ערוך לנר/ראש השנה/לג/א
בגמרא אמר רבי אלעזר ואפילו בשבת. התוספות וכן הר"ן והריטב"א מפרשים דאיירי בר"ה שחל להיות בשבת אבל הרמב"ם ה' שופר (פ"ב) כתב התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותם מלתקוע בשבת שאינה יו"ט של ר"ה ומותר לגדול שיתעסק עמהם כדי ללמדן ביו"ט בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות עכ"ל. וכתב הרב המגיד וכתב רבינו בשבת שאינה יו"ט של ר"ה לפי שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותו שלא יאמרו שתוקעין ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכן נראה מהירושלמי עכ"ל ה"ה. וזה תימא דאדרבה בירושלמי כתוב איפכא כמו שכתבו הר"ן והריטב"א שהביאו ראיה מן הירושלמי דאיירי בר"ה שחל להיות בשבת וכן העיר על זה היום תרועה. והנה בריטב"א כשהביא הירושלמי לראיה לפירושו כתב והמפרש אותו בשבת הסמוכה ליו"ט טועה הוא ולישנא דמתעסקין עמהם משמע דביו"ט שמותר בתקיעת שופר לגדולים איירי עכ"ל ולפ"ז י"ל דהרמב"ם מפרש הירושלמי כהמפרש שהביאו הריטב"א אבל אכתי אין ישוב בזה למה שכתב ה"ה שיש ראיה מירושלמי לפירושו שביו"ט הסמוך לשבת איירי והנלענ"ד דז"ל הירושלמי א"ר אלעזר מתניתא ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין מלתקוע בשבת אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט עכ"ל והלשון קשה והמפרש כבר הגיה בדרך רחוק ולענ"ד א"צ רק הגהה קטנה דתיבת מתלמדין צ"ל מעכבין והכי פירש הירושלמי דמתניתן ודאי ביו"ט איירי כמו שכתב גם הריטב"א ועל מה דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דהיינו ביו"ט דייקינן הא בשבת מעכבין כמו שדייק גם בגמרא שלנו והיינו בשבת שהוא יו"ט לזה מפרש ר' אלעזר ביו"ט שחל להיות בשבת דבזה מעכבין ועל זה תני כן פי' תניא נמי הכי מעכבין מלתקוע בשבת פי' בשבת שהוא יו"ט ואין מעכבין התינוקות לתקוע ביו"ט כן יש לפרש הירושלמי וכיון דבגמרא דילן מקשה מדיוקא דמתניתן אברייתא ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בלא הגיע לחינוך והרמב"ם פירש כפי' בתרא של הרי"ף שהביאו גם התוס' דלא הגיע לחינוך קיל מהגיע לחינוך והך שבת מפרש בסמוך ליו"ט דדוחק לו לפרש דאיירי במקום שיש בו ב"ד ובפני ב"ד שתוקעין בשבת כנראה גם מהתוס' שלא רצו לפרש כן ממה שהקשו והלא אין מצות יום בשופר לכן פסק הרמב"ם א"ש עפ"י גמרא דילן וירושלמי:
שם בתוס' ד"ה הא ר"י. הלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו. הפ"י הקשה על שיטת ר"ת דמה בכך דבעלמא הלכה כרבי יוסי נגד ר' יהודה דנימוקו עמו הרי הכי סתם מתניתן כר' יהודה ועוד הקשה על מה דהביא ר"ת ראיה ממיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ומאשת יונה שעלתה לרגל הרי התוס' בערובין כתבו דבפסיקתא איתא דמיחו בידן חכמים. ועוד הקשה על מה שהביא ראיה מפרק אין דורשין שהרי אדרבה משם ראיה להיפוך דמסקינן דאמרו להו אקפו ידייכו וא"כ משמע להדיא שלא היו סומכות כלל ע"ש ולענ"ד ל"ק מידי. שמה שהקשה מסתם מתניתן דהכא הרי כתב הרשב"א שאין זה נחשב סתם מתניתן כיון דלא אתי אלא מדיוקא והפ"י בעצמו הביא דברי הרשב"א שם ומה שהקשה מפסיקתא תמהני שהרי בגמרא בערובין שם מייתי ברייתא דלמיכל בת שאול ולאשת יונה לא מיחו בידן חכמים ומי שבקינן סתמא דברייתא דמייתי בגמרא דילן בלי שום חולק וניחוש למה שכתוב בפסיקתא בשם חד מ"ד ומה שהקשה דהרי אמרו לנשים אקפו ידייכו אלמא דלא התירו לנשים לסמוך מתורץ ג"כ ע"פ מה שכתבו התוס' בערובין שם ד"ה מיכל דלמ"ד דלא הוי רשות לנשים אפילו סמיכה בהקפת יד אסור דמיחזי כעבודה בקדשים וכמו שכתב גם הרא"ש כאן בשם ראבי"ה ע"ש:
שם בא"ד מדכתיב את ה' אלהיך תירא. כתב המהרש"א לאו מהאי קרא מייתינן ליה התם אלא מדכתיב ליראה את ה' ואת ה' אלהיך תירא דדרשינן לרבות ת"ח עכ"ד ותמהתי שהרי בפירוש אמרינן בתמורה (דף ב') והכתיב את ה' אלהיך תירא האי אזהרת עשה הוא ע"ש הרי מפורש דאזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה אתי מאת ה' אלהיך תירא כדברי התוס' שוב מצאתי קושיא זו בברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד ומה דדרשינן בפסחים (דף כ"ב) לרבות ת"ח זה אתי מרבויא דאת כדאמרינן שם שדרש כל אתין שבתורה:
שם ד"ה תניא והלא אין מצות היום בשופר. קושיא זו מתורצת עפ"י מה שכתבו הבעל המאור והר"ן דאיירי באותן מקומות שיש שם ב"ד שתוקעין שם בשבת לאחר החורבן:
שם בא"ד לא ספינן ליה בידים. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל ביבמות שם:
שם ע"כ בגמרא תקיעה דכולהו בבי. אכתי צריך טעם למה נקט תקיעה לשון יחיד ותרועות לשון רבים לכן מדויק יותר גרסת המשנה במשניות שכתוב שם תקיעות לשון רבים:
שם חד בבא ותו לא. הרמב"ם בחבורו כתב דשיעור תקיעה כחצי תרועה משום דמפרש תקיעה דכולהו בבי דהיינו השש תקיעות הם כשלש תרועות וכמו שכתב הר"ן בשמו ולפ"ז פליגי מתניתן וברייתא דלמתניתן שיעור תקיעה כחצי תרועה ולתנא ברא שיעור תקיעה כתרועה שלמה אכן לפ"ז צ"ע מה דאמר אביי לקמן בהא ודאי פליגי ופירש רש"י אע"ג דאוקימתא ברישא לא פליגי אבל בסיפא ודאי פליגי והיינו רש"י לשיטתו דלפירושו לא פליגי ברישא אבל לפי' הרמב"ם דברישא ג"כ פליגי איך שייך הלשון בהא ודאי פליגי:
שם בתוס' ד"ה שיעור. וצריך ליזהר בשברים. במהרש"א הקשה דלמה לא יאריך בשבר הרי אם תרועה שברים הוא א"כ אין שבר אחד כתקיעה ועיין מה שתירץ. וביום תרועה כתב שאי אפשר לומר כתירוצו וגם בהגהת אשרי הקשה על הרא"ש כן אבל לענ"ד כוונת התוס' והרא"ש כמו שכתב הריטב"א קושיא זו בזה הלשון ואיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן עכ"ל והוא קרוב למה שתירץ הב"י על קושיא זו בסי' תק"ץ ע"ש:
שם בא"ד. אי אפשר לומר כן. לענ"ד יש ראיה לפי' רש"י ממה דתנן במנחות (פ"ג) שני סדרים מעכבים זה את זה שני בזיכים מעכבים זא"ז הסדרים והבזיכים מעכבים זה את זה הרי דהיכי דקאי על א' קתני זה לחוד וזה לחוד הכי נמי הוי צריך למתני הברכות מעכבות זו את זו התקיעות מעכבות זא"ז ומדקתני התקיעות והברכות מעכבין זא"ז דומיא דהסדרים והבזיכין מעכבין זא"ז וכפי' רש"י ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ל"ד) ביישוב קושיית התוס':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |