כפות תמרים/סוכה/מ/ב

כפות תמרים סוכה מ ב

דף מ' ע"ב

גמ' אר"א אין ז' מתחללת וכו'. ק"ק מנ"ל דקרא אתי למעוטי חלול דלמא סד"א דוקא דרך חלול קמ"ל דדרך מקח נמי מתחלל י"ל דמסברא הו"א בין דרך מקח בין דרך חילול מדכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול אף ז' כן וא"כ סמיכות דוכי תמכרו ל"ל עכ"ל דאתא לו' דרך מקח ולא דרך חילול אך ק' מנ"ל לר"א דבין בפרי ראשון וחליפי חילפין הוי דוקא דרך מקח דלמא בפרי א' הצריך הכתוב דרך מקח דוקא אבל בפרי ב' יתחלל בין בדרך מקח בין בדרך חלול ובמסקנא דשמעתין א"ר אשי דר"א ס"ל דרך מקח דוקא גם בפרי ב' וזו מנ"ל לר"א וי"ל דמכפל הכתוב דכתיב וכי תמכרו ממכר שמיע ליה דרמז הכתוב דאינה מתחללת מכירה אחר מכירה אלא דרך מקח והיינו דכתיב בלשון כפול וכי תמכרו ממכר ודוק:

ור' יוחנן האי כי תמכרו מאי עביד ליה. איכא למי' לפום מסקנא דשמעתין דא"ר אשי דמודה ר"י דבפרי א' הוי דוקא דרך מקח א"ב לימא דסמיכות קרא דוכי תמכרו אתא לומר דהוי דוקא דרך מקח ומיירי בפרי א' אבל בפרי ב' בין דרך מקח בין דרך חלול מדאיקרי קדש ותו ק' מאי פריך דלמא ר"י לא דריש סמוכים דפלוגתא דתנאי הוא פ"ק דיבמות רבנן דרשי סמוכים ור"י לא דריש סמוכי' אלא במשנה תורה ולזה י"ל דדוחק לו' דר"י אתי דלא כרבנן דמסתמא כל תנאי ואמוראי דרשי סמוכים ועוד אפשר דמאי דפריך האי וכי תמכרו מאי עביד ליה היינו משום דסמיכות זה מוכח לדורשו דכתי' וכי תמכרו בוי"ו מוסיף על ענין א' והיכא דמוכח ר"י נמי דריש סמוכים כמ"ש התוס' פ"ק דיבמות ופריך לר"י תרתי חדא דלדרוש סמוכים ב' דלדרוש דאפי' פרי ב' יהא דרך מקח דוקא כדפריש' לר"א דנפקא ליה מכפל הכתוב והשתא ניחא ק' קמייתא דלא מצי לשנויי דהסמיכות הוא לפרי א' דכוונת הקו' הוא דגם לפרי ב' ידרוש סמוכים דהוי דרך מקח ולא דרך חלול מכפל תמכרו ממכר ומשני דהסמיכות והכפל אצטריך לדריב"ח דתניא אריב"ח בוא וראה כמה ק' אבקה של ז' וכו' יוצא מכפל הכתוב וכדפרש"י פ"ק דקדושין ד' ך' ע"א בשנ' היובל הזאת וכי תמכרו אם תמכרו ותקנו מה שאסרתי לכם בו הופך למכור ממכריך וכלי ביתך ודוק וא"ת הך דרשא דריב"ח דכמה קשה אבקה של ז' מנ"ל לר"א דאין לו' דלא ס"ל הך דרשא ומש"ה דריש לדין אין מתחללת אלא דרך מקח דא"כ תיקשי לר"א מנ"ל דקרא אתא לו' לדין אין מתחלל' אלא דרך מקח דלמא קרא אתא לדריב"ח וי"ל דר"א ס"ל דסמיכו' הוי כמו היקש ותרתי שמעת מינה ודוגמא לזה אשכחן בפ' מי שמתו דף כ"א ע"ב דאמר ריב"ל מנין לבעל קרי שאסור בד"ת שנא' והודעת' לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת ושם נמי דריש ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וכתי' בתריה יום אשר עמדת כו' הרי דדריש תרתי מסמוכין וכן ס"ל לר"א בשמעתין ור"י אפשר דס"ל דמסמוכין לא דרשי' תרתי כמ"ש שם בפ' מי שמתו לדעת רי"ה דס"ל דבעל קרי מותר בדברי תורה י"ש ודוק:

תוס' ד"ה אבקה של ז' עיקר איסור כו'. משמע דר"ל דעיקר מאיסור הוא במידי דאית ביה איסור לאו אבל איסור התורה דהוא איסור עשה הוא איסור קל ונקרא אבק וק' דאיך כתבו דחרישה הוא עיקר האיסור והלא בחרישה ליכא לאו אלא איסור עשה דבחריש ובקציר תשבות וזהו לדעת ת"ק אבל לר' ישמעאל קרא דבחריש איירי בשבת כדתנן פ"א דשביעית משנה ד' ומייתי לה תלמוד' פ"ק דר"ה ופ"ק דמ"ק איברא דבפ"ק דמ"ק דף ג' גרסי' אתמר החורש בשביעית ר"י ור"א ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וא"כ למ"ד לוקה חרישה הוא עיקר האיסור משא"כ סחורה דלית בה מלקות אמנם אינו נראה שזהו כונת התוס' דהיה להם לרמוז דדבריהם אמורים למ"ד שחורש בז' לוקה ותו דהתוספת קיימי לר"י דמוקי לקרא כדרשת ריב"ח דקרא בא לו' כמה ק' אבקה של ז' ור"י ס"ל דחורש בז' לא לקי כמ"ש מרן בכ"מ ריש ה' שמטה דבירוש' פ"ח דכלאים סיימו דר"י ס"ל אין לוקין ומיהו לזה י"ל דהתוספת ס"ל דמתלמודא דידן רפ"ק דמ"ק דף ג' מוכח דר"י ס"ל לוקין על החרישה כמ"ש שם התוספת ד"ה ר"א בתירוץ הב' יע"ש ואפשר דמ"ש התוספת דחרישה הוא עיקר האיסור היינו לו' דהוא כתוב בהדיא בחריש ובקציר תשבות אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא מדיוקא דקרא דכתיב לאכלה ודרשי' לאכילה ולא לסחורה ועוד אפשר דמ"ש התו' עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה היינו משום דהיא עבודת קרקע ועליה הפקיד הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' אבל איסור סחורה הוא ענף ממצות ז' ולא אסר סחורה אלא כדי שלא יחרוש ויזרע וכיון דאין סחורה לא יחרוש ויזרע ונמצא דעיקר האיסור הוא בעבודת קרקע אבל סחורה הוא איסור קל ולכך נקרא אבקה של ז' והוקשה להם לתוס' מנ"ל דעונש זה של מוכר מטלטליו כו' בא על קל דאיסור סחורה דלמא לא יבא העונש אלא כשיעשה איסור חמור דחרישה וזריעה ותי' דע"כ בא לו עונש זה באיסור סחורה משום דהוא מדה כ"מ ודוק:

תניא כותיה דר"א. פרש"י קודש תופס דמיו פדיה כתיב ביה כו' דברים הללו של רש"י שכתב דהיינו ופדה והיינו ומכר כו' סתומים מה היא כונתו ותו ק"ל דהך ברייתא אתי כר"א דז' אינה מחללת אלא דרך מקח ובדרך מקח מנ"ל שהדמים נתפסים בקדושת ז' והלא דין זה גבי קדש דהדמים נתפסים בקדושת הקדש לא נזכר בכתוב אלא כשהוא דרך חלול כדכתיב ופדה בערכך ומשמעות פדיון הוא שזה יוצא וזה נכנס אבל בדרך מקח דאינו דרך פדיון מנ"ל דהדמים נתפסים בקדושת הקדש ויראה דקושי' זו הוא דק"ל לרש"י לכך בא לבאר דעיקר הילפותא דקדש תופס דמיו נפק' מדכתיב ביה פדיה ומפדיה יליף למקח וז"ש רש"י דהיינו ופדה והיינו ומכר כו' ודוק:

הא כיצד לקח בפירות בשר כו'. א"ל מהיכא משמע דכשמוכר הבשר בעד דגים יצא בשר נכנסו דגים דלמא כל חלופי ז' הן וחילופין כולם נתפסין בקדושת ז' ואינם יוצאי' לחולין י"ל דא"כ לשתוק קרא מקדש ומדכתי' תהיה לאשמועי' בהוייתה תהא שמעינן דז' תופסת את דמיה דאל"כ למה איצטרי' תהיה בהוייתה תהא אלא ודאי מדאיצטרי' לו' תהיה לאשמועי' בהוייתה תהא שמעי' דז' תופסת דמיה ואפ"ה היא לא יצאה לחולין דבהוייתה תהא וה"ה לחליפין וחליפי חליפין ול"ל דכת' רחמנא קדש אלא ודאי מדכתב קדש שמעי' תרתי חדא דשביעית תופסת דמיה כקדש שנית דמה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף ז' תופס דמיו ויוצא בין בפרי א' בין בחליפין ואתא קרא דתהיה לו' לך בהוייתה תהא לגבי פרי א' דוקא דאינו יוצא לחולין אבל בחליפי ז' כשמכרן תופס דמיו ויוצא לחולין דומיא דקדש מה קדש יוצא לחולין אף ז' יוצא לחולין כלו' בחליפי ז' כשמכרן יוצא לחולין וזה נפק' לן מדאיקרי קדש וא"כ איצטריך הכתוב לו' קדש ולו' תהיה כדאמרן ועיין מ"ש בס' עצמות יוסף דף צ"ד ד"ה אי מה קדש כו' יעו"ש ומבואר עפ"י מ"ש לעיל. ודע דברייתא זו איתא בת"כ פ' בהר וה"ג התם אי מה קדש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף ז' כן ת"ל יובל היא הרי היא בקדושתה נמצא' או' האחרון אחרון נתפס בז' וכתב בס' קרבן אהרן דף ע"ד וז"ל ת"ל היא דיובל נשאר וכו' יעו"ש ולפי דבריו דמתיב' היא שמעי' תרתי חדא דפרי א' נשאר בקדושתו ולא יצא לחולין וגם שמעי' מדכתיב היא דדמי' יוצאים לחולין א"כ לשתוק קרא מקדש והשתא לא שייך מה שתרץ הר"ב עצמות יוסף כמבואר למבין ויר' דהר"ב קרבן אהרן ס"ל דאי שתיק קרא מתיבת קדש מתיבת היא או מתיבת תהיה הוה שמעי' דז' אינה יוצאה לחולין והו"א דהטעם דאינה יוצאה לחולין משום דאינה תופסת דמיה וא"כ ע"כ אצטריך תיבת קדש לאשמועי' דתופסת דמיה ואיצטריך היא או תהיה לו' לך דז' עצמה אינה יוצאה לחולין, אמנם אכתי ק"ל דמנ"ל לתנא דחליפי חליפין אסורין דלמא קרא לא אתא אלא ללמד לנו דז' תופסת את דמיה דומיא דקדש ושביעית אינה יוצאה לחולין מדכתי' תהיה בהוייתה תהא אמנם הדמי' של ז' אם החליפם בדבר אחר חליפי חליפין יהיו מותרים מדכתיב יובל היא כלו' היא תופסת דמיא אבל חליפי חליפין מותרים ואין נתפסים בקדושת ז' ואשכחן כה"ג בעכומ"ז דף נ"ב ע"ב דאפליגו שם בחליפי עכומ"ז ח"א חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח"א אפילו חליפי חליפין אסורין מ"ט דמ"ד אסורין אמר קרא והיתה חרם כמוהו וכו' הרי דאפי' למ"ד התם חליפי חליפין אסורין היינו משו' דאצטריך ליה מיעוטא למעוטי ערלה וכלאי הכרם הא לאו הכי הוה דריש ליה למעוטי חליפי חליפין וא"כ הכא גבי ז' לידרוש מתיבת היא דכתיב יובל היא לו' דחליפי חליפין מותרים ואין נתפסין בקדושת ז' וי"ל דתיבת היא איצטריך נמי לדרשא כדאי' בפ' האיש מקדש דף נ"ח ועיין בס' עצמות יוסף ויבין שמועה דף מ"ח ולכך דרשינן דחליפי חליפין נתפסים בקדושת ז'. ובהך פלוגתא דחליפי חליפין של עכומ"ז הטי"ד ס"ס קמ"ה פס' כמ"ד מותרין והרמב"ם ברפ"ח דה' עכומ"ז פסק כמ"ד אסורין והקשה מרן בכ"מ דכיון דמוכח בסוגייא דמ"ד אסורין ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים וסוגיין דעלמא דאין מלמדים היאך פסק כמ"ד אסורין וצ"ע. ודע דז"ש מרן דסוגיין דעלמא כמ"ד ב' כתובים הבאי' כא' אין מלמדים צריכין אנו למודעי מנ"ל דהלכת' כס' זו וחפשתי שורש המחלוקת הזה ומצאתיו בספ"ד מיתות דף ס"ו גבי מכשף דהוא בסקילה דר"ע יליף לה מג"ש ון' עזאי מסמיכות וכו' ופריך לר"י הא אוב וידעוני הוו ב' כתובים ואין מלמדי' וכו' יעו"ש ומהך סוגייא משמע דהלכתא כמ"ד אין מלמדין מדחזינן לר"ע ובן עזאי דס"ל מכשף בסקילה ולא ילפי' לה מאוב וידעוני אלמא ס"ל דאין ראיה מהתם משום דהוו ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ובודאי דהלכתא כר"ע ובן עזאי לגבי ר"י גם בקדושין דף ל"ה אמרו שם דר"י הוא ס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין אלמא דכולהו רבנן ס"ל דאין מלמדין וליישב קו' מרן על הרמב"ם ילע"ד עם מ"ש התוס' בהאיש מקדש דף נ"ח תימה היכי הוו ב' כתובים הא דינא דעכומ"ז לא הוי דומיא דז' ונדחקו התוס' ליישב קו' זו יע"ש והרמב"ם הוקשה לו קושי' זו של התוס'. עוד הוקשה לו איך הנך רבנן פליגי בהך פלוגתא דא"כ לימא תלמודא עלייהו לימא כתנאי ותו איך מאן דאסר חליפי חליפין ס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין וכי שביק רבנן ואמר לשמעתיה כר' יהודה לכן מפרש הרמב"ם דה"ק ואידך סבר דהני ב' כתובים מלמדים משום דחד מינייהו לא גמר מחבריה ואצטריך הוא למעט ערלה וכלאי הכרם וא"כ חליפי חליפין של עכומ"ז אסורין וכן מצאתי ביבין שמועה דף פ"ט כלל ק"ס דכתב פי' זה בסוגיא בשם הרי"ט אשבילי ז"ל:

גמ' תניא כותיה דר"י א' שביעית כו'. לכאורה נראה דמדקתני מתחללין ולא קתני א' שביעית וא' מ"ש לוקחין בו בהמה חיה ועוף כו' משמע דז' מתחללת דרך חלול וק' דדרך מקח נמי חלול מיקרי והראיה לישנא דר"א ז' מתחללת דרך מקח ואם כן נימא דמתחללין דברייתא הוי דרך מקח ולא תסייעה לר"י י"ל דלא ס"ד דפי' מתחללין דברייתא הוי דרך מקח משום דגבי מ"ש מוכרח לומר דלא הוי דרך מקח כדתנן פ"ק דמ"ש מ"ש אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו וא"כ עכ"ל דפירו' מתחללין ר"ל דרך חלול ולא דרך מקח מכח חלוקת מ"ש א"כ ילפינן דגבי שביעית מתחללת היא דרך חלול והיינו דכת' רש"י מתחללין משמע דרך חלול בפדיה ולא במקח וממכר ע"כ וכונת דבריו דההכרח דלא הוי במקח וממכר הוא מכח מ"ש וילפינן מינה דז' מתחללת דרך חלול כמ"ש ומיהו ודאי דיש קולא בז' דהיא מתחללת בין דרך מקח בין דרך חלול מש"כ במ"ש דהוא דוקא דרך חלול ולא דרך מקח ודוק:

תוס' ד"ה על חיין אין מתחללין במ"ש חוץ לירוש' איירי כו'. מקשים התלמידים מה צריך להוכיח ממתניתין והלא מקרא מלא דבר הכתוב פ' ראה גבי מ"ש ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן והדבר ברור דס"ד דתוס' שמא יאמר האומר דזהו ד"ת אבל חכמים גזרו שלא יקח בעלי חיים שמא יגדל מהם עדרים לכך הוכיחו מפ"ק דמ"ש משנה ג'. ויש לגמגם על ראיה זו דלמא התם דיעבד דהא קתני הלוקח בהמה לזבחי שלמים דמשמע דיעבד דוקא אבל לא לכתחלה שמא יגדל מהם עדרים י"ל דלרבנן דאמרי על חיין אין מתחללין משמע דאפי' בדיעבד אין מתחללין משום גזרה שמא יגדל עדרים וא"כ ע"כ כי היכי דלא תקשי הך ברייתא למתני' דפ"ק דמ"ש צ"ל דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' והתם הוא דגזרו רבנן שמא יגדל כו' אבל בירוש' לא גזור ומתני' דפ"ק דמ"ש מיירי בירושלי' א"כ אם בירוש' לא חיישי' שמא יגדל כו' א"כ יקנה בהמה לבשר תאוה ואמאי לא שרו ליה אלא בהמה לזבחי שלמים י"ל דודאי בירושלי' לא חיישי' שמא יגדל כו' ויכול לקנות חיה ועוף חיין שאין ראויין למזבח אבל בהמה דהיא ראוי' למזבח דווקא לשלמים ולא לבשר תאוה כדמוכח פ"ק דמ"ש משנה ד' ובמנחות ס"פ התודה וכמ"ש רמב"ם פ"ז דמ"ש דין י"ב וז"ל בתחלה היו לוקחים כו' י"ש עלה בידינו דברייתא דקתני הכא וחכ"א על חיין אין מתחללין חוץ לירוש' איירי כמ"ש התוס'. אמנם הרז"ה בס' המאור דף שמ"ז כתב וז"ל והא דתניא א' ז' וא' מ"ש מתחללין כו' יע"ש ובס' ת"ד סי' רמ"א דף ס"ט כתוב בהשגות הראב"ד על הרז"ה דאין דבריו מספיקין דלא מתרצי מתנייתא בהכי כו' יע"ש ובמקצת קו' הראב"ד על הרז"ה יש להליץ מתוך מ"ש לעיל כמבואר למבין וע"ש בהראב"ד מה שתי' במאי דק' ברייתא דידן לההיא מתני' ותוס' דידן יש להם תי' אחר בזה יתבאר בדיבור שאחר זה כתבו עוד התו' ותימה דבריש הזהב כו' יר' דהקשר הוא זה דהם כתבו בריש הדיבור דברייתא דהכא איירי חוץ לירוש' לאפוקי פי' הרז"ה דמפרש לה בתוך ירושלים ולפי' הרז"ה ל"ק מההיא דריש הזהב דהתם איירי חוץ לירושלי' ולכך טבעא אפירא לא מחללין והכא איירי תוך ירוש' אבל לפירושם דברייתא דהכא מיירי חוץ לירוש' ק' מההיא דריש הזהב עוד י"ל הקשר באופן אחר דהם כתבו ואפי' לכתחלה שרי ר' מאיר לחלל כו' ובשלמא אי הו"א דר"מ לא שרי אלא בדיעבד וכן חכמים לא שרו בשחוטין אלא בדיעבד לא הוה ק' מההיא דריש הזהב דהו"א דהא דטבעא אפירא אין מחללין היינו לכתחלה אבל בדיעבד הרי הוא מחולל כדקתני הכא אבל השתא דאמרו דר"מ שרי לכתחלה וכן רבנן שרו לכתחלה בשחוטין השתא ק' מההיא דריש הזהב ותירצו וי"ל דהכא איירי ע"מ להעלותו ולאכלו בירוש' כלו' דכיון דהכא איירי דמחלל מ"ש על בהמה חיה ועוף מצי להעלותם ולאכלם בירוש' אבל בההיא דהזהב דלא יעשה סלעי' דינרי זהב דדינרי זהב לאו בני מיכל נינהו וע"כ צריך לקנות בדינרי זהב מידי דמאכל הלכך אין מחללין חוץ לירוש' סלעים שהם טבעא אדינרי זהב שהם פירא עוד כתבו ופלוגתא היא בירוש' פ"ק דמ"ש יש אסר אפילו ע"מ להעלותו ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן דהכא בדמאי. דע דהרמב"ם כתב רפ"ב דמ"ש דיכול לחלל פירות מעשר על פירות אחרות חוץ לירוש' והשיג עליו הראב"ד דלא התירו אלא דוקא בדמאי ומרן בכ"מ שם כתב דהראב"ד למד זה מהירוש' רפ"ד דמ"ש דקא' ולא ממין על שאינו מינו הא במינו מחללין ומוקי לה ראב"ד בדמאי והקשה עליו דמנ"ל לפרש הירוש' הזה בדמאי. ויראה לי דמה שלמד הראב"ד דאיירי דוקא בדמאי הוא מהירוש' הזה דפ"ק דמ"ש שהביאו התוס' דאיכא דמוקי לה בדמאי ומיהו אכתי יש לגמגם דהירוש' הזה דפ"ק דמה שכתב פלוגתייהו הו הוי במעות מעשר אם יכול לחלל טיבעא אפירא חוץ לירוש' איכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן דשדו בדמאי ופלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הוא כשהוא מחלל פירות מ"ש על פירות אחרות וי"ל דהראב"ד ס"ל אם מעות מעשר אינו מחלל על הפירות חוץ לירוש' כ"ש פירות על הפירות והרמב"ם יראה דס"ל דמעות מעשר אינו מחלל על הפירות חוץ לירוש' כמ"ש בפ' הנז' דין י' אבל פירו' על פירות יכול לחלל חוץ לירוש' ומרן בכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם והא דבפר' הזהב מוכח כו' יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דהא דריש הזהב לא מיירי במחלל פרי ראשון על דינרי זהב כי היכי דתקשי לרמב"ם אלא התם מיירי בהא דתנן לא יעשה אדם סלעים דינרי זהב בהא שקלי' וטרינן אי דהכא פירא הוי טבעא אפירא לא מחללין וכ"פ הרמב"ם שם דין ו' אין מחללין מעות מעשר על הפירות אבל המחלל פירות מ"ש דהם פרי ראשון על פירות אחרות בזה לא איירי בפרק הזהב וע"כ דברי מרן בקושי' זו צריך תלמוד להבין כונתו וצ"ע ודוק:

כתבו עוד התוס' ותימא דמשום גזרה דרבנן כו'. יר' דהקשר הוא באופן זה בשלמא אי הו"א דמתחללין דר"מ הוי בדיעבד וכן מה שכתב וחכמי' על שחוטין מתחללין הוי בדיעבד הוי ניחא דבחיין סלקינן דרגא דאפי' בדיעבד אין מתחללין דאל"כ מה הפרש יהיה בין חיין לשחוטין אמנם השתא דפי' התוס' דאפי' לכתחלה שרי ר"מ לחלל וכן חכמים ס"ל דאפי' לכתחלה שרי לחלל על שחוטין א"כ בחיין דיינו שיאמרו שלא יחלל לכתחלה שמא יגדל מהם עדרים אבל להפריז על המדה לומר דאפי' בדיעבד אינם מחוללין משום גזירה דרבנן זה הוא דבר ק' בעיני התוס' מכח ההיא דהזהב דמוכח שם דמשום גזרה דרבנן לא אמרי' אין מתחללין דיעבד אמנם בראיה זו שהביאו מההיא דהזהב יש לגמגם עליה טובא דהתם עיקר הקושיא היא ללשון דאמר דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דהוי משו' איסור דאורייתא אהא הוא דק' ליה דא"כ אין מתחללין סלעים על דינרי זהב מיבעי ליה אמנם ללשון דאמר לא יעשה סלעים דינרי זהב דהוי משום גזרה דרבנן שמא ישהא עליותיו ניחא דקתני לא יעשה ואה"נ דאם היו רוצים להחמיר רבנן לו' דמשום גזרה דשמא ישהא עליותיו לא יהיה מחולל אפי' בדיעבד זה לא הוה ק"ל דיש כמה דברים דהחמירו חכמים אפי' בדיעבד וא"כ מאי ק"ל בברייתא דהכא דקתני על חיין אין מתחללין אפי' בדיעבד דלמא כך נר' לחכמים להחמיר אפי' בדיעבד וכ"ת דכונת קו' התו' היא לומ' מ"ש דהתם בההיא דפ' הזהב דלא יעשה סלעי' דינרי זהב דהטעם הוי משו' שמא ישהא עליותיו אמרת דלא גזרינן אלא לכתחלה ובהך גזרה דהכא דשמא יגדל מהם עדרים גזרי' אפי' בדיעבד אם זו היא כונת קושייתם יש להשיב ולומר דאין לדמות כל גזרות חכמים להדדי יש גזרה שנראה להם להקל בדיעבד ויש גזרה שנר' להם להחמיר אפי' בדיעבד ודוק ותירצו התוס' די"ל דאין מתחללין דהכא היינו כו' איכא למידק דס"ס הקו' במקומה עומדת מ"ש בהך גזרה דשמא יגדל עדרים קתני על חיין אין מתחללין כלומ' שיחזרו דמים למקומם ומ"ש בההיא דהזהב גבי לא יעשה סלעים דנרי זהב דהוי משום גזרה שמא ישה' עליותיו לא קתני אין מתחללין לענין זה דיחזרו דמים למקומ' וכ"ת דס"ל לתו' דיש לחלק דגזר' שמא ישהא עליותיו לא דמי להך גזרה שמא יגדל עדרי' דבההיא היא חשש' גדולה לריעותא ויש להחמיר בה טפי וכמ"ש בס' עצמות יוסף דף צ"א ע"ב א"כ אעיקרא דדינא אין כאן מקום לקו' התוס' דיש לחלק בין גזרה דהתם לגזרה דהכא ויניחו פי' אין מתחללין כפשוטו וצ"ע:

ודע דהרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' כתב וז"ל ולא יחלל מ"ש על בהמה חיה ועוף חיין ואם חלל לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים אלמא דס"ל דמ"ש חכמים על חיין אין מתחללין הוי כפי פשוטו דלגמרי לא חלה קדושת המעות על הבהמה שהיא חיה וסבירי ליה דהחמירו בהך גזרה טפי מגזרה דלא יעשה סלעי' דינרי זהב משום גזרה שמא ישהא עליותיו אך ק"ל על הרמב"ם במ"ש פ"ו דשמיטה דין ט' וז"ל וכשמחללין פרי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים שמא יניחם ויגדל מהם עדרים ומשמע מדבריו אלו דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מתחלל פרי ז' על חיין וזה סותר למ"ש פ"ד דמ"ש גבי דמי מ"ש דאפי' בדיעבד אינו מתחלל וברייתא דידן השוה מ"ש לז' דאין מתחללין על חיין ומנ"ל להרמב"ם לשים חילוק ביניהם דגבי מ"ש אפי' בדיעבד אינו מחולל וגבי ז' לכתחלה אין מחללין על חיין דמשמע מדבריו דבדיעבד הרי הוא מחולל וצ"ע ודוק:

'תוס' ד"ה שמא יגדל מהם עדרי'. פ' האיש מקדש כו'. דע דרש"י כתב בהאיש מקדש וז"ל אין לוקחין בהמה במעות מ"ש חוץ לירוש' דכתי' וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך והתו' שם הקשו על ב' הטעמים אלו שכתב רש"י וז"ל פי' בקונ' כו' ולא נהירא כו' ונר' דכונ' קושית' היא דהא דאמרי' דבעי' כסף צורה היינו כשמחלל מ"ש אינו יכול לחלל על אסימון כדתנן פ"ק דמ"ש משנה ב' ומייתי לה בהזהב דף מ"ז ע"ב משום דכיון דמחלל במידי דלאו אוכל בעינן שיהא כסף צורה אבל במחלל על בהמה שראוי להוליכה לירוש' ולאכלה בירוש' שרי ולי יראה להליץ בעד רש"י דטעמו הוא דפשטיה דקרא דוצרת הכסף וכו' ונתתה הכסף וכו' הכי הוי דאינו יכול לחלל הכסף על פירות חוץ לירושלים אלא תוך ירוש' והכי מוכח מדתנן פ"ק דמ"ש משנה ה' הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומם במזיד יעלה ויאכל אלמא דלכתחלה אינו יכול ליקח פירות בדמי מ"ש חוץ לירוש' כדמשמע מפשטיה דקרא דיעלה הכסף לירוש' ושם יקח בהם כל אשר תאוה נפשו בהמה או פירות א"כ שפיר קאמר דטעמא דאין לוקחין בהמה במעות מ"ש חוץ לירוש' משום דכתיב וצרת הכסף כלו' דהכתוב הקפיד שלא יקנה במעות אלא תוך ירוש' ולא כמו שסוברי' התוס' דרש"י כתב מטעמא דכסף צורה ובכן השיגו עליו אלא טעמו הוי דהכתוב או' דהמעות שפדה בהם מ"ש יעלם לירוש' ושם יקנה אשר תאוה נפשו כנ"ל להליץ בעד רש"י ותוס' דידן לא השיגו על טעם זה דרש"י כמו שהקשו בקדושין אולי הוא מטעמא דכתי' וא"ת אם איתא להך טעמא דבעי' שיוליך הכסף לירוש' למה אמרו הכא דעל חיין אין מתחללין מטעמא דשמא יגדל עדרי' ת"ל דהכתוב מקפיד שיעלה הכסף לירוש' י"ל דהאי טעמא סגי לענין שלכתחלה לא יעשה כן לקיי' פשט הכתו' דיעלה הכסף לירוש' אבל לא הקפיד הכתוב לגמרי שאפילו בדיעבד אינו מחולל וא"כ למ"ש חכמים על חיין אין מתחללין דהוי אפי' בדיעבד עכ"ל דהוא מטעמא דשמא יגדל עדרים דהיא חששא גדולה בעיני רז"ל אך ק' א"כ אמאי על שחוטין מתחללין חוץ לירושלים ומשמע דהוי לכתחלה כדמוכח בתו' שהביאו התוספ' בדבור שלפני זה ואפשר דרש"י סבור דליתא להך תו' ור"מ ורבנן לא שרו אלא בדיעבד כדמוכח מפשטא דברייתא דידן ועל הטעם הב' שכתב רש"י ועוד שמא תכחיש כו' הקשו עליו התוס' כאן דלא הי"ל לפרש אלא כדמפרש הכא שמא יגדל מהם עדרים ויראה לי להליץ בעד רש"י דהא התוס' גופייהו מקשי' לקמן בסמוך ברייתא דהכא דקתני על חיין אין מתחללין דמשמ' אפי' דיעבד אמאי דתנן פ"ק דמ"ש ומייתי לה בהאיש מקדש אין לוקחין בהמה במעות מ"ש כו' במזיד תעלה ותאכל במקום אלמא דהיא מתחללת בדיעבד ומתרצים התו' דברייתא דהכא מיירי בבעלי מומין דהחששא היא גדולה שמא יגדל עדרים ומאי דתני התם במזיד תעלה ותאכל מיירי בבהמה תמימה דליכא למיחש שישהא אותה כולי האי לגדל עדרים דכיון דהיא תמימה יקריבנה מיד לשלמים א"כ לרש"י נמי לא קשיא דהוא מפרש עד"ז דברייתא דהכא מיירי בבעלי מומין ובזה יש חשש גדול שמא יגדל מהם עדרים אבל בתמימה אין חשש דגידול עדרים כלל ואפילו לכתחלה אין לחוש על זה אלא טעם האיסור לכתחלה הוא שמא תכחיש מטורח הדרך ודוק כתבו עוד התו' ותימה דרבנן דהתם או' ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומ' במזיד תעלה ותאכל וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר"י התם בד"א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים וכו' כצ"ל וכן הגיה רש"ל וס' מע"ח וכן מתבאר מתו' דהאיש מקדש יעו"ש ויראה דקשר קו' זו עם האמור הוא באופן זה דרש"י פי' התם טעמ' שמא תכחיש מטורח הדרך וא"כ לפרש"י היה אפשר לו' דתרי תנאי הוו חכמים דהתם ס"ל דטעמא הוי שמא תכחיש וכיון דאינה חששה גדולה במזיד תעלה ותאכל במקום ורבנן דהכא סברי דטעמא הוי שמא יגדל מהם עדרים והיא חששא גדולה לחוש עליה אפילו בדיעבד ולכך אמרו על חיין אין מחללין אפי' דיעבד אמנם התוס' דחו פרש"י דהתם ואמרו דאין חשש שמא תכחיש ולא הוי אלא מטעמא שמא יגדל עדרים כדקא' הכא ורבנן דהכא והתם כולהו חד טעמא אית להו שמא יגדל עדרים השתא נולדה הקו' מ"ש דהתם קתני במזיד וכו' ותרצו וי"ל דאיירי וכו' וכוונתם דהכא איירי בבעלי מומין והחששא היא גדולה שמא יגדל עדרים עד שיולידו וולדות תמימים ולכך החמירו דאפילו בדיעבד אין מתחללין והתם איירי בתמימים דליכא למיחש כולי האי שמא יגדל מהם עדרי' ולכך לכתחלה אינו יכול ליקח בהמה תמימה ואם כבר לקח במזיד תעלה ותאכל במקו' והרז"ה תירץ דהכא איירי תוך ירוש' והתם איירי חוץ לירוש' ובס' תמים דעים דף ס"ט סימן רמ"א בהשגות הראב"ד כתב תרוצא אחרינא ודבריו מגומגמים בעיני יעו"ש. וראיתי להרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' כתב וז"ל אין מחללין מעות מעשר על הפירות וכו' ובפ"ז דמ"ש דין ט"ו הלוקח פירות חוץ לירוש' וכו' יעו"ש ודברי הרמב"ם הללו הם תמוהים איך העתיק ב' הדינין הללו הסותרין זה את זה ותירץ הרז"ה פשיטא דלית ליה להרמב"ם דהא הרמב"ם איירי בפ"ד חוץ לירושלים כמבואר בדבריו גם תירץ התוספת דאמרו דמ"ש חכמים על חיין אין מתחללין מיירי בבעלי מומים דוקא אין נראה דהרמב"ם סובר חילוק זה דא"כ הו"ל לפרש בפ"ד דמיירי בבעלי מומים גם תירוץ הראב"ד שהביא בספר תמים דעים דמ"ש חכמים על חיין אין מחללין מיירי דמתכוין להוציאן לחולין אין נראה דא"כ היה לו לפרש בפ"ד דמיירי במתכוין להוציאן לחולין לכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל חילוק אחר דברייתא דהכא מיירי דבע"ה מחלל מעות מ"ש שבידו על בהמה שברשותו בהא אמרו על חיין אין מתחללין אפי' בדיעבד שמא יגדל מהם עדרים אבל בשחוטין הרי הוא מחולל וכן במחלל בפירות שברשותו וזהו הדין דכתב הרמב"ם בפ"ד ומ"ש בהאיש מקדש בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום מיירי שבע"ה שיש לו מעות מ"ש לקח בהם בהמה מחבירו ובהא הוא דאמרו במזיד תעלה ותאכל דכיון דהיה מזיד הלוקח אין סברא לקנוס למוכר לומר דאינו מתחלל בכה"ג שיחזרו הדמים למקומם מטעם שמא יגדל עדרים הלוקח דכיון דהמוכר לא חטא בזה אין סברא להעניש למוכר לבטל המקח ולכך אמרו במזיד תעלה ותאכל. זה נ"ל כפתור ופרח לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ומכאן מודעה רבה למ"ש הרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' אין מחללין מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירו' ויאכלו בירוש' וכתב מרן בכ"מ דבפ"ק דמ"ש במשנה הלוקח פירו' שוגג יחזרו דמי' וכו' ולא חשש ר' וכו' יעו"ש ולעד"ן דדברי הרמב"ם אינם ענין לאותה משנה דפ"ק דמ"ש דהרמב"ם איירי הכא במחלל מעות מ"ש על פירות שלו ובכה"ג בין שוגג בין מזיד הדין שוה דאם חלל יעלו הפירות ויאכלו בירוש' ומתני' דפ"ק דמ"ש מיירי בלוקח פירות מחבירו בהא הוא דאמרו בשוגג יחזרו דמים למקומם וזה הדין הביאו הרמב"ם פ"ז דמ"ש דין ט"ו ודוק כתבו עוד התוס' והא דאמרי' בהגוזל קמא וכו' א"נ אפי' כרבנן והתם שאני דלא אפשר בע"א כצ"ל יר' דקשר הקו' הוא באופן זה דלפי פרש"י דהאיש מקדש דטעמא דאין לוקחים בהמה במעות מ"ש הוי משום שמא תכחיש בדרך וההיא מתני' חולקת אבריית' דהכא דסברא דטעמא הוי משום שמא יגדל עדרים א"כ יש להשיב ולו' דההיא דהגוזל אתייא כההיא דהאיש מקדש דטעמא הוי משום שמא תכחיש ולטעם זה ל"ק כולי האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע"גב שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא מעות בבל שאינם יוצאים בירושלים אמנם לפי מה שהעלו התוס' דכלהו תנאי אית להו גזרה דשמא יגדל עדרים דהיא לתא דאיסורא א"כ לפ"ז ק' היאך התירו בהגוזל קמא לקנות בהמה והא איכא למיחש שמא יגדל עדרים דהיא איסורא רבה וס"ד דתוס' דטפי ניחא להעלות מעות בבל אע"ג דאינם יוצאים מלהעלו' בהמה דאיכא למיחש איסורא דשמא יגדל עדרים ותירצו דההיא אתיא כר"מ א"נ אפילו כרבנן והתם שאני דלא אפשר בע"א כו' כלומר דהשתא בתירוצם ס"ל לתוס' דעדיף טפי לקנות בהמה אע"ג דאיכא למיחש שמא יגדל עדרים מלהעלו' מעות בבל דאינם יוצאים בירוש' ודוק:

כתבו עוד התוספ' ולפי מ"ש דר"מ כו'. כתוב בס' מאיר ע"ח לא מצאתי זה בפרש"י בפר' הזהב וע"ש ואשתמיט ליה להרב בקיאות זה דהכי איתא בפרק הזהב (דף נ"ה ע"ב) מתיב ר' ששת מדתנן פ"ק דדמאי משנה ב' מחללין אותו כסף על כסף כו' ועל משנה זו פרש"י ויחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירוש' וכו' יע"ש ועל פירש זה מקשים בתוס' דהכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל הפירו' לכתחלה כו' ואע"ג דברייתא דידן בודאי איירי ולא בדמאי ועדיפא מינה הוי לי' לאקשוי דאפי' בודאי שרי הכא ר"מ לחלל על הפירות חוץ לירוש' מ"מ כיון דיש מי שמפרש בירוש' בריתא דידן בדמאי כמ"ש בדבור שלפני זה ע"כ כתבו קושייתם לפי סברא זו דאפי' למאן דמוקי ברייתא דידן בדמאי קשיא לפירש רש"י דהתם דהכא קתני בהדיא דשרי ר"מ דמאי לחלל על הפירו' לכתחלה ובלבד שיעלה הפירו' ויאכלם דהכי עדיף טפי משיחזור ויפדה את הפירות וזש"א התוספ' ובלבד שיעלה הפירות כו' הוא סברא דנפשייהו בפי' ברייתא דידן דכשאמר ר"מ דיכול לחלל דמי מה שכתב על בהמה חיה ועוף בין חיים שחוטים היינו שיעלם ויאכלם בירוש' דהכי עדיף טפי משיחזיר ויפדה את הפירות וע"ש בתוספ' דפרק הזהב דהאריכו להקשות על פרש"י ז"ל דהתם ומתוך דבריהם שם נתברר כוונת תוס' דידן יע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף