אילת השחר/גיטין/ע/ב
אין כותבין אלא לכשישתפה. בפנ"י הק' להסוברים דבכתיבה לא בעי דיני שליחות למה לא יוכל לכתוב הגט כשהבעל שוטה, דבשלמא אי משום שליחות קאתינן אפשר דכשהבעל שוטה דליתי' בעצמו לגרש ליתי' בשליחות, אבל להני דס"ל [תוס' לעיל כ"ב ב'] דלא בעי שליחות קשה. ורצה לחדש דבעי שיהי' ראוי לנתינה וכשהוא שוטה דאינו ראוי לנתינה פסול נמי לכתיבה, והקשה למה יכולים לכתוב גט לאשה שנשתטית דהא אינו ראוי כעת לנתינה, [ולדבריו יקשה למ"ד בקידושין דף ט' דבעי לשמה ולא בעי דעת האשה לכתיבת שטר קידושין, דסגי בדעת הבעל כמו בגט דבעי רק דעת הבעל, דמ"מ כיון דאינה רוצה בשעת כתיבה אין כאן ראוי להיות ונתן, וכמו בגט כה"ג פסול ה"נ יפסל בשטר קידושין].
ולפי סברתו דזה נקרא אינו עומד לגרש, אפשר דזה רק אם הוא שוטה, דהנה הא דבעי ציווי הבעל מבואר בזבחים דף ב' ע"ב דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ורק ע"י ציווי הוא דנעשית עומדת להתגרש, וא"כ אפשר דכשהוא שוטה אינו נקרא דעומד לגרשה, אבל אי היא עומדת מצד הבעל לגירושין אלא שאינו יכול לגרשה כגון שהיא שוטה, בשביל זה לא נשתנה דינה להיות אינה עומדת לגירושין, דהעיקר צריך להיות עומד מצד הבעל ולכן שפיר כשר הכתיבה. (מהדו"ק)
שחט בו שנים וכו' אינו גולה. בריטב"א כתב כיון דרוח בלבלתו או ע"י פרכוס אתיא כהא דאמרינן בהכהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולם פטורים אע"ג דיש בכל הכאה והכאה כדי להמית. וצ"ע דא"כ גם לענין מזיד יפטר ממיתה באם לא בביתא דשישא ולא פירכס, ובדבריו גופא הא משמע דזה רק בגלות, כמבואר דהקשה בהא דכתובות דרצינו להעמיד לענין גלות אע"פ שלא מת תיכף, הרי דאם לא העמדנו בגלות לא הי' קשה לי', ועוד יקשה דהא אפי' אם הרוח קרב מיתתו יש לחייבו דהא הו"ל ככפתו במקום שיש חמה דחייב, א"כ ה"נ כיון דשחטו ויש רוח שקירב מיתתו, הא גם משום זה גופא יש לחייבו דזה הכל הו"ל במעשה דידי', ובלי שיתחדש גזה"כ דגלות שאני כמוש"כ התוס' גם גלות יש לחייבו בכה"ג.
ועי' בראב"ד (פ"ה מהלכות רוצח הל' ב') דס"ל דרק בשוחט בו פטור, והיינו כמבואר בדבריו דלא ס"ל לחלק בין מיתה לגלות וגם במיתה פטור בשחט בו. וצריך טעם מ"ש מהא דלמ"ד אשו משום חציו חייב מיתה אם עשה אש שישרוף ברוח מצויה את האדם, כמבואר בב"ק דף כ"ב ע"ב ומ"ג ע"ב, וכאן ששחט בו וע"י רוח מצוי' ימות, למה גרע מאם הדליק אש שיבוא לשרפו ברוח מצוי' וכאן חבלתו תהרגהו בצירוף רוח מצויה, דהא אם לא בביתא דשישא פטור אע"פ שהי' רק רוח מצוי', ואפשר משום דהתם האש שורף ורק מגיע ע"י רוח מצוי' משא"כ כאן דבסוף הרוח הורגו.
ומ"מ צ"ע דהא בכפתו במקום שיש כבר חמה והרגתו חייב, עי' בתוס' ב"ק דף נ"ו א', אע"ג דצריך עדיין שהחמה תהרגהו, וכן הא מבואר בב"ק דף ס' ע"א תוד"ה בגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב דמכה כל כך בחוזק שאחרי גמר כחו יזיק ברוח מצוי' וכה"ג חייב וזה מקרי אש, א"כ למה לא יהי' חייב כה"ג מיתה. וגם יש לתמוה להראב"ד בשחט בהמה ולא מתה תיכף, נימא דלא יתחייב משום מזיק בידים דהרוח בלבלתי', ותמוה לומר כן וצ"ע. (מהדו"ק)
חיישינן שמא הרוח בלבלתו. משמע דכיון דיש ספק אינו גולה, והנה בהא דספק נפשות להקל כ' רשב"ם (ב"ב דף נ' ע"ב) משום דכתיב והצילו העדה, וכ"כ ברש"י כתובות דף ט"ו א', והתוס' ב"ב חלקו עליו, ולרש"י והרשב"ם צ"ל דגם ע"ז קאי והצילו העדה, ולתוס' צ"ל דכמו דלא קטלינן מספיקא דלא שונה מלהוציא ממון ה"נ לחייב גלות כן, והנה כ"ז אם חיוב גלות חל רק ע"י פסק ב"ד, דאז שייך לומר דב"ד מחויבין להשתדל להציל ורק לא לעשות דבר שזה כלהוציא ממנו, אבל אי חיוב גלות אינו תלוי בב"ד, א"כ מה יועיל מה שיש דין על ב"ד שאינן מחייבין מספק ומה שא"א להם להוציא, וזה כמש"נ באילה"ש מכות דף ב' ע"א בד"ה מעידין אנו דאפילו אם חייב גלות עפ"י עצמו, היינו דב"ד יחייבוהו, אבל לא שייך דין גלות בלי פסק ב"ד.
תוד"ה התם. ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו וכו'. משמע דאם בשעת נתינה לא ראינו שנטרפה דעתו תוכל להנשא בגט שנותן לה לפני שראינו שנטרפה דעתו, וצ"ע למה לא נימא מדהשתא נטרפה דעתו גם בשעת נתינה כבר הי' כן, ואין לומר דאדרבה נוקי אחזקת מעיקרא שהי' דעתא צילותא, דהא יש חזקת אשת איש, והוי כמו במקוה שנמדדה ואח"כ נמצאת חסירה דאמרינן כיון דהשתא חסר ה"נ קודם, ואע"ג דיש חזקת מעיקרא מ"מ כיון שיש חזקת הטמא הרי הוא טמא כיון דיש תרתי לריעותא הרי חסר לפניך וחזקת הטמא, ה"נ כאן נימא הרי מטורף כעת וגם חזקת אשת איש.
ולפי מש"כ תוס' נדה ב' ע"ב דהיכא דיש לומר דבבת אחת נחסר השיעור מכגריס לא אמרינן דגם קודם כבר חסר, אפשר גם טירוף הדעת בא בבת אחת ולא אמרינן דגם קודם זה כבר הי' וא"ש, עוד אפשר דמדחזינן רק השתא דנטרפה וקודם לא ראינו, הרי דרק עכשיו דעתו מטורפת, ולא דמי למקוה דלא מדדנו קודם ואולי אם הי' מודדים גם אז הי' כבר חסר, וצ"ע.
תוד"ה ואי סלקא דעתך. וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב"ד לינשא. צע"ק הא תיכף כשישמעו העדות יתירוה ואיזה זמן יקח שנאמר שבינתיים ימות, ואולי כונתם עד שיעידו עדותם וב"ד יפסקו, ומדבריהם משמע דאין ב"ד מתירין קודם שמת אפילו אם נדע שבעוד כמה רגעים ימות לא יפסקו שבעוד כמה רגעים תהי' מותרת רק אחרי שכבר ברור שמת כבר.
תוד"ה אלא מעתה. דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות משמע לי' לאלתר. יש לעיין דהא לאלתר ממש אין לומר כאן דהא יכול עדיין להעיד ועד שיתירוה ימות כמש"כ התוס' ד"ה ואי, ומאי קשיא לי' אדרבה כיון דכתיב ויפל דמשמע מיד לכן בשחט בו שנים דיכולים עדיין להעיד ולהתירה עד שימות לכן פטור מגלות, וע"כ צ"ל דפשיטא לי' דגם זה נקרא לאלתר, אלא דא"כ צ"ע מהו השיעור.
בא"ד. דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות משמע לי' לאלתר אע"פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר. יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בין דרך ירידה לדרך עליה, ובמזיד אין שום חילוק. היינו דהוכיחו דע"כ יש דינים מסויימים בגלות מה שאין במיתה, והראי' דחלוק ירידה מעליה. והנה ברמב"ם (פ"ו מהלכות רוצח הל' י"ב) מבואר דדרך עליה הוא קרוב קצת לאונס לכן פטור מגלות, משא"כ דרך ירידה דדרך דבר כבד ליפול, ולפי"ז אין ראי' דחלוק גלות ממיתה דבגלות יש דינים מיוחדים ובלי זה פטור, אלא דבגלות אין לחייב דרך עליה דהוא קצת אנוס לכן פטור, אבל במזיד ודאי לא שייך לפוטרו בדרך עליה דהא כשעושה בכונה ומשתדל להרוג לא שייך שהוא אנוס, וע"כ צ"ל דתוס' לא ס"ל טעם הרמב"ם אלא דדרך עליה דפטור הוא סתם גזה"כ ובמזיד לענין מיתה אין הגזה"כ, הרי דחלוק מיתה מגלות [ואמרו לי שכן הוכיח באבן האזל פ"ה מרוצח ה"ב עיי"ש].
תוד"ה חיישינן. דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה. הנה לפי"ז נמצא בזורק כלי מראש הגג ובעודו באויר בא רוח גדולה והשליכה את זה יותר בכח ושברה, ואז אפילו אי בתר תבר מנא אזלינן מ"מ חייב הזורק דאל"כ גם ברוצח במזיד איך חייב הא כעת הרוח הרגתן, ואילו אדם הי' הורגו בסוף הא הי' הראשון פטור אפילו לר' יהודה בן בתירא דבהכוהו עשרה אנשים בעשר מקלות האחרון חייב, אבל הראשונים ודאי פטורין אע"פ שנתנו לו מכה שבודאי הי' מת בלי האחרון, כמבואר בסנהדרין דף ע"ח וב"ק דף י' ע"ב, וע"כ דרק אם האדם קירב מיתתו הוא מסלק מעשה הראשון, אבל מה שהרוח מקרב מיתתו לא מסלק מהראשון שם רוצח וכן בנזקין יתחייב הזורק.
והנה יש להסתפק בשברו חש"ו אם ג"כ להצד דבתר תבר מנא אזלינן יפטר הזורק, או דרק דבר שבטבע אינו מסלק מעשה של הזורק אבל חש"ו מסלק מעשה הראשון. והנה הא לרבנן בהכהו בעשר מקלות דהאחרון פטור מ"מ גם הראשון פטור, הרי דלא חיובו של האחרון פוטר את הראשון אלא דמעשה של האחרון פוטר את הראשון, וא"כ גם אם השני הוא חש"ו כיון דאינו דבר טבעי יפטור את הזורק.
ועדיין יש מקום להסתפק ברוח גדולה שהי' יכול לשבור הכל אפילו אם לא הי' נמצא באויר, דאז לא דמי לכאן דהרוח לא הי' הורגו לולא ששחטו בו שנים, נמצא דאין להחשיבו להרוח כאילו הרגתו לבד, משא"כ באופן דהרוח הי' משבר לבד, דלפי"ז אין חילוק בין אם בסוף הרגתו דבר טבעי או לא, אלא אם יכול השני להרוג בלי הראשון אז הראשון פטור, גם בחרש שוטה וקטן מה דיפטר הראשון מפני שהוא הי' יכול לשבור גם בלי שיהי' באויר.
נשתתק וכו'. בודקין. ויש לעיין אם מן התורה מוקמינן אחזקתי', דאע"ג דמה דנשתתק הוי ריעותא מ"מ מוקמינן אחזקתי'. ועי' ש"ך (יו"ד סי' נ' סק"ג) דרק היכא דשכיח לאיסור יותר מלהיתר אז לא מוקמינן אחזקה, ועי' בגליון מהרש"א שם, דקשה לומר דכאן בנשתתק שכיח דנטרפה דעתו יותר משלא נטרפה, ועימש"כ לקמן דף ע"א א' תוד"ה אמר רבי זירא לתמוה על התורת גיטין. (מהדו"ק)
תוד"ה דבי ר' ישמעאל. דליכא למימר בי' דשיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטיה שהיא חכמה גדולה כיון שאינו טועה בין ימות החמה לימות הגשמים. וברש"ש הקשה מה מהני חכמה גדולה כיון דאולי זה שיחיא ואין כלל ראי' שהוא בר דעת. והנה חזינן מהתוס' דהסתפקו דאולי בזה לא צריך שלשה לאו ושלשה הן, ואפילו אם בעינן מ"מ סירוגין לא בעי, וזהו דחידש ר' ישמעאל דאי"צ להרבות כל כך בשאלות ולסירוגין דיכולים לקצר ע"י דברים של ימות החמה וימות הגשמים, וא"כ אפילו אם הלאו אומר בשיחיא, מ"מ כיון דההן לא בשיחי' זה סגי כיון דמשיב הן שזה חכמה גדולה או להיפך או תשובת ההן הוא מחמת שיחי' מ"מ הלאו עונה בדעת, בזה סגי כיון שזה חכמה גדולה, משא"כ אלה דמשנתינו כיון דההן או הלאו הם שיחיא, לא מהני תשובותיו שאינם בשיחיא כיון דאינם כל כך חכמה גדולה.
תוד"ה וניחוש. ולמה לנו לחושבו כשוטה. ע"כ צ"ל דאם למשל יאמר שרוצה כיסוי צמר בימות החמה אז לא יועיל כבר הבדיקות של המשנה אחרי שעונה שרוצה דבר חם בימות החמה, ויהי' לנו כבר ספק שמא אינו בדעת, לכן פריך מה לנו לשאול שאלה זו אע"ג דאם ישיב שאי"צ יהי' ראי' שיש לו חכמה גדולה כמש"כ בתוס' הקודם, מ"מ אולי ישיב שרוצה צמר בימות החמה ואז לא יועילו כבר בדיקות אחרות, נמצא דאנו מעגנים אותה בחנם, דאם גם אחרי שיענה תשובה לא נכונה תועיל אח"כ בדיקה של המשנה, א"כ מה אנו מעגנים, דהא אם יענה כמו שצריך, טוב, ואי לאו הא נוכל אז לבדוק הבדיקות של המשנה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |