי מקשי ת"ל ונתן מיבעי ליה ותיפוק ליה דבושת ופגם ע"כ אין מוריש לבניו כדמוכח ממתניתין דקתני ר"ש אומר הרי הן לעצמה ואפ"ה שייך בהו קרבן שבועה כדמוכח ממתניתין דשבועות דקאמרי רבנן לר"ש דבושת ופגם קא תבע אע"כ דקרבן שבועה לא תלי בירושה אלא דוקא במידי דקנס וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכיחש דוקא אם לא שנאמר דרש"י סובר בושת ופגם אדם מוריש לבניו לכ"ע אפילו בלא עמד בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל והר"ן דמשנתינו לא איירי אלא בקנס והא דקתני הן היינו אקנס דאונס ומפתה ע"ש ודו"ק:

בגמרא אמר רבא כי איצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה וכו' וקשיא לי השתא דאתינן להכי דאיירי ר"ש ורבנן נמי בעמדה בדין ובגרה א"כ אמאי הדר ביה רבה מעיקרא דאותביה אביי מברייתא דוכיחש וקאמר מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו וכתבו התוספות דכדי להעמיד קבלת רבותיו אמר כן ואמאי לא העמיד קבלת רבותיו כדמעיקרא דחייב קרבן שבועה ולוקמיה בעמדה בדין ובגרה ולאשמעינן איפכא דלא ממעטינן מוכיחש. ובשלמא לשיטת רש"י שכתבתי דבכולי קנסא פשיטא ליה לרבה אליבא דר"ש דבעמד בדין אי מודה מיפטר ולענין להורישו לבניו נמי הוי פשיטא ליה מעיקרא דמוריש וא"כ מאי עדיפותא דעמד בדין ובגרה הא בכולהו לא פטר ר"ש מקרבן אלא משום דעיקרן קנס כדמסיק בסוף וכ"ש לבתר דאותביה אביי ממתני' דבקנס דאונס אינו מוריש וא"כ תו לא שייך עמדה בדין ובגרה דהא אינה מורשת. וע"כ צריך לחלק לענין ירושת הבת דקרא דונתן לא איירי אלא מירושת אב ולא בירושת הבת. וא"כ ע"כ דאיצטריך וכיחש לר"ש לענין קנס הבת בעמדה בדין ובגרה לפטורא משא"כ לשיטת התוס' ודאי קשה אמאי לא הדר ביה רבה מעיקרא למאי דהוי מפרש למשנתינו כשהבת קיימת ולעולם דאדם מוריש. וא"כ שפיר היה יכול להעמיד קבלת רבותיו לענין עמדה בדין ובגרה דנהי דכולהו קנסא ממעטי' מוכיחש משום דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה דפשיטא לן דאי מודה לא מיפטר וחייב קרבן שבועה ואפשר ליישב דרבה גופה הוי קים ליה דקבלת רבותיו שאמרו ממונא הוי לא איירי כלל לענין עמדה בדין ובגרה דבזה לא הוו צריכי למימר ממונא הוי דמילתא דפשיטא היא וע"כ צריך לאוקמי בקנס גמור כנ"ל:

בתוס' בד"ה כי איצטריך קרא וכו' והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומחייב בהודאתן ואפ"ה פטור מגזירת הכתוב עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך מדממעטינן נמי עמדה בדין ובגרה מוכיחש ולא מוקמינן מיעוטא דוכיחש אשאר קנסות לחוד דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה כיון דאי מודה לא מיפטר לעולם דחייב קרבן שבועה אע"כ דלר"ש בכולהו קנסות אי מודה מיפטר כנ"ל בכוונתם אלא שכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דסוף סוף למסקנא ע"כ סברי רבותיו של רבה דלאו הא בהא תליא הודאה וקרבן שבועה א"כ אמאי הוצרכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי קבלת רבותיו דאמרי ממונא הוא לענין מודה לא מיפטר לחוד ומאי הוי קשיא להו עשרין ותרתין שנין אם לא שנאמר דהוי פשיטא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוס' לעיל אלא דשם כתבתי דלשון התוס' לא משמע כן ועי' במ"ש ודו"ק:

בא"ד וה"נ אפילו לר"א דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע"ג דמיחייב בהודאתו עכ"ל. תמיהא לי מאי הוצרכו לאתויי ראיה מדר"א בפשיטות הוי מצי לאתויי מדבעינן בקרבן שבועה ייחוד כלי דוקא כמו שהביאו התוספות לעיל דבלא ייחד כלי פטור אע"ג דחייב בהודאתו ולכ"ע ויש ליישב:

גמרא אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. עיין בתוספות ולשיטת רש"י ז"ל נ"ל ליישב לשון א"ה לא מיבעיא אם נפרש דאביי מעיקרא הוי סבר דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו א"כ הוי אתי ליה שפיר הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס והיינו לענין להוריש לבניו אלא אפי' לשיטה שכתבתי דמעיקרא נמי לאביי לאו הא בהא תליין אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מעיקרא הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס היינו משום שבאו לידן בתורת קנס כמ"ש התוספות ובכה"ג אשכחן בכולה תלמודא דקתני יש להן קנס והיינו ע"כ כשעמדו בדין ואי מודה לא מיפטר ואפ"ה קרי לה קנס משא"כ עכשיו למאי דמוקי נמי כשעמדה בדין ובגרה מקשה שפיר אמאי קרי להו קנס וכמ"ש התוספות וק"ל:

שם בגמרא איתיביה ר"ש פוטר כו' טעמא וכו' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו וכו' והקשו התוספות לעיל בד"ה או דילמא דלפרש"י תיקשי אביי לנפשיה. ולענ"ד יש ליישב דאביי לא מדיוקא דמתני' קשיא ליה דאיכא למימר לעולם בעמד בדין נמי פוטר ר"ש מוכיחש דבעינן עיקרו ממון משא"כ בעיקרו דקנס. והא דקתני שאינו משלם ע"פ עצמו טעמא הוא דקא יהיב מאי ריעותא דקנס שאינו משלם ע"פ עצמו כיון דמעיקרא לאו ממון גמור הוא מש"ה פטריה רחמנא אף מקרבן שבועה אף לאחר שעמד בדין דכיון דלא זכה בה אלא ע"י העמדה בדין תו לא מיקרי ממון אלא קנס והא דאיצטריך ר"ש לאסוקי האי טעמא ולא מייתי בהדיא קרא דוכיחש היינו לאשמעינן דלא פטר ר"ש אלא היכא דמתחלתו אינו משלם על פי עצמו לאפוקי היכא שעמדה בדין ובגרה ומתה דאבוה זכי בלא העמדה בדין אין לנו למעט מוכיחש משא"כ השתא דלרבה ממעטינן אפילו עמדה בדין ובגרה מקשה אביי שפיר אמאי מייתי ר"ש כלל ה"ט הו"ל לאתויי בהדיא קרא דוכיחש אלא ע"כ לדיוקא אתי כן נראה לי נכון ודוק ותו לא מידי:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.