עצמות יוסף/קידושין/נב/א

עצמות יוסף קידושין נב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף נ"ב ע"א

תוספות ביע"ל קג"ם ור"ת מפרש וכו' לרש"י ז"ל יל"ד אמאי לא קחשיב ההיא דלא אפשר ולא קמכוין דבהדיא אמרינן בפרק כל שעה דהוי תיובתא דרבא. ונראה דהכל הוא בכלל הלמ"ד לדעתו ז"ל. ואין לדקדק מה מקשים התוספות אמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דילמא יציאה לאגם נכנס ביו"ד דיע"ל כי היכי דיאוש שלא מדעת נכנס בו ושמא תאמר דאין לומר כן כיון דיצאת לאגם לא הוי תחילת הדיבור הרי ימי לידה כתב ר"ת דהוי בכלל למ"ד עם שהלמ"ד אינו תחילת הדיבור ונראה דהתם הלידה היא העיקר אבל הכא עיקר פלוגתייהו הוא בעבור הפשיעה וה"ל למנקט פ' בסימן זה. עוד כתבו ומ"מ לא הוזכר אלא וכו' פי' לבד מהכא בקדושין שאנו בו ולשון מ"מ מגומגם ונראה דה"ק שרש"י פי' לחי ור"ת פירש ימי לידה ובני נרבונה פירוש אחר ואיך יתכן בזה כ"כ פירושים כנראה שחולקים במציאות ולכך כתבו שאינו ממה שיקשה דמ"מ לא הוזכר כי אם ביאוש וכו' וכיון שכן שפיר מצינו לפרש מה שנרצה. אך לשון מ"מ נראה שהוא כמו דוחק ואפשר דה"ק דמ"מ לא הוזכר אלא שם והוא דוחק למה לא הוזכר גם כן בשאר דוכתי עוד כתבו וא"ת אמאי לא חשי' וכו' והלכה כאביי דהא מסקינן וכו'. וקשה בעיני דהא בפרק המפקיד קאמר אביי דאפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב וכו' וכן רבא קאמר למלתיה לד"ה א"כ אע"ג דפסקינן הילכתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפשר דהכא הוי הלכה כרבא דהא רבא אמר למלתי' לד"ה. ונראה דדברי התוס' צריך להבינם ע"ד אחרת והוא דבספרים כתוב אחר פלוגתא דאביי ורבא והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והוא באמת דבר דלא שייך אפלוגתייהו אלא ע"כ אית לן למימר מדקאמר והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היינו משום דשייך אעיקר פלוגתא דאביי ורבא ופסיק תלמודא כאביי ואע"ג דרבא קאמר אליבא דכ"ע מלתיה היינו לכאורה אבל מדקאמר תלמודא הך והלכתא כנראה שבאו לפסוק כאביי ולהכי קמקשו התוס' מאי דהקשו אך לא כתוב כאן ולהך ספרים לא קשיא ולא מידי אבל בה"ג פירש שבספרים אינו כתוב כאן כי אם התם וזהו לשון אבל כלומר שאינו כאן אבל התם גבי צריפא דאורבני כתבו ולה"ג לא קשיא ולא מידי והתוס' מתרצים אפי' לספרים דכתוב כאן זה נראה בדוחק ואפשר שר"ח גריס בהדיא גבי הך שמעתין והלכתא ומקשי' לר"ח ובתוס' פרק המפקיד גבי צריפא דאורבני כתבו בשם ר"ח על ההיא דצריפא וצ"ע ומה שכתבתי נראה בדבריהם ומ"ש התם בפרק המפקיד בשם ר"ח לא כיוונו כי אם להביא ההלכה ולא יותר:

הלכה א פיסקא א"ר ש"מ המקדש וכו'. תוס' המקדש בפירות שביעית פי' בקונ' ולא אמרינן לאו ממונו הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא מטעם זכייה ויל"ד היכי סליק אדעתיה דלא יהא מקודשת ומ"ש מכל הפקר דעלמא דכיון דזכי איניש בגויה הוי כשלו לגמרי. ונראה דהייתי אומר דדמי למקדש בחלקו דמשלחן גבוה קזכו הכא נמי רחמנא זכי ליה אך קשה דנראה דזה דמי קצת לתירוץ השני שכתבו דלכם ולא לסחורה וכו' והנראה דהטעות הוא דכיון דהם של שביעית משל אשה לא סמכה האשה דעתה בה והתוס' היה להם להאריך בזה וקצרו במובן.

עוד כתבו וכן משמע לקמן וכו' הא דלקמן איתא גבי ערלה שאם מכר וקדש בדמיהן מקודשת אבל שביעית אמרינן לקמן דתופס את דמיו ואינו יוצא לחולין וכו' והתוס' נר' שאינם מביאים הראיה אלא במדרגות דכי היכי דבערלה דאסור בהנאה אם מכרן מקודשת בדיעבד כמו כן בשביעית שאינו אסור בהנאה לפחות נאמר דבדיעבד יהא מקודשת כנ"ל:

תוס' אפי' במקום שנעשית צרה וכו' הוקשה להו לתוס' דמה חידוש הוא דאשה נעשה שליח לחברתה ועל זה בא תירוצם שהחידוש הוא דאפי' במקום שנעשית צרה נעשי' שליח והטעם משום דהוי עדות במע"ש. א"נ וכו' פי' שעיקר החדוש הוא דאשה נעשה שליח ואפי' קבלה הקדושין סתם והן עשאוה מעיקרא שליח וכמ"ש הרא"ש וגם נעשה אפילו במקום צרה ומטעם שכתבו מעיקרא.

תוס' והוא לא אמר וכו' תימא מאי מחמת וכו' דהא שמעי' בסמוך דבגזל דידה מקודשת יל"ד אמאי מייתי מהא דשמעי' דבגזל דידה מקודשת טפי וכו' ולא מוכח לה מדברי רב עצמו דאמר ואפילו בגזל דידה משמע דגזל דידה ניחא טפי מגזל דאחרים ונראה דממלתיה דרבא ליכא למימר דשאני גזל דידה כדי להיות מקודשת ולכך מייתי לקמן דמקודשת בגזל דידה וכו'.

ותירצו התוס' דהא דמהני גזל דידה טפי ה"מ בשדיך וכו' אבל בדלא שדיך וכו' ורב הוה מיירי בדלא שדיך ויל"ד כיון דע"כ אהך קושיא דפריך בגמרא צריך לתרץ דיש לחלק בין גזל דידה לגזל דאחרים ובשדיך ללא שדיך אם כן מאי פריך לרב מתיבי וכו' והא מתניתין בגזל דידה וקאמר רב וכו' ונראה דאינו ממה שיקשה דהא רבי יוחנן הוא דאמר מי אמר רב הכי ובודאי דכי אמר זה להך שמעתא דרב קמיה רבי יוחנן אמר זה עם כל המסקנא דאסיקנא אליביה דהיינו בגזל דידה ולא שדיך אבל סתמא דתלמודא פריך אמימרא דרב דאכתי לא הוה אסיק אדעתין שום חילוק בדברי רב והתלמוד הוא דגילה האמת במלתי' דרבא ועו"ק בדברי התוס' שכתבו דגריע גזל דידה מגזל דעלמא היכא דלא שדיך וא"כ היכי קאמר רב במלתיה ואפי' בגזל דידה דמשמע דלא גריע גזל דידה מגזל דאחרים. ונראה דבגזל דידה יש ב' בחינות הא' הוא דאיכא למימר דכיון דקבילו אחילתי' ובזאת הבחינה עדיפא גזל דידה מגזל דעלמא. הבחינה הב' היא הפך זאת דבגזל דידה ולא שדיך גרוע טובא וכמ"ש התוספות ורב השמיענו הבחינה השנית שהיא אמיתית ולא נחוש על הבחינה הראשונה מ"ש ואפי' בגזל דידה דסד"א דכיון דקביליה אחילתי' קמל"ן דאינה מקודשת דכיון דלא שדיך הסברא נותנת דגריע טובא וכו' ומוהריב"ל בח"א דף מ"א כתב על דברי התוס' דל"ג אפילו בגזל דידה אין צורך לזה ובתוספי הרא"ש ז"ל מצאתי שכ' דמה שכתבו ואפי' הוא שדיך כלומר ואפי' בגזל דידה והיכא דשדיך אמרינן דהוי מקודשת הכא דלא שדיך לא הוה מקודשת משום דגריע כ"כ על דברי התו' ומיניה נלמוד שיש בגי' התוס' הך לישנא הפך מה שכתב הרב מוהר"י ן' לב זלה"ה עוד כתבו וא"ת מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן קשה למה לא תירצו התוס' כמו התירוץ שתירצו אליבא דרב דלקמן דקמל"ן רבי יוחנן דאפי' מדרבנן אינו קדוש ולא חיישינן להחמיר ויהיה קדוש. ונראה דלישנא דנקט רבי יוחנן אינו יכול להקדיש לא משמע הכי דה"ל למנקט גזל ולא נתיאשו הבעלים אינו קדוש והוה משמע דאינו קדוש אפי' מדרבנן מדנקט אינו יכול וכו' משמע שמצד עצמו אין לו שום כח להקדישו וע"כ הוי עיקר הדבר כמו שפירשו התוס' דקמל"ן דאין הנגזל יכול להקדיש וכו'. א"נ נראה לתרץ דכשתירצו התוס' אליבא דרב מתורצת נמי אליבא דרבי יוחנן וקאי נמי אדלעיל אקושיא שהקשו אליבא דרבי יוחנן כנראה עוד יל"ד כיון דכל עיקר מימרא דר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו אינה לאשמועינן דין דנגזל אם כן מאי פריך בגמ' והוא לא אמר והאמר רבי יוחנן ואמאי פריך מר' יוחנן ולא ממתניתין וה"ל למפרך והתנן באלו מציאות דאם לא נתיאשו הבעלים הרי הוא שלו. ועוד מאי דקאמר רבי יוחנן מי אמר רב כוותיה משמע שכל עיקר של רבי יוחנן הוא לומר דאם לא נתיאשו לא הוי שלו ולא ה"ל למימר אלא מי אמר רב במתניתין דאיהו לא אשמועינן אלא בנגזל ורב בגזלן ובמה שכתבו התוס' לקמן בקושיא שהקשו אליבא דרב מאי

קמ"ל ותירצו דמאי דאשמועי' רב היא דלא אזלינן לחומרא ודכותה היה ההיא דרבי יוחנן א"ש דלא מייתי אלא מרבי יוחנן וזהו כונת התוס' בשנותם את טעמם פעם ושתים באומרם והשתא מייתי שפיר תלמודא מר' יוחנן כלומר דאל"כ תקשי לן מאי דמקשינן אמאי פריך והוא לא אמר מרבי יוחנן ולא מן המשנה עצמה ובמה שכתבו התוס' על ההיא קושיא דרב ניחא עוד קושיא אחריתי דיש להקשות במאי דפריך בגמ' מיתיבי קדשה בגזל וכו' מאי קושי' לרב ולדידך מי ניחא הך ברייתא עם מתני' דאלו מציאות דקאמרי' בהדיא דאם לא נתיאשו לא הוי שלו וליכא לאוקמי הך ברייתא דקתני מקודשת בנתיאשו דאם כן השתא נמי לא פריך ולא מידי ולא מוקי לה בהכי דאם כן מילתא דפשיטא דהוי מקודשת ולמה ליה לתנא למתני' ובתירוץ התוספות ניחא שפיר דהך ברייתא על מתניתין דאלו מציאות לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דהך ברייתא להחמיר בקדושין קאמר דהויא מקודשת אבל לרב דאפי' להחמיר קאמר דלא חיישינן קשיא. אך קשה שהתוספות קמקשו לרב ולמה לא קבעו קושייתם על דברי המקשה דפריך מיתיבי וכו' ומאי קושיא ולדידיה מי ניחא הך ברייתא במתני' ומה שתירצו להך ברייתא עם מתני' כמו כן יתרצו אליבא דרב. ונראה דלבריית' לא הוה קשה דהיינו יכולים ודאי לתרץ בפשוט דהוי לחומרא אבל לדברי האמורא הוה קשה ביותר שהאמורא הי"ל לפרש אם הוא לא כיון אלא לומר דלא חיישינן דרבנן ומ"מ דחקו התוספות עצמם לתרץ דלרב נמי מתרצים הכי וק"ל. עוד יל"ד דמה מקשים לרב מאי קא משמע לן דהא חידושא רבה אשמועינן כיון דהמקשה פריך ליה מיתיבי קדשה בגזל וכו' והוצרכו לחלק בין שדיך ללא שדיך ובלאו רבא לא הוה שמעינן חדושא. ונראה דאין לומר דקא משמע לן דאפי' בגזל דידה אשמועי' דאינה מקודשת דפשיטא דגרע גזל דידה בדלא שדיך טפי מגזל דאחרים כיון דבגזל דאחרים דשמעינן בההיא מתניתין דאינה מקודשת כל שכן בגזל דידה דלא שדיך ולכך הקשו התוספות מאי קא משמע לן ומתרצים דקא משמע לן דלא נחמיר בקדושין וכו'. ודע שהרב מוהריב"ל זלה"ה רצה להוכיח בשיטותיו דהתוס' חולקים על דברי הרמ"ה ז"ל מדמקשה לרב מאי אתא לאשמועי' דאם איתא דס"ל לתוספות דינו כל הרמ"ה שכתב ז"נ שאם נתייאשה האשה ממנה והחזיר לה אינה מקודשת משום דליכא יאוש ושינוי רשות מאי האי דקמקשי התוס' מאי אתא לאשמועינן דאני אומר דאתא לאשמועינן דאפי' איכא יאוש אם קדשה בגזל דידה אינה מקודשת. ולפי מה שכתבתי והוא האמת בלשון ואפי' דקאמר רב הוא לומר דלא מבעיא בגזל של אחרים ניחא שפיר הך קושיא דאי מיירי בנתייאשו הבעלים אם כן בגזל דאחרים אמאי אינה מקודשת הא איכא יאוש ושינוי רשות וליכא למימר דבגזל דאחרים איירי בלא נתייאשו הבעלים ובגזל דידה איירי שנתייאשה האשה דע"כ צ"ל דכל החלוקה איירי בחד' מילתא ובזה נתבטלה הקושיא דמהריב"ל ז"ל הנראה לע"ד. ודברי הרמ"ה שכתב הטור בסימן כ"ח אבל גנב או גזל משלה וכו' אאחר יאוש שכתב למעלה קאי ובעל שילטי הגבורים כתב לשון הרמ"ה ז"ל אבל גנב או גזל משלה אפי' לאחר יאוש ולא שדיך וכו' וטעמא דמילתא הוי לדעתו ז"ל דיאוש לחודיה לא קני אלא אם כן איכא יאוש ושינוי רשות וכשגנב מן האשה והחזיר לאשה עצמה ליכא שינוי רשות וא"כ היאוש שעשתה אינו כלום. וגם דקדק הרמ"ה ז"ל כן מתוך הסוגיא דפריך לרב דקאמר קדשה בגזל וכו' ומוקי לה בגזל דידה והדר פריך והא מתני' בגזל דידה וקאמר רב וכו' ומאי קושי' נימא דהך ברייתא איירי לאחר יאוש ומלתיה דרב קודם יאוש וכ"ת אי אחר יאוש מאי למימרא פשיטא דהויא מקודשת הא אשמעי' דאע"ג דליכא שינוי רשות הויא מקודש' אלא ע"כ אית לן למימר דאין לחלק בין נתייאש ללא נתייאש ואע"ג דמעיקרא קס"ד דמקשה כד הוה פריך מהך ברייתא דאיירי בגזל דאחרים ואפי"ה הויא מקודשת אע"ג דלא נתיאשו הבעלים שאני התם דהיה אומר כן לחומרא לפי הקס"ד אבל לדעת המתרץ

חילוק זה נכון אצלו דכיון דליכא שינוי רשות מאיזה טעם נחוש להחמיר ע"כ הוכרחו לחלק בין שדיך ללא שדיך ולעיל דפריך לר' יוחנן והוא לא אמר וכו' אין לתרץ ולומר דמשו"ה קמתמה ר' יוחנן משום דהו' ס"ל דרב אמר אפי' אחר יאוש וס"ל לר' יוחנן דמקודשת

דהא לשון אפילו הוא לא מבעיא בגזל של אחרים וכיון שכן אמאי אינה מקודשת לרב הא איכא יאוש ושנוי רשות זהו הנראה בענין זה:

ולענין הלכה יש בה הרבה מן הספק שהנה הרמב"ם כתב פ"ה מה' אישות המקדש האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הנה הוא ז"ל השוה דין גניבה לדין גזילה:

והוא דבר תימא דהא הויא פלוגת' דרבנן ור"ש וקיימא לן כרבנן דסתם גניבה יאוש בעלים הוי ולא סתם גזילה וכן פסק בטור ח"מ סי' שנ"ג וסי' שס"ח והדין עמו דבה' כלים פכ"ז איפליגו בהא ופסק כרבנן וכן פסק הרמב"ם ספ"ד מה' כלים ולפ"ז המקדש את האשה בגניבה כיון שלא ידענו בבירור שעדיין לא נתיאשו אמרי' דרך סתם הוי יאוש אבל בגזילה אין הדין כך אלא צריך שנדע בפי' שנתיאשו הבעלים מהם ובלאו הכי לא מהני וא"כ מה שכתב הטור בסי' נ"ח אם גנב או גזל וקדש קודם שנתייאשו צריך שיובן בגזילה ע"ד אחת ובגניבה על דרך אחרת דבגניבה צריך שנדע בפי' שעדיין לא נתייאשו מהם אבל בגזילה אפילו בדרך סתם אמרינן דלא נתייאשו מהם ומ"ש הטור ואם קדשה לאחר יאוש מקודשת היא ג"כ ע"ד זה דבגזילה אם קדשה לאחר יאוש היינו שידענו בפי' שנתייאש ממנה ובגניבה אינו כן אלא אפילו בדרך סתם הוי יאוש ואם קדש בו את האשה מקודשת:

ואפשר שאם קדשה בגניבה סתם וקבלה קדושין מאחר שיהיו תופסים בה קדושי שני ואע"ג שהרמב"ם בה' כלים פכ"ד כתב ז"ל לפיכך גנב שגנב עור וחשב עליו לשכיבה המחשבה מועלת לו ומטמא במדרס היינו לחומרא ואפשר דבקדושין נחמיר וצריך שנדע בבירור שנתייאשו כדי שתהיה מקודשת גמורה. איברא שלשון הרמב"ם מגומגם שכתב בין אגזל בין אגניבה ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואפשר דדוקא אגזילה כתב כן א"נ ה"ק אם נתיאשו הבעלים הא כדאיתא והא כדאית' דנגבי גניבה סתמא נמי הוי נתיאשו ולגבי גזילה צריך שנדע שנתיאשו בפירוש:

ועוד יש לדון אם נתיאשו הבעלים אחר שנתקדשה כי הטור בח"מ סימן שנ"ג כתב מחלוקת בזה אם מכרו הגנב ואח"כ נתיאשו וכו' והטור בסימן הנזכר כתב ז"ל ונראה לא"א הרא"ש כיון דרבא מספקא ליה אי קני דאורייתא או דרבנן נהי דלא קי"ל כוותיה בהא מ"מ אם קדש האשה צריכה גט מספק ולכאורה נראה דאיירי בגזל דאחרים וכיון שכן קשה דהאיכא יאוש ושינוי רשות ביד האשה וכמ"ש הטור באה"ע בשם הרמ"ה:

ובכל דברים אלו נראה להחמיר ולחוש לכל החומרות:

אבל מה נעשה שבברייתא דקתני קדשה בגזל בחמס ובגניבה מקודשת הושוו הב' דינים יחד גזילה וגניבה ועירוב הברייתא הוא שהביא לכל הפוסקים להבי' הדינים בערבוב אבל אין הדין כן וכמו שכתבתי ובתוספי רי"ד ראיתי שכתבו קצת מזה ולא ירדתי לסוף כוונתם אם כוונתם לחוש למתני' דמס' כלים או לההיא ברייתא דלעיל כי הלשון בא מבולבל בדבריהם ז"ל אבל בעיקר הברייתא הדין שוה בגזל ובגניבה לפי מאי דאוקימנא בגמרא בגזל דידה ושדיך דהשתא אין לחלק ביניהם והייתי סבור דכיון דאמרינן בגמרא פרושי קמפרש כגון שחטף וכו' אין להקשות ולא מידי ואין צורך בזה כי מה שכתבתי הוא הנכון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף