כפות תמרים/סוכה/לה/ב

כפות תמרים סוכה לה ב

דף ל"ה ע"ב

שאני עיסה כו'. לפי דחיה זו אינו ממעט מצה דמצה יליף מחלה בג"ש דלחם לחם ולא ממעט אלא אתרוג והכי דייק לשון רש"י מסוגיא זו איתא בפרק כל שעה דף ל"ח ושם פירש"י אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול ודבריו מגומגמים דהא מאן דפליג ארב אסי ממעט נמי מלכם מידי דאין בו היתר אכילה ולא אתי לאפוקי שאול וגזול לחוד. איברא דבהך דחייה דתלמודא ק"ל מנ"ל לר"ח למעט מלכם מידי דאין בו היתר אכילה הלא מיעוטא דלכם אצטריך למעוטי שאול וגזול ואם נאמר כולהו ש"מ א"כ ימעט נמי מידי דאין בו דין ממון וצ"ע. ודע דלענין הלכה פ' הרמב"ם פ"ה מהלכות אישות דהמקדש אשה במ"ש אינה מקודשת והיינו כר' מאיר דסבר ממון גבוה הוא ובפ"ו מהלכות בכורים פסק דעיסת מ"ש חייבת בחלה והוי דלא כר"מ ומרן הביא שם בשם הר"י קורקוס דעמד בזה ותירץ דהרמב"ם פוסק כר"ח דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וכן תירץ מרן פ"ו דהלכות חמץ בשם הר"מ. וקשה דנהי דגבי אתרוג ס"ל לר' חייא הכי לדעת ר"מ אבל גבי עיסה של מ"ש יראה מסוגיין דמודה ר"ח משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני כדאשכחן בברייתא דתני בהדיא דעיסה של מ"ש פטורה מחלה לדעת ר"מ איברא דמרן שם כתב עוד בשם הרי"ק דמצא ברייתא בתוספתא ובת"כ דר' מאיר מחייב בחלה בעיסת מ"ש מ"מ קשה דטפי הו"ל לסמוך אברייתא דמייתי התלמוד דר"מ פוטר מחלה ונראה דטעמו דכיון דברייתא נחלקו בזה ס"ל להרמב"ם סמי ברייתא חדא דמייתי תלמודא מקמי תרתי דהיינו ברייתא דתוספתא ות"כ ותו דהרי להחמיר בשל תורה ותו דהכא בגמרא משמע דטעמא דהך תנא דס"ל דאליבא דר"מ עיסת מ"ש פטורה היינו משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני והך טעמא לא מכרעא דהרי אשכחן במנחות דף ז' דא"ר אליבא דר"מ דתרי עריסותיכם אצטריכו לר"מ חד ללמד כדי עריסותיכם וחד למעוטי עיסת גוים והקדש ואלו מ"ש לא קאמר דאתי למעוטי אלמא מוכח מתלמודא דידן דר"מ ס"ל דעיסת מ"ש חייבת בחלה והיינו ודאי משום דידע התלמוד דאיכא תנאי דס"ל כן לדעת ר"מ ובכן סלקו דברי הרמב"ם כהוגן ודוק:

תוס' ד"ה דכתיב עריסותיכם תרי זמני. עיין מ"ש התוס' במנחות דף ס"ו ע"א ובפסחים דף ה':

גמרא ח"א מפני שמכשירה. פירש"י דאסור לגרום טומאה לתרומה וכו' וקשה איך יחלוק על זה מ"ד מפני שמפסידה וכי לית ליה דאסור לטמא תרומה טהורה והלא כ"ע אית להו הכי כדאי' פ"ח דתרומות משנה ח' גבי חבית של תרומה שנולד בה ס' ופי' בגמרא בכורות דף ל"א ע"א דנ"ל מדכתי' משמרת תרומותי וי"ל דס"ל דלא הוזהרו אלא שלא לטמא התרומה אבל להכשירה דהיא גרם טומאה לא הוזהרו א"נ דאפילו תימה דנזהרו גם על ההכשר זה יהיה נזהר שלא יטול הלולב שהוא נוטף מים עם האתרוג ולענין הלכה פסק הרמב"ם ה' לולב כמ"ד מפני שמכשירה וברפי"ב מה' תרומות כתב אסור לטמא את התרומה וכו' משמע דלא מתסר אלא שלא לטמא והול"ל דאסור להכשיר התרומה כמו שפסק בה' לולב וצ"ע ור"ע פי"א דפרה משנה ז' לענין מ"ש דלא יזה באזוב של תרומה טהורה פי' הטעם מפני שמפסידה אלמא ס"ל דאין לחוש מפני שמכשירה והרמב"ם בחבורו ספי"א דפרה העתיק במשנת והו"ל לפרש הטעם כיון דנ"מ טובא דאי הוי טעמא מפני שמכשירה אם היה האזוב מוכשר יכול להזות לכתחלה כמ"ש התוס' וצ"ע מ"ט דב"ה פרש"י הא לית ביה התר אכילה כוונתו דלא תימא דכונת הקו' היא הרי יש בו חלק לכהן והוי כמו אתרוג השותפין כדפי' התוס' לעיל ד"ה אתיא לחם יע"ש:

תוס' ד"ה דאי בעי מפקר נכסי ובההיא דבכל מערבין ניחא וכו'. כוונתם לו' דאיידי דההיא דפ' בכל מערבין דמשני לה אליבא דסומכוס הכי משני לה נמי הכא וק' דטפי הול"ל איידי דמשני לה הכי בפ' ג' שאכלו דף מ"ז ובפ' כל שעה דף ל"ה ושם בפ' כל שעה כתבו התוספות דנסתפק ר"י אם יוצא לכתחילה במצה דדמאי הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות עכ"ל והדבר ק' אצלי שיאכלו דמאי לכתחילה מטעם זה דנקראת אכילת עניות דס"ס מי שאוכל אותה הוא עשיר ולא התירו דמאי אלא לעניים ואולי לישנא דמתני' פ' כל שעה דקתני יוצאין בשל דמאי דמשמע לכתחילה הביאו להסתפק בזה ודוק:

תוס' ד"ה מאכילין וכו' ר' יונה אמר בעניים חברים וכאכסניא כר"י וכו' ורי"א בעניים ע"ה ובאכסניא גוי. עכ"ל. והוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דיבור אחר וא"ר הונא. והנה מ"ש פלוגתא דאמוראי בירוש' כוונתם לו' דסוגיא דידן לא אתיא כר' יונה דס"ל דמאכילין את העניים דמאי היינו חברים כלו' דהם מפרישי' אבל עניים ע"ה אין מאכילין אותם דמאי ולא הותר הדמאי אלא אצל האכסניא דהיינו אורחים אבל ר' יוסי ס"ל דעניים הם ע"ה ואע"ג דאין מפרישין הותר הדמאי אצל עניים והאכסנייא הם גוים וקמ"ל דאין שם איסור שפורע חובו בטבל של דמאי ועוד אפשר לו' דהתוס' באו לאפוקי שלא נפרש עניים חברים ואכסניא גוים ולפי' זה לא משכח' לה התר אכילה לדמאי לכן הביאו פלוגתא דאמוראי ותלמודא דידן סבר כר' יוסי ועוד אפשר לו' דבאו לרמוז לנו דפי' אכסניא אורחים דלא כפרש"י דהוי חיל של מלך יש' ויש להביא ראיה לפרש"י מספ"ק דעירובין גבי ד' דברי' פטרו במחנה יעו"ש והרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דדמאי כתב שלא הותר הדמאי אלא כשאוכל העני אצל בעל הבית אבל כשיחלקו להם הקופה ובא לרשותו חייב להפריש וכו' יעו"ש ק' לפי' דא"כ ה"ק הכא מגו דאי בעי מפקר נכסי וכו' והלא אפי' יפקיר נכסיו אינו יכול לאכול דמאי שאצלו וי"ל דבדמאי שאצלו אינו חייב להפריש בהחלט אלא הדבר רשות הרוצה לתקן יתקן ואם לא ירצה לא יתקן אבל כשאוכל העני אצל בע"ה הותר לו לגמרי ולא חייבוהו כלל לו' הרוצה לתקן יתקן ועיין מ"ש בתי"ט פ"ג דדמאי דהרמב"ם חזר בו בחבורו פ"י ה' מעשר דאפי' אוכל אצל בע"ה צריך להודיעו שהוא דמאי והרוצה לעשר יעשר ומה שהקשה התי"ט על פי' הרמב"ם מההיא דמערבין בדמאי מגו דחזי ליה ל"ק כלל דהא הרוצה לתקן יתקן ומי שאינו רוצה לא יתקן כדפרישית ודוק:

תוס' ד"ה וא"ר הונא תנא בש"א וכו' ותימה מאי קמ"ל וכו'. וכ"כ התוס' פ"ג שאכלו דף מ"ז ע"א וק"ל דהכא שפיר אצטריך ללמד לנו ס' ב"ש כדי שנבין משנתינו דקתני אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין דטעמייהו הוי משום דס"ל אין מאכילין את העניים דמאי ובמה שתרצו התוס' דקמ"ל ר' הונא דאי משכחת סתמא דתני אין מאכילין ב"ש היא ולא סמכיין עלה ק"ל דגם זה פשיטא דהרי בפ"ג דדמאי קתני בהדייא בש"א נותנים את המעושר לשאינו מעשר וכו' אלמא דס"ל לב"ש אין מאכילין את העניים דמאי ומאי קמ"ל רב הונא וצ"ע:

א"ר חסדא ל"ש אלא במקום א' וכו' א"ל רבא וכו'. ק' דמה יתרץ ר"ח לקו' זו והלא פיסול מנומר איתיה בברייתא לקמ' וא"א לר"ח שיכחישהו ושמא ר"ח ס"ל דלא חשיב מנומר אלא כשיש ב' וג' חזזית בצד א' של אתרוג דהם סמוכים זה לזה ואז נר' כמנומר אבל כשהחזזית הם ב' וג' מפוזרים ברובו של אתרוג בהקפו דבכל צד א' יש חזזית א' ומי שעומד מרחוק אינו רואה אלא חזזית א' בכה"ג לא חשיב מנומר לר"ח ורבא ס"ל דאף בכה"ג חשיב מנומר וראוי לפוסלו טפי מאם היה לו חזזית א' גדולה שתוספות רובו של אתרוג אך ק"ל דהכא חשיב מנומר כשיש חזזית בב' וג' מקומת ובפרק הקומץ דף כ"ט אמרי' ס"ת שיש לו ג' טעיות של חסרות בכל דף יתקן אבל אם יש בו ד' יגנז מ"ט א"ר כהנא משום דמחזי כמנומר וכ"כ הרמב"ם פ"ז דה' ס"ת וטי"ד סי' רע"ט ושמא יש לחלק דבס"ת שהוא שעור גדול לא חשיב מנומר אלא בד' טעיות אבל אתרוג שהוא כביצה ויותר כיון דשעורו מועט אפי' בב' וג' מקומות חשיב מנומר:

אלא אי אתמר הא אסיפא אתמר וכו'. כך היא הגירסא בדפוס ויניצייא ורש"י כתב ה"ג אלא אי אתמר אסיפא אתמר משמע דבא לדחות הגי' הנז' וכן גרסי' בדפוס אמשטרדם בלי תיבת הוא. ויש להתבונן מה הפרש יש בין הגירסאו' ויראה דיש נפקותא בינייהו דינו של הראב"ד שכתב הרא"ש והטור בשמו דמ"ש אבל בב' וג' מקומות הוי ליה כמנומר ופסול היינו שנתפזר הנימור ברובו של אתרוג אבל נתפזר במיעוט כשר והרא"ש גמגם על פירש הראב"ד דמשמע דאפי' נתפזר במיעוטו פסול וזו היא ס' רי"ץ ן' גיאת כמ"ש הטור סימן תרמ"ח ולפי זה אם גרסינן אלא אי אתמר הא ר"ל דבר זה שאמרת דבנתפזר ברובו דכשר זה המציאות עצמו של נתפזר ברובו אסיפא אתמר לומר שהוא פסול כיון שנתפזר ברובו אבל נתפזר במיעוטו כשר וזה כס' הראב"ד אמנם רש"י דוחה גיר' זו וגרס אלא אי אתמר אסיפא אתמר לרמוז לנו דס"ל לרש"י כמו שגמגם הרא"ש על הראב"ד דאפי' נתפזר במיעוטו פסול:

א"ר ועל חוטמו אפי' במשהו פסול. זו היא נסח' הגמרו' שלנו ומדברי המפ' יר' דגורסים א"ר ובחוטמו ואפי' במשהו פסול וזה יר' דהיא נסחת רש"י שכתב ובחוטמו בעובי גבהו וכו' ומשמע מתוך פרש"י שאין כל השיפוע עד הפטמא נקרא חוטם אלא דוקא עובי גבהו שממנו משפע ויורד כדכתב הרא"ש וי"מ דס"ל דמה שפוסל חזזית כל שהוא הוא בשיפוע עצמו לא בעובי גבהו והיה נרא' דגם המפרשים האלו מפרשי' חוטמו עובי גבהו כדפרש"י והטעם דנחלקו בדין זה והיכא פוסל חזזית כל שהוא זה תלוי בשינוי הנוסחאות דלפי גיר' רש"י דגריס א"ר ובחוטמו אפי' במשהו פסול היינו עובי גבהו לא השיפוע והמפרשי' דס"ל דפיסול חזזי' כל שהוא הוא בשיפוע לא בעובי גבהו גרסי' א"ר ועל חוטמו כלו' במקום השיפוע שהוא על חוטמו אפי' במשהו פסול אבל בחוטמו דהיינו עובי גבהו אינו פוסל במשהו ודע דעל מה ששנינו נטלה פטמתו פסול פי' הרמב"ם פ"ח ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול ועוד כתב עלתה חזזית על דדו אפי' בכ' שהוא פסול עכ"ל יר' מדבריו אלו דאינו פוסל חזזית בכל שהוא בשיפוע האתרוג אלא הפיסול הוא בדדו דהיינו בעץ שקורין אנו פטמת דאותו עץ הוא מגוון האתרוג ולפעמים ימצא בו חזזית כל שהוא בזה הוא דפוסל חזזית כל שהוא אבל בשושנה עצמה שהיא על הדד אינה מגוון האתרוג ול"ש לו' בשושנתו דעלתה בו חזזית אפי' במשהו והרי"ף כ' נטלה פטמתו פי' דד של אתרוג והוא חוטמו וכו' וכ' הר"ן פי' פי' הרי"ף דפטמתו היא השושנה כמו שקורין וכו' יעו"ש וק"ל על הר"ן לפי מה שהבין מדברי הרי"ף דשושנה שעל הדד קרי לה הרי"ף פטמת וחוטם איך אפשר לפרש לפ"ז א"ר ובחוטמו אפי' במשהו פסול הלא בשושנה שעל הדד לא שייך בה לומר שעלתה בו חזזית וכן מצאתי להרא"ם בחדושי סמ"ג דהקשה כן יע"ש ולעד"נ דהרי"ף לא בא אלא לאפוקי המפרשים דס"ל דפי' ניטלה פטמתו היינו בוכנתו של עוקץ האתרוג לאפוקי זה פי' דפטמתו היינו דדו של אתרוג והוא חוטמו והוא שושנתו והרי"ף קרי לעץ שע"ג ראש האתרוג בג' שמות חוט' שושנה פטמה ומה שאנו קורין שושנה דהיינו אותו דבר רך שע"ג הדד מודה הרי"ף דאם ניטל כשר כסברת הרמב"ם וזה דעת מרן סי' תרמ"ח שכתב וכתב ה"ה שנראה מדברי רמב"ם כו' ולי נראה שהרי"ף נמי סובר כהרמב"ם כו' יע"ש ולכאורה קשה על מרן שכתב ואין השושנה נקראת דד ולא חוטם דהרי כתב הרי"ף והוא חוטמו והוא שושנתו ויראה דכונתו לומר דהשושנה שע"ג העץ אינה נקראת דד ולא חוטם אבל הדד עצמו לפעמים קורין אותו שושנה או חוטם ולפ"ז הא דאמר ר"י ובחוטמו אפי' במשהו פסול פירש חוטמו הוא העץ שהשושנה בו והוא ירוק מגוון האתרוג ולפעמים ימצא שם חזזית כל שהוא כמין נקודת שחורה או אדומה וכיון שהשושנה נקרא חוטם לדעת הרי"ף והר"מ א"כ בגופו של אתרוג אפי' בראשו בשיפוע אינו פוסל חזזית כל שהוא אלא ברובו במקום א' או אם החזזית מפוזר בב' וג' מקומות ובכן ק"ל על הרא"ש שכתב אבל מדהזכי' הרי"ף ור"ח החוטם אצל הפטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם וכן עמא דבר שמעובי גבהו עד הפטמת פוסלין חזזית כ"ש עכ"ל וכתב מרן ס"ס תרמ"ח ואיכא למידק דמשמע מדברי הרא"ש כו' וי"ל כו' עכ"ל ודברי הרא"ש ומרן הב"י הללו תמוהים הרבה בעיני דהא הרי"ף קרא לחוטם דד ושושנה וכמה יגיעות יגענו ליישב דברי הרי"ף דאין כונתו על השושנה שעל גבי הדד דבשושנה עצמה אין נפסל בניטל ואין שייך לומר בו עלתה חזזית והעלה מרן הב"י דכונת הרי"ף הוא על הדד עצמו דהיינו העץ שבו מונחת השושנה כדברי הרמב"ם וזה נקרא דד וחוטם וא"כ אין ללמוד מדברי הרי"ף דמיקרי חוטמו אלא הדד שהוא העץ שמונחת בו השושנה לא השיפוע של אתרוג וא"כ מנ"ל לומר דשיפוע של אתרוג יקרא חוטמו לפסול בו חזי' כל שהוא לדעת הרי"ף וצ"ע ושמא יש לומר דס"ל להרא"ש דכשם שהדד של אתרוג נקרא חוטם בשביל שהוא מחודד כמו כן השיפוע של אתרוג שהוא מחודד נקרא חוטם ולגבי ניטל הפיטמת כשניטל הדד שהוא העץ שהשושנה בו פסול אף על גב דלא ניטל שיפועו של אתרוג דאלו ניטל גם שיפועו הוי ליה חסר וזה הוא פיסול אחר אבל לענין חזזית אם עלתה חזזית בשיפועו פסול דהשיפוע גם כן נקרא חוטם מפני שהוא מחודד כדד של אתרוג ודוק:

ניטלה פטמתו תני ריב"א ניטלה בוכנתו. פרש"י במתניתיה הוה תני כו' וקשה אמאי שינה הגירסא ריב"א ואמאי לא תני פטמתו דהוא לשון משנה כמו פטמא של רמון י"ל דכונת ריב"א לאשמועינן דאינו נפסל אלא בנטילת הדד דהיינו העץ שהשושנה בו דהעץ הוא חד ועשוי כמין בוכנא דהוא קשה למעוטי נטלה השושנה שע"ג הדד שהוא דבר רך ואינו עשוי כמין בוכנא שהוא קשה ודוק:

כתב עוד רש"י אבל ר"י הלוי כו' והיינו דתני ריב"א כו'. קשה מה נתכון ר"י הלוי במ"ש והיינו דתני ריב"א וכו' דלכאורה נראה שפת יתר דהרי בתחלת פי' דפי' פטמתו ועוקצו ב' בזנב כו' ידענו הפי' הזה ויראה דר"י הלוי נתכוון להכריח פירושו כלומר בשלמא לפי' זה דב' בזנב א"ש דשינה ריב"א לשון המשנה ה ותני בוכנתו במקום פטמתו לאפוקי שלא נפרש פטמתו לצד ראש האתרוג וגם דמתייש' שפיר גבי עוקץ שנכנס בגוף האתרוג לשון בוכנא כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא אבל אם נפרש בוכנתו בראש האתרוג שנטל הפטמת הדד שבראשו אינו מתיישב שפיר לשון בוכנא זה נראה בכונת דבריו ולפ"ז קשה על הר"י הלוי דכיון דכל הכרח פי' הוא ליישב לשון בוכנא דהוי כבוכנא המכה באסיתא הרי יכול לומר פי' זה בדד שבראש האתרוג ולימא דה"ק ניטלה בוכנתו היינו שניטל הדד שבראש האתרוג ממקום חבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג והיינו כבוכנא דמכה באסיתא. ושמא י"ל דס"ל דכשניטל הדד של אתרוג ונשאר כמין גומא זה ראוי לפוסלו מטעם חסר דכל מה שנחסר בראשו של אתרוג הוא מגוף בשר האתרוג דהוא רך ונאכל אבל גבי עוקץ כשיתלש העוקץ מעיקרו מה שנכנס בגופו של אתרוג אף על גב דנעקרה גופו גומא לאו חסר הוא דלא נחסר מבשר האתרוג אלא עץ העוקץ דאינו נאכל הוא דחסר משם וזה לא הי' נשמע מדין חסר להכי תני ניטלה בוכנתו פסול:

כתב עוד רש"י ולשון ר"י נ"ל וכו'. וכונ' דבריו נ"ל דה"ק דלא מצינו בשום מקום פיטמא לגבי עוקץ ומעתה י"ל מה שהקשה ר"ת על רש"י שמצינו פטמא ועוקץ במקום א' בס"פ יוצא דופן כו' דמשנה זו ודאי לא נעלמא מעיני רש"י ז"ל אלא דהתם גבי בגרות הפיטמא הוא בראש הדד כמו פטמת של רמון וגבי פטמת הדד מצינו עוקץ גבי סי' בגרו' אבל גבי עוקץ דהוא בזנב בזה לא מצינו פטמא אצל עוקץ ומה שמצינו הוא עוקץ אצל פטמא שבראש הדד ולא מצינו פטמא אצל עוקץ דהיינו בזנב זה נ"ל בכונת רש"י וכ"ת תקשי לר"ת מאי ראיה מייתי מסי' בגרות י"ל דכונת ר"ת היא לומר דהכרעה זו של רש"י דהכריע מכח דלא מצינו פטמא אצל עוקץ אינה מכרעת דכיון דאשכחן לגבי פטמא עוקץ גבי סי' בגרות ה"ה גבי עוקץ וזנב הפירות שייך לומר פטמא אצל עוקץ. ואני שיירתי דרך לעצמי להכריע כלשון ר"י דפטמא הוא בראש האתרוג דאלו כפי' ר"י הלוי דניטלה פטמתו וניטל עוקצו שניהם בזנב לא היל"ל עוקצו לשון זכר דכיון דאעוקץ של הפטמת קאי היל"ל עוקצה דפטמת לשון נקבה אבל אי אמרת דניטלה פטמתו הוי לדד שבראש האתרוג וניטל עוקצו קאי לגבי האתרוג אתי שפיר דקתני עוקצו לשון זכר דאתרוג הוא לשון זכר ודוק:

תוס' ד"ה נטלה בוכנתו כו' וקצת היה נר' כו'. ק' והא בכלל חסר כל שהוא פסול דקתני מתני' הוא י"ל דמיירי שנתלש העץ ולא חסר מגוף בשר האתרוג והגומא שנשארה בראש האתרוג היא מקום שורש העץ א"נ י"ל דנקב וחסר כל שהוא דמתני' חדא מלתא היא דאלו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאו כשר כדקתני בסיפא וגומא זו היא בחסרון בלא נקב זה נ"ל בכונת התוס' וכ"כ הרא"ם בחדושי סמ"ג לדעת הרמב"ם שכתב פ"ח ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בה פסול ע"כ ודברי הרא"ם הללו תמוהים דאיך אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דחסר כל שהוא ולא ניקב כשר דהרי הרמב"ם כתב בהדי' חסר כל שהוא פסול וס"ל להרמב"ם דמתני' תרתי פיסולי קתני ניקב חד חסר חד כמ"ש ה"ה ז"ל גם מ"ש הרא"ם דמ"ש הרמב"ם ניטל דדו דר"ל דניטל מגוף האתרוג חתיכה שבראשו אינו מחוור אלא נטיל' הדד הוא העץ שבראש האתרוג שהשושנה בו כמ"ש ה"ה ז"ל ויראה דמה שהכריעו להרא"ם לומר פירש זה הוא משום דהרמב"ם כתב דאם עלתה חזזית על דדו אפי' בכל שהוא פסול וס"ל להרא"ם דחזזית אינו יכול להיות בעץ שבראש האתרוג וזה ודאי אינו דהרי עינינו הרואות כמה פעמים דהעץ שבראש האתרוג הוא רך וירוק מגוון האתרוג ושם ימצא חזזית כמין נקודה שחורה או אדומה ובשושנה שהוא ע"ג העץ שבראש האתרוג שם הוא דלא ימצא חזזית דאינו מגוון האתרוג דבריית העץ שבראש האתרוג עיקרו הוא דק וירוק כגוון האתרוג וזה נקרא דד האתרוג ובראש עץ זה הוא יותר גס ורחב ואינו ירוק כגוון האתרוג וזה נקרא שושנה זהו פי' דד ושושנה הנז' בדברי הרמב"ם כמו שיר' ברור מתוך דברי ה"ה אבל הרא"ם ס"ל דכל העץ שבראש האתרוג מתחלתו לסופו נקרא שושנה ודד נקרא ראש גוף האתרוג עצמו ולכן פיר' מ"ש ואין דבריו מחוורין במקום הזה והיותר ק' בדברי הרא"ם הוא מ"ש דחסר ולא ניקב כשר לדעת הרמב"ם והרמב"ם כתב בהדיא בהפך וע"כ דברי הרא"ם צ"ע ועיין לקמן גבי ניקוב ישוב לדברי הרא"ם:

כתבו עוד ובערוך כו'. קשה אם לא בא ריב"א אלא להוסיף על המשנה הול"ל ניטלה בוכנתו פסול או היל"ל אף נטלה בוכנתו או הו"ל למתנייה גבי עוקצו לו' בד"א בניטל עוקצו אבל בניטל בוכנתו פסול כך הקשו הר"ן והרא"ם על פי' זה ואפשר לומר דריב"א בא לפרש מאי דקתני נטלה הפטמת ר"ל הפטמא שבראש האתרו' והפטמא שבסוף האתרוג בכולהו פסל תנא דמתני' ונמצא לפ"ז דריב"א בא להוסיף על פי' המשנה שלא נטעה דפטמא הוא מה שהוא בראש האתרוג לבד ולכן תני ריב"א בוכנתו במקום פטמתו דלשון ניטלה בוכנתו יצדק בניטל הדד שבראש האתרוג וגם יצדק בבוכנ' שבסוף האתרוג ולימד לנו דבשניהם פסל תנא דמתני' במ"ש ניטל הפטמת פסול ובכן סרו מהר הקושי' הנז' וכן מצאתי להסמ"ג ז"ל שכתב שדעת הרי"ף והרמב"ם הוא דבכלל בוכנתו גם הוא עוקצו כשהוסר כולו והרא"ם השיג על הסמ"ג בזה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ועל פי מ"ש יתיישבו דברי הרי"ף על פירש הסמ"ג כמבואר למבין:

כתבו עוד התוס' וברם רגמ"ה כו'. ז"ל הערוך רגמ"ה פירש בוכנתו שהפטמא נכנסת באתרוג כהאי בוכנא באסיתא ואם נטלה הפטמ' כולה שנשתרשה מן האתרו' היינו ניטלה פטמתו דתני מתני' וזה הפי' ס"ל שזה הפטמא לא יקשה על שאר הפטמא עכ"ל ולעד"ן דפי' הזה של רגמ"ה אינו כפי' ר"י הלוי דמיירי גבי עוקץ האתרוג אלא פי' רגמ"ה כפי' התוס' שכתבו באמצע דבריהם וקצת היה נר' כו' וניטלה בוכנתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חבורו ונשאר גומא בראש האתרוג ותדע שכן הוא פי' דברי רגמ"ה דהרי סיים וזה הפי' ס"ל כו' כלומר דאם תפרש כפירוש ר"י הלוי דפטמא הוא גבי עוקץ יקשה עלינו דלא מצינו פטמא גבי עוקץ דלעולם לשון פטמא הוא בראש כמו פטמא של רמון ושל דד שהוא בראש הדד אבל לפי' רגמ"ה יתיישב לשון פטמא שהוא בראש האתרוג וגם יתיישב לשון בוכנא דהיינו שנשתרש הפטמא מעיקרו עד שנעשה בראש האתרוג כמין גומא ואם נפרש דברי רגמ"ה ע"פ פיר' הר"י הלוי איני יודע ליישב שפיר מ"ש בסוף דבריו וזה הפי' ס"ל וכו' ודוק:

תוס' ד"ה הא בכולה הא במקצתה כו' ור"ח פי' כו'. וק' על פיר' ר"ח איך אמר במקצתה כשר הא הוי כמנומר ופיסול מנומר איתא לקמן בברייתא וי"ל דכיון דלא נקלף במקצתו אלא במקום א' לא חשיב מנומר דמנומר הוי כשנקלף בב' וג' מקומות דומיא דחזזית דלעיל ובכן ק' על רש"י דפי' במקצתה פסול דמחזי כמנומר הלא כיון דלא נקלף אלא במקום א' לא חשיב מנומר וכ"ת דפי' מקצתה לדעת רש"י הוא שנקלף בב' וג' מקומות א"כ קשה לפלוג וליתני בדידיה הא והא במקצתה מתני' מיירי שנקלף בב' וג' מקומות ורבא איירי שנקלף במקום א' י"ל דס"ל לרש"י דפשט דברי רבא שאמר האי אתרוג דאגליד כו' הוא שנקלף כולו כי כן דרך התמרה כשנקלפ' נקלפ' כולה ונקט רבא חדושא דאפי' נקלף כולה כשר וה"ה כשנקלפת מקצתה במקום א' כשר אבל נקלף מקצתה בב' וג' מקומות פסול משום מנומר אמנם הטור סימן תרמ"ח כשהביא דברי רש"י ז"ל נקלף מקצתו פסול סתם ולא פי' דבריו משמע דהוא מבין דאפילו נקלף במקום א' פוסל רש"י ודבר קשה הוא כיון דטעם הפיסול הוא משום מנומר במקום א' לא חשיב מנומר וצ"ע:

אמנם במה שהכריח ר"ח פי' דבכולה פסול דלטרפות מדמי לה בשמעתין כו' יש להשיב כי היכי דלא תקשי לרש"י דודאי כשאמר הא בכולה הא במקצתה היינו בגוף האתרוג חוץ מחוטמו דאלו נקלף בחוטמו אפילו כל שהוא פסול כמ"ש הרא"ש והטור בשם הראב"ד וא"כ דחוטמו של אתרוג לא נקלף ושאר האתרוג נקלף כולו כשר דהא נשתייר בו מקום החוטם שלא נקלף והוי כגלודה דאם נשתייר בה כסלע כשרה אבל כשנקלף מקצתו פסול משום מנומר וכשנקלף כולו עם החוטם מודה רש"י דפסול ואם אפשר לומר דמשמעות דבריו שאמר נקלף כולו כשר הוא עם החוטם ולית ליה דינא דהראב"ד יש להליץ בעד רש"י דלא תקשי ליה ממ"ש בגמרא אי נקלף תנינא שהוא פסול דמשמע דכעין טריפה מפסיל דזה אינו הכרח דלהוי כל פסול שבאתרוג כעין טריפה דהרי לגבי נקב אמרינן נמי אי ניקב תנינא כלומר שהוא כשר כדתנן ניקב ולא חסר כשר וגבי טריפה ניקב קרום של מוח טריפה כמ"ש התוס' לקמן אלמא דאין שוין כל הפיסולים שבאתרוג להיות כעין טריפה וא"כ דכותה נמי כשאמרו אי נקלף תנינא שהוא פסול היינו פסול מעין גלודה ומ"מ פיסול האתרוג אינו כעין גלודה ממש בכל פרטיו אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה גבי טריפה דטעמא הוא משום דגלודה מתה דטריפה אינה חיה הוי דוקא בכולה אבל אם נשתייר בו כסלע כשרה אבל גבי אתרוג דטעמא הוי משום מנומר הוי איפכא במקצתו פסול בכולו כשר זה נראה לי להליץ בעד רש"י:

ודע דהרא"ש והטור כתבו בשם הראב"ד דפי' כר"ח וכתבו עוד משמו דוקא שנקלף במקום א' אבל בב' וג' מקומות אפילו במיעוטו נמי פסול וקשה דהכא כתב אם נקלף בב' וג' מקומות אפילו במיעוטו פסול משום מנומר ואלו גבי חזזית דאמרינן בב' וג' מקומות פסול משום מנומר כתבו הרא"ש והטור בשמו דדוקא שנתפזר הנימור ברובו של אתרוג אבל במיעוטו כשר וא"כ קשיא דברי הראב"ד דידיה אדידיה ושמא י"ל דמ"ש הראב"ד דאם נקלף בב' וג' מקומות אפילו במיעוטו פסול היינו לומר דמקומות הנקלפים הם מיעוטו של אתרוג אבל לעולם הם מפוזרים ברובו דומיא דחזזית ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף