עץ יוסף על ויקרא רבה/כב

עץ יוסף על ויקרא רבה כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה כב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  

א  [עריכה]

הה"ד ויתרון ארץ כו'. מייתי ליה סמך למ"ש ריב"ז בסמוך שע"י שהיו מקריבים באיסור במה היה הפורעניות באות עליהם. ומפרש ליה הכי ויתרון ארץ בכל היא שע"י הכל עושה הקב"ה שליחותו ליפרע מהחוטאים כדלקמן וכן היה במדבר שהיו פורעניות באות עליהם ע"י נחשים או רוחות או שאר מזיקין. וזה היה לפי שמלך לשדה נעבד כלו' שהיה מלך מלכי המלכים נעבד מהם בשדה שהיו מקריבין לו הקרבנות בבמות והיינו בשדה כדכתיב אשר הם זובחים על פני השדה. והואיל דמייתי קרא דריש ליה בכל אנפי כדרך המדרש:

סיבא. כצ"ל וכן הוא בקהלת רבה. והוא סיב הגדל סביב לדקל שעושין ממנו חבלים:

סיבא למסוך גיניא. גירסת הערוך סיגא למיסג גנין. ומפרש למיסג לשון סייג. ויראה א"כ דסיגא מין קוצים שעושין מהן גדר לגנים ולכרמים וגירסת הילקוט סיכא לממסך ביה גופנא. פי' סיכה יתד:

אפילו הוא מלך כו'. לפ"ז כך פי' הכתוב ויתרון ארץ בכל הוא שכר עבודת אדמה חשוב הוא על הכל שאפילו מלך צריך הוא להיות נעבד לשדה אם עשתה הארץ פירות יש לו מה יאכל ואם לאו מת ברעב. וע' ברש"י על קהלת. ואע"ג שר' יהודה דרש אפילו דברים שאתה רואה אותם כו' אפשר דס"ל דקרא תרתי קאמר:

עבדית ארעא עביד כו'. פי' אם עשתה הארץ. עושה חיל. ואם לאו לא יועיל כלום כל מלכותו מאחר שאין לו מה יאכל. וזה שעבודו לארץ. ועיין הגירסא בקהלת רבה ומה שפירשתי שם:

אוהב ממון לא ישבע ממון. פי' שלא יאכל ממון. וכך צ"ל לא ישבע ממון (שם) ומי אהב בהמון לא תבואה גם זה הבל שכל מי שהומה ומהמה כו'. פירשו בהמון מגזרת המה. בפלס שאון גאון מן שאה גאה. או פירשו מל' המיה והוא כדכתיב (עמוס ה). הסר מעלי המון שיריך. וכן משמע סוף הפסוק וזמרת נבליך לא אשמע:

ויש לו קרקע על הארץ יעמוד. ואע"ג דהאי קרא בקללות צור כתובה. הזכיר זה לומר שכל סחורותיהם יאבדו עד שלא תהיה להם שום תקומה כן בקרקעותיהם. אי נמי ע"ד שאמרו בב"ר פ"ך אף קללת הקב"ה יש בה ברכה:

על הארץ יעמוד. יש לו עדיין עמידה וקיום:

יתרון למ"ת. וקרי לתורה ארץ ע"ש ארוכה מארץ מדה כדאיתא בהדיא בב"ר פ' צ"ח וע"ש מ"ש:

כגון הלכות ציצית כו'. שלכאורה נראה שהחכמים מוסיפים על ד"ת קמ"ל שכל תורה שבעל פה מסיני נאמרה:

כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים וכתיב (דברים ח) כל הדברים אשר אנכי מצוה וגו'. ריב"ל אמר עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים המצוה כל המצוה. כצ"ל והכי אי' במדרש קהלת פ"ה סימן ז'. ופי' דמדה"ל למימר עליהם כל דברים אשר דבר ה' וכתב ועליהם ככל הדברים אית לן ג' רבויא. ומדכתיב נמי כל המצוה ולא המצוה איכא תו חד רבויא הרי כנגד משנה תלמוד תוספות אגדות לומר שכולן נאמרו למשה מסיני בעל פה כשנתן לו הלוחות. ומקרא דנקט הכא לאו משום רבויא. אלא משום דמשנה בנויה על המקרא נקטיה הכא (יפ"ת):

תלמוד. היינו תירוצי סתירת המשניות:

תוספות של בית רבי ורבי נתן ור' חייא ור' אושעיא. שהן ביאור למשניות ותוספת דינין שקצרו בהם בעלי המשנה:

אגדות. דרשיות דלא נפקא מיניה לענין דינא:

ומה שתלמיד ותיק כו'. היינו קצת דינים שמבין דבר מתוך דבר. ודרשות שעל ידן יסמוך דיני המשנה על המקראות כגון י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כי כל העניינים שיתכן שיפול בלב איש הכל מרומז בתורה האלהית ונכללת בה. וכל העניינים שבה המה עקרים כוללים:

חבירו משיב עליו כו'. כלומר שהכתוב בעצמו אומר יש דבר שידמה כי הוא דבר חדש. אבל חבירו משיב לא כן כבר היה לפנינו:

ר' יהודה ורבי נחמיה. אע"ג דהא פירש רבי יהודה קראי הכא מלך לשדה נעבד אפילו הוא מלך כו' כדלעיל. הכא אליבא דרבי נחמיה קאמר דכיון דמפרש קראי בתורה ניחא לפרושי מלך בבעל תלמוד:

זה בעל תלמוד. כלומר שאע"פ שהכל ניתן בסיני ויש שכר טוב בעמלם. מ"מ צריך לשלמות אדם משנה ותלמוד. אלא דלר' יהודה בעל התלמוד עדיף שהוא היכול לדון ולהורות. משא"כ בעל משנה. ולהכי מיקרי דרך משל הבעל תלמוד מלך. וקאמר דמ"מ הוא נכנע לבעל המשנה שע"י שרגיל במשניות יזכירהו אם שכח איזה משנה. ואחר שיזכיר לו כל המשניות ישא ויתן בעל התלמוד בתירוציהם ויוציא את הדין לאמתו. ופי' אוהב כסף לא ישבע כסף שבתלמודו לבדו לא יהנה. ומי אוהב בהמון כלומר מה בצע בתלמוד אם אין לו תבואה דהיינו עיקר המשניות ע"ד הכל צריכין למארי חטייא. ורבי נחמיה ס"ל דבעל משנה עדיף שכבר אפשר להורות קצת בזולת תלמוד. אבל בעל תלמוד בלי משנה לא מהני ליה מידי. ומ"מ צריך שיהיה נכנע לבעל תלמוד שילמדו הוראת הדין מתוך משניותיו. כי בזולתו לא ישבע ויהנה ממשניותיו. ומי אוהב במשניות בלא תבואה דהינו הוראת הדינים שהוא פרי הלימוד. וז"ש ותלמוד אין לו מה הנאה יש לו. ופי' שהוא סודר ההלכה לפניו שבעל התלמוד מלמד ומסדר ההלכה היינו הדינים לפני בעל המשנה. והוא לא יוכל ללמוד מפי משנתו. ופי' שהוא מקבל ההלכה לפניו [שבדברי רבי נחמיה] שבעל משנה מקבל ההוראה ולומדה לפני בעל התלמוד:

ותלמוד אין לו. שהתלמוד הוא פרי תבואת צדיק (רד"ל):

למד ולא לימד כו'. קמפרש מי אוהב בהמון לא תבואה שלמד תורה הרבה ולא העמיד תלמידים שחשובים זרע נשאר אחריו. אין לך הבל גדול מזה. ומיירי במי שהיה ספק בידו ללמוד והיתה עינו רעה באחרים שלא ללמד. אבל מי שלא הספיק ללמוד כתב רש"י ששכר למודו אינו מפסיד:

ב  [עריכה]

ורבנין אמרין כו'. רבנן באו להוסיף על ר' יהודה. שלר' יהודה ליכא בדברים המזיקים תועלת לעולם כצל אדרבה הם להזיקו. ואע"ג דודאי לא איברו לבטלה. לאו בכלל ברייתו של עולם חשיבי אלא דוקא מילי דהנאה דלית בהון נזקא כגון סיבא לחבלא. ורבנן סברי דאף זבובים ופרעושים שהם מאוסים ומזיקים זימנא דאית בהו תועלת לעולם ורפואה ולכך ברייתו של עולם נינהו. ועוד דאפילו בצד שהם מזיקים לעולם הם בכלל ברייתו של עולם. ובתרתי פליגי. וזהו שאמר אח"כ דבר אחר ויתרון ארץ כו' שאפילו דברים המזיקים יש צורך בבריאתן להפרע מן הרשעים. ובתרתי פליגי:

ויכולו כו'. משמע שנשתכלל העולם עם כל צבאיו שיש בקרבו:

מלך כו' לשדה נעבד זו ציון. ר"ל כיון דאפילו דברים קלים זבובים ויתושים חשובים לפני ה' והם בכלל ברייתו של עולם שבראם בהשגחתו וזן אותם. כ"ש שהשגחתו על ציון לתת שכר לבוניה וליפרע מן מחריבה:

לפיכך אוהב כסף כו'. ר"ל השתא דאמרינן שעיני ה' משוטטות בעולם ונותן שכר ועונש ראוי להרבות במצות כי נאמן הוא בעל מלאכתנו שיששלם. ואין לשבוע מן המצות אלא להרבות בהם תמיד. ואגב אורחיה אשמועינן תו שצריך לעשות מצוה קבוע לדורות דבלאו הכי אין הנאה. והיינו מי אוהב בהמון לא תבואה. ומה שאמר שכל מי שהומה כו' אינו מקושר לדברים הראשונים אלא אקרא דמי אוהב בהמון קאי. ור"ל שפירושו שכל מי שהומה כו'. וגירסת הילקוט וכל מי שהומה כו':

מה הנאה יש לו. כיון שאין לו מצוה שיזכה בה לדורות שאחריו. כגון בונה בית הכנסת או כותב ספר תורה. והיינו לא תבואה דקאמר שלא תעשה המצות פירות תמיד כשאינו קבוע:

ויש לו מצוה קבוע כו'. ואע"פ שמשה זיכה לכל הדורות במצות. הינו במה שלמדם. אבל במעשה מצות שעשה לא זכה אלא בהבדל ערי מקלט שיצילו תמיד הרוצחים ע"י:

אז יבדיל כו'. דכיון דלא קלטו שלש שבעבר הירדן עד שנבחרו ג' שבארץ כנען למה היה טרח משה להבדילם אם לא מפני שהיא מצוה קבוע ויזכה בה לאחר זמן:

ג  [עריכה]

אפילו ע"י נחש. שאינו בר דעת. ואפילו ע"י צפרדע שאין דרכה לנשוך ולהזיק כלל. שלפעמים יסייע בשליחות כהך עובדא דמייתי לקמן. ואפילו ע"י עקרב שאינו גדול כנחש. ואפילו ע"י יתוש שהוא בריה קלה ונשיכתן קלה:

מאן דאמר. כמו איכא מאן דאמר:

מדם הקרבנות. היינו פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה שהיו מזין מדמן בהיכל נגד הפרוכת ופעמים היו נוגעים בפרוכת ודרך נס אע"פ דודאי יבשה היתה נתלחלח הדם ובצבץ ונדבק בחרבו. וטעם הנס כתבו בתוספות שהיה להודיע שקשה לפני הקב"ה חורבן בית המקדש. או כדי להטעותו שיסבור שהרג את עצמו כדאי' במס' גיטין:

מן דם פר ושעיר של יוה"כ. הנעשות בהיכל נגד הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ ופעמים נגעו בפרוכת וניכר היה בפרוכת הזאות דפר ושעיר של יוה"כ. והזאות דפר העלם דבר של ציבור ושעיר ע"ז. כי אלו היו כסדרן מלמעלה למטה כמצליף ולא אלו. כדאי' בפ' הוציאו לו. והאומרים מדם הקרבנות ר"ל שראו הפרוכת חתוך במקום ההזאות שלא כסדרן וא"כ דם החרב שחתכו היה מדם הקרבנות. והאומר מדם פר ושעיר של יוה"כ ר"ל שראוהו חתוך במקום הזאות אלו. והנה ר' אליעזר העיד על ראותה כדאי' בפרק הנזכר:

התחיל מחרף כו'. שסבר שהרג את עצמו:

לא דמי כו'. אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו. למי שעושה עמו מלחמה בעיר מלכותו ומנצחו:

גרגותני. פי' סל:

מחא נחשולא בימא. הכה נחשול בים. וזה היה ע"י שר של ים:

אמר דומה לי כו'. כלפי מעלה אמר כן נדמה בעיני שאין כו'. וא"כ מנליה שלא היה הרוח מקרה מהים. ויש לומר שהיו כל האניות עוברים בשלום ואניתו לבדו בסערה:

אלא במים. כדאי' בירושלמי מסכת ע"ז שכל האומות מודים שהקב"ה שליט במים (נזה"ק ומדר"א):

א"ל הקב"ה כו'. מפורש בגיטין שבת קול יצתה ואמרה לו כן:

בבריה פחותה. נקרא כן לפי דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה. ונפרע ממנו בבריה זו לרמז לו שמעלנא אית ליה שנכנס לעירו בכבוד. ומפקנא לית ליה שלא יצא עד שנפגר. ועוד מעלנא אית לה ליכנס בחוטמו. ומפקנא לית ליה לצאת ממנו (גבול בנימין). וע' מ"ש בקהלת רבה:

נקיטא ברברייא. עם לועז ת"י ברברייא. ור"ל שקלסוהו שנצח לישראל. וקראו להם ברברייא בלשון בזוי:

ונכנס ורחץ. הודיענו זאת. משום שע"י המרחץ היתה הסיבה להכנסת היתוש במוחו. שמרוב תאותו אל השתיה לא עיין בכוסו. וכשהיה שותה נכנס היתוש אשר בו במותו:

קראו לרופאים. וכן הוא בב"ר פ"י ובקהלת רבה. ופליגי אדגיטין דהתם אמר שלא הוציאוהו אלא כשמת והכא קאמר שבעודו חי הוציאוהו שלא יכול לסבול הצעד עוד. ועי' מ"ש בקהלת רבה:

תמן הוינא כו'. שם הייתי והיו נותנין הגוזל מן זה הצד של מאזנים ושני ליטרות בצד השני והיה שוקל אחד כנגד אחד בשוה:

כל מאן. כמו כל מה:

דהוה הדין שני כו'. וכן הוא בב"ר פ"י. ופי' היפ"ת דשני מענין כמישה. כמו זרעים שנצמחו ושני דסדר תעניות. ופי' מיד כשהוציאוהו היה כגוזל ואח"כ היה הולך והקטין עד שעמד כיתוש דעלמא. וזהו שאמר כל מה שהיתוש היה נחלש ונקטן גם טיטוס מתנונה ונחלש והולך. עד שעמד היתוש על שיעורו הראשון ואז פרח כדרכו ואז גם טיטוס מת. ואף שאמר לעיל שפצעו את מוחו. עכ"ז היה עדיין חי. כי אפשר לקחת הגולגולת בלא ניקב הקרום. ובלא הכי היה הכל על דרך נס:

ד  [עריכה]

עובדא הוה בחד גבר. הך עובדא אינה מענין מ"ש שע"י הכל הקב"ה עושה שליחותו. אלא מענין מ"ש שאין דבר בעולם שאין בו צורך ותועלת:

עובדא הוה כו'. מעשה היה באיש אחד שהיה עומד על שפת הנהר וראה צפרדע אחת שהיתה טוען ונושא עליה עקרב אחד ומעבירה את הנהר. אמר זו מוכנת לעשות שליחותה:

ומגזתיה. פי' ומעבירו:

אגיזתה נהרא כו'. העבירה והלך העקרב ועשה שליחותה שנשתלחה מן השמים לנשוך אחד. ואח"כ החזירה הצפרדע למקומו:

דהוה קאים כו'. שהיה עומד וקוצר באותו בקעה של בית שופרי [ובקהלת רבה גרס בית טופת] ראה עשב אחד ולקט אותו:

אתא חד חבר. בא אחד שהיה יודע לחבר נחשים והיה מכיר ובקי בטבעם ועניינם:

סקר. הביט ומסתכל בההוא חויא ואמר מתמיה אני על מי שהרג אותו נחש:

תלה אפוי כו'. הרים עניו ותלה פניו למעלה וראה אותו עשב שעשה ממנו עטרה על ראשו מתוך שהביט בו הרגיש אותו האיש שהוא תמה עליו. וא"ל קושטא כו' באמת אנכי הרגתיו:

את יכול מרים כו'. בלשון שאלה א"ל יכול את להרים ולהסיר עשב זה מן ראשך:

את יכול קריב כו'. יכול אתה לנגוע באותו נחש במטה זה:

נשלו איבריו. פי' נפלו ונתפרקו. מלשון ונשל: מתני. היה שונה על שער העיר:

מרתיע ובא. פי' בא ברוגז ובריתחא:

והוה מרדף ליה כו'. פי' ר' ינאי היה רודף את הנחש מצד זה. והיה הנחש חוזר ובא מצד אחר:

הברה. קול הברה:

ומטייל. פי' מטייל לשון נקי ודרך כינוי לעשות צרכיו. ועיין בענף:

חד רומי. איש אחד מאנשי רומי:

ומקים יתיה ויתיב. פי' הקימו והעמידו וישב הוא:

הדא לא על מגן. פי' דבר זה לא על חנם באת לידי שמצערני כל כך:

ואתן אדם תחתיך. דרשו כמו ואתן אדום כי רומי הוא אדום. וכן הוא בהדיא בב"ר פ"י:

קוליא. עצם של רגל המת:

והוה מצנע לה כו'. כל עוד שהיה מצניע אותה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:

בלדר. פי' בלשון רומי רץ וציר נקרא ברדר. ובמלות נכריות אותיות למ"ד ורי"ש מתחלפות (מוסף הערוך). והבלדר היה שר וחשוב. וכי גזרי גזירתא ומת חד מינייהו מבטלין לגזרתייהו כדאי' בתענית דף כ"ט ע"א:

ופשפשוניה. חפשוהו בשקו ומצאוהו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קסרין:

הוה עסקן בדברים. פי' היה עוסק לראות ולנסות הכל כל מה דאפשר:

חד סדן. פי' אילן עב כד"א סדן של שקמה. ובאות אמת מקיים גירסת הספר חד סכן ופי' סכן הוא ענף כמו סוכת עצים. וכתב היפ"ת שאפשר שהוא אילן גדול כמו אילן המסך על הארץ דאי' בנזיר פ"ג:

וסתריה. שבר וקלקל הקן:

ויהבא באפוי כו'. היה נותן הדף לפני הקן ונתן חד מסמר בדף ובסדן כדי לסתור הקן:

טוב למגנז. פי' טוב שאגנוז העשב הזה שלא ילמדו הגנבים לעשות כן שיכירו העשב הזה ויפתחו לו כל המסגרות ויגנבו כל אשר בבית ויחריבו הבריות:

ואסתמית. נעשית סומא:

ואכלת. עשב אחר וחזרה ונפתחה עיניה:

עובדא כו'. מעשה היה בשני אנשים שהיו נכנסין באותן שבילין של טבריא אחד היה סומא ואחד היה פתח. כלומר רואה בטוב והיה אותו פתח גדיש פי' מנהיג ותומך:

יתבין למקרטא. ישבו לנוח ולפוש:

וארעת שעתא. ויקר מקרה השעה שאכלו מין עשב אחד. וזה שהיה סומא נעשה פתח וזה שהיה פתח נעשה סומא. ולא הלכו משם עד שהנהיג אותו שהיה סומא מקודם לאותו שהיה פתח מקודם. שכן היתה הסגולה של אותו העשב:

דהוה סליק כו'. שהיה עולה מבבל לעלות לא"י וראה שני צפרין שהיו מריבים זה עם זה. והמית אחת מהן את חברתה. והלכה אותו אחרת שנשארה חי והביאה עשב ונתנה עליה והחיה אותה:

אמר כו'. אותו האיש אמר טוב הוא שאקח מאותו עשב ואחיה בו מתים של ארץ ישראל:

כי פרי. כאשר רץ ראה שועל אחד מת. מקלק פי' מושלך בדרך:

טב לי כו'. פי' טוב לי שאנסנו בזה השועל אם הוא מועיל להחיות את הכל:

סולמי צור. נקרא כן על שעולין אליה בגובה מרום הרים כזה שעולה על הסולם:

חמא כו'. ראה אריה שנהרג ומושלך בדרך:

טב לי מנסייא בהדין אריא. אז יהיה חזקה משלשה מינים. ויהיה מומחה ומוחזק לכל (רד"ל):

וקם כו'. האריה קם ואכל לאותו האיש:

הוא דברייתא כו'. זהו שהבריות אומרים אם עשית טוב לאיש רע. רע עשית. טוב לאיש רע לא תעשה ורעה לא ימטי פי' לא יגיע לך:

וארעת שעתא כו'. ויקר לו מקרה השעה וטפת פי' והציף לו בארה של מרים. וכך צ"ל וטפת לו בארה של מרים. פי' שצפתה ובאה הבאר על פני המים עד מקום שבו טבל האיש ההוא. שמסגולת בארה של מרים לרפאות השחין. ולפי שרצה ה' לרפאות האיש ההוא אז גזר שיצופו מי הבאר לשם ואסחי. ורחץ בה ונתרפא:

שעורתה רבנן. פי' שיערו אותה. והוא לשון קצר:

כל קבל כו'. היא מכוונת נגד שער אמצעי של בית המדרש הישן שבטבריא:

ה  [עריכה]

מקריבין במדבר משהוקם המשכן דתנינן. כצ"ל (יפ"ת):

והיו ישראל נוהגין באיסור הבמה. ופי' שהיו נוהגים היתר בבמה שלא כדין. שהרי משהוקם המשכן היה להם לידע מדעת עצמן שלא יקריבו בבמות. שאל"כ מאי רבותיה דמשכן ולפיכך נענשו והיה חילול שם שמים בדבר (מת"כ). מתרץ בזה מה שקשה למה היה הפורעניות באות עליהם כיון שלא הוזהרו. ואי מתחלה הוזהרו ועברו ונענשו מאי אולמי דהך אזהרה מהראשונה לשימנעו מהעבירה:

והוא הורגן. בתמיה:

לפיכך אמר הקב"ה כו'. ר"ל כדי להצילן מן העבירה וביותר מפני חילול השם. לפיכך אמר הקב"ה כו':

ו  [עריכה]

הה"ד שוחט השור כו'. קמפרש מי שמקריב שור חוץ מאהל מועד כמכה איש כאלו נפש שוחט שנאמר דם יחשב לאיש ההוא כדמפרש בתנחומא וקצר ולא פירש שהוא מובן במעט עיון. ואיידי דמייתי קרא מייתי נמי עליה דר"י וריש לקיש כדרך המדרש להביא כמה פירושים דלא שייכי לענינו רק לההוא קרא דמייתי:

ואית ליה קריין סגין. פי' ויש לו ראיה מהרבה פסוקים:

שוחט השור כו'. מי שהוא שוחט שור של חבירו כאלו הורג איש:

וילמד לטרף טרף כו'. פירש שגזלתו נחשבה לו כשפיכות דמים. דלא כדאמרינן לעיל פ' י"ט שהרג האנשים ומענה נשיהם:

כן ארחות כל בוצע כו'. כן דהכי משמע כן דרך כל בוצע ומלסטם את הבריות שהוא נוטל נפשו של נגזל והורגו:

מחמס בני יהודה כו'. וחמס היינו גזל כמו ותמלא הארץ חמס. עד חמס. ואמר מחמס בני יהודה שהוא כאילו אשר שפכו דם נקי בארצם:

מסרס קרא. ר"ל שמהפך הקרא. ולפ"ז הכי פירושו שמכה האיש כאלו שוחט השור כי לא יקשה בעיניו הכאת האיש יותר משחיטת השור. ולא עריפת הכלב לאכילה או לקרבן כזביחת שה. ולא העלאת דם חזיר כמעלה מנחה טהורה. ולא מברך און ממזכיר לבונה. כי לא יבדילו בין זה לזה. כי יאמרו זה בעל חי וזה בעל חי ונתמעטה דמות האדם בעיניהם ולא יבדילו בין טהור לטמא. אי נמי הכי פירושו מכה איש וגוזל ממונו הוא ששוחט השור לקרבן לה' להתכפר. וכן עורף כלב זובח השה לקרבן בחשבו שזה יכפר על זה. וכן דם חזיר מעלה לע"ז או על שולחנו מעלה מנחה לה' לכפר זה על זה. ע"ד את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים:

ואפשר כן. פירוש הספר מתמה על איכא דאמרי שאיך אפשר שר' חנינא ישאל מרבי אלעזר תלמידו. ומשני לא שאל ממנו אלא לבדקו אם יודע להשיב אם לאו. לא שהיה צריך לו:

מהו דין. מהו זה:

איזו קשה הראשונה או השניה א"ל השניה א"ל ולמה א"ל מצינו. כצ"ל טעם השאלה דמשמע דפן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' קשה טפי שהוא כופר בעיקר מפן אורש וגנבתי וגו' שנשבע על שקר. ונמצא א"כ שהשניה דהיינו העושר קשה מן הראשונה דהיינו ריש וא"כ ה"ל לומר עושר וריש אל תתן לי שבתחילה יש לו לבקש על הקשה ושוב יבקש אפי' על הקלה. ומשני דראשונה קשה טפי משום חילול ה' שיש בה שהגונב ונשבע על שקר כשתמצא בידו הגניבה או יבואו עדים נמצא שם שמים מתחלל על ידו. וחילול השם קשה מע"ז:

שויתר הקב"ה על ע"ז. לגבי חילול ה'. דניחא ליה בע"ז משיתחלל ש"ש בהם:

והורגם. זהו חילול שם שמים:

ז  [עריכה]

רבי ישמעאל ור"ע כו'. כ"ז במסכת חולין דף ט"ז וי"ז. וקאי על פסוק כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך אשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר (דברים י"ב). ומאי דמייתי הך דר' ישמעאל הכא. משום דממלתיה שמעינן דאל אהל מועד לא הביאו אפילו בבשר תאוה מיירי וכדפרש"י שם בחולין. והיינו דרבי ישמעאל דבסמוך. וכן הוא בהדיא לקמן סדר ראה וז"ל שם אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כו'. ואגב מייתי לר"ע בר פלוגתא:

אסורין בשר תאוה. אם לא שיקריבו שלמים. ואם היו שוחטים בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' נכנסו לארץ ונתרחקו מן המזב הותר להם מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותם ויאכלו:

לפי שהיו ישראל נוחרין כו'. ר"ל ס"ל לר"ע שכשהיו ישראל במדבר הותר להם בשר נחירה. ונפקא לה מהאי קרא דכתיב כי ירחק וגו' וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה. אבל משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':

נוחרין ואוכלין. והאי דכתיב ושחט את בן הבקר. מתרץ בגמרא קדשים שאני. והא דכתיב הצאן ובקר ישחט להם מתרץ בגמרא נחירה שלהן זו היא שחיטתן:

והכהן שוחט ומקבל כו'. ס"ל שטעם איסור בשר תאוה מפני שהיו מחשבים בשחיטתן לע"ז והבשר אסור דהוה תקרובת ע"ז. אבל כשיביאו לעזרה יהיה הכהן שוחט ומקבל לשם שמים. ואע"פ שהבעלים יחשבו מחשבה רעה אין הבשר נאסר דבתר מחשבת שוחט אזלינן והיינו דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כי מחשבת השוחט לא תהיה לשעירים. ואע"פ שאין מחיוב הקרבן שישחטנו הכהן דשחיטה כשרה בזר. מ"מ אורחא דמילתא שהכהן היה שוחט הזבח:

אלא לאחר השוחט. כסתם מתני' דס"פ ב"ש בזבחים:

ח  [עריכה]

ומה ת"ל אשר ישחט. ב"פ דלא היה צריך לומר רק אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או מחוץ למחנה:

משל לבן מלך כו'. משום דס"ל דבשר תאוה נאסר לישראל במדבר כדרבי ישמעאל דלעיל. וקשה מ"ט לאיסור הזה. וקאמר ב' טעמים. א' משום שהיו להוטים אחר ע"ז והיינו ולא יזבחו עוד את זבחיהם. ב' משום דהיו מקריבים באיסור במה ופורעניות באות עליהם כו' וכדר' חמא דלעיל. לכן גזר הקב"ה שאפילו חולין שלהם יקריבו לקרבן שלמים באהל מועד. וזהו שמסיים בסמוך אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת כו'. ר"ל אפילו חולין שגזר ה' שיקריבו אותם לקרבן שלמים. ומפני שיקשה דמ"מ מה הועיל לשלא יזבחו לשעירים אחר שיחזור להתיר להם בשר תאוה כשיכנסו לארץ. שאז יחזרו לסורם. לכן אמר משל לבן מלך כו' שע"י שהוא תדיר לאכול על שלחן המלך יקנה לב טהור ומעצמו יפרד מנבלות וטרפות אשר אכלם מפני גסות לבו והתבזות כבודו וכן ישראל אחר שיהיה מאכלם מהשלמים הנחלקים למזבח ולכהנים ולבעלים הרי הם כסמוכים על שלחן ה' ותיקר נפשם בעיניהם לבלתי השתחוות והכנע להבלי ע"ז שיכירו כבודם וגדלם להיות דבקים בה' ויבוזו כל מיני ע"ז. ואחר שיאבד מהם ההרגל הראשון אשר הורגלו במצרים ויקנו ההרגל הטוב משולחן גבוה לא ישובו לכסלה אף שיחזור להתיר להם בשר תאוה בכניסתן לארץ:

ומעצמו הוא נדור. גירסת הילקוט גדור. והוא מלשון גדר או מענין הגדלה כמו להתגדר בו. ויתכן דנזור גרסינן כלומר פרוש:

ויזבחו לשדים. דבלא זה מי הוכרחנו שלא לפרש כפשוטו שזבחו לשעירים ממש. ומ"מ אי לא דאשכחן דשדים אקרו שעירים לא היינו מפקי קרא ממשמעותיה והוה אמינא דזבחו לשניהם: ושעירים ירקדו שם. ובמקום השמם והחרוב לא תעבור בו רגל בהמה אלא שדים נינהו:

ופורעניות באות עליהם. והוא חילול ה':

ט  [עריכה]

אין הבמה מותרת כו'. ס"ל לר' יוסי בר' חנינא שאין הבמה מותרת כלל משנאסרה כשהוקם המשכן אלא לפי שעה ע"י נביא שאז מותרת אפילו בזמן שבית המקדש קיים כענין אליהו. והא דמייתי לה הכא יתכן דדריש איש איש מבית ישראל דרמיז דוקא איש דעלמא. אבל נביא מקריב בבמה אע"פ שנאסרו הבמות לדרשא זו:

בדבורך עשיתי. רבים מקשים אם מאת ה' נהיה הדבר למה הוצרך אליהו לבא בתפלה ובתחנונים שיענהו ה'. וי"ל שכך היה הדיבור מהקב"ה שיתפלל לפניו על הדבר כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם שיראה כבודו שנעתר ה' תיכף לתפלתו:

ר' יוחנן בר מרי כו'. הנה לשון האגדה זו הועתק מהירושלמי דפ"ק דמגילה והשמיט הסופר מכאן פיסקא דמתני' דתנן התם קדושת שילה יש אחריה היתר. שמשום דבבבלי פרק פרת חטאת תני ליה ג"כ זה דקדושת שילה יש אחריה היתר. וכן תני שם באו לגלגל הותרו הבמות. פי' כשעברו את הירדן והוקבע המשכן בגלגל בז' שנים שכבשו ובז' שחלקו הותרו הבמות. על כן אמר דרבי יוחנן בר מרי שמע ליה מיהושע דהתם אחרי בואם לגלגל הוה והותר לבנות שם מזבח אלמא הותרו הבמות משבאו לגלגל:

אין לי אלא בגלגל בגבעון מנין כו'. זה הוא נדפס בטעות. וכך צ"ל אין לי אלא בגלגל שילה מנין [ר"ל מנין דקדושת שילה יש אחריה היתר] שנאמר (שמואל א' ז). ויקח שמואל טלה חלב א' [ר"ל וזה הוה בתר חורבן שילה] א"ר אבא בר כהנא ג' עבירות נעשו בעולה של שמואל היא ועורה ומחוסר זמן ולוי היה. א"ר יוסי אין מן הדא לית את שמע מיניה כלום דא"ר אבא בר כהנא ז' עבירות כו'. וה"פ אי מדשמאל הנזכר באת ללמוד דשילה יש אחריה היתר כדלעיל. אינך יכול ללמוד כלום דהא א"ר אבא בר כהנא ז' עבירות וכו' וכי היכי דהתם הוה היתר במה לפי שעה ע"פ הדבור דהא בזמן איסור במה הוה דאז משכן שילה הוה ולכ"ע משבאו לשילה נאסרו הבמות. ה"נ טלה חלב דשמואל לפי שעה ע"פ הדבור הוה. ולא משום דאז הותרו הבמות. אך קשה דלמה לו משום הא דרבי אבא תיפוק ליה הא דקאמר ג' עבירות הותרו בשיו של שמואל גופיה דכי היכי דאותן ג' הותרו לפי שעה ע"פ הדבור הכי נמי אימא דהוה היתר במה. הא לא קשיא דמצי סבר ר"י בר מרי דלא הוה עבירה מהנך דאין פי' כליל הוא ועורו אלא כליל לאישים בהפשט וניתוח ולא היה מחוסר זמן. ולא הקריבו שמואל בעצמו אלא בצויו ע"י כהן. אבל בגדעון הו ודאי עבירות (יפ"ת):

ז' עבירות נעשו כו'. וכן הוא בירושלמי פ"ק דמגילה ובבמדבר רבה ובתנחומא. אך חילוקים בגירסאות אבל בילקוט שופטים גרס שמונה. וכן במס' תמורה. ואגדת שמואל גרס ז':

ואבנים פסולות. מפני שהיו אבני מזבח הבעל. א"נ שהיו פגומים שכשהרס מזבח הבעל מסתמא נפגמו כחגירת צפורן ופסילי בהכי (יפ"מ):

ומוקצה. שהוקצה לתקרובת ע"ז כדכתיב ופר השני ז' שנים ומפרש בפרק כל האסורים שהוקצה לע"ז ז' שנה (שם):

ופר הנעבד. לא ידעתי מהיכן נפקא (רש"י):

ולילה. שהקרבן בכל מקום פסול בלילה והכא כתיב ויעש לילה. וא"ת אי הקב"ה א"ל לעשותו בלילה מאי קאמר ויהי כי ירא מעשות יומם ויעש לילה הרי כך מצותו. ואי לא קאמר ליה היכי מצי עביד עבירה. וי"ל דקאמר ליה אי בעית עביד בלילה ואלמלא פחדו היה עושה ביום כעיקר המצוה (יפ"מ):

ומחוסר זמן. וכן הוא באגדת שמואל. אבל בירושלמי במקום מחוסר זמן גרס באיסור במה:

ג' עבירות. אבל איסור במה לא הוה התם דמשחרבה שילה הותרו הבמות עד בנין בהמ"ק (יפ"ת). ופליג על ר' יוסי בר חנינא:

היא ועורה. דכתיב ויעלה עולה כליל. משמע כלו בלא הפשט וניתוח. ועולה טעונה הפשט כדכתיב והפשיט את העולה. וה"ה לעולות הצאן ולעולת הצבור כדשנו בת"כ:

ומחוסר זמן. דכתיב טלה חלב מפרש קטן יונק. ודייק דהיה קטן כ"כ דהוה מחוסר זמן משום דאל"כ מאי נפקא מינה לאשמועינן דהוה יונק (יפ"מ):

אתיא הדא דר' שמואל כו'. ופי' ובאת אתה בהכרח להביא ראיה דקדושת שילה יש אחריה היתר מדברי רבי שמואל שדייק מזה דכתיב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וגו' ויבן שם מזבח לה' ואיך בנה שם ברמה מזבח בקביעות אע"כ דבמות מותרות לאחר שחרבה שילה:

י  [עריכה]

הה"ד עושה משפט לעשוקים. דעת אגדה זו כר"י לעיל שנאסר בשר תאוה במדב' והותר כשנכנס לארץ. ובעי לאתויי סמך מה' מתיר אסורים דהיינו בשר תאוה שאסרו ושוב התירו וכדדריש ליה לקמן דברים רבה פ"ד. ומעין זה מייתי נמי היתר דוגמת איסורין. חלב חיה כנגד חלב בהמה. והיתר גיד הנשה בעוף כנגד איסורו בבהמה כו' שגם זה נכלל בפירוש ה' מתיר איסורים. ואיידי דדריש הכא ה' מתיר אסורים דריש נמי הכא עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים:

מה שאסרתי לך התרתי לך. שכדי להראות שאין למצות טעם מצד עצמן זולת הרצון אלקי לכן הפליא ה' להתיר בדברים שמעין האיסור כי זו הוכחה גדולה שאין הדבר מתרחק מצד עצמו שא"כ היה ראוי להרחיק כל הדומה לו. אלא שאין כאן רק מצותו יתברך היכא דגלי גלי:

בדגים. וה"ה חגבים. ולא איצטריך למימר אלא דגים דדמו לעוף שנבראו כולם מן המים:

יותר ממה שאסרתי התרתי לך. פי' חידוש יותר שממה שאסרתי לך. מדבר זה עצמו התרתי לך כנגדו. או פי' יותר ממש ממה שאסרתי לך התרתי לך. וכדמפרש והולך אסרתי לך דם נדה כו' ור"ל דמשום דאשה הזאת שלא בשעת נדתה שריא ושריא נמי דם בתולים נמצא שאיסור הנדה ההיתר רב מהאיסור:

אסרתי לך א"א כו'. ר"ל כיון דפנויה שריא ואיכא נמי שבויה דהויא אשת איש דשריא נמצא שאע"פ שאסר אשת איש ההיתר יותר מהאיסור. וכן י"ל באשת אח ואשה ואחותה כי נשים אחרות מותרות. וכן בכלאים כי כל צמר ופשתים כשהן לבדן כל אחד שרו. וכן בשר בחלב. וכן י"ל בחזיר דאיכא חיות רבות שמנות דשרי. ובחלב פשיטא דההיתר יותר. דמדאורייתא לא נאסר אלא קרום ונקלף והוא מעט לגבי השומן. ובדם י"ל דכיון דמדאורייתא לא אסור אלא דם שפירש אבל שאר דם האברים שלא פירש שרי ושרי נמי דם טחול נמצא ההיתר רב מהאיסור:

סדין בציצית. שאע"פ שהסדין של פשתן ותכלת דציצית הוא צמר שרי. דאתי עשה דציצית ודחי ל"ת דשעטנז:

דג ששמו שבוטא. שטעם מוחו כטעם חזיר:

את השומן. לא קאמר חלב חיה כדלעיל. דהא עדיף ליה דאפילו בבהמה גופה איכא היתרא. ועוד דהיתר זה יותר מרובה כדכתיבנא:

התרתי לך טחול. הא דלא קאמר דם דגים וחגבים ודם מהלכי שתים. אפשר דעדיפא מינה קאמר דאפילו בבהמה איכא שריותא. מיהו בתנחומא איתא אסר בעוף הדם התיר אותו בדג:

ר' מנחמא כו'. בשם רבי יונתן אמרי תחת מה שאסרתי לך התרתי לך. אפשר שצ"ל הותרתי לך פי' השארתי לך מתן שכר שמור לבעליו. וגם יש לתרץ הנוסחא שלפנינו התרתי לך שאע"ג שלויתן וזיז טהורים נינהו כדמפרש. מ"מ קאמר התרתי לך שכפי גדולתם לא היו יכולים לאכלם. אלא שה' מתיר כחם ומוסרם לישראל לעתיד בשכר שפירשו מדגים ועופות טמאים:

תחת איסור דגים טמאים. מאכילן לויתן לע"ל שהוא ראש דגי הים ויש בו טעם דגים חשובים. ואע"פ שיש רמז ענינים נסתרים בדבריהם ז"ל בענין בהמות ולויתן. מ"מ הדברים כפשוטן כי ה' יאכילנו לעתיד מהם. אשרי שיזכה לכך. וכן ראוי לומר כן בענין זיז שדי. אלא שאין זה דוגמת האכילה בעוה"ז שהוא רק שביעת הגוף. כי אם הוא מזון הנפש כמו שהיתה אכילת אדה"ר בג"ע וכמו המן שאמרו לחם שמלה"ש אוכלים אותה:

זיז עוף טהור הוא. מדכתיב עמדי וכדרך שאחז"ל אין דבר טמא יורד מלמעלה. ומה"ט נמי ילפינן דבהמות טהורה היא דכתיב כי לי כל חיתו יער:

מכהה. מפרש נץ לשון ניצוץ השמש שבאברתו יסך ניצוץ השמש. שכפי גדלו מכסה בכנפיו לפני השמש ומסתיר אור מהעולם. ואין קושיא ממה שלא נראה לעולם התכסות השמש בכנפיו. כי אולי עמידתו באופק אחר זולת האופק אשר אנו בו. והעומדים באופק ההוא ירגישו בזה:

זיז שיש בו כו'. דרש זיז נוטריקון מזה ומזה:

כמה מיני טעם. שכל מאכל שירצה מוצאים בו טעמו:

בהמה אחת היא. ושמה בהמות. ולא בהמות רבות. וראיה מאיוב מ' הנה נא בהמות וגו' חציר כבקר יאכל הנה נא כחו וגו' הכל בלשון יחיד. ששמה העצם הוא בהמות. ולר' יוחנן בהמות הוא יחיד לבד. אבל לריש לקיש יש לו בן זוג כדלעיל בב"ר פ"ז סימן ה'. ומ"מ לא קאמר קרא אלא אחת משום דס"ל לריש לקיש דאיש ואשתו שניהם כאיש אחד בלבד:

ורבוצה על אלף הרים. פי' שרועה ומרביץ כולם. פעם בזה ופעם בזה שצריכה למזונותיה כל גדוליהם:

כי בול הרים ישאו לו. שפי' שההרים נושאים ומפריחים צמחים לו. ואע"ג שלא פירש מניינן. סמך אהררי אלף דכתיב התם:

מאכל לאכילתן של צדיקים לע"ל. היפ"ת מגיה כאכילתן של צדיקים. ופי' כמו שלעתיד יצמחו מיני מאכלים למאכלן של צדיקים הן מיני תבואות הן מתבשילי בשר כדאיתא בפ"ב דשבת. כן ההרים מגדלים למאכלה. ודריש לה מדכתיב כי בול הרים ישאו לו וכל חית השדה ישחקו שם. ומפרש דה"ק קרא כל מיני מאכל הן מתבואות דהיינו בול הרים. הן מתבשילי בשר והיינו וכל חית השדה. ומייתי ראיה למאכלן של צדיקים מן והיה השרון כו' ופירש הפסוק כמו שהשרון לנוה צאן ורבץ בקר שמגדל צמחים למזונותיהם. כך יהיה לעמי אשר דרשוני שיגדיל להם מיני מאכליהם. ויש ליישב הגירסא שלפנינו לאכילתן של צדיקים משום שבהמה זו מוכן לסעודה גדולה של צדיקים כדאי' בפדר"א פ' י"א לכן הקב"ה מצמיח לה על האלף הרים בכל לילה כל מיני עשבים כדאי' בפדר"א שם. כדי שינתן בו בבהמה טעם וריח טוב שיהנו הצדיקים באכלם מבשרה:

מיני בהמות והיא אוכלת. אבל לא מעשבים. ומ"ש כי בול הרים ישאו לו. היינו שיצמחו צמחים למזון החיות אשר שם שהן בעבורו. ומה שאמר חציר כבקר יאכל אפשר בתמיה קאמר האם יאכל חציר כבקר. הא ליתא. אלא בעלי חי אוכל. וזה מכלל הנפלאות כדלקמן:

אית בעיר. אכיל בעיר. וכי יש בהמה שאוכלת בהמה כדרך החיות אלא מהצמחים הם ניזונות:

ולא יחפוז. דריש ו' של ולא. ורשב"ל דרש י' ב' של יבטח (מת"כ):

ויש בה לכלוך פה. בתמיה והלא לפי גדלו אינו מספיק לכלוך פיו (מת"כ). ולפי פירושו צריך להיות רב הונא בשם כו'. גם יש לפרש בניחותא ויש בה כדי לכלוך פה בעלמא כלומר הדחת פה לבד מפני גדלו. וע"ז שייך שפיר ורב הונא בשם רבי יוסי אמר אין בהם כו' ר"ל שאפילו לכלוך פה אין בהם:

ונהר יוצא מעדן. והוא גדול מאד וממנו ישתה לשבעה:

ועל יובל כו'. ומדקרא ליה יובל ש"מ שהוא יובל מימיו להר זה שישתה הבהמה ממנו. דאל"כ מ"ט קריאתו יובל:

זה בהמות כו' זה זיז שדי כו'. שאלו מפני גדולתן שבח הבורא יתברך ניכר יותר בהן:

זה גן עדן. שהוא גדול מכל העולם הרבה כמ"ש בפ"ק דתעניות עולם אחד מששים בג"ע:

זה לויתן. וקאמר דגי הים משום שיש בו טעם מכמה מיני דגים כדאי' לעיל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף