ערך/כלי ראשון וכלי שני

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי כלי ראשון וכלי שני

כלי ראשון הוא כלי שבושל באמצעותו; כלי שני הוא כלי שעורה לתוכו מכלי ראשון. בישול בכלי שני אינו נחשב לבישול לפי ההלכה, בעוד לבישול בכלי ראשון יש בדרך כלל דין בישול לגבי הלכות בשר בחלב, בישול בשבת ועוד.

מקור

חילוק בין כלי לראשון לכלי שני נזכר לראשונה במשנה (שבת פ"ג מ"ה). שם מבואר החילוק בין כלי ראשון לכלי שני לדעת חכמים, שכלי ראשון מבשל אף אם הוסר מהאש, אך לאחר התבשיל ניצוק לכלי נוסף הוא מאבד מכח בישולו. לעומת זאת לדעת רבי יהודה, גם לכלי ראשון אין כח לבשל לאחר שהוסר מהאש, להוציא מקרה שבו התבשיל מכיל חומץ וציר - מאכלים שמזרזים את תהליך הבישול. לדעת תוספות (שבת מב:) רק בתבשיל אוסר רבי יהודה, משום שהתבלין מצריך בישול יותר משאר המאכלים.

ובפרק כירה (לט ב) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול בכלי שני ותן. ופירש רש"י, טול, מן המים, בכלי שני, שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל. ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני.

כלי ראשון שהוסר מהאש

להלכה, כלי ראשון מבשל אף אם הוסר מהאש (רמב"ם/שבת/כב#ו). לדעת הר"ן (פסחים ל:) ומהר"ם חלוואה (שם) והמאירי בשם מקצת מגדולי הדורות (מאירי/עבודה זרה/עו/ב) חיובו הוא מדאורייתא, וכן דעת הגר"א. והרמב"ן (ע"ז עד:) וכן הר"ן שבת מב: ד"ה אבל נותן, כתב על פי הירושלמי"איזהו בישול ברור כל שהאור מהלך תחתיו" (מעשרות א ד) דרק בישול על האש עצמה הוא דאורייתא, ובכלי שהוסר מהאש לא הוי בישול אלא מדרבנן, וכן פסק הפרי חדש (יו"ד ס"ח סקי"ח). אמנם הר"ן לעיל כתב דהבבלי פליג על הירושלמי בהא.

אמנם הרמב"ן נקט דהבבלי מודה לירושלמי, דאין בישול גמור, רק באור מהלך תחתיו, וכ"ר הרחקה דרבנן. ועי' בחידושי רבינו דוד פסחים ל: ד"ה ואי"ז מכוון, בביאו"ד, דכ"ר שאינו על האש, אינו מבשל בפועל, כיון שאינו שוהה בחומו [של הכ"ר] שיעור זמן הנצרך לבישול, ולפי"ז לכאו' לפי"ז קולייס וקלי הבישול שמתבשלים בזמן קצר, יתכן דהוי מה"ת לירושלמי.

והגר"א כתב דגם לדעת הירושלמי הוי דאורייתא, ו"כל שהאור מהלך תחתיו" הינו שהאור היה מהלך תחתיו, ואף אם הוסר מהאש.

והפמ"ג יו"ד סי' ס"ח משב"ז סק"ט דין הב'כ' דמסוגיא שבת לט. מוכח דלא כהירו', דגזרו על תולדות חמה אטו תולדות האור, ול"א דהוי גזירה לגזירה. ועי' צל"ח לעיל ל"ח: ד"ה אמר.

בדעת הרמב"ם נחלקו אחרונים: האגלי טל (האופה כג) דייק מדבריו (שם) שדעתו שאיסורו הוא דרבנן בלבד, שהרמב"ם כתב בלשון "איסור". ולדעת השביתת השבת בדעתו (פתיחה למבשל ז') אסור מדאורייתא.

בשר בקר

בשרא דתורא (בשר בקר), מבואר בגמרא שאינו מתבשל אלא על האש ממש, אבל אם הורד הכלי מהאש הבשר לא מתבשל אפילו שהוא עדיין כלי ראשון. עם זאת, כתב הראש שהרוטב של הבשר מתבשל אף כשאינו על האש, ולכן אסור לבשלו.

כלי ראשון שרוקן

מהרשב"א (מב:) משמע שגם כ"ר שרוקן נשאר דינו ככ"ר, אבל מהט"ז (יו"ד צ"ב ס"ק ל)משמע שדינו ככ"ש, ועיין באג"ט האופה כ"ט.

טעם החילוק בין כ"ר לכ"ש

בתוספות (שם) הקשו שאין החילוק בין כ"ר לכ"ש אלא בין יס"ב לאין היס"ב, ותירצו שבכ"ש אין המאכל מתבשל כי דפנות הכלי קרות, וע"כ הולך ומתקרר. וכ"כ האיסור והיתר (סימן לב).

טעם נוסף מבואר באור שמח (שבת פ"ט ה"ב) שכלי שני הוא כתולדת תולדת האש, ובישול בחום כזה נחשב כבישול בחום טבעי ולא באש, וכעין חמי טבריה.

קלי הבישול בכלי שני

אסור ליתן בתוך מים חמים הנמצאים בכלי שני דברים רכים וקלי הבישול, כגון ביצה חיה, וכדומה, כל זמן שהמים חמים בחום שהיד סולדת בהם, מאחר שדברים אלו נוחים להתבשל אפילו בכלי שני שהיד סולדת בהן.

ולכן יש להחמיר שלא ליתן עלי תה לתוך כוס מים חמים שהיד סולדת בהם, אפילו שהוא כלי שני, דיש אומרים שעלי התה חשיבי כקלי הבישול, וכמבואר לעיל. ואם עבר ונתן דברים שהם קלי הבישול בכלי שני, יש אומרים שחייב חטאת, ויש אומרים דפטור אבל אסור, ויש שכתבו לאסור משום שיש לחוש שיש בזה איסור תורה.

נתינת מים לכלי שני

בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף יג) כ': מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים בכלי שני שיש בו מים. ומקורו מהמשנה שבת מב. ומבואר, שמים אינם מתבשלים בכלי שני אפילו אם היד סולדת בהם. והוא הדין שמותר ליתן שם חלב, דהשלחן ערוך איירי בכל המשקין.

בישול בכלי שני – אם אסור משום מיחזי כמבשל

בדין דבר שאינו מבושל אם מותר או אסור לשרותו בחמין בשבת בכלי שני, נחלקו ב' תירוצי התוס' בשבת לט. ד"ה כל שבא, דלתי' א' כ' בשם ר"י שאסור לשרותו בחמין שבכלי שני מדרבנן משום דמיחזי כמבשל, ובא"נ סוברים התוס' דמותר לשרותו בכלי שני. ובמג"א כתב, שדבר שלא נתבשל אסור לשרותו בחמין בשבת "אפילו בכלי שני", משום דמיחזי כמבשלן.

קישורים חיצוניים

הערך "כלי ראשון וכלי שני", באתר המכלול

מעבר לתחילת הדף