ערוך לנר/ראש השנה/לב/ב

ערוך לנר ראש השנה לב ב

דף ל"ב ע"ב

בגמרא וכתיב ה' צבאות יגן עליהם. הט"א דקדק לענין מה מביא פסוק זה ולענ"ד י"ל משום דבשאר פסוקים שמביא מפורש דאיירי בפורענות אה"ע אבל בהך פסוק וה' אלהים בשופר יתקע לא כתיב מפורש דאיירי באוה"ע ולכן מייתי מה שכתוב אחריו וה' צבאות יגן עליהם דהיינו על ישראל מכלל דפסוק דלפניו בפורענות דאוה"ע מיירי:

שם אינן כזכרונות. המהרש"א ח"א כתב הטעם דפקידה הוא דבר שבא מעת לעת דוקא מה שאין כן זכירה שהוא לעולם בלי הפסק ולענ"ד צ"ע שהרי כתיב ותפקדנו לבקרים והוא בלי הפסק כנראה מסיפא דקרא דכתיב לרגעים תבחננו וכן איפכא לענין זכירה דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודי אם מזכיר פעם אחת בשנה ולענ"ד יש לומר דטעמי' דר' יהודה דס"ל דאינה כזכרונות דס"ל דפקידה אינו זכרון ממש אלא עיוני בעלמא כדאמרינן לעיל (דף ט"ז) ולכן גבי שרה כתיב אחר וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר דגז"ד לא היה בעת הפקידה אלא אחר הפקידה כמו שכתבתי לעיל ולכן כל מקום שהפקידה היא יותר מעיון בעלמא אלא זכירה ממש כפל הכתוב כדכתיב פקוד יפקוד אלהים אתכם פקד פקדתי אתכם וכן פקדתי את אשר עשה לך עמלק סיים ועתה לך והכית וגו' פי' אחר שעלה לעיון בעלמא לפני גזרתי עתה שתלך ותכה את עמלק:

שם כיון דאתי רבים מניה. לענ"ד פי' רבים הוא כל ישראל דוקא ולכן ויזכור אלהים את רחל אע"ג דמזכירה זו באו שני שבטים אפרים ומנשה עם כל זה אין לומר לזכרונות דלא מקרי רבים בענין זה אפילו לר' יוסי:

שם זמרו למלכנו. רש"י פירש דר' יהודה לא חשיב ליה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת וק"ל דא"כ קרא דה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ג"כ ליכא מלכות דהא בזה ג"כ אמליכתיה רק על ישראל ובהא ר' יהודה עצמו ס"ל לקמן דהוי מלכות וכן ע"כ ס"ל ג"כ דויהי בישורון מלך הוא מלכות דאל"כ לא משכחת ג' מלכיות לר' יהודה בתורה והרי בזה כתיב בישורון מלך. וראיתי בט"א שהקשה ג"כ על פי' רש"י מהא דאמרינן לעיל דבחמה שפוכה אמלוך עליכם ליכא מלכות משום דפורענות הוא ול"ל טעם זה תיפוק ליה דלא אמליך רק על ישראל ותירץ דהך טעמי' צריך למאן דלא ס"ל כר' יהודה ותימא דמה יענה על ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך דמודה בהו ר' יהודה דהוי מלכות ועוד דמה דבעינן מלכיות יליף לעיל מקרא דאני ה' אלהיכם והרי זה ג"כ על ישראל נאמר הרי דעיקר מלכיות הוא על אומה ישראל ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד דטעמיה דר' יהודה דלא חשיב אלא אחת עפ"י מה דאמרינן דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל ובזה הפרט נבטל לגמרי וכלא יחשב משא"כ בכלל ופרט וכלל דבזה הפרט ממעט מה שאין כעין הפרט ולכן כאן דכתיב בתחלה זמרו למלכנו שהוא הפרט ואח"כ כי מלך כל הארץ אלהים נעשה הכלל מוסיף על הפרט ולא נחשב הפרט כלל:

שם אינה אומרה כל עיקר. הקשה הי"ת ל"ל פלוגתא זו הא מרישא שמעינן ולענ"ד י"ל דפלוגתא דרישא היה אפשר לפרש דר' יוסי סבר דאומר אותו הפסוק בעצמו עם זכרונות ופעם שני עם שופרות וכן עם מלכיות ועם שופרות ובהא פליג ר' יהודה וס"ל דאינו אומר פסוק א' שני פעמים אלא אומרו עם זכרונות ושוב אינו אומרו עם שופרות וכן דאומרו עם מלכיות שוב אין אומרו עם שופרות אבל אם לא אמרו עם זכרונות או מלכיות ה"א דמודה ר' יהודה דאז אומרו עם שופרות לזה קמ"ל דאפילו יום תרועה יהיה לכם דעיקרו גבי ר"ה מכ"מ לא יצא ידי שופרות:

שם אינה מלכות. ק"ק מ"ט דר"י הרי עיקר ילפותא דבעינן מלכיות הוא ממה דכתיב אני ה' אלהיכם כדאמרינן לעיל הרי דאלהות נקרא מלכות:

שם מפני מה אין ישראל אומרי' שירה לפניך. מה שמ"ה שואלים כן משום דאמרינן בחולין (פ' ז') דאין רשות למ"ה לומר שירה עד שישראל אומרים שירה ולכן על שמעוכבים לומר שירה בר"ה ויוה"כ שואלים כן ועוד י"ל עפ"י מה דאמרן (ספ"ד דסנהדרין) כשטבעו מצריים בים ורצו מ"ה לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה הרי למ"ה לא ניתן רשות לומר שירה אז אף שישראל אמרו שירה ולכן י"ל דמ"ה יודעים מאז שאמר להם הקב"ה כשמביא פורענות אין ראוי לומר שירה שע"כ ר"ה ויוה"כ שרשעים נדונים למיתה ג"כ אין ראוי לומר שירה בהם אבל שואלים למה ישראל אין אומרים שירה כמו אז הרי הם בטוחים שיצא כאור משפטם אשר ע"כ לובשים לבנים (וכמו שהקשה היום תרועה) אבל הקב"ה השיב אעפ"י שבטוחים בחסדי מכ"מ כשהמלך יושב על כסא דין ועדין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו שלא נגמר הדין עדין גם להם אין ראוי לומר שירה אף שבטוחים שארחם עליהם:

שם ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. הר"ן והריטב"א כתבו דקושטא דמילתא קאמר אבל בלא"ה אינו דוחה דלא הוי בעידנא. אכן השבולי לקט כתב בשם ר"ת הביאו המג"א סי' תמ"ו דשופר הוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא ובט"א הקשה לשיטה זו דעשה דרבים דחה גם שלא בעידנא דא"כ לחזקיה ורבא ואביי דס"ל די"ט רק ל"ת הוא אמאי שופר לא דחי יו"ט ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה ל"ל טעמא דיו"ט עשה ול"ת תיפוק ליה דהא כל הני דחשיב דיש בהם חלול יו"ט אינו קיום המצוה אלא מכשירי מצוה כגון לחתוך שופר או להביאו מחוץ לתחום בזה לא מקיים המצוה רק מכשיר המצוה והרי אפילו במצות שדוחין שבת ויו"ט כגון מילה מכ"מ מכשירי מצוה כגון לעשות איזמל למילה לא דחי שבת ויו"ט וא"כ ל"ל טעמיה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וצ"ל ג"כ כמש"כ הר"ן דקושטא דמילתא קאמר אבל מכ"מ בלא"ה לא דחי ובזה גם לשאר אמוראי דס"ל דיו"ט רק ל"ת הוא ג"כ א"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף