אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/לג

יום חמישי ז כסלו תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף לג

השתמשות במי רגלים לתיקון שופר וקטורת

איסור נתינת מי רגלים לתוך שופר 'מפני הכבוד'

שנינו במשנה (ר"ה לב:): שופר של ראש השנה... אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. ובגמרא (לג.): מים או יין - אין, מי רגלים - לא. מתניתין מני, אבא שאול היא. דתניא, אבא שאול אומר מים או יין מותר, כדי לצחצחו. מי רגלים אסור, מפני הכבוד.

וביאור הטעם המובא בגמרא - "מפני הכבוד" - אנו למדים מתוך פסק הרמב"ם (שופר פ"א ה"ד): ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב, כדי לצחצחו. ולא יתן לתוכו מי רגלים, לעולם, מפני הכבוד - שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ובשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סימן תקפו אות ו) כתב שמצא בשיטה כתב יד לתלמיד הרשב"א שהביא פירוש נוסף ש'מפני הכבוד' היינו מפני כבודו של תוקע.

תמיהת הבני חיי מאיסור נתינת סממני הקטורת למי רגלים שאסור רק במקדש

בספר בני חיי לרבי חיים אלגאזי תמה על המבואר בסוגייתנו, מדברי הגמרא במסכת כריתות (ו.), דברים הנאמרים בכל יום בפרשת הקטורת: יין קפריסין, ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש. ומוסיפה הגמרא ואומרת: מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא דאמר, "קודש היא קודש תהיה לכם" - כל מעשיה לא יהו אלא בקודש. ופירש רש"י (ד"ה מסייע): מדלא מפריש ליה לברא בשעת שריית סמנים ויתנו בה מי רגלים, מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקודש, בעזרה, ע"כ. דהיינו שראיית הגמרא לדברי ריב"ח היא מכך שאינו מוציא את הסממנים אל מחוץ לעזרה ונותן בהם מי רגלים. הרי מבואר להדיא בגמרא שלולי החסרון בהכנסת מי רגלים למקדש לא היה כלל חסרון במה שמניח הסממנים במי רגלים, וצ"ב במה שונה הדבר מדין שופר שמבואר בסוגייתנו שאסור ליתן בו מי רגלים לצחצחו.

וביותר, שהרי בשונה מגירסת הגמרא בכריתות כפי שהיא לפנינו, כבר כתב השיטה מקובצת שיש גורסים: אלא שאין מכניסים מי רגלים בעזרה מפני הכבוד. וכך יש נוסחאות גם בפרשת הקטורת הנאמרת בכל יום. הרי שהגמרא שם נקטה אף היא כלשון הגמרא דידן "מפני הכבוד", ואעפ"כ לא ניחא לה לומר שיש חסרון בעצם הנחת הסממנים במי רגלים, אלא רק מפני כבוד המקדש בהכנסת המי רגלים לעזרה.

הבני חיי, מציע יישוב, על פי המבואר בגמרא לענין תקיעה בקרן של פרה, שלדעת עולא טעם שיטתם של חכמים האוסרים לתקוע בקרן של פרה, הוא משום ש'אין קטיגור נעשה סניגור' ואין ראוי לתקוע בקרן של פרה שמזכירה את חטא העגל. ומבואר בגמרא שאף שאין קפידא בכך אלא 'בפנים' ולא 'בחוץ', מכל מקום שופר "כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי". ואם כן, מציע הבני חיי, יתכן שמשום כך יש לאסור צחצוחו במי רגלים, כיון שכל צחצוח של שופר במי רגלים הרי הוא שווה להכנסת מי רגלים לעזרה. אלא שדוחה הבני חיי בפשיטות, שבשעת נתינת המי רגלים הרי מחזיקו בחוץ ורק בעת תקיעת שופר אז עולה לזכרון וחשיב כבפנים, וממילא אין מקום להשוות המידות ולאסור צחצוח מי רגלים בשופר מחמת הסברא המבוארת בגמרא שם ש"אין מכניסים מי רגלים למקדש".

האם 'מי רגלים' ממש, שם של עשב או מי מעיין ששמו רגלים

והנה בגמרא שם נחלקו המפרשים בביאור 'מי רגלים' הראויים לתיקון הקטורת. בשיטה מקובצת הביא מתוספות שיש מפרשים מי רגלים ממש, שגנאי להכניסם בעזרה. ויש מפרשים שהוא עשב שכך שמו, ומפני ששמו מגונה לא היו מכניסים אותה לעזרה. ובכל בו (סימן לח) הביא פירוש נוסף, ש'רגלים' הוא שמו של מעיין, שמימיו - 'מי רגלים' - מועילים לתיקון הסממנים.

על פי זה כתב הבני חיי, שלמאן דאמר שמי רגלים האמורים בכריתות היינו מי מעיין ששמו כך, אם כן יש לומר שמי רגלים ממש אסור בלאו הכי לתת בדבר מצוה, כמבואר בסוגייתנו לגבי שופר. ואילו מה שבגמרא בכריתות מבואר שכל האיסור הוא משום שאין מכניסים 'מי רגלים' למקדש - אין הכוונה למי רגלים ממש אלא למי אותו מעיין.

והנה בשיירי כנסת הגדולה (שם) הביא אף הוא דעת המפרש שמי רגלים אינם מי רגלים ממש אלא מי מעיין ששמו 'רגלים' ומימיו הם 'מי רגלים'. ולדבריו מבואר היטב הבני חיי שכיון שאין הם מי רגלים אלא רק מי מעיין ששמם כך ממילא אסור רק להכניסם למקדש. וכן יש לומר למאן דאמר שהוא עשב שרק שמו מגונה, שזה אינו גנאי אלא בהכנסה למקדש, משא"כ מי רגלים ממש - הם גנאי אף בחוץ ולכן אין ליתנם בשופר.

אמנם בברכי יוסף (או"ח סימן קלב סק"ח) ביאר בדעת הסוברים ש'מי רגלים' הם מי מעיין, שמים אלו היו דומים בטבעם למי רגלים, וריחם הרע היה נודף, ולכן כונו בשם זה. אך גם לפי זה עדיין יש מקום לחלק כסברת הבני חיי, בין מי רגלים ממש למי מעיין שטבעם דומה למי רגלים. ובעיקר ביאור הברכי יוסף, יש להעיר שהרי בדברי הכלבו מפורש ששם המעיין 'רגלים' ואם כן מימיו כונו 'מי רגלים' מצד היותם מי אותו מעיין, ומה כינוי נתווסף להם בשל היות ריחם הרע נודף. ולומר שהמעיין כונה 'רגלים' כדי שיהיה כינוי מימיו 'מי רגלים', זה דחוק. אמנם הברכי יוסף הביא ביאור זה בשם הארחות חיים וכתב וז"ל: וי"א מעיין ששמו מי רגלים ומימיו עזין מאד וריחן רע. עכ"ל. הרי משמע מדבריו שבאמת אין כוונתו כביאור הכלבו, ששם המעיין 'רגלים' ומימיו 'מי רגלים', אלא שמחמת ריחם העז של מי אותו מעיין כינוהו 'מי רגלים', ולפי זה לא קשה מידי.

ראית הבאר שבע מדברי הירושלמי ודחיית הברכי יוסף

ולהשלמת הענין נוסיף שהברכי יוסף בא ליישב בדבריו אלו את תמיהת הבאר שבע (כריתות שם) על פירוש הכלבו, וזה לשונו שם: ואני אומר, אלו המפרשים ירדו אל מעין שלא היה ולא נברא, לשאוב מים חיים, והעלו בידם מי רגלים. וחלילה וחס לפרש כן, כי שיבוש גדול וטעות גמור הוא, אם מכח סברא אם מכח גמרא. והוא מאריך לבאר את ראיותיו מסברא ומגמרא. ובסוף דבריו כתב: ולמי שרוצה לעקש ולומר, לעולם אימא לך דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת לא איירי במי רגלים ממש אלא מעין אחד ששמו מי רגלים... אביא לו ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה בשום פנים, דמי רגלים דהוא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש. מדברי הירושלמי (יומא פ"ד ה"ה) דקאמר, והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. ומדקאמר 'אלא שאין מכניסין ריח רע' אלמא דמי רגלים ממש קאמר... לכן אומר אני כל המפרש בענין אחר טועה הוא ומהפך דברי אלוקים חיים, ע"כ לשון הבאר שבע.

אמנם לפי מה שביאר הברכי יוסף שכונו מים אלו בשם 'מי רגלים' בשל טבעם הדומה למי רגלים וריחם העז, ממילא סרה כל טענת הבאר שבע מדברי הירושלמי. שהרי טעם ריחוקם מן המקדש לא היה רק בשל שמם, אלא אדרבה שמם מורה לנו שטבעם דומה למי רגלים שיש להרחיקם מהמקדש מפני ריחם הרע.

הערת ה'יד דוד' על יישוב ה'בני חיי' לאור דברי ה'שיירי כנסת הגדולה'

אלא שעל עיקר ביאור הבני חיי לפי דעת הסוברים שמי רגלים היינו מי מעיין שכך שמו, העיר רבי דוד זינצהיים [שהיום יום השנה לפטירתו], מדברי השיירי כנסת הגדולה (שם) שם הציע תחילה שאפילו למאן דמפרש לענין פיטום הקטורת שמי רגלים היינו מי מעיין, מכל מקום לענין שופר כוונת הגמרא למי רגלים ממש, וכדברי הבני חיי. אך שוב הוסיף השיירי כנה"ג שאפשר לומר עוד שאף לענין שופר הכוונה היא למי אותו מעיין. ולפי זה העיר ה'יד דוד' שתחזור קושיית הבני חיי למקומה, שהרי כל יישובו היה בחילוק סוגיית הגמרא דשופר מסוגיית הגמרא דקטורת, שלגבי שופר עסקינן במי רגלים ממש, ובקטורת במי מעיין. ואילו לדברי השיירי כנה"ג נמצא ששתי הסוגיות תלויות זו בזו, ואם שם איירי במי מעין הוא הדין לגבי שופר איירי במי מעין.

אמנם המעיין בדברי השיירי כנה"ג שם ימצא שכבר יישב בתוך דבריו את הקושיה, וזה לשונו: אי נמי אף בכאן [- בשופר] אין מכניסין מאותו מעיין בקהל, שהוא מקדש מעט, מפני הכבוד שלא להזכיר מי רגלים, ע"כ. הרי שהן אמנם שביאר השכנה"ג שמי רגלים דשופר היינו מי מעיין ששמו רגלים, אך גם הוסיף וביאר שאף כוונת הגמרא בסוגייתנו 'מפני הכבוד', דומה ל'מפני הכבוד' המבואר לגבי קטורת ובתרוויהו החשש הוא רק ב'מקדש' או ב'מקדש מעט', וצ"ב.

ובעיקר הקושיא, כתב היד דוד ליישב ע"פ מה שיש לבאר בטעם האיסור להטיל מי רגלים לשופר - 'מפני הכבוד' - שכבר הבאנו לעיל ב' טעמים בביאור הדבר: א' שלא יהיו מצוות בזויות עליו, כלשון הרמב"ם. ב' מפני כבודו של התוקע, כמו שמצא השכנה"ג בכ"י לתלמיד הרשב"א. מעתה, אומר רבי דוד זינצהיים, אם נפרש טעם האיסור כסברת הרמב"ם, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, יתכן לומר שטעם זה אינו שייך באופן שעושה כן לצורך תיקון המצוה, ולכן אילו היה מתקן הסממנים במי רגלים בחוץ לא היה בכך כל איסור. ומה שלגבי שופר הדבר אסור אף שהוא מתקן השופר בכך, הוא משום שאין עדיפות לשימוש במי רגלים על פני שימוש במים או יין, וממילא יש חשש 'שלא יהיו מצוות בזויות אליו'. משא"כ לגבי קטורת, הרי מפורש 'והלא מי רגלים יפין לה' - משמע שמי רגלים עדיפים על שאר דברים.

ולפי זה יש להוסיף ולהכניס כל זה בביאור קושיית הגמרא, 'והלא מי רגלים יפין לה', דהיינו שאף שמי רגלים הם דבר מאוס ויש לחוש שלא יהיו מצוות בזויות אליו, אבל כיון שמי רגלים יפין לה יותר משאר דברים, ממילא אין לחוש לסברא זו. ועל כך מיישבת הגמרא 'שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד' - דהיינו, שמלבד הטעם שלא יהיו מצוות בזויות אליו, יש איסור נוסף בעצם הכנסת מי רגלים למקדש, וסברא זו שייכת אף באופן שזו דרך התיקון הטובה ביותר.

החילוק בין מי רגלים לקרבו ופרשו הקרבים ע"ג המזבח

והנה בספר באר שבע (כריתות שם) הביא מי שתמה על עיקר הדין המבואר בגמרא שאין מכניסין מי רגלים במקדש, מנין באמת שאין מכניסין מי רגלים למקדש, והלא קרבו ופרשו קרבים על גבי המזבח, ויישב אותו חכם שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים. וכתב על כך הבאר שבע: ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, דשאני מי רגלים שאינם באים אלא לתיקון בעלמא, וכיון שאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם במקדש מפני הכבוד. וראיה, משופר שאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה, ואפילו הכי אסור ליתן לתוכו מי רגלים כדי לצחצחו מפני הכבוד, כל שכן למקדש שהוא קדושת הגוף, עכ"ד.

ובספר מירא דכייא (ר"ה שם) תמה על דברי הבאר שבע במה שדימה ולמד איסור תיקון קטורת במי רגלים מאיסור תיקון השופר במי רגלים. שהרי לדבריו תתעצם מאד קושיית הבני חיי, כי בגמרא בכריתות מבואר שלגבי קטורת כל האיסור אינו אלא בפנים, ואם לומד הבאר שבע בכל שכן איסור תיקון קטורת מאיסור תיקון שופר, אם כן פשיטא שבשופר נמי לא יהיה האיסור אלא בפנים, והלא אין הדין כן.

[והמדקדק עוד בדברי הבאר שבע, ימצא דלא כסברת ה'יד דוד', שהרי היד דוד דקדק שתיקון מי רגלים בקטורת עדיף על שאר תיקונים, משא"כ תיקון מי רגלים בשופר אפשר לעשותו במים או ביין. ואילו הבאר שבע מוכיח משופר שאסור ליתן לתוכו מי רגלים לקטורת מכח הסברא שאפשר לתקן בלעדם, ולסברת היד דוד יש מקום לחלק בין הדברים].