עמק סוכות/סוכה/מ/א

עמק סוכות סוכה מ א

דף מ' ע"א

סתם עצים להסקה הן עומדין. פרש"י וסתמן לאו להאיר קיימא הלכך לא נחתה בהו קדושת ז' מעיקרא ואפי' לקטן להאיר. והנה לעיל (דף ל"ט ריש ע"ב) הבאתי מהתמים דעים דמשומר מישראל אסור ומשומר מאינו יהודי מותר ע"ש. ולכאורה מפרש"י דהכא נלמוד דבקונה ישראל שדה עם פירות במחובר מא"י שהי' נשמר מא"י ואח"כ שמרו ישראל והא מותר מחמת דלא נחית בהו קדושת ז' מעיקרא כשהי' נשמר מהא"י דכמו דל"מ הלקיטה להאיר אף שהוא סיבה המחייב בשביעית. מחמת שלא הי' החיוב מעיקרא. ה"נ בענין שמירה שלא הי' שמירה המחייבת מעיקרא. אך למה שפי' הריטב"א דבתר רובא אזלי' ושרי אפי' מיעוטו דקיימי למשחן שלא חלק הכתוב בהן עכ"ד. ומשמע אליביה דמעיקרא קאי למשחן ומ"מ כיון דמיעוט הוא לגבי' שאר עצים לא איירי בהו התורה. ולפי"ז אינו ענין לנדון שכתבנו וי"ל שפיר דחל איסור שמור מישראל אע"ג שלא חל מתחילה וגם לפרש"י אולי יש לחלק בין הנושאים:

ועצים להסקה תנאי היא כו'. עי' בלשון התוס' דכמו דל"מ בפירות דסתמייה לאכילה משעת יצירתו מחשבה לאפקועי' למשכה כו' וגבי עצים נמי דסתמן להסקה לא חיילה אפי' אעצים דמשחן לרבנן. והקשה בכפ"ת דלמא דוקא כפירות דמחשבה זו בא להקל להוציא מקדושה למשכה דא"ב קדושה ל"מ אבל בעצים דמחשבה בא להחמיר לעשותן עצים דמשחן שיקדש בקדושת ז' אימא דמודו רבנן דמהני ע"ש. ולכאורה בפשוט י"ל דבסברא של תורה אין לחלק בין קולא לחומרא ואם מהני הסברא לענין להחמיר יהנו גם לענין להקל עי' חולין (דף י' ע"ב) בתוד"ה אלא. והכא משמע דבמה"ת מיירי כדדרשי' מקראי. ועי' בפסחים (סוף דף כ"ה וריש דף כ"ו) בפלוגתא דאביי ורבא בלא אפשר וקמכוין לר"י דמחלק רבא בין לקולא מלחומרא ואביי לא מחלק ואין לדמות העניינים כ"כ כמו שיראה המעיין:

לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה. הטעם משום דאין הנאה בשעת ביעורו. וכתב בכפ"ת דה"ל כהא דדרשי' לאכלה ולא להפסד כיון דבשעה ששורה הבגדים ביין נתבער היין ונפסד כו' ע"ש. וצ"ע דמשמע בסוגיין דניטל למצוה אתרוג דשביעית והרי לעיל (דף ל"ה ע"ב) בהא דאתרוג דתרומה טהורה לא יטול איכא מ"ד מפני שמפסידה וכדפרש"י קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה ע"ש. וא"כ גם פירות שביעית דאסור להפסיד כשאין ההנאה בשעת הפסידו ולא יטול אתרוג דשביעית מטעם זה והנאה דמצוה לא חשיב הנאה למאי דקיי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו.

והיה אפשר לתרץ עפמ"ש בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' פ"ג) בתותין שהוא מאכל אדם בשביעית שמאכילין העלין שלהם לתולעי המשי ועי"ז מופסד הפרי דמתייבש כשנוטלין העלין והתיר מטעם שאילנות הללו מעת נטיעתן אינם מיוחדים למאכל ולא לעשות פירות אלא נוטעין אותן מתחילה לצורך המשי ובכה"ג לא קרינן בי' לאכלה ולא להפסד כיון שמתחילה אינן עומדין לאכילה ע"ש. וכשנימא כן גם באתרוג דנוטעין באילן מתחילה עיקרו למצוה לית בי' משום לאכלה ולא להפסד. וגם בנוטעו מתחילה למצוה ולאכילה אח"כ עכ"פ אין בהפסד קליפתו החיצונה משום לאכלה ולא להפסד כיון דמתחילה נטעו ע"ד שיופסד קליפתו החיצונה במשמוש הידים למצוה וזה לא שייך בהא דתרומה ודוק.

ובכפ"ת הביא מפרש"י דבבא קמא דף ק"ב דאיסור משרה וכבוסה משום דהוי סחורה אף דעושה בשלו לעצמו [ולא נ"ל להכפ"ת] ע"ש. ולכאורה נפ"מ בין הטעמים לנבילות וטרפות שקצים ורמשים דאסורין בסחורה כדהובא לעיל (דף ל"ט ע"א) בתוד"ה וליתיב ממתני' דפ"ז דשביעית [ועט"ז ביורה דעה סי' קי"ז די"א דהוא איסור תורה]. דלרש"י דב"ק יתסר לעשות מהן כעין משרה וכבוסה אם שייך בהו בכזה. ואי משום לאכלה ולא להפסד ל"ש זה רק בשביעית ולא בשאר איסורי תורה. והנה ר"י דמתיר משרה וכבוסה אין ראי' שיתיר גם סחורה גמור לפרש"י דבבא קמא דלתנא קמא איסורייהו משום סחורה. די"ל דר"י פליג וסובר דמשרה וכבוסה אינו בגדר סחורה. וכמו דלהפירוש משום הפסד דלא נימא שר"י יתיר הפסד גמור בפירות ז' אלא דיסבור דכה"ג לא חשיב הפסד כנ"ל פשוט ועי' בספרי כובע ישועה בבבא קמא (דף ק"ב):

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף