אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/ע

יום שלישי ז' אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף ע

אכילה ושתיה מעומד

אכילה ושתיה מעומד משמירת הגוף והנהגת תלמיד חכם

בגמרא בגיטין (ע.) שלשה דברים מתיזין [וי"ג: מתישין] גופו של אדם, ואלו הן: אכל מעומד ושתה מעומד ושימש מטתו מעומד.

ובמסכת דרך ארץ זוטא (פ"ה) איתא: מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, לא ילקלק באצבעותיו [- מאכל הדבוק באצבעותיו] ולא יגסה בפני חברו [- להפך המאכל בפיו מצד לצד. נחלת יעקב] וכו'.

מחלוקת הראשונים אם ישב בהבדלה לשם קביעות

ובשו"ת מהרי"ל (סימן ח) דן בנוגע לישיבה בעת ההבדלה, וכתב: כמו כן נהג מורי חמי הכהן ז"ל [- ה"ה רבי משה הכהן נוימרק] ע"פ המרדכי. אכן שאר רבותינו לא נהגו כן, רבנן קשישי, וחשיבי ליה כיוהרא, דלדידן קביעותינו בעמידה כמו בישיבה. אלא מהר"א ז"ל [בהערות מכון י-ם: כנראה שכוונתו למה"ר אברהם קלויזנר] לא שתה עד שישב כמדומה, משום דתלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, עכ"ד.

ודברי המרדכי שהזכיר המהרי"ל הם מה שכתב (ברכות רמז קמה) שמאחר שאי אפשר להוציא זה את זה אלא בקביעות, ואין קביעות אלא בישיבה, אם כן "צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים, היאך אנו פוטרים זה את זה מיין ההבדלה, אחרי שאין אנו יושבין ולא מסובין. לכן טוב למבדיל ולשומעין שישבו בשעת הבדלה, שאז נראה קבע ופוטר אותן". ובהגהה שם מובאת תשובת המהרי"ל דלדידן קביעת מעומד כמו בישיבה.

פסק המגן אברהם שלא ישתה כוס של הבדלה עד שיישב

וכתב השו"ע (או"ח סימן רצו ס"ו) אומר הבדלה מיושב. והרמ"א הוסיף: ויש אומרים מעומד, וכן נוהגין במדינות אלו. וביאר במחצית השקל (על מג"א סק"ד) שטעם המצריך ישיבה כי להלכה אין אחד פוטר את חבירו בברכת היין אלא אם קבעו יחד, ואין קביעות בלא ישיבה. וטעם הסוברים שיבדיל בעמידה, לפי שזהו כבוד המלך ללוותו מעומד, ואעפ"כ מוציא אחרים ידי חובתם, שכיון שהוא קביעות לענין ההבדל הוא קביעות לענין ברכת היין [וביאור זה מובא גם בחידושי אנשי שם על המרדכי בברכות שם בשם האגודה, ביישוב קושיית המרדכי איך מוציאים זה את זה בהבדלה מעומד. והמהרי"ל יישב באופן אחר שלדידן קביעותינו בעמידה כמו בישיבה].

ובמגן אברהם ( סק"ד) כתב: ולא ישתה [- כוס של הבדלה] עד שישב, דהיינו שגם לדעת הסוברים שמבדיל מעומד לא ישתה את הכוס עד שישב. ומקורו מדברי המטה משה (סימן תקט), מנהגים וגמרא. ובמחצית השקל הוסיף בו ביאור: דאמרינן גנאי לתלמיד חכם שיאכל וישתה מעומד, וראוי לכל אחד לעשות את עצמו כתלמיד חכם בדבר. וכן כתב המשנ"ב (סק"ו) ושתיית הכוס תהיה בישיבה, דאין שותין מעומד לכתחילה. וכעי"ז כתב במטה אפרים (סימן תר ס"ב): וכן בכל מוצאי שבת ויום טוב לא ישתה מכוס של הבדלה עד שישב, אפילו אינו תלמיד חכם, ומכל שכן אם הוא תלמיד חכם, שגנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל או ישתה עד שישב.

וזה לשון המטה משה: ואעפ"י שנהגו באשכנז לעמוד בשעת הבדלה, כמו שכתב האגור (סימן תכ) בשם אגדה, וכן כתב תשובת מהרי"ל (סימן קכד). מכל מקום כתב במקום אחר שרבו מהר"א ז"ל לא שתה עד שישב, משום דתלמיד חכם לא יאכל ולא ישתה מעומד, וכן נכון לעשות, עכ"ל.

על מה שציין המחצית השקל למאמר המובא בדרך ארץ זוטא, העיר בספר כפות תמרים (בתוך ספר שבעים תמרים על צוואת רי"ה, סימן ד) שבדרך ארץ זוטא לא נמצא אלא ש'לא יאכל מעומד' ולא נזכר שהוא הדין בשתיה, אמנם כתב שיש לומר שאכילה ושתיה דינם אחד [אמנם כבר העירו שבדר"א במהדורת היגער (פ"ד ה"א) מובא: מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח את הקערה ולא ילקק באצבעותיו וכו', ואפשר שזהו מקור הפוסקים].

קושיית הכפות תמרים למה לא הביאו לדברי הגמרא בגיטין ששתיה מעומד מתשת כוחו של אדם

עוד הקשה הכפות תמרים הלא ש"ס ערוך הוא במסכת גיטין, שלשה דברים מתישין גופו של אדם, אכל מעומד ושתה מעומד וכו'. ואם כן למה הוצרכו להביא את המימרא שגנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל וישתה מעומד, הלא די להם בדברי הגמרא בגיטין.

וכתב לבאר, שבגמרא בגיטין לא מובא דין זה מצד איסור וגנאי, כי אם מדרך רפואה ושמירת הגוף, שהשתיה מעומד מזיקה לגוף. ואם כן בכוס של הבדלה שהיא שתיה של מצוה, בזה יש לומר ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. ולכן הוצרכו המפרשים להביא דין אחר – את הדין המבואר במסכת דרך ארץ שתלמיד חכם צריך להימנע מלשתות מעומד, ודין זה הוא דין איסורי שאינו מחמת שמירת הגוף, ועליו לא שייך לומר 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ואדרבה בזה יש לומר מכל שכן בכוס של מצוה שלא ינהג בה דבר של גנאי. ולכן מכח דין זה אף כוס של הבדלה יש לשתותה מיושב.

ומוסיף הכפות תמרים, שאף שלכתחילה אין לו להכניס את עצמו להיות בכלל 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ואם כן חזרה הקושיא למקומה שיש לחייב ישיבה בשתיית כוס של הבדלה כדי שלא יהיה בכלל הדברים המתישים גופו של אדם. אמנם, כל זה רק באופן שיכול בנקל לשבת, אבל אם באופן פשוט אין בידו לישב באותה שעה, לא יהיה מחוייב לטרוח ולחזר אחר הישיבה. ואילו מכח המסכת דרך ארץ שבו לא מוזכר דרך רפואה אלא מצד איסור וגנאי, בזה מחוייב אף לטרוח ולחזר. וכך מדוקדק בלשון הפוסקים שכתבו 'ולא ישתה עד שישב' ומשמע שהוא לעיכובא.

אלא שמעיר הכפות תמרים על לשון המג"א שציין שמקור דבריו ב'גמרא', ולכאורה כוונתו לגמרא בגיטין, ולא לדרך ארץ זוטא, ומאידך כתב 'ולא ישתה' שמשמע שהוא לעיכובא, ומשמע שהוא דבר איסור ולא רק מדרכי הרפואה ושמירת הגוף. ועוד העיר על המחצית השקל שהביא על דברי המג"א את דברי הדרך ארץ זוטא אף שהמג"א ציין ל'גמרא' ומשמע שכוונתו לגמרא בגיטין, ואותה היה למחצית השקל להביא, והניח ב'ויש לעיין'.

והנה כעין הערת הכפות תמרים מדוע לא הביאו הפסוקים מקור לדינם מדברי הגמרא בגיטין, היה מקום להעיר עוד, שהרי דין הגמרא בגיטין משמע שהוא דין כללי בכל אדם, ששלשה דברים אלו מתישין גופו של אדם ואם כן ראוי להימנע מהם, ומדוע הוצרכו להביא מקור הדין ממסכת דרך ארץ ששם הוא דין בתלמיד חכם דוקא, וצריכים לומר שדין זה הוא אף בשאר אדם שראוי שינהג כתלמיד חכם לגבי זה. אמנם לפי דברי הכפות תמרים מיושבת גם הערה זו. אמנם באמת הערה זו אינה הערה על הפוסקים כי אם הערה על ה'מסכת דרך ארץ' מה לה להביא דין זה כהנהגת תלמידי חכמים דוקא, הלא דין כללי הוא בכל אדם שדבר זה הוא מכלל הדברים המתישים גופו של אדם.

ביאור הרב פעלים בהשמטת הרמב"ם לאכילה ושתיה מיושב כיון שנשתנו הטבעים

והנה הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד) בהביאו את כל ההנהגות הנצרכות לשמירת הגוף, השמיט הנהגה זו שלא יאכל וישתה מעומד. ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סימן מה) הביא מה שכתב האליה רבה (סימן קע ס"ק כג) בשם הרוקח (סימן שכט): דרך ארץ, לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד. וכתב על כך הבן איש חי: וראיתי שדבר זה הוא גמרא ערוכה בגיטין דף ע', שלשה דברים מזיקין גופו של אדם, ואלו הן, אכל מעומד ושתה מעומד ושמש מטתו מעומד. ואמנם העיר על כך שהרמב"ם (שם) לא זכר זה, ולא הזכיר שיגיע לאדם נזק באכילה או בשתיה מעומד.

וכתב לבאר דעת הרמב"ם, שאפשר שהוא סובר שבזמן הזה נשתנו הטבעים מזמן חכמי המשנה והתלמוד, וכפי שאמרו כעין זה לגבי דברים אחרים. ומוסיף הבא"ח, שאפשר שמטעם זה "אין העולם נזהרים בזה, לא ביין ולא במים, מפני שראו דהרמב"ם השמיט ענין זה בהלכות דעות".

עפ"ז יש ליישב גם את הערת הכפות תמרים מדוע לא הביאו הפוסקים מקור לדין ישיבה בשתיית כוס הבדלה מדין הגמרא בגיטין, וכן את הערתנו שמדברי הגמרא בגיטין משמע שהוא דין כללי לא רק בת"ח, ואילו במסכת דרך ארץ משמע שהוא הנהגה של תלמידי חכמים דוקא. ולדברי הרב פעלים בביאור דעת הרמב"ם, יבואר היטב, שכן דין הגמרא בגיטין תלוי ועומד בטבעם של הבריות, ויש זמנים – כמו בזמן הזה – שאין תוקף לדין זה, ולכן במסכת דרך ארץ לא הובא דין זה אלא כהנהגת תלמידי חכמים שלגבם כן הוא הדין בכל אופן שהוא, ולכן הביאו הפוסקים דוקא את דברי המסכת דרך ארץ ולא את דברי הגמרא בגיטין – שהרי בזמן הזה אין חסרון באכילה ושתיה מעומד מצד שמירת הגוף, כי אם רק מצד הנהגת תלמידי חכמים.

מנהג האר"י לשבת אחרי קידוש מעומד כדי לשתות את כוס הקידוש מיושב

ואמנם הרב פעלים שם נשאל על "מנהג מעלתך כאשר תקדש בליל שבת מעומד, תשתה כוס הקידוש מיושב, ולא ידענו הטעם, ואם יש חיוב בזה על פי הסוד או לאו". ובתשובתו מביא הבא"ח שדבר זה מפורש בספר פרי עץ חיים שכתב, "ישב וישתה מכוס הקידוש". ועוד כתב שם בזה הלשון: "מנהג מורי ז"ל לומר הקידוש דשבת ויום טוב מעומד, ואחר כך יושב וטועם מן הכוס" וכו'. מאידך בספר הכוונות שסידר רבי שמואל ויטאל [- בן המהרח"ו] לא נזכר דין זה שצריך לישב בשתיית כוס הקידוש. וכן בספרו של המהרש"ו – חמדת ישראל – לא הזכירו. ובסידור רבינו הרש"ש מפורש הדבר: אח"כ ישב במקומו וישתה מכוס יין הקידוש. "ונראה שרבינו הרש"ש ז"ל סמך בזה על ספר פרי עץ חיים הנזכר, ולכן גם אנכי העבד הצעיר נהגתי כן לשתותו מיושב".

ובבואו ליתן טעם לדבר, כפי ששאלוהו השואלים "אם יש חיוב בזה על פי הסוד", מבאר הרב פעלים שאין הטעם על פי הסוד, כי אם על פי דברי הגמרא בגיטין שאין לשתות מעומד. ואף שהרמב"ם השמיט ענין זה כי לדעתו נשתנו הטבעים, "מיהו רבינו האר"י ז"ל היה מדקדק לקיים דברי חכמים מאחר דנזכר דין זה בגמרא, ובודאי גם במים היה נזהר, וכן בכל מיני שתיה". ולכן מכריע הרב פעלים: "ועל כן אני אומר, מאחר דליכא טירחא בהכי, ודאי טוב ליזהר, אחר שראינו שרבינו האר"י ז"ל היה נוהג בכך. ואולי יש לו טעם אחר נסתר בזה", עכ"ד.

מדוע לא נבאר הנהגת האר"י לשבת בקידוש משום הנהגת תלמיד חכם שבמסכת דרך ארץ

והנה לכאורה אין חילוק בדין זה בין כוס של קידוש לכוס של הבדלה, ומה שהרב פעלים דן בדין קידוש, הוא כפי שהעלו השואלים שאחרי שהוא נוהג לעשות הקידוש בעמידה למה יושב קודם שתייתו. ואילו לגבי כוס של הבדלה נקט הרב פעלים כפסק השו"ע שיושב בעת עשיית ההבדלה, מדין קביעות, וממילא פשוט שישתה בישיבה.

ואם כן קשה טובא, אחרי שהמחצית השקל הביא את טעם דין המגן אברהם לשבת מכח המבואר במסכת דרך ארץ, מדוע לא ביאר גם הרב פעלים את הנהגת האר"י בישיבה בכוס הקידוש מטעם זה. ולכאורה כל הערת הרב פעלים במחלוקת שבין הרמב"ם להאר"י שהרמב"ם לא העתיק הדין המבואר בגמרא בגיטין כיון שנשתנו הטבעים, והאר"י הקפיד על דין זה אף בזמן הזה, אינה אלא בנוגע לגמרא בגיטין, ואילו על הנהגת הדרך ארץ של תלמידי חכמים על כרחך צריך לומר שאין הרמב"ם מביא כל הנהגות אלו, כי אם לא כן יקשה מדוע לא הביא דין זה – ועל זה לא יועיל ליישב 'נשתנו הטבעים' כיון שאין זה דין של רפואה ושמירת הגוף אלא דין של איסור וגנאי. ואם כן יכול היה הרב פעלים לבאר שהאר"י מסכים לדעת הרמב"ם בנוגע למבואר בגמרא בגיטין, ומה שהקפיד על ישיבה בשתיית כוס הקידוש הוא משום המאמר בדרך ארץ כמבואר במגן אברהם וכביאור המחצית השקל.

ונראה להציע, שהרב פעלים דקדק מה שכתב המג"א כמקור לדבריו שהוא מ'גמרא' שאין כוונתו למסכת דרך ארץ אלא לגמרא בגיטין, וכמו שנקט הכפות תמרים בדבריו. והטעם שבאמת לא הביא המג"א מקור דבריו ממסכת דרך ארץ [אם ננקוט כגירסת הדרך ארץ שבמהדורת היגער], יש לומר שסובר שבדבר שדינו בעמידה, כגון קידוש לדעת הסוברים כן, או הבדלה לדעת הסוברים כן, לא שייך לומר שאין זה 'דרך ארץ' לשתותו בעמידה כיון שזה כל צורת עשייתו. אבל מהמבואר בגמרא בגיטין שיש חשש סכנה לתשות כחו של אדם אם שותה בעמידה, בזה אין שייך לחלק בין שתייה לשתייה ואף כשהמעשה מצוה נעשה בעמידה – ישתה בישיבה.

ואמנם יש להעיר בזה שכן המג"א הביא מקור דינו מה'מטה משה', ושם מפורש שהחסרון הוא משום דתלמיד חכם לא יאכל ולא ישתה מעומד, הרי להדיא שמקור הדין הוא מהמאמר במסכת דרך ארץ ולא מהגמרא בגיטין, וצ"ע. ויעויין עוד בבן איש חי (שנה שניה בראשית אות כט) שכתב על מנהג האר"י לישב בשתיית כוס הקידוש: אין קפידא בזה על פי הסוד, אלא זהו מהלכות דרך ארץ של הסעודה. ושוב הביא דברי הגמרא בגיטין, ודעת הרמב"ם שלא העתיקה, ועדות המהרח"ו שהאר"י הקפיד בזה. ופתח ב'הלכות דרך ארץ' וסיים בשלשה דברים מזיקין גופו של אדם', ומשמע קצת שנקט שהדין המבואר במסכת דר"א והדין המבואר בגיטין – אחד הוא, ויל"ע.