יום תרועה/ראש השנה/לב/ב

יום תרועה ראש השנה לב ב

דף ל"ב ע"ב

שאו שערים כו' ראשונה ב' שניה ג' כו' קשה דבשלמא בפלוגתא דראשונ' אי הוי אחד או ב' נפקא מינה משום דהוו תרי קראי דהכי כתיב שאו שערים כו' ויבא מלך הכבוד וסמיך ליה קרא מי זה מלך הכבוד אבל בשניה דכתיבי ג' מלכיות בב' קראי בקרא קמא כתיב ויבא מלך הכבוד ובתריה כתיב מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך כו' מאי נ"מ אי חשיבי לג' או לב' הלא כיון דתרי קראי הם ע"כ לא חשיבי אלא תרי וראיתי בב"י סימן תקצ"א דעמד בקושי' זו ודבריו שם סתומים וכונתו כדכתי' ותי' דלאו אמנין קראי קפדים אלא אמנין הזכרת מלכיות יע"ש וכן נראה להביא סעד לזה מהא דאמרי' לעיל הני י' מלכיות כנגד מי ומשני כנגד י' הלולים והתם לא הוו י' קראי אלא מנין הזכרת הלולים ודוק:

זכרון תרועה או' עם הזכרונות כו' רי"א כו' ופרש"י דטעמו דתרועה לאו לשון שופרות כו' וקשה אמאי אפליג ר"י נמי בקרא דותרועת מלך בו וקרא דיום תרועה והלא מפלוגתא קמא דזכרון תרועה ידענא דס"ל דתרוע' לאו לשון שופרות הוי יש לומר דאי לא פליג אלא בקמיית' הו"א דטעמו דעיק' קרא אתי לזכרונות דהא זכרון קדים ברישא ולכך אינו או' אלא לזכרונות אבל בקרא דותרועת מלך ה"א דעיקר קרא אתי לתרועה דהא תרועה קדים ואי אשמועינן הנך ב' הו"א הך תרועה דהנך קראי לא מוכחי דהוי בשופר אבל קרא דיום תרועה דמינה ילפינן תקיעת שופ' אימא דמהני קמ"ל א"ק דלעיל ילפינן אמירת זכרונות מדכתיב זכרון ושופרות מדכתיב תרועה וה"ק ר"י דתרועה לאו לשון שופרות הוא וא"ל דר"י נפקא ליה מז"ו מקרא דותקעתם בחצוצרו' כדדריש בספרי והביאו הר"ן בשם הרא"ה וב"י ס"ס תקצ"א י"ש ודוק:

מפני מה אין ישראל אומרים שירה כו' ק"ק מהא דכתב הטור ס"ס תקפ"א דרוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש כו' ע"ש ואפש' לומ' דכל יחיד לעצמו לובש לבנים ושמח לעצמו לפי שבוטח בה' דיכתבו לחיים אמנם בכל העולם לא יבצר דיש נכתבים למיתה ובשביל כבודם א"א הלל בר"ה וי"ה ודוק:

מתני' שופ' של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' דע דעיקו' איסור תחומין בשבת אפליגו תנאי דר"ע ס"ל תחומין דאורייתא רבנן ס"ל דרבנן ועיקר מחלוקתם הוא בסוטה פ' כשם ומתבאר שם דר"ע ס"ל דיותר מאלפים אמה הוא מן התור' ורבנן ס"ל תחומין דרבנן ויש ראיות רבות בתלמוד דלא קי"ל כר"ע בהא דיותר מאלפים אמה הוי מן התורה מיהו בס' רבנן פליגי הפוס' דיש דס"ל דאפילו רבנן מודו דיש תחומין מדאורייתא יותר מי"ב אלפי' אמה וסמכו לדבר זה ע"פ הירושלמי כמ"ש הרי"ף ספ"ק דערובין והרמב"ם פכ"ז דשבת וסמ"ג לאוין ס"ו אבל הרז"ה והרמב"ן בספר המלחמות ספ"ק דערובין כתבו דברבנן כל דיני תחומין הוו דרבנן ופירש הרמב"ן שם דזו היא דעת הרי"ף יע"ש גם הרא"ש ס"ל כן ועיין בטא"ח ריש סימן שצ"ו ומיהו כולהו מודו דמדרבנן אין יכול לילך ממקום ששבת חוץ לאלפים אמה ולכן אם צריך לילך ד' אלפים אמה למזרח העי' צריך שיניח ערובי תחומין בסוף אלפים ים אמה כמו שנתבא' בתלמוד ובפוסקים וזה פשוט וכתבו הרי"ף והרא"ש פ"ק די"ט וקי"ל די"ט צריך עירובי תחומין וזה פשוט מכמה משניות השנויות פ' בכל מערבין וכ"כ הרמב"ם פ"ח בעירובין וטא"ח ס"ס תי"ו ומספקא לי אם יש איסו' תחומין דאורייתא בי"ט לר"ע חוץ מאלפים ולרבנן חוץ לי"ב מיל לדעת הרמב"ם או דלמא כולהו מודה דבי"ט תחומין דרבנן וכעת לא מצאתי גילוי לזה ושוב ראיתי פ"ב דחגיגה דף י"ז ע"ב על פסוק ופנית בבוקר דיראה מדברי רש"י שם דתחומין בי"ט הוי דאורייתא יע"ש ומיהו הדבר ברור דכ"ע מודו דאינו יכול לילך חוץ מאלפים אמה בי"ט כמו בשבת אם לא על ידי עירובי תחומין וכיון שכן שנינו שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ופרש"י לילך חוץ לתחום כו' והיינו ודאי חוץ לתחום דאלפים אמה והטור בסי' תקפ"ו כתב דפירוש דמתניתין ר"ל דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום יע"ש וק"ל אמאי ברח הטור מפרש"י ונראה דהטור ס"ל דהך חלוקה דאין מעבירין עליו את התחום הויא דומיא דאידך דאין מפקחין עליו את הגל דהיינו בענין הוצאת השופר ממקום למקום וק"ל לפי' הטור מהו זה דקאמר אין מוציאין את השופר חוץ לתחום ת"ל דאדם המוציאו אינו יכול לצאת חוץ לתחום וי"ל דאדם המוציאו עירב עירובי תחומין ושופ' זה אינו שלו דאם היה שלו יכול להוליך כליו במקום שעירב דקי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכמ"ש בא"ח סימן שצ"ו אלא דלקח השופר מאדם אחר שלא עירב והשמיענו דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום וי"ל על רש"י למה לא פירוש כפירוש הטור י"ל דדחיקא ליה לאוקמי הך אוקמתא דהמוציאו ערב והשופר אינו שלו לכן פרש"י כפשוטו ומרן בש"ע סימן תקפ"ו סכ"ב כתב אם הביא א"י שופר מחוץ לתחום תוקעים בו ומשמע מדבריו דלכתחלה אסור לומר לא"י שיביאנו ולע"ד נראה דשרי דהא ישראל גופיה אם יביאנו חוץ לתחום דאלפים אמה הוא משום שבות ולגבי א"י הוא שבות דבמקו' מצוה שרי לדעת רוב הפוס' וכן פסק מרן גופיה שם סכ"א ע"ש:

ואין מפקחין עליו את הגל אם נפלה עליו מפולת שהוא טלטול מדרבנן כ"כ הר"ן והטור סימן תקפ"ו נפל עליו וא"א לטלו בלי טלטול אבנים אסור ותדחה התקיעה עכ"ל וטלטול אבנים בשבת אסור מדרבנן משום מוקצה מחמת גופו ואע"ג דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מ"מ מודה ר"ש במוקצה דאבני' כמ"ש בא"ח ר"ס ש"י וכל מה שאסור בשבת משום מוקצה אסור נמי בי"ט לכ"ע ודעת הרי"ף והרמב"ם דבי"ט שהוא קל החמירו בו יותר ואסרו כל מוקצה כמ"ש בא"ח סימן תצ"ה יע"ש והרמב"ם פ"ה דשופר כשהעתיק משנה זו וכתב שופר של ר"ה אין מחללין וכו' השמיט רישא דמתניתין אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ולא ידעתי למה גם השמיט ולא רוכבין על גבי בהמה והטור סימן תקפ"ו הביא כל החלוקות גם יש לעמוד דמדברי רש"י במתניתין משמע דבס' משנתו גריס תחלה אין מפקחין ואח"כ אין מעבירין ומדברי רש"י בגמ' משמע דגריס אין מעבירין ואח"כ אין מפקחין ואפשר דרש"י נתכוון דהנך תרי חלוקי כי הדדי נינהו ולא יש עדיפות מחדא לחברתה לומר דהוי זו אף זו או זו ואצ"ל זו:

לא עולין באילן כו' ק"ק אמאי שינה לשונו דבתחלה קתני לישנא דאין ואח"כ נקט לישנא דלא ולפי הספרים דגרסי בגמ' לא עולין באילן השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא ופרש"י דהנהו תרתי דרישא הם דרבנן גמור דליכא למגזר אטו דאורייתא תא משא"כ הנך דסיפא דאיכא למימר שמא יתלוש א"ש דשינה הלשון לרמוז לנו דתרתי דרישא אין להם שורש מן התורה ונ"מ טובא דתחומין לא הוו מדאוריית' כלל ואין להם שורש מן התורה דומיא דאיסור מוקצה מחמת גופו דטלטול אבנים דאין לו שורש מן התורה ודוק:

ואין מעכבין את התינוקות משמע דמתעסקין אסור והדר קתני דמתעסקין עמהם וכה"ג פריך בגמ' על הבריית' ומשני כאן בקטן כו' ואם נאמר דהך תירץ נתרץ נמי במתניתין מ"מ יקשה אמאי תלמודא שביק למפרך הך קו' אמתניתין ואפשר דבמתני' לא קשיא משום דהוי זו אף זו אמנם בבריית' החלוקות הפוכות דבתחלה קתני מתעסקין והדר קתני אין מעכבין ואין לתרץ דהברייתא מיירי בזו ואצ"ל זו דהא חזינן דלענין שבת ויו"ט קתני בברייתא בהדיא ואין צריך לומר בי"ט משמע דלענין מתעסקין ואין מעכבין לא הוי טעמו משום זו ואצ"ל זו דאם כן היל"ל ואצ"ל דאין מעכבין כדקתני גבי יו"ט ועיין בתחלת חכמה דף כ"ג סימן ל"ג מעין זה ודוק:

והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא קשה השתא המתעסק לא יצא שומע ממנו צ"ל י"ל דשומע מן המתעסק הו"א כיון דאיכא כוונת שומע יצא קמ"ל דלא יצא כיון דליכא כוונת משמיע ועוד י"ל דמתניתין דהשומע מן המתעסק לא יצא מלתא דפשיטא הוא ולדיוקא אצטריך הא שומע מן המשמיע לעצמו יצא כדמשמע בגמ' ולר' זירא צ"ל דסיפ' הכי קאמ' והשומע מן המשמיע לעצמו לא יצא ונקט מתעסק איידי רישא אמנם עיקר סיפ' לשומע מן המשמיע:

לא עולין באילן כו' השתא דרבנן כו' ופרש"י דרבנן אמרה לא כו' ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דל"ג ליה ויש לראות מה גמגום יש לו לרש"י כי לא פירש ונ' דטעמו דכיון דלפום קושטא בעולין באילן אינו אלא משום שבות לא שייך למימר דהוי דאורייתא משום דהוי משום שמא יחתוך זמורה או אפש' דאין מעבירין עליו את התחום נמי חשיב דאורייתא גזרה שלא ילך חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא לדעת קצת פוסקים כדכתיב לעיל ולפי זה רש"י מגמגם בדבר דשמא בחוץ לתחום יש שורש מן התורה או אפשר דהגמגום הוא דאם איתא דכך היא הגירסא גבי לא עולין השתא דרבנן אמרת לא כו' ומשני זו ואצ"ל זו אם כן מאי פריך תו לקמן גבי אין חותכין אותו השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעייא והלא התירוץ הוא פשוט כדשני לעיל זו ואצ"ל זו קתני ואפשר דמכל הנך טעמי דאמרן הוא גמגום רש"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף