ערך/שליחות

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי שליחות

בקנין

אם בעינן ממון המשלח לעשיית הקנין

בקנין כסף מבואר ברש"י קידושין (ז.) דבעי' לדין עבד כנעני, דמדין שליחות לא מהני בכסף השליח, והריטב"א (שם) פליג דמהני מדין שליחות אף בכסף השליח (כך משמע להדיא מדבריו עי' זכרון שמואל סימן מז אות א), ובקנין סודר יעוי' בקצה"ח בדעת הט"ז (סימן קכג סקי"ד) דמדין שליחות בעי' סודר המשלח כמו כסף, וסודר העדים מהני רק מדין עבד כנעני, והסמ"ע ס"ל דסודר העדים מהני מדין שליחות ומבואר דלא בעי' שיהיה של המשלח, ועי' זכרון שמואל (שם אות ב) שבי' דזה דווקא בקנין סודר דהוה ככל שליח למעשה קנין, משא"כ בחליפי שו"ב דעביד שיעבוד ככסף בעי' ממון המשלח דווקא.

מילי

בשו"ת מהרי"ט אלגזי (ח"א קכז) מבואר בכוונת הדין שאין שליחות על דיבור, ובנוב"י (תנינא יו"ד קמז) הקשה עליו מרש"י בגיטין (כט. וסו:) דאינו ענין לזה. אך יש מקום לזה מרש"י שם (עא: ד"ה דאמר) ור"ן כדבריו, וכן בחת"ס (סי' שכא) ומהר"י אסאד (או"ח יט ד"ה עוד נ"ל) שמעינן כהגדרה זו. ועי' רמב"ם (פי"ג מנדרים ה"ט) ויד אפרים (או"ח קצו) ומג"א (שם סק"ב). ועיין בנין שלמה ח"ב (או"ח כט) מה שביאר בזה, ושד"ח (כללים ה' סי' צג) ושו"ת מהר"ם שיק (או"ח קצד).

נכרי

בארעא דרבנן (ערך אין שליחות לעכו"ם) כתב דמרש"י (ב"מ עא) נראה דמדרבנן יש להם שליחות לחומרא, ולר"ת אין שליחות לעכו"ם כלל. ובהג"מ (פ"ה מלווה) כתב בשם רבו רבינו מאיר, דבכל התורה יש שליחות לעכו"ם. וציין לפר"ח במים חיים (פ"א מתרומות הי"א) ומחנה אפרים (שלוחין יד). ועיי"ש עוד מה הדין עכו"ם לעכו"ם.

ועיין מחנה אפרים (קנין מעות ס"ס טו) דהיכא דלא בעינן שליחות אפשר לקיים המצוה ע"י נכרי, ומביא מהרשב"א בתשובה (ח"א תקי"א, ובמיוחסות סי' קנא).

וכשהוא פועל של בעה"ב ולא שלוחו, ידועים דברי המחנה אפרים (שלוחין ושותפין סי' יא) לענין עשיית מעקה, דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב. ועיין בשד"ח (מערכת מ' כלל קלא ד"ה ובענין).

דינים פרטיים בשליחות נכרי

שריפת נותר ע"י נכרי אם מקיימים מצוה. יד דוד (פסחים פ"ג) דברי אברהם (סימן עד) אורח משפט (חו"מ דף צו:).

מיתת בי"ד ע"י נכרי. בשו"ת הרשב"א (ח"א שנז) כתב שבי"ד יכולים לצוות לגוי לזרוק פתילה לתוך פיו. ובקוב"ש ח"א (ביצה אות כה) כתב כן גם לענין שריפת בת כהן. וביאר הטעם דגוף המצוה היא תוצאת המעשה ולא המעשה עצמו.

טבילת כלים ע"י נכרי. בשו"ת הרשב"א (ח"א תקיא) כתב דנראין הדברים שמותר להטביל כלי ע"י גוי, ובהע' שם מציינים דכן פסקו הש"ך והט"ז ביו"ד (קכ סט"ו) אבל הב"ח (שם) לא הסכים.

מילה ע"י נכרי. עי' מהר"ח או"ז (סי' יא) ותוס' רי"ד (קידושין כט.).

נר שבת ע"י נכרי. עי' מג"א (רסג סקי"א) בשם מנהגי מהר"ש, ובמשנ"ב שם הביא דעות החולקים.

קבורה וביעור חמץ ע"י נכרי – בקוב"ש ח"א (ביצה אות כה) הוכיח מהא דקוברין מת ביו"ט ע"י נכרים ואין ממתינים עד הלילה, דהמצוה מתקיימת גם ע"י נכרי. וגבי ביעו"ח מוכיח מרש"י בפסחים (ר"פ כל שעה) דהמצוה מתקיימת ע"י נכרי. וביאר הטעם דגוף המצוה היא תוצאת המעשה ולא המעשה עצמו.

שריפת קדשים. בקוב"ש שם (אות כו) הסתפק אם גם בשריפת קדשים המצוה היא התוצאה שיתבערו הקדשים ונכרי כשר, או שהמצוה היא מעשה השריפה ונכרי פסול.

שליחות נכרי לדבר עבירה. עי' להלן בסמוך שליח נכרי לדבר עבירה.

משלח עומד ליד השליח

בכמה מצוות מצאנו חידוש בדיני שליחות, שעדיף שיעמוד המשלח ליד השליח:

קרבנות - "והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו" (תענית כז.).

מילה - "אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו" (שו"ע יו"ד רסה ט) ומקורו בראשונים כדלהלן.

נר חנוכה - אפשר להיות שליח להדלקת נ"ח, רק אם המשלח עומד שם ושומע הברכה לא בענין אחר (משנ"ב תרעה סק"ט). ומקור הדברים בב"ח (ס"ס תרעו) שהביא כן מהגה"ה שעל מנהגי מהר"א טירנא (חנוכה אות יח) שכ"כ בשם מהר"ח או"ז (סי' קכח). וכ"כ בחי' רבינו דוד (פסחים ז:) "אבל בבית חבירו שאין שם אדם אינו יכול לברך".

ביטול חמץ - כתב המהרי"ל (בדיקת חמץ ס"ז) שצריך לעמוד ליד השליח, והובא בדר"מ (תלד סק"ה) ומג"א (שם סק"ט).

ברור שיש להבין דין זה, הרי שלוחו כמותו בכל מקום אפילו הוא במזרח ושלוחו במערב, א"כ מה מוסיף כשעומד סמוך לשליח.

קרבנות - בגמ' הוא כסברא פשוטה בלא נתינת טעם, ורש"י שם הביא מהסיפרי דילפינן עמידה זו מ"תשמרו" האמור בקרבן התמיד שקרבן צריך שמירה. אכן הטור (יו"ד שם) כתב בשם בעל העיטור (ח"ב, נג סוף ע"א): "אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ולפיכך התקינו הנביאים שביניהם שיהא מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים להודיעם שהם שלוחים של כל ישראל". ובשבלי הלקט (מילה ד) כתב, שבקרבן עושים כן "להודיעם שהם שלוחים [של] כל ישראל". וכך הביא במטה משה (חלק שביעי, מילה יא). ומלשונות אלו נראה שעמידה זו היא מדיני שליחות. ואולם אם אין המקור לזה מ"תשמרו", שוב צ"ב למה צריך לעמוד אצל שלוחו. וגם מהלשון "להודיע" שהוא שלוחו, משמע קצת שאינו מעצם השליחות אלא רק "הודעה", וצ"ב טיבה ומהותה של הודעה זו.

מילה - ראשונים הנ"ל למדו כן מקרבנות, וצ"ב כנ"ל. ואולי אכן במילה וקרבנות יש דבר המייחד אותם משאר מצוות, שבשניהם יש לשליח חלק בעצם הקיום של המצוה ואינו שליח גרידא. דבקרבן רוב מצוותיו ע"י כהן ועל הבעלים מוטלת רק הבאתו, ובמילה אפשר שהמוהל מקיים מצות עצמו מדין מילת בי"ד, והוא שליח דאב רק לענין תוספת החיוב של האב. ולכך בב' מצוות אלו סוברים העיטור וסיעתו שיש הקפדה "להודיע שהוא שלוחו" ולא יטעה לכוין רק למצות עצמו, או שאכן כשמודיעו שהוא שלוחו אזי כל המצוה היא של אב ואין למוהל חלק בה כלל. וראה עוד בבצל החכמה ח"ו (סז סק"ט-י).

ומהר"ש קלוגר בספר החיים (סי' תרמא סוד"ה ולפ"ז, סוף ח"ב עמ' תתשפה) הוכיח כן ממש"כ השו"ע (תס ס"ב) דהרא"ש היה עומד ומזרז העוסקים במצת מצוה. [אך יל"ע אם מפני זה עשה כן הרא"ש, דזה לשון השו"ע שם "וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה"]. ומציינים שם גם לדבריו בס' נדרי זריזין (שו"ת לש"ס פ"ו סי' א').

קטן

למנ"ח (מצוה תקז) וקצוה"ח (קפח סק"ג) אין שליחות לקטן אף במידי דשייך בי', אכן המהרש"א (גיטין סה. ד"ה ופדו) כתב כן בדעת התוס' וכן נראה מדבריהם לעיל מינא דף סד, וכ"כ פנ"י (שם סד:). ועי' נתיבות המשפט (ר"ס קפב) ומחנה אפרים (שלוחין סי' יא) דלייחס מעשה למשלח מהני בקטן, ורק חלות לא שייך על ידו.

אין שליח לדבר עבירה

ערך מורחב – אין שליח לדבר עבירה

הטעם

לסמ"ע (קפב סק"ב, שמח סק"כ) ה"ט דיכול המשלח לומר סבור הייתי שלא ישמע לי. בדרו"ח להגרעק"א (ב"מ י:) כתב דהוי שליחות באיסור ואינו יכול להעשות שליח לזה. בקונט' השליחות להגר"ש שקאפ זצ"ל (סי' כד) כתב דעפ"י הסברא של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", אנו דנים דהשליח אדעתה דנפשיה עביד. וכ"כ בשיעורי הגר"ש רוזובסקי לגיטין (אות רכב). אמנם בחידושי הגרש"ש לב"מ (סימן יג) הקשה על זה, שבכל שליחות נאמר כן, דכיון שאינו חייב לשמוע בקול המשלח א"כ מה שהחליט לעשות כן הוא אדעתה דנפשיה. [ס' 'שומע ומשמיע' סי' לט אות כח]. ועי' שו"ת הגרעק"א (סי' קצד), ובהערות שבהצ' מכון המאור (ס"ק יט) מ"מ בנידון זה.

שליח נכרי לדבר עבירה

משנה למלך כתב דבנכרי לכו"ע יש שליח לדבר עבירה, ובמלוא הרועים עמד על דבריו.

חזקה שליח עשה שליחותו

עירובין לא: לב. מחלוקת רב נחמן ורב ששת, לר"נ לא אמרינן כן בשל תורה, ולר"ש אמרינן גם בשל תורה, ובתוס' שם שלהלכה נחלקו הראשונים. ובשו"ע (יו"ד שלא לד) פסק דלא אמרינן לחזקה זו בשל תורה, והרמ"א כתב בשם י"א דאמרינן חזקתו תרום, ובמשנ"ב (תט סק"ג) הביא ב' השיטות. וראה באלף לך שלמה (סי' שפג) ובנין שלמה (ח"א נח) ואחיעזר (ח"ג עג) לענין חזקה זו במשלוח מנות. ובשושנת העמקים (כלל כב) דאף לר"נ דלא אמרינן חזקה כ"ז הוא מדרבנן.

במשנה למלך (בכורות ד א) כתב דאם השליח הציע מעצמו לעשות השליחות - אמרינן חזקה עשה שליחותו אפילו לקולא, והוכיח כן מירושלמי ורמב"ם. ובמחנה אפרים (שלוחין סי' כא) צידד עוד, דבהבטחה ג"כ איכא לחזקה.

בי"ד – חזקה עושין שליחותן – עירובין לב.

שלוחי בי"ד – לדרישה (חו"מ יא) לא אמרינן לגבם חזקה עשו שליחותם, וכן הוכיח באפיקי ים (ח"ב ז' בהג"ה). אבל לתומים (חו"מ שם סק"ט) שלוחי בי"ד הוו כבי"ד.

שליח לדבר מצוה

הפלתי (יו"ד סימן כח סק"ג) כתב שפשוט שהמקיים מצוה ע"י שליח מקבל שכר מצוה. ובשו"ת בית אפרים (חו"מ סימן לז) חלק וכתב שהשליח מקבל השכר ולא המשלח.

אומדנא במינוי שליחות

עי' חדש על ה(מ)דף (גיטין סה).

שליחות כח ושליחות מעשה

עי' חדש על ה(מ)דף (קידושין כג).

מעבר לתחילת הדף