פני יהושע/גיטין/ע/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן[1] דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:
תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:
בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו'. דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:
בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:
בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:
שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |