ערך/אין שליח לדבר עבירה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי אין שליח לדבר עבירה

בשוגג

תוספות בקידושין (מב: ד"ה אמאי) ובבא קמא (עט. ד"ה נתנו) כנקטו שאין שליח לדבר עבירה במקום שהשליח שוגג.

וטעמם, לפי שטעם הדין שאין שליח לדבר עבירה, מפורש בגמרא (קידושין שם) דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, וטעם זה אינו שייך במקום שהשליח שוגג.

מאידך, דעת הריטב"א בקידושין (שם ד"ה שאני) ובבא מציעא (י: ד"ה ומכאן) והנמוק"י (ב"ק כט. מדפה"ר ד"ה ומת) שאף במקום שהשליח שוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכן דעת הש"ך (חו"מ סימן שמח סק"ו).

ובטעם הדבר כתב הריטב"א (קידושין וב"מ) שאף שמפורש בגמרא שטעם הדין שאין שליח לדבר עבירה, משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אך אין זו סברא בעלמא אלא גזירת הכתוב היא ולא חילק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד.

ובקידושין הוסיף עוד שאף בשוגג שייך לומר שאם היה יודע השליח שאיסור יש בדבר לא היה נעשה שליח והוה ליה שליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה מעצמו בשוגג.

ראיות לנדון זה

א] הריטב"א בבבא מציעא (י:) הוכיח כן מסוגית הגמרא שם.

ב] הנמוקי יוסף (ב"ק כט. מדפה"ר ד"ה ומת) הקשה דבגמ' ב"מ (י:) אמרינן דאי חצר משום שליחות איתרבאי האיך מהני בגניבה הא אין שליח לדבר עבירה, ולכאו' הרי חצר לא גרע משוגג שאינה יודעת כלום. ועיין בים של שלמה בב"ק (שם)^{[השלם מקור]} שתירץ שזה גופא תירוץ הגמ' שם. [ובפשוטו זה כוונת התוס' בב"ק (עט. ד"ה נתנו) דכתבו דמבואר בגמ' דבין למ"ד משום דלאו בר חיובא ובין למ"ד משום דאי בעי' עביד], ובש"ך (חו"מ סימן שמח סק"ו) הצדיק דברי הנמוק"י, דמאי דמשני בגמ' לאו בר חיובא משמע דהגברא לאו בר חיובא, והרי בשוגג הגברא שפיר בר חיובא וכו'.

ג] הנמוק"י (שם) הביא ראיה מסוגיית הגמרא בקידושין (מג.) גבי יואב דהתם לכאורה היה בשוגג, וביש"ש^{[השלם מקור]} השיג עליו דברים חריפים דבודאי היה במזיד, ובש"ך (חו"מ סימן שמח סק"ו) הצדיק דברי הנמוק"י.

ד] הקצוה"ח (סימן שמח) הקשה על דעת התוס' מהא דאמרינן בהמניח^{[השלם מקור]} דאם שליח בי"ד הוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה, ולכאורה להתוס' אמאי גולה הא הוי שליח של בי"ד דהרי היכא דהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה. ועי' בנתיבות המשפט (שם) שתירץ ע"פ דעת הש"ך דס"ל דאף היכא דאיתרבי שליח לדבר עבירה היינו רק לחייב המשלח אבל השליח ודאי חייב. [וצ"ע גדול דהרי התם איכא להך סברא דדברי הרב וכמוש"כ הש"ך שם, אבל הכא כ' התוס' דאין כלל את הסברא והוי כמו כל שליחות] ובס' פרי יצחק ח"ב סי' סו כ' ליישב דבי"ד אינם יכולים להתחייב דהוי כמו הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות עיי"ש, והביא בשם רבו הגר"י סאלנטע'ר ליישב דההכאה אינה כלל דין על בי"ד, והשליח בי"ד אינו כלל שלוחו של בי"ד, [ורה"י בשיעו"כ הוסיף להביא בזה בשם הגר"י מסלנט, דכ' שופטים ושוטרים, ולכאו' מדוע בעי' מינוי של שוטרים הרי זה דין של בי"ד ואם ירצו יקחו שוטרים ואם לאו יכו בעצמם, ומוכרח דאי"ז כלל דין על בי"ד], ובשיעו"כ רה"י אמר ליישב טענה זו, ועי' בשי' הגרש"ר.

ה] בנודב"י [קמא עח] הקשה ע"ד התוס' מהא דאמר רבא להלן [מג א] מודה שמאי באומר לחבירו צא ובעול את הערוה, ואמאי קאמר לשיטת שמאי, ולא לדידן היכא דהשליח שוגג, ובאמת בנתיה"מ סי' שמח נקט דבמיתה אף בשוגג אין שלדב"ע, ובפרי יצחק ח"ב סי' סו' תי' עפי"ז קושי' הנודב"י הנ"ל.

ו] הנודב"י [קמא עה] הקשה משמאי הזקן דס"ל דצא והרוג את הנפש המשלח חייב, ולכאו' הא הוי התראת ספק דהרי המשלח אינו יודע אם השליח יקיים דבריו, אלא בע"כ דמיירי בשוגג, ונמצא מבו דרק לשמאי בכה"ג איכא שליח לדב"ע, ועי' בפרי יצחק שם דהאריך להוכיח דל"ח כה"ג התראת ספק וממילא ליכא ראיה.

ז] ע"ע בנוב"י עח דהקשה מהא דאמרי' בגמ' דלא משכח"ל בור של ב' שותפין ואמרי' דבשליח לא מהני דאשלדב"ע, וצ"ע אמאי לא מוקמי' דאיירי היכא דהשליח שוגג דבהא יש שליח לדב"ע.

ח] עי' בקצוה"ח סי' שמח סק"ד דדקדק מרש"י להלן ד"נ דפליג על תוס' גבי נזכר בעה"ב, ועיי"ש דתמה על תוס' האיך יפרש הדין של נזכר בעה"ב דקתני דבעה"ב מעל אע"פ דהשליח הי בשוגג, ותי' עפי"ד רש"י חגיגה ד"י ע"ב דאנן סהדי דבטלי' לשליחותי' עיי"ש.

כששלחו למעשה סתם ועשאו באיסור

הרמב"ם (הלכות גניבה)^{[השלם מקור]} כתב דבשלחו לטבוח וטבח בשבת לא אמרי' אשלד"ע, ועי' זכרון שמואל (סימן מז אות ג) דמשום הכי כתב השו"ע (סימן קצה סעיף יא) דקנין סודר בשבת אף דאסור מה שקנה קנה, והלא נהגו דהעדים נותנין הסודר, ובי' דמהני מדין זכייה דהוה כשלחו סתם ולא לשבת דווקא.

בשליחות כח ועשה המעשה באיסור

עי' זכרון שמואל (סימן מז אות ג) דבשלחו לקנין דגדר השליחות נתינת כח ועשאו בשבת, דל"א אשלד"ע דאין שייכות בין המעשה האסור לשליחות כח, ומשום הכי כתב השו"ע (קצ"ה י"א) דקנה בקנין סודר בשבת אף דאסור ונהגו שהעדים נותנין הסודר ואשלד"ע.

באיסור הבא על ידי עצמו

בספר זרעו של אברהם (סנהדרין פג:) חקר האם אומרים אין שליח לדבר עבירה דוקא באיסור הבא מאליו או אפילו באיסור הבא על ידי עצמו.

באיסור דרבנן

המהרי"ט (ח"א סימן קטז) הסתפק האם נאמר דין זה שאין שליח לדבר עבירה אף באיסור דרבנן כיון דסוף סוף הרי זה דבר עבירה ושייכת הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים או שכיון שמן התורה אין זו עבירה וחשוב שליח ממילא יש שליח לדבר עבירה בכהאי גוונא.

בארעא דרבנן (אות ו) נקט שכיון שמן התורה חשיב שליח תו לא אתי איסור דרבנן ופיק ליה מדין שליח, עי"ש מה שהוכיח לזה.

בין גוי לחבירו

ארעא דרבנן (אות ו) כתב שנראה מדברי בעל תרומת הדשן (ח"א סימן רצט) שהסתפק בזה שאפשר גם גוי לגוי אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכתב עוד שמדברי המהרי"ט (חו"מ סימן ק) משמע שאכן גם גוי בגוי אמרינן אין שליח לדבר עבירה, שכתב שם שאף אם היה בעלם מקלל לא היה מתחייב על כך בלק כיון שאין שליח לדבר עבירה.

וע"ע מנחת עני (לר"ד זינצהיים, ע' אין שליח לדבר עבירה).

ראו גם

*שליחות#אין שליח לדבר עבירה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף