עץ יוסף על ויקרא רבה/כג

עץ יוסף על ויקרא רבה כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה כג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  

א  [עריכה]

הה"ד כשושנה בין החוחים כו'. משום דבעי לאתויי אכמעשה ארץ הא דרבי ברכיה דאמר כשהייתם במצרים הייתם דומים לשושנה וכו' כדלקמן מייתי האי קרא. וברישא דריש ליה בכמה אנפי כדרך המדרש:

פתר קרא ברבקה. ואע"ג דודאי קראי בשבחה דכנסת ישראל מיירי. מ"מ רמיז ג"כ לשבחה דרבקה לומר שישראל דומים אליה. ע"ד זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי:

אם ללמד שהיא מפדן ארם מת"ל אחות כו'. כן הוא בחזית. אבל כאן ושם קיצר המדרש בלשון. והעיקר כדגרסינן בב"ר פ' ס"ג סימן ד' ע"ש:

וצדקת הזאת יוצאת מבנתים כו'. כלומר שתולדתה יצאה מביניהם ולא נמשכה אחר שרשה הרע. והיא דומה לשושנה בין החוחים כלומר שמעלת השושנה היא מצד גדולתה בין החוחים שטבע המקום אינו ראוי לגדל שושנה ואעפ"כ נתגדלה שם בהשגחה נפלאה. וכן רבקה כי אע"פ שהיתה מוכנת לרע גם מצד טבע אנשי מקומה. מ"מ התגברה בבחירתה למוטב:

כללן כולן ברמאות. ובשבח יעקב הוא דאתא שלא למד ממעשיהם הרעים:

ב  [עריכה]

כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה כו'. דאע"ג דהוו בהם קצת צדיקים כמו שבט לוי ומשה ואהרן ושאר צדיקים הדומים לשושנה בין החוחים. מ"מ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו משום שהעולם נידון אחר רובו:

אלו ואלו ערלים כו'. בחזית דייק מדלא קאמר גוי מקרב עם או עם מקרב גוי. וע"ש מ"ש:

אלו ואלו כו'. וזה גנאי להם שכבר נצטוו על המילה מאברהם. ולא שכולם היו אטומים ומגדלי בלורית כו' אלא ברובה קאמר:

ואלו מגדלי בלורית. וזה הוא מילתא דע"ז כדאמרינן הגיע לבלורתו שומט את ידיו כו':

ואלו לובשי כלאים. ואף שלא הוזהרו עדיין בכך. אך כבר כתב הרב בחלק ג' פרק ל"ז שהכלאים מסעיפי ע"ז הוא:

אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה כו'. שהקב"ה בזכות הצדיקים שביניהם הקדים לישבע למצוא עילה כנגד מדת הדין. וג"כ שתף שמו עמהם. שאם לא זה לא היו נגאלים. ובמה שכתבתי לא יחלוק רבי אלעזר על האומר לעיל בש"ר שבזכות משה ואהרן נגאלו. ועל האומר בזכות נשים צדקניות. אבל פליג אהא דאמר לקמן פ' ל"ב בזכות ארבע דברים נגאלו שלא שינו את שמם כו' דהנהו בכל המון ישראל היו. וגם פליג נמי על הא דאמר בדברים רבה פ"ב שנגאלו מתוך ה' דברים וכו' דאי ס"ל שעשו תשובה הרי שוב אינן דומים למצרים דלימא בהו גוי מקרב גוי. וההיא דש"ר פ"א סי' מ"ב אתיא כרבי אליעזר דהכא (יפ"ת):

שאסר. פי' שקשר כד"א לאסור איסר:

בטרוניא. בעלילה ואלמות. שבא הקב"ה בעלילה כנגד מדת הדין בטענת השבועה:

אמר ר' יודן כו'. מייתי להו הכא לומר שלמען שמו הוא שגאלם אע"פ שלא היו כדאין שיגאלו. והיינו ע"ב אותיות כנגד שם ע"ב שנגאלו בו:

שאינו עולה מן המנין. לפי שהשני נאמר על מצרים הגוי המר לא ימנה בכלל קדוש השם:

ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות. וכן הוא בב"ר פרשה מ"ד סימן כ"ב. אבל בחזית אי' ששמו של הקב"ה ע"ב שמות הן. וע"ש מ"ש:

ג  [עריכה]

נטוע שורה של תאנים כו'. הנמשל בנטיעת השורות הוא מה שברא ה' העולם בצביונו וקומתו. שכל סדרי בראשית היו בתיקונם. ומ"ש ומסר לאריס היינו שהקב"ה סלק השגחתו מהעולם ומסרו ביד שרו של עולם שבימי אדם נסתלקה השכינה לרקיע הראשון כדאי' בב"ר פ' י"ט. ומ"מ היה משגיח בכלל העולם ליפרע מהם כשרובן חוטאים. ולכן נפרע מהם בדור אנוש ובדור המבול. ומ"ש לאחר ימים בא המלך כו' היינו שלאחר כ"ו דורות בא להשגיח בעולם בהשגחה פרטית שאז ירדה שכינה לארץ כדאי' בב"ר פ' הנ"ל. ומ"ש ומצא מלא חוחים ודרדרים ר"ל הם החוטאים שבאנשים. שכמו החוחים משחיתים הפרדס. כן ע"י חטאם נתלקלו סדרי בראשית כדאי' בב"ר פי"ג ד' דברים נשתנו בימי אנוש כו'. ואין צריך לומר במבול שנשחתו הדברים וכדאי' בב"ר פ' כ"ח. ומה שאמר והביא קוצצים כו' ר"ל שכשראתה השכינה שהדורות החוטאים היו מקלקלים העולם בחטאם רצה לאבד העולם לולא מפני ישראל שקבלו את התורה:

ושבת נפשו עליו. כצ"ל (א"א):

בשביל שושנה ינצל כו'. ומיירי שהחוחים היו סמוכים זה בזה ואלו קצץ שאר החוחים הוה נקצץ ג"כ החוח שהשושנה בו. ולכן שלא תקצץ השושנה הניח את כולן. וכן בנמשל לפי שישראל צריכין להמון העולם לעבודת הארץ ולישובו של עולם. שאם יאבדו לא יהיה להם קיום. ע"ד פן תהיה הארץ שממה וגו'. לכן יחיה המון כל העולם בעבורם:

אלא בשביל תורה. ר"ל מה שבתחלה היו הדברים נאותים כמו שכתבתי לעיל שכל סדרי בראשית היו בתיקונן ושוב נשחתו. היינו משום דבשביל התורה נברא העולם וכשהפרו אותה נתקלקל. ואע"פ שעדיין לא ניתנה תורה מ"מ ניתן להם ז' מצות ב"נ שהם חלק מהתורה:

לאחר כ"ו דורות. משנברא העולם:

ומצאו מלא מים במים. היינו קלקול העולם ע"י שנשטף העולם במים בחטאתם:

דור אנוש מים במים. שעלה הים והציף את העולם:

דור הפלגה מים במים. כדאיתא בב"ר פ' ל"ח רבנין אמרין אין ויפץ אלא ויצף הציף עליהם הים והציף שלשים משפחות מהם:

והביא קוצצים לקוצצו. היינו כשבא ליתן התורה. שהיה העולם תלוי בדין שאם לא יהיו ישראל מקבלים התורה היה מחזיק העולם לתוהו ובוהו כדאי' בפ' ר"ע ובב"ר פ' ס"ו ובריש רות רבה ובכמה דוכתי:

שנאמר ה' למבול ישב. פי' שבקש ה' להשחית העולם כמו שעשה בדור המבול. לולי התורה שישראל קבלו. וז"ש ה' עוז לעמו יתן דהיינו מתן תורה כמ"ש ז"ל:

והריחה בשעה שנתן כו'. ס"ל שפירש ואל משה אמר עלה אל ה' היה אחר מתן תורה כר"י ב"ר יהודה דמכילתא וא"כ מאמר נעשה ונשמע מדמה לישוב נפש אשר אחר הריח. כי במאמר זה שנתחייבו בכל מה שישמעו עשו נחת רוח לגמרי. ואע"ג דמקמי מתן תורה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה. אפשר על קבלת עשרת הדברות לבד. ועוד שבקדימת נעשה לנשמע כמה מעלות טובות שאחז"ל שהורו על תמימות לבם ושנדמו למלאכי השרת:

בזכות תורה וישראל. ובשה"ש רבה איתא בזכות התורה ולומדיה:

ד  [עריכה]

ומברך דומה כשושנה. בחזית גרס תו בנוהג שבעולם עשרה בעני אדם נכנסים לבית המשתה וכו'. והכא חסורי מחסרא:

פרוס על שמע. וז"ל הש"ע בסי' ס"ט אם יש ב"א שהתפללו כל אחד בפ"ע ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה. עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה. ע"ש:

לינא חכים. אין אני חכים ובקי:

מתגלגלין ביה. מתפארים בו. מלשון גלוג לאמך דלעיל פ"ה:

על מגן. על חנם:

נתכרכמו פניו. נעשו פניו ירוקים ככרכום:

חולנית. לשון חולי:

תני ליה עובדא כו'. סיפר לו המעשה. אמר ליה ר"ע אם תרצה אדוני שיליף לך. א"ל הן. או פי' שרבי אלעזר א"ל לר"ע רוצה אתה אדוני ללמדני. א"ל הן. וכתב המת"כ שכן עיקר לפי גירסא שלפנינו. אבל לפי גירסת היוחסין דגרס א"ל ובעית מילף א"כ ודאי פירושו שר"ע אמר כן לר"א:

אלפיה. למדו:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים הלך ר"א לאותו העיר:

אמרין איתחסם כו' חסמא. יש מפרשים מלשון לא תחסום שור. וקשה איך יקרא חסמא שם גנאי. וכן נראה כאן במדרש שקראו חסמא אחר שידע לפרוס על שמע וירד לפני התיבה אלא פירושו איתחסם אתחזק. מלשון מפני שצריך לחסמן דפרק המביא כדי יין. וכפי' המת"כ והיפ"ת:

מליף לתלמידוי ברכת אבלים. ובחזית גרס מליף לתלמידוי ברכת חתנים וברכת אבלים. וכן צ"ל כאן:

יהוין גוברין בכל מלה. פי' יהיו אנשי חיל בכל דבר:

ה  [עריכה]

פתר קרייה במלכיות. שנקראת נשיאות ג"כ:

אונניות ואנגריות. מיני מסים הם:

לבן מכוון כו'. ולא יסורו ממנו וגם לא יהרהרו אחר מדותיו. וגם אין תולין הדבר במקרה. אלא מבקשים מה' שיעזרם:

עיני תמיד כו'. ואע"פ שהמזמור בשם דוד נכתב. תפלה הוא כנגד כל ישראל. והראיה דמסיים ביה פדה אלהים את ישראל:

בגאולת מחר. בגאולה העתידה במהרה קורא כן כדאי' בפ' חלק אימתי קאתי מר א"ל למחר:

כגון חלמיש כו'. כל אלה שמות מקומות ובהם היו דרים רשעי עמון ומואב כדאי' ביבמות דף ט"ו ובקדושין דף ע"ב ובאיכה רבתי:

הה"ד זאת ירושלים כו'. ואע"ג דהיינו בזמן שהיו ישראל במקומות ההם ועתה מפוזרים בין אומות. מ"מ ילפינן מיניה שה' מסבב את ישראל בצריהם. ונפקא מינה שכן יהיו בכל מקום עד שיגאלם:

ומה כתיב בהו. ר"ל בישראל:

ה' בדד ינחנו. וכדמפרש בספרי אמר להם המקום לישראל כדרך שישבתם יחידים בעוה"ז ולא נהניתם מן האומות כלום. כך אני עתיד להושיבכם לע"ל ואין אחד מהאומות נהנים מכם כלום:

הרי הוא כמושה. ודבר זה מיוחד בשושנים משאר צמחים. שהם יותר רכים מכל הצמחים. ולכן השרב ירשום בהם יותר. וכן הפרחתה בטל הוא יותר משאר צמחים. שכל עליה מוסגרות בגבעול שלה הנקרא קיטג"ה וכשירד הטל עליה תפתח ויתפשטו עליה בתוך כ"ד שעות. וכן ישראל גלותם כבד מכל גלות האומות כמ"ש במדרש איכה גבי גלתה יהודה מעוני. והצלחתם בגאולה תהיה גדולה ותהיה בפתע פתאום בלי הדרגה כהצלחת האומות:

היא כמושה. והא דכתיב בין החוחים אתא לומר שע"י שהיא בין החוחים שאין להם ענפים ופרחים שיגינו עליה. לכן השרב מכה אותה הרבה:

שצלו של עשיו קיים. היינו מערכת מזלם. ע"ד סר צלם מעליהם:

מה שושנה אינה בטילה כו'. וכן הוא בשה"ש רבה. וכלומר שלעולם נשאר ריחה בה ואינה בטילה מזה שאפילו כשהיא יבשה ובאיזה אופן שתהיה עמד ריחה בה. וכן ישראל אין ריח מצות ומע"ט בטל מהם שאפילו שהם בצרות לעולם מקיימים מצות ומע"ט. ואפשר שהגירסא מה שושנה אינה נטלת אלא ע"ג ריחה כך ישראל אינן נטלין כו' ופי' שהשושנה אינה נלקטת אלא בשביל ריחה:

ו  [עריכה]

כך לא נבראו הצדיקים אלא לגאותלן כו'. אף דעיקר בריאתן בשביל עצמן אפשר לפרש במה שמחלקן בכל דור כדאי' בפרק הממונה עמד ושתלן בכל דור ודור. שזה כדי להגין על הדורות:

תחלה וסוף. כלומר שמתחלה ועד סוף שע"י שהיא לריח אינה נאכלת ועומדת לפניהם בכל הסעודה:

והן הן לעוה"ב. שהם קיימים לעולם. ע"ד ולא דבר ה' למחות את שם ישראל. כן יעמוד זרעכם וגו'. וכאלה רבים. וג"כ הם לפני ה' תמיד שאין מחליפן באומה אחרת כמ"ש גבי ה' האמירך היום כו':

לגאולת מחר. שהיא עונג ושמחה ומנוחה כשבתות וי"ט:

ז  [עריכה]

כשהייתם במצרים הייתם דומין כו'. משום דקשה ליה כיון דמעשה ארץ מצרים וארץ כנען דמזהר עלייהו הינו עריות מה צורך לומר כן מכיון דהא מפרש ואזיל קרא כל העריות בהדיא ומה בצע להודיענו שכן היה מעשה המצריים והכנעניים. להכי קאמר דאתא לומר שכמו שבמצרים שמרו יחוסיהם שנזהרו מהזנות ולכן היו בין המצרים בשבתם ביניהם כשושנה בין החוחים להיות המצרים כולם מנאפים והם היו קדושים ביחוסיהם. כן יהיו בבואם לארץ כנען. שאחר שהתחילו בטהרה קרוב להם יותר ליזהר:

הייתם דומין לשושנה כו'. אע"ג דאמר לעיל גוי מקרב גוי אלו ואלו ערלים כו' מ"מ היו גדורים מן הערוה כדלקמן פ' ל"ב. ובהא מילתא הוא דהוו כשושנה בין החוחים:

רבי יצחק פתר קרייה כו'. אין ספק שהסופר השמיט מדברי רבי יצחק עיקר כוונתו. ומדרך אומדן דעת יש לומר דמעשה ארץ מצרים וארץ כנען תרווייהו ענין זנות. דלא כהראב"ע שפירש דמעשה ארץ מצרים ר"ל השעירים הנזכר. ולכן אמר שהם כב' בנות מאם אחת דדמיין להדדי. וא"כ מכיון דמצרים וכנען בני חם מסתמא דומים במעשיהם (יפ"ת):

משל למלך כו'. משום דק"ל מה צורך להזכיר מעשה מצרים וכנען ואשר ישבתם בה. אתא לתרוצי שמפני שע"י הרגלם ביניהם קרוב לטעות שיעשו כמעשיהם. לכן צריך להזהיר מלכת בדרכיהם. כבת היחידה במבוי הזונים שקרוב להטעותה ללמוד מהם לכן צריכה להזהירה שלא תטעה. כך ישראל צריכין להזהירם:

היו מצרים בעלי זנות. ולא הצרך להביא ראיה על המצריים על הכשפים משום שהוא מפורסם בתורה מחרטומי פרעה. אבל ענין הזנות צריך להביא ראיה. שאינו פשוט כל כך:

אשר בשר חמורם בשרם. ובזנות קמיירי. והבשר כינוי לערוה כמו זב מבשרו:

היו הכנענים בעלי זנות. ואע"פ שהקב"ה צוה לכנען לא תחיה כל נשמה. ידע ה' כי ישאירו ממנו ככתוב בספר יהושע. ולזה הוצרך להזהיר שלא ילמדו ממעשיהם:

שנאמר מרוב זנוני זונה כו'. זה משתעי בנינוה והוא מבני שם. רק יליף מזה דדרך הזונה להיות בעלת כשפים. והואיל דזנות ידעינן לה דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ש"מ נמי דהות בעלי כשפים:

ח  [עריכה]

ועתה לא ראו אור כו'. בעי לפרש כמעשה ארץ מצרים דלאו דוקא מעשה הזנות אלא אפי' שחוק וקלות ראש שמביאים למעשה זנות כי היכי דמפרש רבי ברכיה כמעשה לבנת הספיר היא וכל ארגלייא שלה כו'. ומשום דבר קפרא ורב הונא נחלקו בפי' דועתה לא ראו אור. דרב הונא מפרש לה בברכת חמה בתקופתה. ובר קפרא מפרש ליה במעשה לבנת הספיר מייתי כולה מילתא הכא:

ובלבד לאחר שלשה ימים. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ור"ל בימות הגשמים שעברו ג' ימים מעוננים ולא נראית חמה בהם ולא כוכבים. בעת שיתראו צריך לברך עליהם. ומייתי סמך מועתה לא ראו אור כו' דה"ק כשעברו ימים מעוננים ולא ראו ושוב יש בהירות בשחקים ראוי לשבח לשמו יתברך דהיינו היסופר לו כי אדבר דכתיב התם דמיירי בסיפור שבחו יתברך כדאי' בפ' אין דורשין. אך זהו שיטת ירושלמי אבל לענין דינא אין לנו אלא כפי תלמודא דידן (ברכות דף נ"ט). וכ"כ כל הפוסקים:

זה עד שלא נגאלו. פי' זה שאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר היינו קודם שנגאלו שהיו משתעבדים בהם בחומר ובלבנים והיה תחת רגליו כמעשה לבנת זכר לצורתם ע"ש עמו אנכי בצרה. אבל משנגאלו שוב לא היתה שם לבנה אלא הושלכה למקום שדרכה לינתן. ובמקומה שתחת רגליו היה כעצם השמים לטוהר. ואע"פ שויראו את אלהי ישראל משנגאלו הוה. יש לומר דה"ק ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו שמתחלה היה לבנת הספיר עכשיו ראו כעצם השמים לטוהר. לא שעכשיו ראו לבנת הספיר:

היא וכל ארגלייא. פי' שהכ"ף מרבה כל כלי מעשה הלבנים דהיינו הסל שבו היו מביאים החמר. והמגרפה שבה גורפין הטיט שהכל היה לפני ה'. וארגלייא הערוך פי' כלים אלו המרגילים אותה. והמוסף הערוך כתב ארגלייא בלשון יוני כלי אומנות ופעולה:

נתנה. פירש תחת רגליו:

היתה רשומה ברקיע. ומ"מ לא היה נראית לגמרי לכל כאשר היא. רק רושם כל דהו. ואלו שראו את אלהי ישראל הם ראו כולה. דאל"כ מאי רבותא דהני שראו אותה:

כד אינון נקיים מן עננין. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופי' שנראה השמים כמו שהם בטהרתן כשהם נקיים מהעננין. וקמפרש ועתה לא ראו אור שעתה במקום הרושם שלא היה אור ברקיע. הנה הוא בהיר בשחקים כמו שהוא כשהרוח עברה ותטהרם מהעננים:

ט  [עריכה]

תני רבי ישמעאל כו'. בא ג"כ לתרץ הזכרת מצרים וכנען לומר שאם יעשו כמעשיהם יענשו כמותם וכדר"ח אני הוא כו' ולא הזכיר הכתוב כאן דור המבול וסדום מפני שלא ראו בעיניהם. אבל מצרים וכנען ראו בעיניהם לכן מזכירם:

למה אני ה' כתיב שני פעמים. קאי אאני ה' אלהיכם שכתוב ב"פ שם. וכן הגירסא בילקוט. דאאני ה' לא קשה דבכל מקום פירושו חד לשכר וחד לעונש. ומשני דחד אני הוא שנפרעתי מהם. וחד לומר אני עתיד ליפרע כו' ואי לא הוי כתיב אלא חד ה"א דאיחידים לא יחמיר כל כך כמו שנפרע מדור המבול ואידך דשאני התם דהוו רובם רשעים קמ"ל דאין חילוק. והדר דריש אני ה' אני הוא שנפרעתי משמשון וכאן אין צריך ב"פ דמהיכי תיתי לחלק יחיד מיחיד. ואני ה' השני דריש לשכר:

אנדרולומוסיא. בלשון יוני הרג ומגפת אנשים (מוסף הערוך):

גומסיות. פי' כתובות (ערוך). והמוסף כתב פי' בלשון יוני נשואים:

לזכר ולנקבה. וגירסת הערוך לזכר ולבהמה:

לזכר. פי' למשכב זכור:

ויאמר ה' אמחה את האדם כו'. שהוא מכה כללית:

מי לך פה. כלומר קרי ביה פֶה בסגול. כלומר כלום יש לך עוד פה להשיב ללמוד סנגוריא על רשעים אלו:

אלא חתן כו'. המדרש מוסיף תיבת אלא לומר שהכתוב נחלק לשני דבורים שעוד מי לך פה הוא דבור אחד. וחתן ובניך וגו' הוא דבור אחר. ועיין מ"ש בב"ר פ' כ"ו סי' י':

שכר למי שעושה כמעשיהם. פי' שבא לידי עבירה ופירש ממנה שנותנים לו שכר כעושה מצוה:

יוסף מנין. קשה הא המדרש אמר אני הוא ששלמתי ליוסף וליעל ולפלטי ואינו מפרש אלא שנתנו שכר ליוסף. ומה שכר נתנו ליעל ולפלטי. וי"ל לפי האמת מתן שכרן היה שתוף שמו יתברך שבהם ע"ד כי שם ה' נקרא עליך וכדמסיק. אך כיון דביוסף נוכל לפרש כדאי' בסוטה שגבריאל למדו ע' לשון ולא היה גמיר עד שהוסיף לו אות אחד משמו של הקב"ה. וא"כ אין כאן שכר שיתוף שמו. לכן הביא ראיה לשכרו פי' שנדע מה שכר שהוא בעד מצוה זו מדה כנגד מדה:

יוסף משלו כו'. פי' שנשתלם מדה כנגד מדה נגד מעשיו הטובים:

צוארו שלא הרכין. פי' שלא נטהו וכפפו. ולפי שתחלת תנועות חוליות השדרה שהיא עיקר הגוף בצואר. נקט צואר להרכנה ובכלל זה הראש והברכים וכל המתנועעים לדבר:

ידיו שלא משמשו בעבירה. שלפעמים דרך הפריצים להתעלס במשמוש הידים לחוד לכן נקט כל דבר ודבר בפני עצמו:

גופו שלא נגע בעבירה. היינו קירוב בשר לחוד בלי מעשה. שמזה ג"כ נזהר כדאי' בב"ר פ' פ"ז סימן ח':

שלא הלכו בעבירה. שכשהיתה תובעתו מסתמא היתה אומרת לו לבוא אחריה חדר לפנים מן החדר ולא רצה ללכת:

מחשבה שלא חשב בעבירה. ס"ל כמ"ד בב"ר פ' פ"ז ויבא הביתה לעשות מלאכתו לחשוב חשבונות של רבו. דאי למ"ד לעשות צרכיו נכנס ושוב פירש הרי חשב בעבירה:

ותקרא חכמה. הפך המחשבה לעבירה דאין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. וכ"ש זנות דנואף אשה חסר לב:

ויקראו לפניו אברך. וב"ר פ"צ מסיים אב בחכמה ורך בשנים. ור"ל שאע"פ שהיה רך בשנים אעפ"כ היה גדול בחכמה:

י  [עריכה]

שלשה הם שברחו כו'. מייתי ליה הכא משום דמפרש אני ה' ששמו משותף עם הבורח מן העבירה:

ושתף שמו עמהם. והא דלא שתף ג"כ שמו בבועז שברח ג"כ מן העבירה יש לומר דבועז לא חשיב כל כך בורח מן העבירה דהא אפשר ה"ל בהיתר שהוא פנוי והיא פנויה ויכול לכנסה בהיתר לאשה. וה"ל כמי שיש לו פת בסלו שאין יצרו תוקפהו. עוד יש לומר דאין כחו כ"כ דלא הוה אלא פעם אחד משא"כ ג' אלו דהוה ימים רבים:

יה מעיד עליו. ולא ס"ל כדאמר בסוטה דבא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא הוה גמיר עד שהוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה:

במשיכלא. לפי ענינו כאן הוא מכסה כלי משי:

שמו מעיד עליה. וה"ק ותכסהו ובכל זאת שמי מעיד עליה שלא נגע בה אע"פ שקרבה אצלו וכסתהו. ועיין מ"ש בתנחומא סדר בראשית סי' י"ב בענף:

שמי כה. כמו פה וכאן:

מי נסיב כו'. שבנשואיה כתיב פלטי ובנתינתה לדוד כתיב ויקחיה מעם פלטיאל:

שלא נגע באשת דוד. שנתקדשה לו בערלות פלשתים. ושאול שנתנה לפלטי טועה היה דסבור שאין ממש בקדושיו כדאמר בסנהדרין פכ"ג ע"ש ופלטי ידע דהוו קדושין ונזהר. ומ"מ נשאה במצות המלך. אי נמי דואג הטעה את שאול להתיר אשת דוד כדלעיל בב"ר פ' ל"ב:

יא  [עריכה]

שלשה הם שתקפן כו'. איידי דמייתי לעיל ג' שברחו מן העבירה מייתי נמי ג' שנזדמנו בשבועה דיוסף חד מנהון:

יוסף דוד ובועז. מה שהקדים דוד לבועז כתב בעל שורש ישי מפני שסדר זה תורה נביאים כתובים:

כלום המקרא חסר וחטאתי לה' כו'. ר"ל דאין לפרש וחטאתי לאלהים הוא לשון אדנות כלומר וחטאתי לאדני. דא"כ מאי מקרא חסר שלא יכתוב כלל הך תיבה לאלהים הלא בלאו הך תיבה נמי יהיה מובן שקאי וחטאתי על האדון שנכתב ברישא הן אדוני לא ידע וגו'. אלא ע"כ צ"ל דפירושו לאלהים יתברך. א"כ היה לו לומר וחטאתי להוי"ה שזה לשון ברור שקאי על הקב"ה. שבשם זה לא יכונה ע"ז. אבל השם אלהים יכונה גם בע"ז. וא"כ איך יאמר סתם לאלהים בדברו עם אדנותו כאלו מוסכם ביניהם מי הוא אלהים. והלא היא מכחשת ואומרת ואיננו. ואין פניה רק בע"ז. אלא ודאי לא אמר לה אלא וחטאתי ומלת לאלהים באנפי נפשה שישבע ליצרו באלהים. ואמר לאלהים אני נשבע שאיני חוטא [שכן הוא הנוסחא האמיתי לאלהים איני חוטא] ואיני עושה הרעה הגדולה כו'. שעל לשון שבועה אין צריך רק רמז שבועה והדבר מובן. כמו חי דדוד ובועז אע"ג דלא מפרש למילתא סגי. שהוא מובן מן הענין שעוסקים בו. דלא גרע מידות נדרים:

למי נשבע. מה שדרשו חי ה' דדוד לשון שבועה בלתי דבק עם כי י"י יגפנו כו' הוא מיתורא דקרא דכיון דדוד הוא המדבר מתחלה ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו. ולא ענהו עוד. א"כ ויאמר דוד תו למה לי. על כן אמר כי יש פה מדבר אשר אליו ישוב דבר ויאמר דוד. ועל כן אמר שזה כנגד היצר או כנגד אבישי ששנה באולתו [שורש ישי]:

ר' יודן ור' חמא כו'. איכא בינייהו דלרבי יודן נשבע אחר שכבר קטרגו יצרו. ולרבי חמא נתחכם וראה את הנולד וירא שמא יקטרגנו היצה"ר וקדם ונשבע. ומלבד כחו על יצרו מצד צדקתו אמצו וחזקו עוד בשבועה (יפ"ת). מזה נראה שטעות נפל בספרים לקמן א"ר חנינא גבר כו' אלא צ"ל א"ר חמא גבר כו'. או דכאן צ"ל ר' יודן ור' חנינא:

את פנוי כו'. קשה כיון דהיצה"ר מפתהו שיקדש אותה בביאה. ומכיון דהיא פנויה מה לו אם הוא פנוי ומבקש אשה או לאו. וי"ל משום גואל קרוב ממנו סד"א דאית הכא שמץ עון שנוגע בחלק חברו. לזה אמר לו יצרו דבנדון כזה הוא הקודם מכיון דהוא אין לו אשה וטוב יש לו אשה ובנים. וטוב לרות להגאל ע"י בועז משתגאל ע"י טוב:

יב  [עריכה]

הה"ד ועין נואף כו'. אאני ה' דכתיב בתר כמעשה ארץ מצרים קאי ובעי למדרש אני ה' המפרסמו. ולהכי מייתי האי קרא דדריש ביה שי"י צר צורת העובר כצורת הנואף בשביל לפרסמו. ואיידי דמייתי ליה מפרש קרא כולה כדרך המדרש:

נואף בעיניו כו'. פי' אלא אפילו נואף בעיניו שהוא מסתכל בעריות וזן עיניו ממנו נקרא ג"כ נואף:

שנא' ועין נואף. דאל"כ עין למה לי. ונואף שמרה נשף מבעי ליה:

אימתי ערב בא. הוצרך לפרש דנשף דהכא היינו ערב דומיא דבנשף בערב יום. משום דזימנין דנשף הוה צפרא כדאי' בריש ברכות:

זה הקב"ה. והיינו וסתר פנים ישים שר"ל היושב בסתר יצייר הפני' לעובר בדמות הנואף:

קטורין. קשרים [רד"ק] והערוך פי' מלשון ציורים וצורות:

בדמותו. בצלמו:

לפרסמו. שהכל יראו שזה זנה עמה:

זה זן ומפרנס. שהבעל מפרנסה בימי עיבורה ועם היות העובר מזרעו וכל מ' יום נתעסק בצורתו. וכשבא עליה הנואף אחר מ' יום חוזר ומהפך הצורה בדמות הנואף כדלקמן. וזהו עושק שמכיון שהבעל הוא שמפרנסה ראוי לחוש לזרעו ולא לזרע הנואף:

אלא כי תמאס. כלומר ולא עוד אלא כי תמאס כו'. וכן אלא על עצת כלומר ולא עוד אלא ועל עצת רשעים הופעת. וכמוהו רבים במדרש:

ראוי אתה לפייס. פייס פירושו חתיכי אדמה וצרורות וטיט יבש שנעשה כאבן (ערוך). וכלומר שא"ל הקב"ה ראוי אתה להיות מוכה באבנים וצרורות על מאמרך זה אלא מה דעתך שיהיה אומר כאשר אמרת העיני בשר לך לכפור בהשגחתי. ולכן ראוי לעמוד אפילו בדבר פחות זה לפרסם השגחתי. שפירש העיני בשר לך טענה על סילוק הידיעה האלהית מהעולם. באומר שאין ידיעה בפרטים אלא ע"י חושים היולאניים והי"ת הנקי מזה איך ידע בענייני פרטי המציאות. ואם תאמר איוב היכי קאמר תרתי דסתרין. דבאומרו הטוב לך כי תעשוק קורא תגר על פרטיות ההשגחה בדברים ובאומר העיני בשר לך הוא כופר בהשגחה. הא לא קשה דלדברי חביריו הוא דהוה אמר הטוב לך כי תעשוק:

יוצר. אומן כלי חרס:

ביצת כו'. עגולים של טיט שעושים ממנו כלים:

ועשאו כלי. אותו ביצה שמצא אצלו:

בפניו. על פניו:

כך אמר הקב"ה. כצ"ל:

כחו של יוצר. דרש צור כמו צייר:

נתחלף. פי' חלף הלך לו מן העולם כלומר מת. וכן הוא בסדר נשא בהדיא:

אצור. אצייר:

יו"ד זערא כו'. יו"ד של תשי ואין דוגמתה במקרא. גם זה רמז לתשות כח ה' כביכול שהיו"ד תחלת שמו לרמוז כי כביכול נותן חולשא בשמו יתברך אשר בו יצר עולמו:

כל עוברי עבירות. במה שבין אדם לחבירו קמיירי. כגון גזלות וחבלות וכיוצא:

ברם. אבל אמנם:

מי מפסיד הקב"ה. והיינו צור ילדך תשי כלומר הוא לבדו נעשה תש:

הוא מאבד סמניו. שנפסל הזרע שי"י מצייר ממנו הולד כסימני היוצר. שנתרחק מקהל ה':

יג  [עריכה]

רבי מנשיה כו'. קאי ג"כ אאני ה' דכתיב בתר כמעשה ארץ מצרים. למימר שהנזהר מהעבירות זוכה לקבל פני שכינה כדאשכחן שכל מי שרואה כו':

ואינו זן עיניו כו'. הכוונה כי העין הוא מהחושים שאינן ברשותו של אדם שרואה מה שאינו רוצה. לכן אמר כל מי שרואה דבר ערוה שאינו יכול לעכב עצמו מלראות בעיניו הדבר ערוה אבל אינו זן עיניו ממנה שתכף עוצם עיניו מלהסתכל ולהתבונן בה. זוכה לקבל פני שכינה לפי שהוא יתברך קדוש ושונא זימה. לכן הנזהר ומתקדש ואינו זן אפילו עיניו מדבר ערוה. יהנה מזיו השכינה. וזש"ה ועוצם עיניו מראות ברע שאע"פ שהתחיל לראות עוצם עיניו שלא להתמיד הסתכלותו בה יזכה לראות פני השכינה (גבול בנימין):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף