עבודת המלך/תלמוד תורה/א

עבודת המלך תלמוד תורה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה. עי' כ"מ ועי' בירושלמי פ"ב דברכות ה"ג את שהוא חייב בת"ת וכו' נשים שאינן חייבות בת"ת וכו' ועי' סוטה כ"א זכות דתורה הא לא מפקדה.

אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. עי' סוכה מ"ב קטן שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה וכו' וכן ציין בלח"מ אולם מסיום דברי רבנו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם נראה שאין זה מקור דבריו גם הא דסוכה הרי אפשר לומר דהוא משום חנוך וכמו כל הני דהתם דאינם אלא מדרבנן משום חינוך ורבנו הכא דינא דאוריתא תני שמדאוריתא מחויב האב ללמד לבנו הקטן ומקורו בספרי דברים י"א פי"ט ולמדתם אותם וכו' מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה וכו' עי"ש כל הענין.

ואין האשה חייבת ללמד את בנה. בגמ' דקידושין שם איהי מנלן דלא מחייבה דכתיב וכו' כל שמצוה ללמוד מצוה ללמד.

ב

אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים שנאמר ושננתם לבניך וכו'. אמרו תמורה ט"ז עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה', ואמרו סנהדרין צ"א ב' כל המונע הלכה וכו' ובתנא דבי אליהו פכ"ז דבר אחר הלא פרוס לרעב לחמך ואין רעב אלא הרעב מדברי תורה ואין לחם אלא ד"ת שנא' הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי וכו' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בד"ת יפרנס מתורתו וכו' וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה ושם באותו הפרק כי תראה ערום וכסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזרזיהו במצות וכו' ובאבות דר"נ ובגמרא בהרבה מקומות עכ"ל מרן הגר"א ז"ל ואינו מובן לאיזה צורך ציין מרן ז"ל כל הציונים האלה, אחרי שהדבר מפורש בספרי מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך והעתיקו גם מרן הגר"א ז"ל וצ"ל דמדרשת הספרי אין לימוד אלא על החיוב ללמד את תלמידיו שהמה כבר תלמידיו ונקראים בניו וכמו דיליף מבני הנביאים וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו וכו' אבל רבנו הרי כתב שמצוה על כל חכם וחכם ללמד את כל התלמידים וזה אינו כבר בספרי וע"ז ציין מרן ז"ל כל ציוניו שהם מוסבים על כל התלמידים, וביותר נראה שציין מרן כל אלה להורות שהוא מחויב ללמד לתלמידים הלכות ואגדות וכל התורה כולה לא רק תורה שבכתב ונאריך אי"ה בזה לקמן.

אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. עי' ביראים סי' כ"ט ובחדש סי' רכ"ה כתב ג"כ אחרי שהביא הדרשא דושננתם לבניך, מיהו מצוה בבניו יותר משאר בני אדם, אבל כנראה מדברי רבנו היה לו נוסח כזה בספרי ועי' מגדל עוז. והנה כבר תמהו ע"ז כיון דס"ל לרבנו לקמן בה"ב דבנו חייב ללמדו בשכר משא"כ בבן חבירו, א"כ איך פריך למה נצטוה על בנו, והרי בעי ילפותא ע"ז דמחויב ללמד את בנו בשכר, עי' לח"מ ועוד שהאריכו בזה, ולפי פשוטו היה נראה דהרי א"א לומר כן, שהרי מדין תורה אסור ללמד בשכר, (ואפילו) [וילפינן] מקרא דמה אני בחנם וכו' ומה שנוטלין שכר על המקרא הוא משום שימור או פיסוק טעמים, וא"כ הרי א"א לומר דלכן צותה תורה צווי מיוחד על בנו משום החיוב ללמדו בשכר שהלימוד בשכר אסור ע"פ דין תורה, ועל כרחך רק להקדים, אבל זה אינו דמלבד מה שיש לעיין בזה ע"פ הירושלמי הובא בר"ן נדרים שם דיליף מקרא דרק חוקים ומשפטים אסור ללמד בשכר משא"כ מקרא ותרגום ועי' בדברי רבנו לקמן, או שכר בטלה דבודאי מותר מדאוריתא, הנה מלבד זה זה הנפקא מינה בין בחנם לבשכר לאו רק אשכר לימוד קאי אלא דמחויב להוציא הוצאות על החזקת בנו כדי ללמדו ובבן חבירו אינו מחויב, וזה הרי אינו שייך למה אני בחנם, אבל באמת הנה לפי הנוסחא הנמצאת במעשה רוקח הספרדי לא קשה כלל דהרי זה נוסחתו א"כ למה נצטוה וכו' להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדהו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם ע"כ ואח"כ מתחלת ה"ג מי שלא למדו וכו' וכל זה כלול דלהכי הקדים ולפי דברי המגדל עוז היה כן בספרי והכי משמע להדיא מהסמ"ג מצות עשה י"ב כתב ג"כ א"כ למה הוצרך להזהיר על בנו ועל בן בנו להקדים וכו' וחייב לשכור וכו' עד אלא בחנם, והוא ברור שהוא הכל ישוב אחד ע"פ נוסחתם בספרי וכן נראה גם ממ"ש הכ"מ עיי"ש.

ג

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד את בן חבירו אלא בחנם. עי' לח"מ בשם הב"י ז"ל שכתב דמסברא ידע ליה רבנו ועי' לח"מ האריך ומקור הדברים הראה מרן הגר"א ז"ל וזה לשונו דהרי מה שאמרו שם כ"ט א' במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי"ד למולו לא אמרו כן אצל ללמדו דהא הכל מצוין כנ"ל, אלא דבשכר קא מיירי וזהו שאמרו שם ל' א' למדו מקרא אינו מלמדו משנה, דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז עכ"ל, והנה לא ברירא לי כוונת מרן ז"ל, אם דר"ל כך, דלמה לא אמרו כן גם גבי אצל ללמדו דאי לא אגמריה אבוה מחוייבין בי"ד ללמדו, הוא משום דהכל מצווין ע"ז ולא צריך לרבויי בי"ד וא"כ למה צריך קרא מיוחד לחייב האב והא גם בלא זה הרי הכל מצוין ועל כרחך דבשכר הוא, ואין זה נוח כלל, דהרי גם גבי מילה החיוב על כל ישראל ולא על בי"ד לבד. ובר מן דין הלא כתב רבנו שיש קדימה בבן על בן אחרים, וצ"ל דכוונת מרן ז"ל הוא בפשיטות, דלמה לא אמר שבי"ד מחויבין ללמדו והרי באמת הכל מצווין ונמצא דבאמת מחויבין בי"ד ללמדו, אלא משום דהכא בשכר קאי דהאב חייב ללמדו בשכר משא"כ בי"ד ופשוט.

ולענ"ד נראה להוסיף דהרי על כרחך מה שאמרו דמי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו מקרא דלמדתם על כרחך בשכר איירי דאי בחנם הרי גם באם למדו אביו מחויב ללמוד וכן בנדרים שם ובכורות כ"ט דמחויב ללמד לעצמו בשכר, והרי הוא יש לו רק דין קדימה לבנו, ובהיה בנו זריז גם בנו קודמו, וא"כ נמצא כיון דמחויב ללמד עצמו בשכר מחויב גם ללמד את בנו בשכר, אבל אנכי כתבתי לעיל כי כנראה מקור הדברים מספרי ועי' להלן מ"ש בכל זה בביאור הדברים כאן, והנה עי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קי"ד על דבר השאלה אם חייב לשכור מלמד לבן בנו שהאריך וסיים ומ"מ מסתברא לי דאין חייב לשכור מלמד לבן בנו כדמשמע רישא דמלתא, וטעמא דעיקר הדין בבנו מן התקנה ולא מן הדין ואין לנו אלא בענין התקנה בלבד, והכי אמרו מתקנת יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמדו בעצמו שוכר לו מלמד ע"כ, אבל כפי מה שנתבאר כאן דהוא מדאורייתא אין מקום לדברים וביסוד התקנה עי' מ"ש להלן בעזה"י דברים ברורים שאין לנטות מהם, ועי' מה שהבאנו לקמן מדברי המבי"ט ז"ל עיי"ש.

מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. בגמ' לפנינו איתא שנאמר ולמדתם, ועי' רש"י ז"ל שפירש דהכונה על האי קרא וכן ביראים בסי' כ"ה ושם נראה דהיה לפניו הגי' בגמ' דכתיב ולמדתם אותם קרי ביה אתם, והנה השיעור הזה כשיכיר לא ידענו מה הוא, ומצאנו שהעתיקו אותו רק הסמ"ג והחינוך, אבל לא מצאנו אותו לשום אחד מן הראשונים ז"ל גם בטור ושו"ע לא העתיקו אותו ועל כרחך הכוונה כשיגדיל ואף שפשוט דמצוה זו שחלה על האב ללמד את בנו אינו נפטר ממנה כשיגדיל הבן כמו בשאר כל המצות דמלבד דגם אז הרי הוא בכלל ולמדתם אותם את בניכם, הנה ראיה ברורה שאחר תקנה הראשונה ושניה היו מכניסין את הבנים כבן ט"ז ובן י"ז ומוכח מזה שאין שיעור גדלות פוטרת את האב מ"מ החיוב על הבן חל רק אז כשנעשה גדול אבל איזה שיעור הוא כשיכיר, ונראה דהנוסחא הדוקנית היא חייב ללמד את עצמו בשכר, וכבר כתבנו לעיל מקור הדברים, שמחויב ללמד את עצמו בשכר ואי לאו הכי אינו מובן כלל, דאפילו אם למדו אביו מחויב ג"כ ללמוד והוא מקרא דושננתם שיהיו דברי תורה שנונים בפיך ועי' ביראים סי' ל' ובחדש סי' רנ"ח שכתב וז"ל ומושננתם למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו כדתניא בקידושין בפ"א ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' ועל כרחך צ"ל דהלימוד הוא שמחויב ללמוד אפילו בשכר וכדאמרינן בבכורות כ"ט עי"ש וזהו כוונת רבנו לקמן בה"ד במ"ש שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו והיינו בשכר כמ"ש רבנו לעיל כך הוא מצוה ללמד לעצמו והוא ג"כ בשכר ונכון.

וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה וכו'. עי' כ"מ ולא לבד שהלשון וכן דחוק אבל כל המאמר אינו מובן כאן, ולפי פשוטו נראה דכוונת רבנו לומר דעל כרחך קאי הך דרשא על מי שלא למדו אביו, דאי לאו הכי למה הקדים לימוד לעשיה ועל כרחך דמיירי במי שלא למד עדיין ואצלו הלימוד קודם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה ר"ל כמ"ש התוס' בקדושין מ' וב"ק דהיינו היכא שאינו יודע המעשה, ועי' סדר משנה מה שהאריך בזה ורוצה להשוות דעת רבנו לדעת השאלתות הובא בתוס' שם ויש לי עוד אופנים שונים.

וראה זה מצאתי בפסקתא זוטרתא בדרשת פסוק זה גדולה שמועה שמביא לידי תלמוד שנאמר שמע ישראל וכתיב ולמדתם אותם שתלמוד מביא לידי מעשה שנאמר ולמדתם אותם וכו' ושמרתם לעשותם והם הם דברי רבנו, ובמרכבת המשנה אלפנדרי הביא בשם מוה"ר חיים ויטאל זצקוק"ל דהכי פירושו דאמר דחייב ללמד את עצמו כשיגדיל, ולא יאמר כבר גדלתי ונתחייבתי במצוות ולכן אטפל במעשה האמנם ילמוד תחלה דה"ק ולמדתם אותם בתחלה ולבתר ושמרתם לעשותם והשתא קאמר וכן אתה מוצא וכו' ע"כ. ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג ה"ג.

ד

היה הוא רוצה ללמוד ויש לו בן ללמוד תורה. בכת"י אברבנאל היה הוא ראוי ללמוד וכו' וכתב רבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם, לפנינו בדברי ר' יהודה זריז וממולא (או וממולח או ומצליח) ותלמודו מתקיים בידו וכנראה העתיק רבנו מעובדא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב דאמר התם חזייה דלא הוה מחדדן שמעתתיה, דהרי משום עובדא דא שהיא הלכה למעשה פסק רבנו כר"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל להכי העתיק להבין מה שילמוד יותר ממנו, וכתב רבנו ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא עי' בפרישה ובט"ז שפירשו שלא ילמוד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו ולא נודע מקור הדברים ומרן הגר"א ז"ל דעתו שזהו שכתב רבנו שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצוה ללמד עצמו. ואינו מובן דהא אמר דאם היה בנו זריז הוא קודם, ועוד דלמה לא כתב כן רבנו גם גבי בנו, היכא דשניהן שווין דהוא קודם, דאע"פ כן לא יבטל בנו דהרי כשם שמצוה ללמוד בעצמו מצווה ללמד את בנו.

והרב סדר למשנה ציין לתוספתא פ"ד דסנהדרין (וכן הוא בירושלמי שם) והלא דברים ק"ו ומה מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי ציבור נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ולכאורה אינו מובן דהא קרא בהדיא כתיב והגית בו יומם ולילה ועל כרחך דהק"ו בא ללמד שאינו יכול לפטור עצמו מת"ת בקיום מצוה אחרת שהרי מלך ישראל עסק בצרכי ציבור דהוא כת"ת דרבים ובכל זאת אינו פוטר עצמו מת"ת דיליה ק"ו לשאר בני אדם ומזה למד רבנו לדין זה דבנו זריז וממולח, ואינו מוכרח כלל, והרי באמת כשהוא עוסק בצרכי ציבור פטור מת"ת ועי' לרבנו בהל' מלכים או קורא בה או עוסק בצרכי ציבור ושם הראנו מקורו, ופשוטו נראה, דהרי רבנו פסק כר' יהודא דבנו קודם, משום עובדא דרביה דרב אחא בר יעקב כמ"ש, והרי רב אחא בר יעקב לא ביטל הוא לגמרי מלימודו, וא"כ אין לנו אלא כיוצא בו, אבל אם עליו לבטל לגמרי לא, ולהכי כ"כ רבנו רק גבי דין זה דהיה בנו זריז דבנו קודם, אבל היכא שהוא קודם, אין קפידא במה שיבטל לבנו כיון דמדינא הוא קודם לבנו.

וראיתי לחכם אחד שכתב דבגמרא דילן לא אמרו דאע"פ כן לא יבטל הוא משום דהתם קאי אליבא דר' יהודא ואיהו ס"ל בירושלמי פ"ב דסוכה ופ"א דחגיגה דמעשה קודם לתלמוד, וללמד את בנו הוי מעשה, משא"כ לדידן ועי' כתובות י"ז אמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי וכו' ואינו נראה, דאי הוי תלוי בדינא דתלמוד קודם או מעשה קודם, ור"י לטעמיה אזיל כי אז לא היה הדין דאם היה בנו זריז וממולח בנו קודם, וא"כ על כרחך צ"ל דאין זה מעשה אבל תלמוד שהוא מצווה ללמד את בניו כשם שהוא מצוה ללמוד בעצמו, והרבה יש להאריך בגדרים אלו והפשוט כמו שכתבתי.

ה

לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה. הוסיף רבנו לכתוב "לעולם" מה שלא נזכר בבריתא ובגמרא (ולא העתיקו גם בשו"ע) דלא נימא דוקא עד י"ח שנה אבל אחרי י"ח לא הוי הכי ומחויב לישא אשה להכי קאמר לעולם כן הביא במרכבת המשנה אלפנדרי בשם מוהרח"ו זצ"ל ואולי הועתק משם מוהרח"ו ז"ל שלא בדיוק ור"ל אחר עשרים וכן נראה להדיא מדברי רבנו בפט"ו מהל' אישות עי"ש.

ולי נראה עוד לומר, לפי שרבנו לא העתיק מה דאמרו בגמ' שם הא לן הא להו, ועי' לח"מ שכתב דרבנו סמך עצמו על מ"ש בהל' אישות והוא דחוק ובאמת הר"י הזקן ז"ל בתוספותיו כתב ומסתברא דהכי פירושא הא לן שיצרנו מתגבר עלינו, הא להו שמתוך שהם חפצים בתורה אין יצרם מתגבר עליהם והשתא לא פליגי שמואל ור' יוחנן עם הבריתא וכן נראה מפי' הר"מ בפ"א מהל' ת"ת, ולהכי כתב רבנו לעולם שאין חילוק בין מקום למקום ובין איש לאיש, אלא הכל תלוי בין אם יצרו מתגבר וכמו בבריתא ושמואל מודה לר"י בריחים על צוארו.

ו

מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו' ושמע ישראל וכו'. בכת"י אברבנאל הנוסחא מאימתי מתחיל אביו ללמדו וכו' מלמדו תורה צוה וכו' ופסוק ראשון מפרשת שמע וכן הוא בלשון הגמ' בסוכה.

ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים [פסוקים] עד שיהא בן שש או בן שבע. לא הראו מקומו ואפשר דדייק כן רבנו מהא דבש"ס דילן אמרו בסוכה שם מאי תורה תורה צוה וכו' ופסוק ראשון מקריאת שמע ואלו בירושלמי סוכה שם אמרו ואביו מלמדו לשון תורה ולא קאמר פסוקים אלו וסובר רבנו דכוונת הירושלמי דמלמדו אח"כ עוד פסוקים ורק ההתחלה היא תורה צוה וכו' אבל יותר נראה דכוונת הירושלמי ללשון תורה היינו לשון הקודש שהוזכר בספרי שם, ועי' בתוספתא דחגיגה פ"א אביו מלמדו שמע ותורה ואולי סובר רבנו דהכוונה לפסוקי התורה, אבל הפשוט יותר ונראה ברור ע"פ מ"ש בהגהות מיימוני לקמן בפ' ב' וכן הוא להדיא בסמ"ג וכמו שנביא להלן דרבנו מישב הא דאמרו באבות בן חמש למקרא ר"ל מה שאביו מלמדו פסוקים פסוקים וזה לשון הסמ"ג מצוה י"ב משיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וכו' וק"ש פסוק ראשון וכו' ואח"כ מלמדו מקרא מעט כדאיתא בקדושין ל' ומפרש שם מקרא זו תורה, ומלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע וכו', וכ"כ הריטב"א ז"ל הובא בשטמ"ק לכתובות ז' ואחרים פרשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות ועי' בפי' רש"י לאבות פ"ה בן חמש למקרא (וא') שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים עי"ש היטב.

עד שיהיה בן שש או בן שבע. הנה הרב ז"ל בב"י דעתו בדעת רבנו דר"ל תחלת שש בבריא ותחלת שבע בכחוש כי היכי דלא תקשי מהא דאבות בן חמש למקרא, וכן סתם בשו"ע, ובאמת הוא פלוגתא דרבותא, שבאמת תלמידי רבנו יונה ז"ל הובא בשטמ"ק לכתובות כתבו כן להדיא וכן כתב הריטב"א ז"ל שם בשם יש מי שפרשו. אבל דעת התוס' ועוד כמה מרבוותא אינה כן אלא דשש שלמות בעינן, וחלקו בין בריא לגמרי דסגי בחמש עי"ש, וכבר הבאנו לעיל שיטת רבותינו הסוברים דבן חמש למקרא היינו הפסוקים שאביו מלמדו, ובן שש ובן שבע הוא להכניסו בבית הספר ובדעת רבנו נראה ברור כמ"ש דס"ל חילוק זה, ובן חמש הוא ללמדו הפסוקים שהרי שיטת רבנו בכל מקום שכתב איזה דין מדיני התורה התלוי בשנים, ר"ל שמכך וכך שנים ולהלן חל החיוב וקודם לכן פטור כוונתו תמיד לשנים שלימות ועי' במ"ש הרב המגיד בסוף פ"ב מהל' שביתת עשור ובמ"ש בפ"ו מהל' סוכה דבן ששה חייב בסוכה ובהל' עירובין פ"ו לענין יוצא בעירוב אמו והארכתי ב"ה בזה, ומצאתי בשו"ע הרב ז"ל בהלכה זו שעמד על הדברים ובמקומן נאריך אי"ה בהם, ולפי"ז ברור דגם כאן ר"ל שש ושבע שלמות לענין להוליכו לבית הספר.

ומוליכו אצל מלמד התינוקות. דקדק רבנו בלשונו לרמז הא דר' יהושע בן לוי בקדושין שם דהוי רהיט ומוליך בר בריה לבי מדרשא א"ל מי זוטר מאי דכתיב והודעתם וכו' וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, כן הביא המרכבת המשנה אלפנדרי בשם מרן מה"ר חיים ויטאל זצ"ל ובאמת לפי דברינו לעיל הרי זהו יסוד הדין דללמדו מקרא מתחיל מבן חמש אלא שזה אביו מלמדו פסוקים פסוקים ומבן שש ושבע מוליכו לבית הספר ועי' מה שנכתוב בזה לקמן שהיא תקנת שמעון בן שטח הובאה בירושלמי פ"ח דכתובות הי"א וכשיהיו התינוקות הולכין לבית הספר עי"ש היטב.

ז

היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו, וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. כבר עמדו על דברי רבנו כל המבארים ועי' ב"ח ופרישה דר"ל גם נביאים וכתובים, והוא דלא כפרש"י ז"ל שפי' רק תורה לבד, ועי' ברכות ה' א' לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, הרי להדיא דרק תורה נקרא מקרא, ועי' רש"י ז"ל שם זה מקרא חומש שמצוה לקרות בתורה ועי' לרבנו בהקדמתו שגרסתו היתה זו תורה שבכתב, וחסר שם דרשא דאשר כתבתי אלו נביאים וכתובים ועי' היטב בדקדוקי סופרים ברכות שם נוסחאות שונות בדברי הגמ' ואשר על כן נראה דרש"י לטעמיה וגירסתו היא כאן דרק חמשה חומשי תורה בכלל החיוב, ולרבנו גם נביאים וכתובים בכלל ולדעת רבנו צ"ל דהא דאמר שם על הך בריתא למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ר"ל דלא תימא מדרש תורה וכמ"ש לקמן מ"ט ב' מאי תורה מדרש תורה כ"כ מרן הגר"א ז"ל ועי' ב"ח ז"ל שכתב לא אתא רבא אלא לפרש דלא תימא האי מקרא פירושו כמו ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים וכו' ומצאתי בשו"ע הרב להגאון החסיד ז"ל שעמד ג"כ ע"ז וכתב שדברי הב"ח דחוקים, אבל כתב דאישתמיטתיה לשון הסמ"ג דפי' בהדיא דבגמ' מיירי לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש או בן שבע שאז יוליכנו אצל מלמדי תינוקות עי"ש ור"ל דבודאי מחויב ללמדו כל התורה ואף נביאים וכתובים, אלא מה שמלמדו פסוקים פסוקים כמ"ש לעיל זה מלמדו רק מקרא בלבד.

וצע"ג אצלי דא"כ לפי"ז צ"ל דזבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות הוא ג"כ מה שלמדו עד בן שש או שבע דאי לאו הכי לא מקשי שם מידי והוא פלא, וראיתי דמסיק לבסוף ועד היכן דקאמר שמואל היינו על החיוב שמוטל על אבי אביו ללמדו כזבולן בן דן ולא כזבולן שלמדו בעצמו כל התורה דמדינא א"צ ללמדו בעצמו אלא תורה קודם שיוכל לילך לבית הספר עי"ש. ולדעתי העניה הדברים בלתי ברורים והנה הגאון ז"ל הביא שכן מבואר להדיא בהסמ"ג, והנה ז"ל הסמ"ג קטן משיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה וק"ש פסוק ראשון כדאיתא בפ' לולב הגזול ואח"כ מלמדו מקרא מעט כדאיתא בקידושין ומפרש שם מקרא זו תורה, מלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע לפי בוריו מוליכו אצל מלמדי תינוקות ע"כ, והנה מלשון זה דייק הגאון ז"ל דהא דאמרו מלמדו מקרא זו תורה קאי על הנך פסוקי שמלמדו אביו, אבל אח"כ בבית הספר מלמדו גם נביאים וכתובים, והנה אם נימא כן בדעת הסמ"ג מלבד דקשה מה שהקשיתי מזבולן בן דן שם עוד לפי"ז מאין מצא הסמ"ג החיוב ללמד נביאים וכתובים כלל בבית הספר, והרי תורה כבר למדו אביו בביתו ולמדו מקרא אינו מלמדו משנה, ועוד איך יאמר הסמ"ג ואח"כ מלמדו מקרא מעט, ותהיה כוונתו לתורה, וכי מקרא מעט הוא, אבל הברור שהסמ"ג מעתיק דברי רבנו, ובמקום שכתב רבנו מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים כתב הסמ"ג מלמדו מקרא מעט שהוא ממש מה שהבאתי לעיל בשם הירושלמי דסוכה ואביו מלמדו לשון תורה, וכמ"ש שהם פסוקים מן התורה וכמו שהבאנו לעיל ג"כ מן התוספתא דחגיגה וציין הסמ"ג להא דקדושין דמפרש שם מקרא זו תורה, ר"ל כמ"ש דבן חמש למקרא הרי קאי על הלימוד בבית אביו ומקרא זו תורה, וא"כ הנך פסוקי שמלמדו הם פסוקי תורה וכמדומה שאין זה דוחק כלל וכלל, ואפילו היה לנו לדחוק בדברי הסמ"ג היה כדאי בכדי לישבו.

ולדעתי העניה כוונה אחרת בדבר, דהנה הכ"מ כתב ומשמע לי דמכאן ואילך אינו חייב ללמדו ואפילו בחנם והכי משמע מפרש"י ז"ל שם שכתב בד"ה אינו מלמדו משנה אין חובת האב עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא בעצמו ולא נקיט דמכאן ואילך מלמדו בחנם, אולם אינו מוכרח כ"כ, והרב לח"מ חולק ע"ז וס"ל דבחנם בודאי חייב ללמדו גם משנה ולא עוד אלא אם ידו משגת חייב ללמדו בשכר לדעת הרמ"ה (הובא בהגהות מיימוני שם) ועי' בטור שם שכתב וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד וכ"כ בשו"ע שם ועי' בחינוך שכתב דאם מלמדו יותר תבא עליו ברכה עי"ש ומשמע ג"כ דחיובא ליכא ויש לי מבוכה רבה בכל זה אשיחה וירוח לי.

דהנה לעיל בה"ג כתב רבנו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ולא הזכיר רבנו דדוקא לתורה שבכתב מחויב לשכור, וצ"ל דרבנו סמך על מה שכתב כאן והוא פלא, אבל יפלא עוד יותר שהרי לבן חבירו בודאי מחויב ללמד גם משנה הלכה וכו' בחנם וכמו שהבאתי מכל המקומות שציינתי בה"א ואיך אפשר לומר דבנו גרע ואינו מחויב ללמדו אפילו בחנם, ועוד תימה גדולה אפילו אם נימא דבשכר אינו מחויב ללמד לבנו רק תורה ולא משנה והלכה א"כ תמוה בעובדא דרב אחא בר יעקב שם דשדריה לבריה לקמיה דאביי ושם הרי היה בשכר כלומר ברבוי הוצאה שלא היה מספיק לשניהם והקדים לבנו ולא למד בעצמו משום דלשניהם לא הספיק ועד דחזיה דלא הוו מחדדן שמעתתיה היה סבור דבנו זריז וממולח ממנו, ותמוה דהרי לא חייב ללמד את בנו משנה והלכה בשכר, ולעצמו הרי בודאי מחויב אפילו בשכר וכמו דדרשו בבכורות כ"ט שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר, ואיך שדריה לבריה ובטל מת"ת שהוא מחויב בה מדאורייתא, ומצאתי למהרש"ל ז"ל בים של שלמה קדושין שעמד ע"ז והוא פלא והביאו גם בשו"ע הרב ז"ל שם, ועוד הרי רבנו העתיק לקמן הך דינא דבכורות שהבאנו דאם לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדנו בשכר בתורה שבע"פ האם נימא דקאי רק על ללמד את עצמו ולא על בנו, ומסדור לשון רבנו משמע דקאי גם על בנו והרי באמת אם בנו זריז וממולח בנו קודם וא"כ אם הוא מחויב לשכור לעצמו ללמדו מי שילמדו גם בבנו הדין כן.

ובשו"ע של הרב ז"ל מצאתי שהביא עוד ראיה מהא דאמרינן בברכות י"ג התם נמי כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו דהיינו תורה שבעל פה שיכול לגרוס בהם גם כשהולך בדרך משא"כ תורה שבכתב שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ועוד איך יסתום התלמוד נגד הספרי דושננתם לבניך אלו התלמידים וכו' עי"ש ודבר זה אפשר לדחות דבחנם שפיר בודאי חייב ללמד גם לאחרים ומכ"ש לבניו וכמו שהבאתי לעיל והעיקר מה שאנו צריכים לעמוד עליו הוא על החיוב בשכר דמשמע לכאורה מכולהו דאינו חייב ללמד לבניו בשכר תורה שבע"פ והוא פלא זולת הרמ"ה ז"ל שכתב דאם לא דחיקא ליה שעתיה מחויב לאגמורי משנה וגמרא הלכות ואגדות, והנני לבאר בזה דעת רבנו לפי דעתי העניה.

ונ"ל פשוט דבודאי איכא מצוה וחיוב ללמד את בניו גם משנה גמרא הלכות ואגדות בשכר וכמו שסתם רבנו בהל' ג' וכתב וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ולא חילק כלל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה וכבר הראיתי שם מקור הדברים שהוא מחויב בזה מדאורייתא, וכשם שהוא מחויב ללמד את בן חבירו גם תורה שבע"פ בחנם וכדרשת רז"ל מושננתם לבניך דקאי גם על תורה שבע"פ כן הוא מחויב ללמד את בניו בשכר. אולם אם כופין ע"ז, הנה על תורה שבע"פ בודאי אף דאיכא מצוה וחובה א"א לכוף ע"ז בשכר שהרי אסור ללמדם בשכר אולם אפילו תורה שבכתב אפשר דלא שייך כאן כפיה והנה בהגהות מיימוני הביא בשם מהר"מ מרוטנבורג ז"ל דכופין ע"ז דלא גרע משאר מצות עשה דכופין והעתיקו הרמ"א ז"ל בשו"ע וראיתי מקשין ע"ז דהא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה לחד מאן דאמר בשבת ל"ב דבעון ביטול תורה וכו' ומקרא נדרש לפניו ולפני פניו.

אבל גם מלבד זה קשה והרי על ללמד לעצמו ג"כ אין כופין והרי גם זה הוא מצות עשה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, (הגה"ה אמרו לי בשם חכם אחד דהרי אמרו שם דבעון ביטול תורה וכו' א"כ המ"ע שמתן שכרה בצדה, הוי רק ללמד לעצמו, אבל לא לבניו ומטעם זה ניחא להא דאין כופין על מ"ע דללמוד בעצמו, אבל כופין על ללמד לבניו ובאמת המעיין בספרי בפסוק ולמדתם אותם את בניכם אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם ואם לאו וכו' שכך דברי תורה נדרשין מכלל לאו הן הרי להדיא דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה על לימוד הבנים, ולא רציתי להאריך עוד בזה].

ובאמת יפלא לפי"ז, דהרי מצות עשה דושננתם דהיינו ללמד לאחרים הרי היא בודאי מ"ע שאין מתן שכרה בצדה ולמה לא יכפו עליה, ושיהא מחויב גם לשכור, וראיתי להמבי"ט ז"ל בספרו קרית ספר הל' ת"ת שכתב וחייב לשכור מלמד לבנו ונראה דה"ה לבן בנו אבל אינו חייב לשכור מלמד לבן אחרים כי חיוב לשכור מלמד לבנו הוא מלמדתם אותם את בניכם ומהודעתם לבניך ולבני בניך והוא עשה וכפינן עליה כמו דכפינן לעשות סוכה או מצוה אחרת אבל חיוב לימוד בן חבירו הוא מפסוק ושננתם לבניך ומשמע שיהיו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואל דבר אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד וזהו ללמד הוא עצמו לא לשכור לו מלמד עכ"ל, והדברים מופלאים ששתי דרשות מיוחדות המה בספרי, מושננתם ילפינן שיהו מחודדין, ומלבניך דרשינן אלו תלמידיך וחייב לשכור לבנו מלמד ופטור בלימוד אחרים, זהו מהא דאצטריך ג' פסוקים ללימוד עצמו ובנו ובן בנו וללמד אחרים וכמו שהביא רבנו, ובדין הכפיה יתבאר לקמן אבל יהיה איך שיהיה הרי א"א לכפות לשכור מלמד לבנו שהרי אפשר לו שילמדהו בעצמו, או להשיג מי שילמוד עם בנו בחנם, אבל לא ארד בזה, כי יהיה איך שיהיה הנה מתקנת ר' יהושע בן גמלא ואילך הרי בודאי כופין ע"ז דזה היה התקנה להושיב מלמדים ולהוציא ע"ז כל ההוצאות ובמקום שיש מנהג שהמלמד לוקח שכר לשלם לו ג"כ ויכולין לכוף את בני העיר שיוליכו את בניהם למלמדי תינוקות וכמ"ש התוס' בהא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא משום דבני העיר יכולים לכוף זה את זה על זה והחיוב הזה למסור בנו למלמד תינוקות ולשלם שכרו אינה אלא עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

וזהו כוונת רבנו וסדור דבריו שבה"ו כתב מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו' ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים ר"ל בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע וכו' וכתב ומוליכו אצל מלמד התינוקות ר"ל שזה הוא עצם התקנה, למסור את בנו למלמד תינוקות ולא שילמוד בביתו משום דבלא"ה אי אפשר להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר (והיותר פשוט הוא דהנה בירושלמי פ"ח דכתובות הי"א איתא דג' תקנות התקין שמעון בן שטח שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו ושיהיו התינוקות הולכין לבית הספר והוא התקין טומאה לכלי זכוכית, והנה על טומאת כלי זכוכית פריך שם בירושלמי דהא הוי מתקנת יוסי בן יועזר איש צרידה וכו' ותמוה דלמה לא פריך גם אתקנת התינוקות שיהיו הולכין לבית הספר והא תקנת יהושע בן גמלא היא, והברור דזוהי תקנה אחרת דיהושע בן גמלא התקין שיושיבו מלמדי תינוקות ושמעון בן שטח תיקן שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר ולא ילמד כל אחד את בנו בביתו ואפילו אם נימא דתקנת יהושע בן גמלא היתה מאוחרת מזמן שמעון בן שטח וא"כ לא קשה דלמה לא פריך והא תקנת יהושע בן גמלא היא, מ"מ זה נראה ברור דתקנת שמעון בן שטח היתה שיהו התינוקות הולכין לבית הספר והם המה דברי רבנו) וכתב אח"ז הדין דאם היה המנהג ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה, ר"ל שעד שילמדו כל התורה שבכתב מחויב ללמדו אצל מלמד התינוקות ותקנת שמעון בן שטח שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר נוגעת עד הזמן שילמוד התינוק תורה ונביאים וכתובים, וכופין אותו לשלם שכרו במקום שיש מנהג לשלם שכר, ואח"כ שוב אינו מחויב ללכת לבית הספר ויכול ללמדו בביתו אבל בודאי מצוה וחובה שילמדנו גם להבא משנה וגמרא וכמו ללמוד בעצמו כן מחויב ללמד את בניו וגם לשלם שכר אם לא ימצא מי שילמדנו בחנם, אבל אין כופין ע"ז, וזהו שיעור דברי רבנו וסידורם.

ומאי דאמרו בקידושין שם עד היכן חייב אדם ללמד לבנו תורה, ג"כ היתה השאלה רק על הכפיה עד היכן רשאים בי"ד לכוף את האב שמצוה בודאי איכא על כל תורה שבעל פה כולה ולא ע"ז שאל עד היכן ואמר השיעור כזבולן בן דן [שלמדו] אבי אביו מקרא משנה גמרא וכו' ואף שהוא למד לבר בריה בלא כפיה, אבל היה סבור שזהו השיעור גם לבית הספר ולכפיה ופריך ע"ז מבריתא למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה, אלמא דאינו יכול לכופו על יותר מתורה שבכתב ומסיק דבאמת רק על מקרא יכול לכופו, ושאלת עד היכן היתה על שיעור הדורות ר"ל דיש חיוב על אבי האב כמו על אביו ויכולים לכוף גם את אבי האב ע"ז עי' בכל זה היטב כי לפי"ז מיושבים דברים הרבה.

אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר וכו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם. נטה רבנו מפירושם של רבותינו הראשונים ז"ל דר"ל כשם שלימדתי אתכם בחנם כאשר צוני ה' כן תלמדו גם אתם לאחרים בחנם שהוא פשוט בביאור הדרשה עי' בר"ן ורא"ש שם ולדעת רבנו הרי העיקר וכן תעשו חסר מן הספר וכבר עמד ע"ז הלח"מ ועי' סדר משנה האריך והפשוט דקשיתיה לרבנו לפי פירוש הראשונים ז"ל הא דקאמר שם בבכורות כ"ט ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר דאיך יאמר כן והרי צוה משה מה אני לימדתי לאחרים בחנם אף אתם תלמדו בחנם ומה בכך שאחד עבר ע"ז ונטל שכר וכי בכך הותר הדבר ויעבור גם הוא על מצוה זו, אשר על כן פירש דמשה רבנו ע"ה צוה מה אני למדתי מפי הקב"ה בחנם אף אתם למדתם ממני בחנם וכן תעשו לדורות, ואמר שפיר דלפי"ז אם אחד למד בשכר יאמר דרק אם למד בחנם נצטוה על זה ללמד בחנם אבל לא כשלומד בשכר, דזה הוא בכלל וכן תעשו לדורות כשם שלמדתם תלמדו וע"ז באה הדרשה דאמת קנה ואל תמכור הא למדת וכו' והנה לקמן [נדרים] בדף ל"ח דדריש התם ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי אותי צוה ואני לכם שנהג בהן טובת עין וא"כ הרי א"א לפרש כפירוש הראשונים ז"ל לפי"ז הקב"ה לא צוה כלל למשה שילמד להם ורק משה נהג בהם טובת עין ועל כרחך לפרש כרבנו, ופשוט.

ח

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. רמז רבנו בלשונו זה להא דאמרו ביומא ל"ה ב' שגם לרשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה.

בין עני בין עשיר. שם. ומ"ש רבינו בין שלם בגופו בין בעל יסורין. עי' כ"מ שהוא מב"מ פ"ד ועוד אמרו ז"ל בעירובין נ"ד א' חש בראשו וכו' חש בכל גופו יעסוק בתורה.

בין בחור בין שהיה זקן גדול. עי' שבת פ"ג ב' לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה.

ואפילו בעל אשה ובנים. פ"ב דעירובין כ"ב א' שחורות כעורב במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב וכו' במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב וכו' כי הא וכו' ינוקי דידך מאי איעבד להו וכו'.

אפילו היה עני ובעל אשה ובנים. ועי' באבות דר"נ פ"ו עתיד ר' עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומר להם מפני מה לא למדתם וכו' והלא ר"ע עני ביותר ומדולדל היה ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא ר"ע היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן ואת רחל אשתו, ועי"ש בהגהות הגרי"ב בשם נוסא אחר והגר"א ז"ל.

חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה. כמ"ש בפ"ב דשבת ל"א א' קבעת עתים לתורה ופי' בבעלי אומנות ועי' בדברי רבנו בהל' י"ב כיצד וכו' הגר"א ז"ל ועי' לח"מ ומיושב הכל.

ביום ובלילה. מנחות צ"ט שאלו את בן דמא וכו'.

ט

גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים. כוונתו להלל כמ"ש הכ"מ, ורבנו בפי' המשנה פ"ד מ"ה באבות כתב וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים וכבר ציינו ע"ז שהוא ביומא ל"ה ב' ושם לא נמצא אלא שהיה משתכר טרפעיק בכל יום אבל לא נזכר שהיה חוטב עצים וכבר עמדו ע"ז ובאמת נמצא זה באבות דר"נ פ"ו על ר' עקיבא בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וכו' וגם שם ישנן גרסאות שונות שגרסא הישנה וכן גרס מרן הגר"א ז"ל חבילה של תבן והוא מתאים למ"ש בנדרים נ' הוו גנובי תבנא.

והם מכל מעתיקי השמועה איש מפי איש. ר' יוחנן בן זכאי קבל מהלל, חוטב עצים, רבה ורב יוסף קבלו מרב הונא שואב מים ואביי ורבא קבלו מרב יוסף סומא, והם דברי רבנו.

י

עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו. שבת פ"ג ב' ואפילו בשעת מיתה העתקנו לעיל.

שנאמר ופן יסורו וכו'. מנחות צ"ט ב' הגר"א.

יא

וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. ועי' בהי"ב כשיטת התוס' בשם רב עמרם גאון ז"ל וכן מצאתי להדיא ברבנו חננאל בע"ז י"ט וכנראה היתה כן גרסתו בגמ' לעולם ישלש אדם כל יום ויום שליש וכו' עי"ש.

ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו וכו' עד וענין זה הוא נקרא גמרא. עי' קדושין מ"ט שאני חכם וכו' אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה ועי' רש"י שם, ועי' רש"י סוכה כ"ח א' ד"ה גמרא, הגר"א, ועי' עוד ברש"י ברכות ה' א' ד"ה גמרא.

יב

ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן. קדושין מ"ט קרא אנא עד דקרי אוריתא נביאי וכתובי וכו'.

ופירושן בכלל תורה שבעל פה. שם תנא אנא עד דתני הלכתא וכו' ועי' רש"י שם ד"ה מדרש.

והענינים הנקראים פרדס וכו'. עי' לעיל פ"ד מהל' יסודי התורה הי"ג ועיין היטב ברמ"א רמ"ו ס"ד ובש"ך שם סק"ו.

בד"א בתחלת תלמודו של אדם. עי' ב"מ ל"ג העוסק במקרא וכו' ובמס' סופרים פט"ו אבל אשרי אדם שעמלו בתלמוד ולא שיהא דולג ממקרא למשנה ויבא לידי תלמוד אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא לידי גמרא עי"ש הגר"א וכן הוא בהגהות מיימוני כאן.

אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה. בנוסח ישן במעשה רוקח ליתא תמיד, ובנוסח אחר לעסוק בתורה שבע"פ תמיד, וכן ליתא לתיבה זו בדפוס קונשטנדינא רס"ט.

יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח וכו' ויפנה כל ימיו לגמרא וכו'. עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ד ואולי מפרש כן רבנו מה שאמרו שם אם שמרת מה שבפה וקימת מה שבכתב אתה מקבל שכר וכו' והעיקר נראה שמקור דברי רבנו הוא במדרש רבה קהלת טוב אשר תאחוז בזה זה מקרא וגם מזה אל תנח ידך זה משנה וירא אלהים יצא את כולם זה ר' אבהו דקסרין ור"ל כמ"ש רבנו שלעתים מזומנים יקרא בהם כדי שלא ישכחם ור' אבהו היה בקי בהם עי"ש.

ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו. עי' בהגהות מיימוני כאן, וזהו מה שאמרו בשבת ס"ג א' דלגמר אינש והדר ליסבר.

יג

אשה שלמדה תורה יש לה שכר. דלא גרעה מנכרי כמ"ש ב"ק ל"ח וש"מ.

ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה. הוא כר' אליעזר ור' יהושע ודלא כבן עזאי בסוטה כ"א וכן ר' אלעזר בן עזריה בפ"ק דחגיגה דאמר אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי הגר"א ואמרו בירושלמי פ"ג דסוטה ובמדרש רבה במדבר פ"ט ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.

אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי. ופי' רבנו מ"ט דר' אליעזר אני חכמה שכנתי ערמה פי' דהיכא דיש ערמה ופקחות שם אפשר גם לחכמה להמצא ואשה חסרה כל אלה לא תשכון בה חכמה מרכבת המשנה ח"ב ועי' לח"מ נדחק בזה.

בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. הוא ממ"ש בנדרים ל"ה ב' אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא, ואף שהרמב"ם שם לא העתיק בנותיו משום דלכתחלה מ"מ אסור הגר"א, ועי' מגילה כ"ג הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה ואי הוי כמלמדה תפלות אפילו בתורה שבכתב אין מן הדין שתעלה קריאתה, ובאמת לענין עבד כנעני הקשו בירושלמי שם דהא אסור ללמדו תורה עי"ש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.