חתם סופר/סוכה/לה/ב

חתם סופר סוכה לה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

של תרומה טהורה לא יטול. מזה הוכיח רשב"א בתשובה סי' תשמ"ז מדלא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה (פי' והדר לטיבלא וס"ל כרמב"ן הנ"ל דיוצאי' בטבל שיכול להפריש ממקום אחר) ומדלא אמרי' הכי דאין לומר דמיירי דוקא ביד כהן דלא מצי תו מיתשל דא"כ ה"ל במתני' למימר תרומה ביד כהן כדאמרי' בפסחים והכהנים בחלה אע"כ מיירי משנתינו אפי' ביד ישראל ומ"מ כיון שאינו שלו לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל הוה כשלו זה לא אמרי' א"כ מינה מי שאסר על עצמו לולבו בהנאה לא הוה לכם אע"ג דאי בעי מיתשל ועיי' שיטת רשב"א בר"ן נדרים פ"ה ע"א:

והקשה בתשו' שער אפרים בחא"ח בהלכות חנוכה מאי ראי' מתרומה דליכא מצוה לאתשולי לנדרים דמצוה לאתשולי דהרי מהאי טעמא הוה נדרים יש לו מתירים משא"כ תרומה כיון דלא הוה מצוה לאתשולי ותו קשי' דש"ס ר"פ בכל מערבי' מערבי' לנזיר ביין דהוה סעודה הראוי לו משום דאיבעי מיתשיל עלה. הנה לקו' ראשונה י"ל בשלמא לענין יש לו מתירים דבעי' שהמתיר בא מאליו ע"כ יש לחלק בנדרים דמצוה לאיתשולי ה"ל כאלו המתיר ברור שיבוא משא"כ בתרומה אבל הכא בא רשב"א להוכיח דמה שאינו שלו לא נקרא שלו מפני שיכול להביאו ברשותו ע"י שאלה דלא אמרי' כן במה שאינו שלו דא"כ בתרומה טמאה נהי ליכא מצוה לאיתשולי מ"מ יכול הוא להביאו לרשותו ואפ"ה אינו נקרא לכם כיון דהשתא אינו שלו ולענין זה אין סברא לחלק בין נדרים לתרומה ודוקא לענין חמץ מיקרי מצוי לך וכתיב לא ימצא אבל לכם גבי לולב לא ולפ"ז רשב"א נמי לא אמרו אלא בנודר הנאה דהפקירו ואינו שלו לא אמרי' שיהי' כשלו מפני שיכול להתיר נדרו אבל מודה רשב"א במודר אכילה והנאתו מותר לו והוה שלו ממש אלא שאין בו היתר אכילה שפיר הוה סעודה הראוי לו ע"י שאלה כיון שהוא שלו רק אסור באכילה ובידו להתירו והיינו דאמרי' מערבין לנזיר ביין הואיל ואי בעי מיתשל ולק"מ ארשב"א ובשמעתין תרומה טמאה מיירי בכל גוני אי ביד ישראל דיכול לשאול עליו מ"מ אינו שלו שצריך לתנו לכהן ומשום שיכול לישאל לא נעשה שאינו שלו כשלו ואי ביד כהן דהוה שלו להסיקו תחת תבשילו מ"מ אסור באכילה ולא מצי למיתשל עלה:

ואם נטל יצא. לתוס' ד"ה דאי בעי מיירי אפי' ביד ישראל וכיון שראוי לכהן מיקרי היתר אכילה ולר"ן בשמעתין מיירי דוקא ביד כהן וכן דעת רש"י אלא שהוסיף דמיירי נמי בישראל שקנה מכהן ומאכילו לבן בתו ישראל וצ"ל אע"ג דרש"י במתני' ס"ל מע"ש חוץ לירושלים לא הוה בי' היתר אכילה אעפ"י שראוי לאוכלו בירושלים ס"ל דהאי עדיף מיני' שיכול להאכילו כאן לבן בתו כהן שוב כ' רש"י דלא מצי פריק לתרומה לא דס"ל אי הוה פריק הוה כשלו דא"כ מע"ש חוץ לירושלים נמי אי בעי פריק לי' ואפ"ה כ' רש"י במתני' דאינו יי"ח בו אבל רש"י כ' כן דלא תאמר משו"ה סמכי' אאכילת בן בתו כיון דעכ"פ לדידי' נמי חזי ע"י פדיון וכעין שכ' תוס' בעירובין למ"ד ע"ב סוף ד"ה ולפרוש ע"ש והוה סד"א ה"נ דכוותי' לכן כ' רש"י דאינו כן דתרומה לאו בר פדיון הוא שוב הראוני כן בשעה"מ. וכ' שעה"מ דס"ל לרש"י אין פודין בי"ט והקשה א"כ אין מפקירי' בי"ט ועיי' מרדכי פ"ב דביצה גבי מקנה קמחו לאחרים דקנין קל כזה בלי קנין סודר התירו משום שמחת י"ט ועמג"א סי' ש"ז וא"כ יש לחלק מפקיר נכסי' הוה קנין קל ומותר משום מצות אתרוג משא"כ פדיון מעשר:

מפני שמכשירה. כן פסק רמב"ם ונ"ל משום מ"ד מפסיד' במשמוש היד ס"ל לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ואנן קיי"ל לקמן ל"ז ע"א דשמה לקיחה ואינו מפסידה אע"כ מפני שמכשירה בנגיעת לולב:

אר"ח תנא בש"א אין מאכילי' את העניי' דמאי. העתק מחי' למס' שבת קכ"ז. בפ"ג שאכלו הקשו תוס' וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעי' ובימי חורפי אמרתי לרב שם שנים שאכלו רשאי לזמן אך אינם רשאי' לחלק וחייבי' לזמן ק' איך תנן התם אכל דמאי מזמני' עליו וכ' רשב"א שם האוכל דמאי לא יזמן שעכ"פ אכל דבר איסור אלא הם יזמנו עליו וק' הלא הם לא יכלו לאכול מפתו שהוא אכל איסורא ולא גרע ממי שאוכל פת נכרי שחבירו הנזהר לא יזמן כדאי' בש"ע א"ח סי' קצ"ו וא"כ איך יזמנו הם עליו מה תאמר אינהו אי בעי מפקיר נכסייהו וחזי להו ה"ל כמי שיכלו לאכול עמו ז"א עכ"פ כיון דמתני' לרב איירי שרצו לחלוק ואין אנו מניחי' ואומרי' שחייבי' לזמן הלא יאמרו אפי' היינו עניים היינו מחמירי' שלא לאכול דמאי ולא חזי לן אפי' כי מפקרי' נכסי' ולהזהר מק' זו אתי ר"ה תלמיד רב ואייתי מתניתא בידי' תנא ב"ש אומרי' אין מאכילי' את העניים דמאי ואסור להחמיר כדברי ב"ש אע"כ היכי דאיכא מצוה מותר להחמיר כמו בבהמ"ז ס"פ אלו דברים דאשכח ארנקי דדהבי מ"מ הכא כיון דנפיק מיני' קולא לענין זימון אסור להחמיר ע"כ מייתי דר"ה התם ואגב מייתי לי' בכל דוכתא:

של מע"ש וכו' ואם נטל כשרה למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה וכו'. הנה כל אתרוג משהופרש למצותו אסור באכילה ליומי' כמבואר וא"כ לא הוה פרי להרמב"ם ופסול כל ז' וצ"ל כל שמצותו גורם לו לית לן בה רק שיהי' ראוי לאכילה בלא מצותו ופעם א' לא הי' לאחד אתרוג בחש"מ ומצא א' תלוי לנוי סוכה שהוקצה למצותו ואסור כל ז' והתרתי לצאת בו דהא דנוי סוכה אסור כל ז' אתי' מדם שלא יכסנו ברגל שלא יהי' מצות בזוית עליו והכא אינו ביזוי אלא מעלין בקודש שמתחלה לא היה אלא נוי למצוה ועכשיו נעשה מצוה עצמה ומודי' ומשבחים עליו אע"ג דמתחלה הי' נוי לסוכה דאורייתא ועכשיו מצוה דרבנן לולב בחש"מ מ"מ גופי' דמצוה עדיף ועיי' יש"ש פ"ק דב"ק גבי הידור מצוה וכבר כתבתי לעיל ר"פ אפי' אי ואנוהו דאורייתא היינו שתהיה המצוה עצמה מהודרת אבל להדרה מבחוץ כגון נוי סוכה אינו אלא מדת חסידות נמצא משום איסור תשמיש בנוי סוכה ליכא מאי תאמר עכ"פ לית בי' היתר אכילה דהוקצה למצות נוי סוכה ואינו פרי י"ל מכיון שהנחנו דמעלין בקודש נמצא מיד שהפרישה לנוי סוכה אינו מפרישו לנוי לחוד אלא ממנו ולמעלה וכאלו הפרישו מיד גם לאתרוג ואותו איסור אכילה שמחמת מצותו איננו מפסיד מהיותו פרי (ועי' ח"ס חא"ח סי' קפ"ד): ועיי' מס' מעילה י"ג ע"ב ותוס' ד"ה ערבה וק' הא עכ"פ אסור בהנאה ולפמ"ש תוס' לעיל בלולב וערבה שאינו עומד לאכילה לכ"ע מודי' בעי' דין ממון וצ"ע וי"ל דלמ"ד דנפקא לי' מדכתי' ערבי א' ללולב וא' למקדש א"כ אותה של מקדש נמי בעי לכם אלא שזה אינו מפסיד כיון שהאיסור הנאה מפני שהוא למקדש א"כ אותו איסור הנאה אינו מפסיד למקדש כנ"ל וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתי' ערבי א"כ יוצא נמי ידי לולב ואפשר ת"ק דר"א בן צדוק לא ס"ל דנפקא לי' מערבי וע"כ אוסר ללולב ועיי' שעה"מ דדחיק במאי פליגי והא"ש:

דבר זה רבנו הגדול אמרו והמקום יהי' בעזרו. י"ל ע"ד אגדה הרי האתרוג מרמז על צדיק יחיד בדורו וא"א להיות בתכלית השלימות כי אפי' במרע"ה כתי' ותחסרהו מעט מאלקים וכ' רמב"ם שהי' בו קצת מדת כעס וזאת היתה אספקלרי' שלו המבדלת קצת בינו לבין אלקים אלא שהיתה מאירה נמצא ה"ל אתרוג עם קצת חזזית אך לא תהי' בשנים ושלשה מקומות אפי' במיעוטו שיהי' קצת כעסן וקצת בעל תאות וקצת עצלן וכדומה שיפגעו באיזה מדות רעות אפי' כ"ש פסול ודבר זה רבנו הגדול אמרו שהוא רב שלא שח שיחת חולין מימיו ולא הביט חוץ לד' אמותיו כמ"ש הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים ומ"מ המקום יהיה בעזרו כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו: ועל חוטמו. לרש"י חוטמו היינו ממקום שמתחיל לשפע ונעשה כמגדל משם ואילך מתקצר והולך למעלה ויש סוברים דרך אותו ההיקף מיקרי חוטמו אבל משמתחיל להתקצר אינו בכלל חוטמו ויש ס"ל דכל המגדל נקרא חוטמו וכן נוהגים בעלי ההוראה ויש ס"ל דלא נקרא חוטמו אלא סוף האתרוג ממש מקום שמשם יוצא הפטום שבשר האתרוג שם כנזר וממנו יוצא עמוד הפטום העשוי כבוכנא:

נטלה פטמתו. לפי מה שהשריש הרמב"ם בטרפות דכל היכי דתנן ניטל או ניקב אזי אם נברא כן מתחלת ברייתו כשר והיכי דתנן חסר פסול אפי' מתחלת ברייתו א"כ ה"נ ניטל פטמתו אבל אם חסר מתחלת ברייתו כשר ולפ"ז חסר דפסול אפי' מתחלת ברייתו אלא חסרון מבפנים לא שמי' חסרון א"כ כל שקליפה העליונה שלימה אעפ"י שיש בו גומא עמוקה והעור שלימה שם אין כאן אלא חסרון מבפנים אבל אם נראה לבן בעומקו אעפ"י שנעשה כן באילן וה"ל חסר מתחלת ברייתו מ"מ פסול:

פטמתו לרבינו יעקב בוכנתו הוא פי' פטמתו ולא באסיתא אלא עשוי כעין בוכנא בלא אסיתא ולפ"ז פסול ניטל מקצת פטמתו ועוקצו כשר לגמרי אפי' נשאר מקומו נקוב כי אין כאן חסרון בעצמותו של אתרוג ולר"י הלוי להפך אין שום פסול בשושנתא אפי' ניטלה כולה אך הבוכנא שבאסיתא שהוא העוקץ שניטל ונשאר מקומו נקוב פסול ולא משום חסר אלא משום הידור והוא פירוש פיטמא דמתני' נמצא דכשר לר' יעקב פסול לר"י הלוי והכשר לזה פסול לזה ור"ת ראה במס' נדה בדדי אשה פטמא ועוקצו במקום א' סמוכה לחוטמו ש"מ שניהם למעלה ע"כ פי' דבוכנא היינו פטמא והיינו עוקצו וניטל הפטמא השושנתא שהיא עוקצו ונשאר רק כ"ש כשר ולא פסול אלא נעקר כל הבוכנא ממקומו ונשאר אסיתא גומא למעלה בראש האתרוג וניטל עוקץ שתלוי בו אפי' נשאר מקומו נקוב כשר וקולא יתירה הוא זה, אמנם שיטת רי"ף ורמב"ם והסכמת תוס' ורוב הראשונים כרבנו חננאל דמייתי הערוך והבנתי הדבר עפ"י דברי מוסף הערוך ואבאר בעזה"י דכשהפרי באילן אז העוקץ שהוא תלוי בו הוא עליונו והפטום הוא תחתונו שמחמת כובד הפרי תלוי פטום למטה אעפ"י דכשנוטלו ביד הוא בהיפך שהפטום למעלה ועוקץ למטה מ"מ גדילתו באילן הוא לעולם עוקץ בעליונו ופטום למטה ממנו ועצם הפרי מפסיק בין העוקץ להפטום והמשילו חז"ל הדד באשה כשהוא נתון בפי התינוק אותו שהוא בפי התינוק הוא העוקץ שבו תלוי הדד כשהוא בפי התינוק והוא עליונו ומה שלמטה ממנו שמשחיר הוא פטום שלעולם הפטום תחת העוקץ כשהוא תלוי אלא בדדי האשה המה סמוכים זל"ז ואין הפסק פרי ביניהם ומעתה לק"מ ממס' נדה לדשמעתין ונחזור לכללן פטום הוא שושנתא כפטום של רמון ואפילו כ"ש ממנו פסול ועוקץ שהוא תלוי בו תנן במשנתינו שהוא כשר ואתא ר' יצחק ותנא פסול חדש שלא נזכר במשנתינו והוא נטל בוכנתו שהוא העוקץ שניכר נקוב האסיתא פסול אלא לכ"ז הי' מחדש לן מה שלא שנה רבי במשנתינו ע"כ כ' רבנו חננאל הטעם משום דא"א דלא חסר כל שהוא מגוף האתרוג ע"י נטילת העוקץ ממקורו וזה יוצדק להפוסקים דחסר כל שהוא פסול ואפי' אינו כאיסור והכי קיי"ל ניטלה שושנתא פסול משום הדר וחסר כ"ש פסול משום לקיחה תמה וכן ניטל העוקץ משום לקיחה תמה ולא משום הדר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף