אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מב

יום רביעי כ אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מב

יציאת שן ועין

ביאור רש"י שיציאת שן ועין היא קנס שהוא כאחד מן החמורים

בברייתא המובאת בגמרא במסכת כתובות (מב.) למדנו: רבי שמעון אומר, יכול האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. או שאמר לו עבדו, הפלת את שיני וסימית את עיני והוא ואמר לא הפלתי ולא סימיתי, ונשבע והודה, יכול יהא חייב, תלמוד לומר "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר" - מה אלו מיוחדין שהן ממון, אף כל שהן ממון, יצאו אלו שהן קנס.

ורש"י (ד"ה הפלת) מבאר שיציאת שן ועין אף היא קנס - "שהרי ממונו הוא כאחד מן החמורים". כלומר, שמאחר והעבד הוא ממונו של האדון כשורו וחמורו, ממילא מעיקר הדין אין מקום לחייבו בתשלום ממון על הוצאת שינו ועינו, ועל כרחך שחיוב התורה שיוציא את העבד לחירות - הוא קנס.

קושיית רבי משה שטרנבוך מדוע לא פירש מחמת שמשלם יתר על מה שהזיק

ורבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו פשט ועיון (וכן העירו כמה אחרונים), תמה מדוע הוצרך רש"י לפרש שיציאת שן ועין הינה תשלום קנס מחמת טעם זה, שממונו הוא כאחד מן החמורים, הלא כלל כלל לנו התנא בכתובות (מא.): זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו. דהיינו שכאשר התשלום הוא גדול מההיזק, הרי הוא תשלום קנס ולא ממון. ואם כן, הוא הדין ביציאת שן ועין אף לו היה האדון חייב לעבדו על הוצאת עינו ושינו, אך עדיין תהיה הגדרת התשלום קנס ולא ממון, שהרי ודאי שיציאתו לחירות שוויה יתר על שווי העין או השן.

וכתב ליישב, שבחבלה לא שייך לקצוב את התשלום כלל, כי אפילו אם משלם דמי כולו, עדיין אין זה יתר על מה שהזיק, כי אין ערך לאבר שאי אפשר להחזירו. ולכאורה כוונתו שאף שכשאדם חובל בחברו משלם הוא את שווי האבר, כפי הפרש השיווי אם ימכר העבד בשוק עם אבר זה ובלעדיו, אך כל זה אינו אלא שיעור בשומא, שכך קבעו את תשלום החבלה, אך באמת אין זה ערכו האמיתי של האבר, ולכן אי אפשר להגדיר את יציאת העבד לחירות כקנס מחמת היותה יתירה על שווי ההיזק.

אלא שיש לתמוה על כך שהרי תשלום שלושים של עבד הוא אחד התשלומים שאותו מביאה הברייתא כתשלום קנס - המית שורך את עבדי - וכמובא במשנה שם שאם אמר המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. ופירש רש"י עפ"ד המשנה בבבא קמא (מא.): נגח עבד או אמה, נותן שלשים סלעים, בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד [וברש"י הנוסח: אפילו אין יפה דינר נותן שלשים]. ועל זה מביאה המשנה בכתובות את הכלל, כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו - הרי שתשלום שלושים על מיתת עבד ששווה דינר בשוק, חשוב תשלום יתר על מה שהזיק, ונסתר לכאורה יישוב הגרמ"ש שגבי חבלה אי אפשר להגדיר כל תשלום שהוא כ'יתר על מה שהזיק'.

שוב העירוני לחלק, שבשלושים של עבד התשלום הוא ביחס להיזק ל'רבו של העבד', וכלפיו ודאי שהתשלום הוא ביחס להפסדו באובדן העבד כפי מכירו בשוק, ולכן תשלום שלשים על עבד ששוה דינר - הוי יתר על מה שהזיק וחשוב קנס. משא"כ במכה עבדו בשן ועין, שם התשלום הוא ביחס ל'עבד עצמו', וביחס לאדם עצמו שנחבל אין שום טעם לדון את תשלום אברו לפי מכירתו כעבד בשוק, כיון שכל תשלום שיהיה אין זה ערכו האמיתי של האבר.

ובספר עמודי שש רצה לומר שאכן יכול היה רש"י לפרש שהוא קנס מחמת שמשלם יתר על מה שהזיק, אלא שרש"י נקט את האמת שאפילו היה התשלום שווה לנזק - עדיין קנס הוא כיון שעצם התשלום לעבד אינו מדין ממון כיון שהוא ממונו כאחד מן החמורים. אמנם היטיב לדחות תשובתו, שכן מלשון רש"י שהקדים ואמר 'קנסא הוא' מבואר שהוקשה לרש"י מדוע יציאת שן ועין היא קנס, ועל זה בא לבאר מפני מה נגדיר תשלום זה כקנס - ואילו לפי ביאור זה כלל לא קשה מדוע מוגדרת היציאה כקנס - שהרי היא יתירה על ההיזק, וא"כ מלשון רש"י מדוקדק שלא כביאור זה.

יסוד החזקוני ששחרור העבד נצרך לתשלום חבלת שן ועין שלא יחזור לאדון

מהלך נפלא בביאור דברי רש"י הציע בספר הרהורי דברים (כתובות שם), וזאת בהקדם דברי החזקוני על הפסוק (שמות כא כו) "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו", וזה לשון החזקוני שם: אין לו לעבד ליקח ממון תחת שנו ועינו, כי מה יועיל לו - שכל מה שקנה עבד קנה רבו. ואפילו מכר עצמו על מנת שאין לרבו רשות בו [- וממילא יכול לשלם לו ואין ממונו של רבו], יכול רבו לדחקו בכמה דברים עד שיתן לו בעל כרחו הממון, לפיכך אין לו תקנה אלא חירות.

נמצא מבואר בדברי החזקוני שאכן התשלום הראוי על שן ועין הוא תשלום ממון ככל חבלה, אלא שכיון שמה שקנה עבד קנה רבו, ממילא אין טעם בתשלום זה שלא יבוא ליד העבד - ולכן הצריכתו התורה לשחררו לחופשי.

עפ"ז ביאר בספר הרהורי דברים את כוונת רש"י, שכן אי אפשר להגדיר את יציאתו לחירות כקנס בשל היותה יתירה על נזקו, שכן באמת אינו חייב לו יותר ממה שהזיק, רק שבלי השחרור לא יוכל לקיים חובתו זו - ולכן צריך לשחררו, אבל סוף סוף אין לדונו כתשלום יתר על מה שהזיק. ולכן פירש רש"י שהקנס הוא בעצם התשלום, שכיון שהעבד הוא ממונו של האדון ממילא אין כל טעם לחייבו על היזק זה.

הטעם שאדון פטור מלשלם על חבלת עבדו שהרי הוא כחמורו או מדין מה שקנה

ובמקום אחר הבאנו דעת הקצות החושן (סימן תכד סק"א) בביאור פסק השו"ע (שם ס"ג) שהחובל בעבד כנעני שלו פטור - שהוא משום שמה שקנה עבד קנה רבו, ובאמת העבד הוא בר תשלומים רק שרבו זוכה ממנו אחר כך.

ואמנם בדברי רש"י שכתב שהרי הוא ממונו כאחד מן החמורים, מבואר לכאורה שלא כסברת הקצות החושן אלא שכלל אין מקור וטעם לחיוב תשלום מאדון לרבו. ובאמת צ"ב מדוע הוצרך רש"י להוסיף שהוא קנס משום שהוא ממונו כאחד מן החמורים, ולמה לא פירש שהוא משום הכלל ש'מה שקנה עבד קנה רבו', שהרי גם מחמת כלל זה היה ראוי שלא יהיה חייב לשלם לעבדו, אילו היה התשלום על שן ועין תשלום ממון.

אכן לפי מה שנתבאר שעד כמה שהיה התשלום תשלום ממון, היה טעם בהוצאתו לחירות כדי שיוכל לקיים בו תשלום ממון נגד הכלל ש'מה שקנה עבד קנה רבו', אם כן פשוט שלא היה יכול רש"י לפרש שגדר יציאת שן ועין היא קנס מחמת כלל זה - שהרי אדרבה כל זה היה נכלל בחיוב התשלום, שכיון שחייב ממון חייב להוציא את עבדו לחירות ולשחררו, ולכן הוצרך רש"י להוסיף שהתשלום כולו אין בו טעם כיון שאינו אלא כאחד מן החמורים.

וגם בעיקר דעת הקצות החושן שפירש שהאדון אינו מחוייב לשלם לעבדו על חבלתו מחמת הכלל שמה שקנה עבד קנה רבו, כבר העירו האחרונים (חידושי הגר"ח סטנסיל כתובות שם, דברי יחזקאל סימן כד אות ו) שודאי אין מקום כלל לחייבו בתשלום על חבלת עבדו, כיון שהוא כחמורו. והכריחו שאין כוונת הקצות החושן לתשלום נזק אלא רק לענין צער וריפוי ובושת שלגבי זה אין העבד קנוי לו.

ואמנם בעיקר סברת החזקוני יש לדון, שלכאורה אינה סברא אלא רק בגדרי קנס ולא בגדרי תשלום ממון, כי בגדרי ממון אין מקום לומר שכיון שיחזור התשלום לאדון ממילא נצריכו לשחררו תשלום שהוא יתר על היזקו.

חקירה בגדר הכלל שכל המשלם יתר על מה שהזיק חשוב קנס

ובגמרא במכות (ב:) מבואר שנחלקו חכמים ורבי עקיבא אם עדים זוממים משלמים על פי עצמם או לא, ומבארת הגמרא שנחלקו אם גדר תשלום עדים זוממים הוא תשלום ממון או קנס, והטעם להגדירו כקנס שהרי לא הוציאו הממון מיד הנתבע ורק דיברו דיבור בעלמא ואעפ"כ מתחייבים. ויש לבאר במה נחלקו חכמים ור"ע.

והנה יש לחקור בגדר הכלל המובא במשנה שכל המשלם יתר על מה שהזיק חשוב קנס, אם גדרו הוא שכיון שאין התשלום שווה לנזק אם כן ע"כ שהוא קנס שהרי תשלום ממון הוא להשלמת החסרון וכאן מתחייב יותר מהחסרון. או שגדרו הוא שכל שאין התשלום שייך לנזק, שהרי הנזק הוא בסכום פלוני והתשלום בסכום אלמוני - על כרחך שאינו תשלום ממון. ויבוארו הדברים יותר בהצגת הנפקא מינה בעדים זוממים, דהנה תשלום עדים זוממים ודאי חידוש הוא שחידשה תורה, אמנם אחר שחידשה התורה להגדיר את דיבורם ורצונם להזיק כמעשה היזק, אם כן יש שייכות בין התשלום למעשה הנזק, שכן הם משלמים כשיעור 'מעשה' הנזק, ואם כן יש להגדיר את עונשם כעונש ממון. משא"כ אם הגדרת הקנס היא מחמת שאין תשלום ממון אלא בשיווי השלמת החסרון, אם כן סוף סוף לא חיסרו העדים דבר ולכן גם תשלום עדים זוממים הגדרתו קנס.

ולפי זה ביציאת שן ועין מאחר שנתבאר בדברי החזקוני שיש טעם ושייכות ליציאה כתשלום על החבלה - שכן בלא היציאה לא יוכל העבד לזכות בתשלום החבלה, ממילא אי אפשר לדון את היציאה כקנס, ולכן הוצרך רש"י להוסיף שכל התשלום מתחילתו ועד סופו הוא קנס כיון שהעבד הוא כחמורו.

חקירת האחרונים בגדר יציאת שן ועין אם כתשלום חבלה או מדין יציאה בעלמא

והנה נתבאר עד כה שיציאת שן ועין יסודה קנס ולא תשלום ממון, וזאת מחמת כמה טעמים, א' שמשלם יתר על מה שהזיק, ב' שמה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם לחייבו ממון על חבלתו, ג' שהרי הוא כאחד מן החמורים ואינו חייב על חבלתו. ואמנם חקרו האחרונים בגדר חידוש התורה שעבד יוצא בשן ועין, האם גדרו הוא כתשלום על חבלתו, שאף שמצד דיני תשלום ממון של חובל בחבירו אין טעם לחייב את האדון, מכל מקום קנסו אותו לשלם על חבלתו ביציאתו. או שאין היציאה כלל בגדר 'תשלום' אלא רק דין יציאה בעלמא, שכשם שיוצא בשנים או ביובל כך יוצא גם באופן שהכה את עינו ושינו.

והביאו האחרונים את לשון הרמב"ן בספר המצוות (מצוה רלה) שכתב: הענין הזה הוא דין מן הדינים שנצטווינו לשלם לעבד כנעני שחרור גופו בדמי עינו ושינו, ומעת עמדו עם בעליו בבית דין ישחררו אותו בתשלומי הנזק, ע"כ. הרי מפורש בדבריו שהקנס הוא שקנסוהו לשלם את תשלומי חבלת עבדו בשחרור העבד.

כעין זה כתב גם רבי שמעון שקאפ זצ"ל ביישוב סתירת פסקי הרמב"ם, שכן בהלכות עבדים (פ"ה הי"ד) פסק הרמב"ם שהמפיל שן עבדו וסימא את עינו, יוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו, ומבואר שאף שאף שסימא את עינו כשהיה עדיין עבדו - חייב לשלם לו דמי עינו. ותמה הראב"ד שסתר הרמב"ם את דבריו, שכן בהלכות חובל ומזיק (פ"ד הי"א) כתב שהמפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו, יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו. וסתרו דבריו אלו לאלו.

יסוד השערי יושר בישוב סתירת הרמב"ם שנתחדש בעבד פרשת תשלומי חבלה

וייסד בשערי יושר (ש"ז פכ"א) שיסוד דין הוצאת העבד לחירות בשן ועין אינו דין קנס בעלמא אלא יסודו תשלומי חבלות, והיינו שאף שהאדון אינו חייב בתשלומי העבד מדין פרשת חובל בחבירו בעלמא, מכל מקום חידשה התורה בתורת קנס שחייב על חבלתו ושחרורו הוא התשלום על חבלתו. וממילא כיון שהתחדש שיש חיוב תשלום חבלה גם מאדון לעבד, ממילא פסק הרמב"ם שאם הפיל שינו ואחר כך הפיל את עינו חייב לשלם דמי עינו - כי הרמב"ם מיירי באופן שלא עמד בדין עדיין, ועדיין העבד הוא בכלל פרשת חבלות שהתחדדשה בתורה, וכיון שכבר יצא לחירות בדמי שינו, חייב לשלם לו דמי עינו.

משא"כ בהלכות חובל מיירי שכבר נגמר דינו לצאת לחירות על שהפיל את שינו, וממילא דינו כדין מעוכב גט שחרור שכבר אינו מוגדר כעבדו, ושוב נפקע הוא מחידוש התורה בחבלת שן ועין, וכיון שכן אין לחייבו על עינו מדין פרשה זו, וכל הטעם לחייבו הוא כדין חובל בחבירו של כל ישראל, שבזה הסתפקה הגמרא בגיטין (מב:) אם מעוכב גט שחרור יש לו קנס וחבלות או לא, והכריע הרמב"ם לפטור את האדון מדין ספק.

ולעיל ביארנו שהוצרך רש"י לפרש שהקנס הוא מחמת היות העבד כאחד מן החמורים, כי לולי זאת היה תשלום היציאה תשלום ממון על החבלה אף ששווה יותר, כיון שיש שייכות בין התשלום לחסרון עפ"ד החזקוני. אמנם לפי זה על כרחך שלדעת רש"י אין גדר יציאת שן ועין כחידוש התורה שאף עבד חייב בתשלום חבלת עבדו, כי אם כן - שוב אין להגדירו כקנס כיון שיש שייכות בין העונש להיזק, ועל כרחנו נפרש בדעת רש"י שגדרו דין יציאה בעלמא ולא גדר של תשלום חבלה.