אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/מ

[הערה חשובה: חידוש זה נכתב על ידי עורך אורח, עורכו של העלון תוספת שביעית, ברכות ורב תודות]

יום שני ח אלול - מסכת סוכה דף מ

ענייני שביעית

לקיטה וחנטה

בסוגייתנו נחלקים התנאים אם אתרוג מקבל קדושה משעת חנטה או משעת לקיטה. וראוי להקדים בקיצור את החילוק הקיים בין חנטה ללקיטה.

בגמרא בראש השנה (יג:) מובא: "אמר רבה, אמור רבנן אילן בתר חנטה, תבואה וזיתים בתר שליש, ירק בתר לקיטה". מכאן למדנו שלכל צמח ישנם מספר שלבים לאורך גידולו, וחכמים קבעו לכל מין פרק זמן משלו שעל ידו יקבע חשיבותו של הפרי לדיני תורה. ומכל מקום מבואר, שאילנות פרי מקבלים את שמם כבר משעת החנטה. אולם ירקות נקבעים למעשר ולשאר דינים רק בשעת לקיטתם.

וראוי להביא את דבריו הנפלאים של האור החיים לפרשת בהר (ויקרא כה ג) שעמד על כפל הלשון בפרשת שמיטה. כי הנה התורה אומרת: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ" וגו'. ויש להבין מדוע התורה הביאה דוגמא כפולה להיתר העבודה בששת השנים שקודם השמיטה. וסומך לכך האור החיים רמז נפלא. כי הנה מבואר בסוגייתנו שדיני הפירות להיות נקבעים לשעת החנטה, ואילו הירקות בשעת הלקיטה. ולפיכך יבואר שהתורה באה לרמז את ענין זה, שגם קודם שנת השמיטה שונה דין הכרם, מדיני התבואה.

חנטה היא השלב הראשון בו ניצני הפרי ניכרים על העץ. האבן עזרא (שיר השירים ב יג) ביאר, שזה השלב בו המתיקות מתחילה להכנס בפירות. עוד מפרש שם, שהוא השלב בו הפרי מקבל מראה מאובק, כעין מה שנאמר ביעקב אבינו (בראשית נ ב) "וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל". וכולם קרובים זה לפירושו של זה (מהר"י קורקוס מע"ש פ"א ה"א).

הטעם שהולכים באילן אחר חנטה מובא ברש"י (ר"ה יב: ד"ה מנא), והוא משום שמשעת החנטה נטען האילן בשרף אשר ממנו נגמרים כל הפירות. ומכיון שהוא חנט בשנה הקודמת, דינו להיות כגדל בשנה שעברה. לעומת זאת שיטת הרמב"ם (מע"ש פ"א ה"א) שלא הולכים אחר חנטה, אלא אחר עונת המעשרות שהיא התקופה בה הפרי מקבל את חשיבותו, והיא מפורטת באריכות בפרק הראשון של מסכת מעשרות. אולם יש הסוברים שהרמב"ם לא חולק, ולפי דבריו עונת המעשרות והחנטה שווות זו לזו. (מהר"י קורקוס שם).

בסוגייתנו נחלקו רבן גמליאל ורבי אליעזר, עם אבוטלמוס, האם אתרוג נידון לפי שעת החנטה כמו שאר אילנות, או שמא נידון כירק שנקבע לפי שעת לקיטתו מן האילן. ובטעם הדבר ביאר רש"י על פי הגמרא בראש השנה (יג:) שם מבואר שירק נידון אחר לקיטה משום שגדילתו ממשיכה כל עוד ומשקים אותו במים. ולכך נחשב שגדל גם על מי שנה זו. ולכן אתרוג שגדל בשישית ונקטף בשביעית נוהג בו קדושת שביעית משום שגדל גם על מי שביעית.

ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות כמבואר במשנה בראש השנה (פ"א מ"א). המשמעות היא שמעשרות הפרי נקבעות בכך שגדל קודם ט"ו בשבט או לאחריו. ולפיכך יוצא שגם קדושת שביעית נקבעת בפרי החל מט"ו בשבט.

אולם בסוגייתנו מוכח לא כן. מאחר וכאן אנו עוסקים באתרוג שגדל בשישית, ונקטף בשנה השביעית. והנה השנה השביעית נכנסת בראש השנה לשנים – א' תשרי. ומבואר שפרי הנקטף בשביעית, גם אם קודם לט"ו בשבט, חלים עליו איסורי סחורה כמו כל פרי הקדוש בקדושת שביעית. ועל כן כתב המהר"ם (תוד"ה ולשביעית) לדקדק: "דכל אילנות שר"ה שלהן ט"ו שבט היינו דוקא לענין מעשר ולא לענין איסור שביעית". וכן למעשה פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד ה"ט).

ובטעם החילוק ביאר החזון איש (שביעית סימן ז ס"ק יג) שיש חילוק מהותי בין שביעית לשאר דיני הפרי. מאחר שבשנה השביעית מלבד קדושת הפירות ישנו איסור מלאכה בשדה, שנאמר "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" ומכיון שאיסור זה נוהג החל מראש השנה לשנים, הוא גורר אחריו גם את קדושת הפירות להיות קדושים משעה זו.

לעומת זאת רבינו חננאל (ר"ה טו:) חולק וסובר שראש השנה של האתרוג לענין שביעית הוא כמו שנת מעשרותיו, ועל כן הפרי מקבל קדושת שביעית החל מט"ו בשבט של שנה שביעית. וכן דעת הערוך (ערך בנות שוח) והובא בפירוש הר"ש (שביעית פ"ב מ"ה) והגר"א מוחק שם את הגירסה. ותמהו רבים מהאחרונים על דברי הרבינו חננאל, שלפי חידושו נמצא שיש סתירה בקדושת הפרי. מאחר ואתרוג שנלקט בתוך השביעית קודם ראש השנה, יהיה מותר בסחורה מחמת ונקטף קודם ראש השנה. אולם יהיה אסור לעשות בו מלאכה בשדה, מאחר וקדושת שביעית בשדה נוהגת מא' בתשרי.

ובחזון איש (שביעית שם) תירץ את דעת רבינו חננאל, שסוגייתנו מדברת באתרוג בלבד, שהוא גדל כל העת ממי ההשקיה, ולכן יש בו קדושה מא' בתשרי. אולם שאר אילנות יהיו קדושים רק מט"ו בשבט, משום שעיקר גידולם היה בשביעית קודם ראש השנה, ולכן לא נוהג בהם שביעית גם לאחר כניסת שנת השמיטה.

קדושת שביעית בעצים

בגמרא (מ.) מובא: "אמאי עצים בעלמא הוא, ועצים אין בהן משום קדושת שביעית". משאלת הגמרא מוכח, שאין קדושת שביעית נוהגת אלא בפירות מאכל, לעומת זאת בעצים אין קדושת שביעית. וממילא אין בהם איסור סחורה, ואין בהם חובת ביעור, ועל כן שאלת הגמרא שמותר לקנות לולב של שביעית.

וראה בחזון איש (שביעית סימן י סוס"ק ד) שכתב לדון בשאלה מרתקת, האם יש חובה להפקיר אילנות סרק בשביעית. והנה בסוגייתנו מבואר, שעלי קנים ועלי גפנים מקבלים קדושת שביעית לפי כוונת המלקט. ובאופן שלקטם לצורך מאכל יש בהם קדושת שביעית, לעומת זאת כשליקטם לעצים אין בהם קדושת שביעית. וראה בתוספות (ד"ה לקטן) שאפשר שרק בעצים העומדים לאכילה ולהסקה תועיל מחשבת המלקט.

והנה הפקר פירות שביעית נלמד מן הפסוק 'ואכלו אביוני עמך' כמובא ברש"י לעיל (לט: ד"ה אבל) שמכאן למדנו שיש להפקיר את הפירות הקדושים בקדושת שביעית. אולם בנידון עלי קנים וגפנים שתלויים בכוונת המלקט, יש לומר שאין לבעל הבית חובה להפקירם מחמת ואם יחשוב עליהם לעצים לא תחול עליהם קדושת שביעית.

והכריע החזו"א, שבעלי קנים וגפנים אין קדושת שביעית, ואפילו באופן שנכנס אדם וליקט לצורך אכילה. ולמרות שאז נתברר שהם עומדים לאכילה וצריך לחול עליהם דין הפקר, מכל מקום חידש החזון איש, שדין זה ביד הבעלים, ומכיון שאנו צריכים למחשבת בעל הבית, אין חובת הפקר כלל.

עוד יש לעיין אם נוהג איסור מלאכה בעצים. וראה בירושלמי שביעית (פ"א ה"א) בענין מלאכה בשביעית המועילה לעיבוי קורות האילן. ומשמע שאסור, אולם נחלקו מפרשי הירושלמי בהבנת דבריו.

קדושת שביעית בלולב

"טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית – קדוש". בפשטות מבואר בסוגיא, שלולב שנכנס לשנה השביעית, קדוש בקדושת שביעית. וטעם הדבר משום שהוא עשוי לכבד את הבית ועל כן נחשב כדבר שהנאתו וביעורו שוה (רש"י ד"ה יצאו וכן בתוס' ובר"ח ובריטב"א). אמנם דעת הרמב"ם בפירוש המשניות (סוכה פ"ג מי"א) שמותר לסחור בלולב, לפי שהוא כעצים ואין קדושת שביעית חלה עליו. וכן משמע מסתימת לשונו בהלכות (שמיטה ויובל פ"ח הי"א), וכן דעת רבינו גרשום בבכורות (לא: ד"ה לולב) שלמעשה קדושת שביעית נוהגת בפירות בלבד. ותמהו רבים על פירושו, מאחר ולפנינו מבואר לא כך. וכל משא ומתן הגמרא לבאר מדוע יש קדושת שביעית גם בלולב.

וראה בר"ן כאן שכתב, שאין קדושה בלולב משום שהוא נידון כעץ. ולא כמבואר בסוגיין שהוא משמש לכיבוד הבית. עוד הוסיף שם בר"ן, שכוונת הרמב"ם ללולב שגדל בשישית, ולכן אין בו קדושה.

בריטב"א הובא טעם נוסף, שאין קדושה בלולב מחמת והוא מצטרף יחד עם רוב העצים, והוסיף בכפות תמרים שרוב העצים עומדים להסקה ועל כן אין ביעורם שוה להנאתם, ולכן לא נוהג בהם קדושה. ואפילו עצים דמשחן לא נוהג בהם קדושת שביעית, וביאר הריטב"א דהוא בטל לרוב העצים דעלמא. ובתוספות בבבא קמא (קא:) כתבו באופן אחר, שגם עצי משחן ראויים להסקה, ולכן אין בהם קדושה.

החזון איש מחמיר לעצמו לא לקחת לולב משומר

נמצא עד כה, שלדעת הרמב"ם אין איסור לסחור בלולב בשביעית, וכך הובא להלכה. אמנם דעת רוב הראשונים שקדושת שביעית חלה גם על לולב מחמת והוא עומד לכיבוד הבית. וראה בדרך אמונה (שמיטה ויובל פ"ח ס"ק פו) ששמע מהחזון איש, שבזמנינו אין המנהג להשתמש בלולב כמטאטא, ועל כן נמצא שלכל השיטות לא נוהג בלולב קדושת שביעית. אמנם הוסיף בציון ההלכה (אות קיז) שהחזון איש החמיר לעצמו שלא לקחת למצוה לולב שנשמר בשנה השביעית.

מדוע סחורה נקראת אבקה של שביעית?

בגמרא (מ:) 'אמר רבי יוסי בר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית' וכו'. בנקודה זו מביאה הגמרא את חידושו של רבי יוסי בר חנינא, המלמדנו את חומרת הסחורה בשביעית. אולם מטבע לשון הגמרא הינו 'אבקה של שביעית', והוקשה לראשונים מדוע מכנה הגמרא את סחורת שביעית במונח 'אבקה'.

ברש"י (ד"ה כמה) ביאר, שעיקר איסור שביעית הינו איסור מלאכת הקרקע, כגון זריעה וזימור (ראה רד"ה אדם) ונמצא שסחורה הינה איסור קל יותר מאיסור המלאכה, לכן נקראית אבקה. ובתוספות (ד"ה אבקה) הוסיפו, שאיסור חרישה וזריעה הוא לאו מפורש, כמבואר בריש מועד קטן (ג.) אולם משא ומתן בפירות שביעית נלמד מעשה, ולכך הוא קל יותר. ויש לדייק שתוספות הוסיפו אף את מלאכת חרישה כעיקר לאיסור שביעית, אמנם נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא (ר"ה ט.) בדרשת הפסוקים, ומבואר שחרישה לא מוזכרת במפורש, אלא נלמדת מן הפסוק "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת".

ובכפות תמרים (תוד"ה אבקה) סבר לבאר את התוספות, שמלאכת קרקע חמורה מאיסור סחורה מחמת ויש בה מלקות. ואמנם נחלקו אמוראים (מו"ק שם) אם יש מלקות בחרישה בשביעית. ופלפל הכפות תמרים אם סוגייתנו כשיטה הסוברת שיש מלקות. ודוחה פירושו, אך מעמיד הפירוש מחמת ואיסור מלאכה נזכר במפורש בתורה הגם שהוא לענין שבת. אולם איסור סחורה נלמד ממשמעות 'לאכלה ולא לסחורה' לכך נקרא איסור קל יותר.

תירוץ נוסף כתב בכפות תמרים, שאיסור מלאכה הינו עיקר האיסור מחמת ומצאנו שרצון התורה שהארץ תשבות, ככתוב (ויקרא כה ב): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אולם איסור סחורה הינו ענף ממצות השמיטה, וכל מטרתו להרחיק את האדם מעבודה בקרקע.

עונשו של סוחר שביעית

"לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו" כך מבואר לפנינו. אולם בקידושין (כ.) מובא שעונשו של אדם זה שלבסוף נמכר להיות עבד של גרים.

ובגמרא בבכורות (ל.) מסופר על אדם שלא היה זהיר בפירות שביעית, ופעם אחת כינה את חבירו בתואר, גר בן גרים. וחברו השיב לו, 'תיתי לי, דלא אכלי פירות שביעית כוותך'. ופירושו, שכרי טוב יותר על כך שאינני כמותך, שאינך נזהר בפירות שביעית.

והאיר הגרי"ש אלישיב על פי המובא בקידושין, שסופו של סוחר שביעית שנמכר לעובד כוכבים. ואם כן יובן מה שהשיב אותו גר צדק לסוחר השביעית, שמעלתו עדיפה שכן סופו של סוחר שביעית להמכר לגרים. ולכן אין לו להתרברב על בן הגרים, מחמת והוא עתיד להיות לו לעבד.