פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/צח

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה צח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

איסור שנתערב עש"ך. מדכתב איסור ואלו בב"ח שניהם היתר נינהו וראב"ן בסוף עבודת כוכבים סי' שי"א כתב דשווין בבשר שמן איירי ומה שהראה מקום לאות ו' דשם מבואר דבתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא עד ס' והוה ספיקא דאורייתא:

דע דשומן וחלב שווין בטעמא כ"כ הרא"ש בנ"ה אהא דרבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב בשומן וכ"כ הצ"צ סימן מ"ג דהוה דרבנן ועמ"ש באות ח'. ולפ"ז שומן ובשר כחוש אינו מינו עד"מ שומן נבילה וטריפה ספיקו להחמיר. ובשר שמן עם חלב צ"ע לדינא אם לצדד ולומר דהוה מינו. ובשר כחוש עם בשר שמן יראה לומר בה"מ דהוה מינו דשפיר אמרינן רואין כה"ג ועיין פ"ת אות א'. עיין ראב"ן מסכת עבודת כוכבים סימן שי"א בשר חזיר ובשר פרה אין טעמן שוה ובפתיחה הארכנו אי בשר שור ואיל ועז ומיני עופות החלוקין אי טעמן שוה וצ"ע לדינא ובב"ח אף בשר שמן או שומן בחמאה פשיטא דאין טעמן שוה:

שמעתי אומרים שהיה שאלה באיזה קהלה שהתיכו יורה גדולה של חמאה ופרח לתוכה עוף ומת שם והיה מבוכה בין הלומדים באשר לא היה ס' נגד העוף. ואני לא אאמין אם היה זה שאלה כי לדעתי פשוט יותר מביעתא בכותחא שהחמאה אסור באכילה ומותר בהנאה כדין בב"ח עוף המוזכר בסי' פ"ז ואפי' בשר בהמה כה"ג יראה בה"מ כי הא לצדד בהנאה דחמאה הוה דרך טיגון ומדרבנן הוא עין בסולת למנחה כלל פ"ה בנרות הלב עם החמאה ובמהר"ם שי"ף ז"ל במס' חולין צידד ג"כ יע"ש. ואם ספק אי היה ס' ונאבד העוף אפ"ה אסור מטעם נבילה הוה איסור תורה באכילה. ובגדי שקפץ כה"ג לחמאה כתבנו. ולחלב כה"ג יש לעיין לענין האוכל כזית מחלב אי לוקה משום בב"ח אי הוה ב"א או עשה דשאין זבוח לא פקע עיין ח"מ ל"ד ולעיל סימן י"ו באו"ב ואין להאריך:

ב

יטעמנו עש"ך. מ"ש דהפוסקים והרמב"ם סוברים עובד כוכבים מסל"ת מהני אפשר דסברי טכ"ע דרבנן אגב שאר הפוסקים נקיט הר"מ ז"ל דהר"מ מתיר בסתם עובד כוכבים אפי' אין מסל"ת דמרתת וטכ"ע לדידיה וודאי דרבנן לא אפשר כמבואר פט"ו ממ"א יע"ש. ומ"ש בשם האלוף מהר"ר גרשון קשה קצת כי מהרא"י סובר דהרא"ש תרתי בעי אומן ומסל"ת דלא כב"י שכתב דמהרא"ש אין הכרע כו' וסובר מהרא"י דקפילא דלא מרעא אומנתו ומסל"ת היא לחומרא דבעינן ג"כ מסל"ת להחמיר וכ"ת אי מסל"ת לא שייך מרעא אומנתיה י"ל דאפ"ה שייך לא מרעא אומנתיה ואדרבה בב"י משמע כן שכתב וכיון דמחמת לא מרעא כו' כ"ש באין מסל"ת בשם הר"ן אלמא מיהת במסל"ת נמי שייך דלא משקר ל"מ אם מודיעין לו שצריך לענין אחר עד"מ שאומרים לו שהמרו ב' ב"א ע"ז אלא אפילו כך נמי לא מרעא גם מ"ש אח"כ דאי לא מרעא לסגי בקפילא לחוד היא הוכחה אחרת דמו"ל לרא"ש להחמיר מסל"ת כיון דגמרא מזכיר קפילא אימא די בלא מרעא לחוד אלא ע"כ קפילא משום דשאר בני אדם אינם מבחינים הטעם ועיקר שריותא מסל"ת קשיא כו' וזה סותר למ"ש מקודם. ואם נאמר מ"ש הש"ך וכן משמע מב"י היינו דרא"ש עיקר הטעם משום מסל"ת כמ"ש שם מ"מ לא יתיישב הלשון דהרי הוא מסל"ת:

כתב הש"ך דעל המחבר קשיא מס"א לס"ב ובכר"ו אות ב' תי' דטועם עובד כוככים ואח"כ טועם ישראל דטעימה לא הוה אלא דרבנן כמ"ש הריב"ש רפ"ח עכ"ל וי"ל דטעימה להבחין טעם איסור בעינן טועם ובולע וח"ש אסור מה"ת והריב"ש בטועם ופולט אומר יע"ש ושפיר הקשה הש"ך. ומ"ש די"א דהיכא דלא איתחזק מסל"ת נאמן והא דאין נאמן אלא לעדות אשה משום דאיתחזק איסורא דא"א והקשה דא"כ מאי פריך משבויה כו' ויש לראות אמאי ל"ק מה פריך מתרומה וצ"ל דאיתחזק איסורא שהיה בחזקת ישראל או דרובא לאו כהנים נינהו וא"כ משבויה למה דס"ד דהוה דאורייתא יע"ש והיינו מטעמא דרוב עובדי כוכבים פרוצים הוה רוב מ"ה א"כ מקשה שפיר השתא מסל"ת נגד חזקה לא מהימן כ"ש נגד רובא דעדיף וע' בספר פני יהושע במס' כתובות י"ג וכ"ד דשבויה דרבנן דרוב עוברי כוכבים פרוצים לאו רוב גמור הוה משא"כ לס"ד וכדאמרן וע' בר"מ פח"י מהא"ב הי"ז משמע דשבויה מן התורה וספיקא להחמיר דרבנן כמ"ש פ"ט מהל' ט"מ ולדידן שבויה דרבנן והדברים ארוכים אין עת האסף פה. ולדינא תי' דאיכא למיקם עליה דמלתא מיד סמכינן במסל"ת דמירתת ועס"י פ"ו וזה סותר למ"ש בשם מחותנו מהר"ר גרשון דבמסל"ת שייך מרתת:

ג

והוא שלא יהא. הש"ך הראה לק"ג אות ז' דבעודו פגום שרי ולאחר שישביח הוא דאסור ולדינא הפר"ח שם אות ז' חולק ואוסר בעודו פגום ושם יבואר:

ד

ואם אין שם. עש"ך והנה ד' דעות יש. דעת רש"י תרתי בעינן ס' וקפילא ודעת הרמב"ן ס' סגי. וקפילא בא"י כמה היה האיסור סמכינן אקפילא. ור"י סובר ס' לחוד או קפילא בפחות מס' ואיסור בעין נמי סגי ודעת הר"מ ז"ל דעת ד' דבאיכא קפילא צריך קפילא ובין ס' ובין אין ס' משתרי אפומיה וראייה מדכתב בפט"ו ממ"א הכ"ב מין ומינו וד"א אם הי' ס' מותר שא"א לעמוד על הטעם משמע דאהיתרא מהדר וה"ק דאין צריך קפילא דא"א כו' דאי אאיסורא היל"ל צריך ס' שא"א כו' והמחבר משמע כהר"מ כו'. ומיהו א"א נוהגין לסמוך על עובד כוכבים להקל ואף להחמיר כשיש ס' א"א נוהגין להחמיר וה"ה ספק דרבנן לא חשיב לדידן אפשר לברורי ועמ"ש באות כ"ט:

ה

ואין נוהגין עש"ך. (ט"ס רי"ז וצ"ל רי"ו) ומ"מ קפילא ומסל"ת לא מהני לדידן אבל ישראל אף לאו קפילא ופחות מס' מהני דישראל לא משקר:

ו

אם נתערב. עש"ך האריך וכל האחרונים הסכימו עמו המ"י והפר"ח והמ"כ בס' התערובות דעיקר בתר טעמא אזלינן וכן הלכה. ומ"ש ביבש שלא במינו בנודע תערובות אסור מ"ה עס"י ק"ט ומ"ש בפתיחה כיון דמיירי שהרבה מינים וא' נשחט שלא כהוגן א"כ בטל מ"ה ובסי' ק"מ אבאר. ומיהו ברמ"א י"ל דה"ק דבעינן שוה בטעמא ובשמא הא שוה בטעמא ולא בשמא הוי א"מ וכל זה הרחיקו האחרונים דעיקר תלוי בטעמא ולא בשמא בין להקל ובין להחמיר. ומ"ש דלמעלה מס' אזלינן בתר שמא וכ"כ בסי' ק"ב אות ג' לדשיל"מ דבתר שמא אזלינן וכ"כ יש"ש פכ"ה פ"ח ועמ"ש בק"ב שם. ובמ"י כלל ע"ד אות ג' הקשה מטור שכ"ג ועיין מ"ש בפתיחה כאן. ומ"מ לדינא וודאי כל למעלה מס' בתר שמא אזלינן כרבא ומ"ש המ"י מר"מ פט"ו ממ"א ה"ו אין ראייה דמ"ש מין במינו דליכא טעמא בס' חוץ מיי"נ וטבל סתמא כששוה בטעמו שוה בשמא. ועיין בס' פני יהושע סוף ביצה כתב טעם דנפשיה דשיל"מ במינו לא בטיל דשלא במינו אבד הטעם יע"ש ומשמע מדבריו דבתר טעמא אזלינן בדשיל"מ וליתא והטעם מבואר בת"ח כלל מ' ד"ו דשלא במינו נקרא האיסור ע"ש ההיתר והיינו בתר שמא ומכ"ש לטעם הר"ן עיין סימן ק"ב דוגמא דדם הפר וכרבא קיי"ל דבתר שמא אזלינן לר' יהודה במיגו:

ז

אבל אם נתערב. עש"ך דבשר עוף בחלב וכדומה נמי ספיקו להקל. ודלא כהר"ב וט"ז. וכללא הוא דכל ספק דרבנן הן לא נודע אי היה ס' באיסור דרבנן או ספק אי נפל כלל לקדירה אזלינן לקולא וכ"כ הצ"צ סימן ע"ג ועס"י קי"א דלאו דוקא ב' קדירות אלא ה"ה קדרה א' וא"י אי נפל שם איסור כלל תולין להקל וה"ה חלב שחוטה וכדומה. ובשר עוף הר"ב וט"ז מחמיר בי' אבל שאר דרבנן כ"ע מודים להקל. וכ"כ הפר"ח אות ט'. וכתב אמונת שמואל סימן כ"ה קטן או עובד כוכבים ששמו דם וא"י אם יש ס' שרי דדם שבשלו דרבנן עכ"ל וכתבנו בהל' מליחה בזה דווקא בכ"ד אבל כלי שני נהי דמפליט ומבליע אבל אינו מבשל הוה דאורייתא ובסי' ק"ה וקי"א אבאר עוד:

ח

ואם נתערב. עש"ך ועט"ז אות ה' ומ"ש הש"ך דהרשב"א לא התיר אלא מינו אין להקשות כיון דא"מ אסור איך יתיר מינו דרוטב נבלע בבשר יש לומר חנ"נ בשאר איסורים דרבנן וא"כ מים הנבלעים בחתיכה כשירה ליכא איסור תורה עכ"פ ובדרבנן תולין שיש ס'. ולפי דברי הש"ך לא משכחת האי דינא אלא בבשר נבילה עם שחוטה ורוטב לא לח בלח שכולו אסור:

אמנם ראוי שנעמוד כאן על חקירה אחת קטנה כמו שאגיד. והוא דקיי"ל חתיכת נבילה שנפלה לחתיכות כשירות עם רוטב אם היה בין הכל ס' שרי והיינו טעמא דרוטב מוליך הטעם בשוה ולא חיישינן שהחתיכה נתנה בחדא טעם יותר מחברתה וכן מיני אסורין שנפלו כ"א מבטל חבירו עד"מ נ"ט זיתי היתר וזית נבילה וזית חלב ממ"נ אי חיישינן שזית א' נותן טעם לכל הקדירה הרי נחלק טעמו לס' זיתים וכן בחבירו וכ"ת ששניהם פולטין כל א' זית שלם דבכולי' משערינן אכתי אין טעמם שוה וכ"א מבטל טעם חבירו משא"כ שנאמר וודאי דכל חתיכה פולטת זה וודאי אינו דלפעמים מצינו קפילא בעשרים אין בו טעם דלא פלטה כ"כ וא"כ לכאורה קשיא טובא איך אמרינן רואין ומאן נימא לן שהחתיכה כשירה פלטה כ"כ כמו הנבילה וליכא רוב להיתירא במיחל הנפלט מן הנבילה ונהי דכשירה מותר דאי פלטה נבילה ונבלע בכשירה מ"ה מין במינו ברובא משא"כ להתיר אינו מינו ויש להעמיס זה ביש"ש פכ"ה סימן מ"ו בדין הד' הביאו הט"ז דהוה ספיקא דאורייתא וכאמור ולפ"ז אדרבה לח בלח יותר קיל דהכל שרי דמתערב יפה וליכא טעמא דאיסורא:

עיין צמח צדק סימן מ"ג במצא חלב ושומן ובשר יחד וספק אי נמלח החלב עמו אסור מספיקא דאורייתא ולא שייך רואין דאי אפשר לעמוד על שיעורו יע"ש לא הבינותי כלל אמאי לא אמרינן רואין בכה"ג ומה ענין לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו ולפי מ"ש מקודם שמא אחת פלטה ולא חבירו לא שייך רואין ומ"ש דהוה ספיקא דאורייתא אבאר בסימן ק"ח אי מליחה בס' מ"ה או מדרבנן:

ט

והוא. עש"ך הביא ב' טעמים ועמ"ש בט"ז אות ו':

י

איסור כו' אפילו איסור דרבנן ש"ך וראיה מכחל דרבנן דצריך נגד כולו ואם סומכין אקפילא כה"ג יבואר באות כ"ט:

יא

צריך ס' עש"ך ולפעמים יש ס' בנחושתו דק כמ"ש בצ"ג אות א' גם אם ידוע כמה בלעה הקדירה:

יב

בין שהם. עש"ך דלא תדחוק לומר דהמחבר ה"ק דאין חילוק בין חרס לעץ ומתכות דלרמ"א יש חילוק בין חרס דחנ"נ החרס אפילו ידוע כמה בלע איסור ומתכות י"א חם מקצתו חם כולו לז"א המחבר דאין חילוק לזה קמ"ל דאין פשט הלשון משמע כן אלא לאפוקי מסברת הראב"ד ומתכת אגב סיפא נקיט:

יג

אבל. עש"ך ועמ"י שם אות י"א דאף כלי חרס שאין מנוקב אין מבליע יותר מכ"ק ואם נשתהה בציר כשיעור שירתיח עס"י ס"ט בט"ז וש"ך דתלי' בפלוגתא להפרישה דהוה כבוש ואוסר בכולו ולדידהו לא הוה אלא כמליחה לענין כלים ושם התבאר:

יד

בכלי. אבל מאכל אוסר בכולו ש"ך ומשמע בכלי אף שהיה דבר שמן אין מבליע בכלי יותר מכ"ק ע"י מליחה כן משמע מסתימת לשון רמ"א אף דהמעיין במרדכי פכ"ה תש"ו דמליחה רק כ"ק וא"כ לדידן דמליחה בכולו אפ"ה פסק הר"ב דבכלי אין אוסר יותר מכ"ק א"כ היה נראה דווקא בכחוש ולא בשמן ואף שא"א בקיאין מ"מ לכמה דברים אנו בקיאין לענין בלוע בלא רוטב עס"י ק"ה מ"מ מדסתם משמע דאין לחלק וצ"ע:

עוד יש לעיין אי נאסר כלי ע"י מליחה או עירוי ואח"כ עמד ריקן על האש וכלי ישן ב"י אי אמרינן דמבליע מכ"ק לכל הכלי ונ"נ הבלוע וצריך אח"כ לשער נגד כולו ונהי אם בשלו בו לא אמרינן דנ"נ כולו כיון שיש ס' נגד הקליפה לא נ"נ הבלוע דלא הוי מופרד ויש חילוק בין אוכל לכלי עס"י צ"ד נתבאר זה היטיב מ"מ בכלי ריקן המה על האש מפליט ומבליע בכל הכלי ויהיה צריך אח"כ ס' נגד כולו ועס"י ס"ט בש"ך אות ס"ג בקערה שמלח ואח"כ לח צונן לקערה חמה י"ל דקערה חדשה ר"ל שלא בישלו בה מעולם וכעת צ"ע בכל זה  :

טו

ונוהגין כו'. כמ"ש בצ"ד ש"ך ור"ל אף המחבר סובר סברא א' עיקר וכן כאן דעה ראשונה בסתם ושם ביארנו יע"ש:

טז

ולכן. הש"ך הסכים כט"ז דבפחות מס' לא מהני הסרת החלב והשומן האסור ומ"ש לק"ד לא מצאתיו שם מבואר בהסירו שלם וזה מבואר כאן במחבר ואין ראיה לחלב דטבע לצוף מלמעלה ובורח ממשקה ולענין הלכה וודאי צריך פ' ועיין מ"ש בסימן קכ"א ס"א חבית שדבקו בחלב יע"ש:

יז

או עש"ך ועיין אות כ"א:

אם היה כאן קדירה אב"י בלועה ב' זיתי בשר ואח"כ בלעה זית חלב ובישלו בה דברים חריפים ע' סי' צ"ה בהג"ה דבד"ח לא שייך נ"ט בר נ"ט ולא אב"י א"כ במאכל זה יש טעם בב"ח ומה לי התם דאוסר דיעבד בחלב עד ס' ומה לי טעם חלב הנפלט לחריף דלא שייך נ"ט בר נ"ט בחריף והוה כטעם אחד ואם יש במאכל ס' נגד זית חלב תו אין צריך דליכא תערובות בב"ח ואם יש נ"ט איכא לעיונא ביה ועיין סוף הסימן ב' זיתי כו':

אם נאסר כלי ע"י עירוי או מליחה כ"ק ובישל במקצת כלי היתר דאם נשער נגד מקום הבישול יש ס' נגד הקליפה ואם נשער נגד הכל אין ס' נגד קליפת כל הכלי מבואר בסימן ס"ט בש"ך אות ס"ג ואם הקדירה כולה חמה צריך ס' נגד כל הקליפה אף במה שלא נגע בתבשיל. ודע כלי שנאסר כולו ע"י בישול ואח"כ היתה חמה ריקנית ונתנו צונן לח לתוכו במקצת הכלי א"צ ששים כ"א נגד מקום התבשיל שנוגע בכלי ועם כ"ק מה שנגד מקום הריקן ר"ל כל שיש במאכל ס' נגד מקום שנוגע בכלי אם נחושתו דק (עס"י צ"ד) ויש במאכל ס' גם נגד קליפה במקום הריקן די דאין כלי חם מפליט בלא רוטב רק כ"ק עס"י ק"ה בש"ך אות כ"ג ובצ"ד אות ל"ב אבל אם בישל במקצת תו הוה ספיקא שמא בישול מפעפע בכל הכלי בין להבליע ובין להפליט עס"י צ"ב בש"ך אות כ"ב ושם ביארנו דל"ק מצ"ד התוחב כף דא"צ רק מה שתחב דהכף קר הוא יע"ש ועיין כר"ו אות ג' בצ"ד יע"ש וצריך ס' נגד כל הכלי בכולו ועיין סימן קכ"א בש"ך אות י"ז:

יראה לי אם בישל ספק איסור בכלי ואח"כ בישלו במקצת היתר ויש ס' נגד הקליפה במקום הריקן (אם הכלי כולו חם) יש לצדד ולומר דהוה ס"ס שמא לא היה כאן איסור ושמא אין בישול מפעפע להבליע ולהפליט ומנה אמינה לה מסימן צ"ז בש"ך אות ב' ספק שמא לא זב ושמא לא פעפע בכולו אלמא לספיקא חשיב לה וכאן אנו דנין על התבשיל לא על הקדירה הוה ס"פ עיין מ"ש השבות יעקב בח"ב סימן ק"ג בעגל פה מיץ יע"ש ועמ"ש בקונטריס הספיקות וצ"ע בכל זה:

יח

אפילו. עש"ך וכוונתו מבואר מדכתב הרב ואפילו ניערו איסור לא אמרינן גוף הכלי נ"ג משמע הא ישן בלוע הרבה היתר וניער זית איסור נ"נ הבלוע וזה באין הפסד אבל בהפסד קצת כתב בת"ח דשרי בשאר איסורין דהרבה סוברים אין חנ"נ בשאר איסורין וצירוף סברת הרמב"ן דבלוע כו' ובב"ח כה"ג במתכת בעינן ה"מ דווקא כמו שיתבאר אות כ"א:

יט

שגם בזו כו' דס"ל בלוע לא נ"נ בב"ח וכ"ש בשאר איסורים לדידן דמשום לתא דבב"ח כו':

כ

כמו שנתבאר. הש"ך הראה לצ"ב פ"ה וכבר התבאר שם וכאן דט"ח נגד הריקן יש לו כל דין דכאן לחלק בין מתכות וחרס ובין בב"ח לשאר איסורים:

כא

ויש שאין. עש"ך פסק דגוף החרס אין עולה על הדעת דנ"נ (עמ"ש בצ"ט) ובמתכות ישן בה"מ יש לסמוך אף בב"ח דבלוע לא נ"נ ובשאר איסורין בהפסד קצת הדין כן דלא נ"נ ובכ"ח ישן אף בה"מ נ"נ בב"ח אבל שאר איסורין יראה דעתו דכ"ח ישן נמי להקל ועמ"י כלל נ"א אות ח"י לא משמע כן אבל מסתימת הש"ך אות ח"י משמע כן וצ"ע:

כב

דבכלי חרס דהיינו כשבלע איסור כו'. ש"ך והיינו לסברת הר"ב דגוף החרס נ"נ אבל הש"ך גילה דעתו באות כ"א דגוף החרס לא נ"נ אפילו באיסור ואפילו בב"ח כה"ג עד"מ קדירה שבלעה זית בשר וזית חלב:

כג

כחצי זית. דח"ש אסור אלא שאין לוקין עליו ש"ך וכלשון הזה הוא בלבוש ס"ו ויותר מגומגם שכתב הלכך דח"ש אסור מ"ה צריך ס' והא אף באיסור דרבנן וח"ש נמי בעינן ס' וכן הלכה ובכה"ג בהגהות הטור אות ל"א רצה לעשות פלוגתא בין הט"ז וש"ך והבל"י אות ח"י העתיק דבריו ואינו גם לא העתיקן בשלימות דווקא במינו אבל שלא במינו בעינן ס' ומיהו ודאי דש"ך קושטא קאמר ואפילו איסור דרבנן וח"ש בעינן ס' ואף במינו בלח. והא ליכא למימר דנתן טעם ליבש בא"מ ח"ש דאסור מ"ה דבעינן ס' דאילו מדרבנן לא בעינן ס' כמ"ש הש"ך בק"ט אות ט' זה טעות דהא איפשר למיתי לידי איסור תורה אם יבשלם יתן טעם והיתר נהפך לאיסור והוה שיעור שלם ונהי דאין לוקין על התערובות דמה מצינו מגיעולי גוים אין לוקין אבל שיעור שלם יש עיין מנחת כהן ס' התערובות אלא קושטא קאמר:

כד

לבטל. עש"ך וט"ס ק"ה וצ"ל ק' אות ב' ולענין ביצה שיש בה דם לא הוה בריה וע"ש:

כה

כחל. עס"י צ'. ודווקא כחל אבל שאר איסורין דרבנן בעינן ס' לבד האיסור יע"ש:

עיין לבוש ס"א כתב כדי אכילת פרס הוה ד' ביצים שלוקה ונ"מ לעדות עיין סימן ט"ו ובח"מ ל"ד ובאו"ה הלכות יה"כ תרי"ב בא"ז אות א' כתב די"א וי"א הלכה כדעה ב' עס"י תע"ה שם תרי"ח וק"מ שם ובכללים אי"ה אבאר שאין זה ברור כי י"א וי"א איכא דעות דבדאורייתא לחומרא ובדרבנן להקל וא"כ לענין פיסול עדות ספיקא הוה:

כו

כל האסורים. עש"ך וכן הלכה דאף איסורין דרבנן ומינו וח"ש בלח אפ"ה בעינן ס':

כז

מלבד חמץ. עש"ך וכל הדברים ששיעורן יותר מס' הם במינים דוקא ולא שלא במינו מלבד חמץ ודברים החשובים ועיין מ"ש בפתיחה:

כח

אבל. עש"ך ועיין או"ח שי"ח בט"ז אות ט"ו לטעמא אי יש זוז"ג שרי ועס"י ט"ז ומ"ש הט"ז בא"ח צ"ע בדבריו יע"ש:

כט

אפילו באלף. עש"ך והפר"ח אות כ"ה משמע דחולק ובמ"ך הביא דעות בזה ולהר"ן הוה ד"ת וה"ה בשאר דברים ביותר מס' אי נרגש טעמו תלוי בפלוגתא זו. ומ"ש להתיר עובד כוכבים מסל"ת יש לעיין א"כ כל איסורין דרבנן אמאי לא סמכינן אעובד כוכבים בזה"ז ונראה דחוששין לסברת רש"י ג"כ ופחות מס' לא מתירין ואף בקדירה באיסור דרבנן אין נוהגין בטעימת קפילא:

ל

ולכן מלחה עש"ך דתלוי אי שוה בטעמא או לאו ולא תלוי בשמא כיון דהוא יותר מס' ורמ"א שהחמיר לעיל בפחות מששים יעוין שם:

לא

דעבידי כו'. אפילו איסור דרבנן אם מחמת עצמו אין בטל ש"ך ולקמן בדיני בריה אבאר:

לב

אם אסורים מחמת עצמם. לאפוקי בלועים מאיסור ש"ך:

נסתפקתי בשמים של היתר הבלועים מבשמים של איסור ע"ז או ערלה מהו מי אמרינן דוקא מלח הבלוע מדם לא חמיר הנאסר יותר מהאוסר מדם עצמו וכמ"ש בנימין זאב של"ב דם עצמו בטל בס' כ"ש המלח משא"כ בשמים בלועים מבשמים ע"ז דבשמים ע"ז אם יש כדי לתבל אפילו באלף אסור א"כ עכשיו בשמים היתר נ"נ ויש בהיתר כדי לתבל א"ד כל שאין איסור מחמת עצמו בטל הוא ויש תבלין לזה דחנ"נ בשאר איסורין משום לתא דבב"ח ובב"ח לא יצויר בו יותר מס' ע"פ רובא דרובא ועיין מה שכתבנו בסימן ס"ט בט"ז אות י"ט בזה ועמ"י כלל א' אות ב' וכעת הדבר צריך עיון ועיין מ"ש בסימן ק"ה והנה אם נפל חלב לשומן כתב הט"ז דלא עביד לטעמא גם לו הוה לטעמא היא גופא דרבנן ועיין אות כ"ט:

לג

כל אחד. עש"ך וזה אפילו למאן דאמר איסורים אין מבטלין זה את זה מ"מ ליכא טעמא ועיין בל"י אות כ"ו העתיק דברי איסור והיתר אפילו סילק א' מהם והב' נשאר בתוכו שרי וראה כן בכה"ג שהעתיקה ולא יפה עשה וכבר כתבנו בט"ז שאינו כן וכ"כ הפר"ח באות ל"ב רק בגבינה ובשר וירקות יצויר זה הדין ואיסור והיתר אפשר לטעמיה אזיל בכלל כ"ג דבר חריף יבש באינו מינו לא שייך אם יבשלם יתן טעם כיון דהוא בטיל כ"ש טעמו ה"ה כאן מה שאין כן לדידן וראיה מדגים סימן ק"ו וק"ז ואו"ה גופא כלל כ"ו כתב כן. וא"כ ל"מ זית נבילה וזית חלב והוסר א' דאסור אלא אפילו זית דם וזית נבילה והוסר א' החלב ודם נתערב יפה אפ"ה עתה נ"ט וכאמור:

לד

וכן. עש"ך אם היה נ"ט ונפלו ב' זיתי איסור בב"א שרי אף לדידן ואם סילק א' אסור. ואם בזא"ז אסור לדידן דנ"נ ואם ס' זיתי היתר ונפלו ב' זיתי איסור בב"א וסילק א' שרי דיש ס' היתר וזה אמת ויציב. ואפילו זית איסור וזית ועוד ר"ל חלק ששים מזית נפל בב"א שרי ומ"ש הש"ך בזא"ז רבותא קאמר אפילו בזא"ז לא נ"נ מאחר דיש ששים היתר וכדאמרן עמ"ש באות י"ו שלפני זה:

לה

ונתערבו הקדירות בשוגג. אבל במזיד יתבאר דינו בצ"ט ש"ך ואף להמחבר באיסור דרבנן מותר להוסיף מ"מ האיסור משום חלב ועוד מיידי בצונן ולמ"ש הש"ך בפ"ז אות ט"ו בלא"ה לק"מ ולדידן אף איסור דרבנן אסור להוסיף:

ודע אם נאמר ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן א"כ להמחבר ספק איסור תורה מותר להוסיף ואיך כתב בס"ב בא"מ הוה ספק איסור תורה לוסיף עד ששים עתה כיון דלדידיה לית לי' חנ"נ ועוד חנ"נ בשאר איסורין דרבנן י"ל חשש איסור תורה אין מבטלין ודוקא עצים שנשרו דלית דררא דאורייתא ועוד דספק שיכול לברר ע"י טעימא מ"ה אסור כמ"ש בקונטרס הספיקות א"כ אין ראיה מהמחבר איך סובר ובצ"מ אבאר ספק איסור תורה אי מבטלין או לאו. ובק"י אבאר עוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.