סדר משנה/תלמוד תורה/א

סדר משנה תלמוד תורה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה. כתב מרן נשים ועבדים וכו' בפ"ק דקדושין מדכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, ועיין לקמן הלכה ח' בד"ה חייב לקבוע לו זמן וכו' ולקמן הלכות ק"ש פ"א הלכה א' בד"ה קוראין ק"ש בערב שהבאתי הירושלמי דדרש הך קרא ולמדתם וגו' על ק"ש ולא על ת"ת.

ב

א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדי' בנו לבן בנו. עיין מ"ש מרן על זה ועיין לקמן בהלכה שאחרי' מ"ש בס"ד בזה ובישוב קו' הלח"מ.

ג

וחייב לשכור מלמד לבנו. וכתב מרן בהלכה הקודמת כוונת רבינו לתת ב' הבדלים בין בנו לבן חבירו וכו' ואפשר לדעת רבינו גם לבן בנו חייב להשכיר מלמד, הנה מרן שנסתפק אם האב חייב ללמד לבן בנו בשכר דהיינו שישכיר לו מלמד או אינו צריך לטרוח בו אלא בגופו ולא להוצי' עליו ממון, ותמיהני דלשיטתו במקום אחר לא הי' ראוי לו לעורר הספק הזה אלא הדבר ברור דחייב להשכיר מלמד גם לבן בנו, דהנה בב"י בי"ד סי' רמ"ה ד"ה הי' מנהג בעיר כתב ומשמע לי' להרמב"ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא וכו' חייב ללמדו בשכר וכו' דכפינן לאב ללמדו או ישכור לו מלמד, ומבואר מזה דס"ל למרן דמדאורייתא מחויב האב ללמוד את בנו אפי' בשכר דמסברא ידעינן לי' וכן מבואר מדבריו בכ"מ פה דהבדלים הללו שכתב בין בנו לבן חבירו הם מדאוריי' וכן מבואר מדברי הגהמ"יי פה ממ"ש בשם מור"ם והובא בב"י בסי' הנ"ל וכ"כ הלח"מ בשם מרן וא"כ האיך מצינן למימר דוקא לבנו חייב ללמד בשכר ולא לבן בנו דתקשה מאי פריך התלמודא בקידושין ל' א' א"כ מאי ת"ל בניכם, אלא בניכ' ולא בנותיכם, ות"ל דאיצטרך תרתי קראי ולמדתם את בניכם ואידך קרא והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' דאי כתב הך לחודא לא הוי ידעינן דיש הבדל בין בנו לבן בנו לענין ללמדו בשכר ודוקא לבנו צריך לשכור מלמד ולא לבן בנו א"צ להוציא ממונו ללמדו ומסתמא היינו אומרים מדכתיב לבניך ולבני בניך אין הבדל ביניהם כלל, להכי כתב קרא אחרינא ולמדתם את בניכם וכאן לא הזכיר בני בנים ובזאת נדע כי יש הבדל ביניהם, דלבניכם חיוב הלמוד הוא אפי' בשכר ולא לבני בניכם דלהם אין החיוב רק בחנם, וא"ל מאידך קרא נמי שמענו דיש הבדל מדכתיב לבניך ולבני בניך ולמאי איצטרך למכתב לבניך כלל ולא לכתוב רק והודעתם לבני בניך ואנא ידענא דכ"ש בנו דצריך להורות לו אלא מדכתיב גם לבניך שמעינן דיש הבדל ביניהם לענין שכר הלמוד, זה אינו דאיצטרך לבניך להורות דבנו קודם לבן בנו כמ"ש רבינו בהלכה הקודמת א"כ למה נצטוינו וכו' ואכתי לא שמענו דבנו הוא מובדל מבן בנו לענין שכר הלמוד לפיכך כתבה התורה ג"כ ולמדתם את בניכם, ודע דמהך קרא ושננתם לבניך וגו' ליכא למדרש הא מלתא משום דאיצטרך להורות שחייב האדם ללמוד אפי' לאחרים כמ"ש רבינו בהלכה הקודמת, וע"כ צריכין אנו לומר דבאמת אין הבדל בין בנו לבן בנו וגם לדידי' צריך ללמדו אפי' בשכר דסברא היא ושפיר אייתר מלת בניכם לדרש' וא"כ תמה על מרן מה ראה על ככה לעורר לנו ספק בזה ומדויל ידי' משתלם הספק אשר העיר. ודאי על רבינו לא קשיא על התלמודא דקדושין דהא איצטרך בניכם למדרש מיני' דבנו קודם לבן בנו דבהלכה הקודמת כתב רבינו דלמאי איצטרך קרא והודעתם לבניך וגו' הא מאידך קרא ולמדתם את בניכם וגו' ידעינן למעט הבנו' מדלא כתי' ולמדתם את זרעכם עיין במרן שם ומקר' ושננתם לבניך שמעינן דמצוה ללמוד אפי' לאחרים שכן בא עליו הקבלה מפי השמועה כמ"ש רבינו ואם הוא מצווה ללמוד לאחרים כ"ש שחייב ללמוד לבנו ולבן בנו ולכן דייק רבינו דהך קרא והודעתם לבניך וגו' קאי להורות דבנו קודם לבן בנו, והתלמודא דקדושין שייל איפכא למאי איצטרך בניכם דמהנך תרתי קראי והודעתם וגו' ושננתם וגו' ידענו דחייב ללמוד גם לאחרים וכי ראוי להקדים בנו לבן בנו ולא איצטרך מעתה מלת ב נ י כ ם ומשני דאיצטרך למעוטי בנותיכם, אבל קושיתינו על מרן היא תעמוד וצריכה תלמוד.

יציבא מלתא דאף אם נאמר כדעת מרן דגם לבן בנו חייב ללמוד מדאוריי' אפי' בשכר תקשי קו' אחריתי בסוגיא דקדושין האמורה דנהי דלדעת מרן הסברא מחייבת ללמד לבן בנו בשכר ולא מצאנו בשום מקום מפורש בכתוב למעט בן בנו מחיוב הלימוד בשכר דמלת בניכם בקרא ולמדתם איצטרך למעט בנותיכם דנשים פטורות מת"ת, אולם על התלמודא גופא קשיא מדוע קאמר דאיצטרך בניכם למעט נשים מת"ת אע"ג דסברא חיצונה היא לחייב נשים בת"ת דהוא מ"ע שאין הזמן גרמא ונשים חייבות בהו, ועוד דסברא הוא לחייב נשים בת"ת כדקאמר התלמודא התם אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי וכן כתבו התו' בקידושין ל"ד ד"ה גברי בעי חיי וכו' דגלי קרא בניכם ולא בנותיכם לבטל הסברא דגברא בעי חיי וכו' וטפי ה"ל לתלמודא למימר בניכם אתי למעט דבר שאינו כל כך נגד הסברא והוא דממעט בן בנו דאינו חייב ללמדו בשכר אלא בחנם, והא דכתיב באידך קרא והודעתם לבניך ולבני בניך להורות דבנו קודם לבן בנו וא"א דלבן בנו אינו מחויב ללמוד בשכר א"כ לא איצטרך קרא להקדים בנו דפשיטא דבנו קודם דחייב ללמדו אפי' בשכר, זה אינו דאי לא כתיב לבניך בהך קרא לא הוי ידעינן לחלק בין בנו לבן בנו לענין לימוד בשכר אלא היינו אומרים דשקולי' הם בנו ובן בנו דהשתא ליכא יתורא בהך קרא ולמדתם את בניכם למדרש מיני' מיעוט לבן בנו מחיוב הלמוד בשכר ואיצטרך מלת בניכם לגופי' וא"ל דהא כ"ש הוא מדהזהיר הכתוב והודעתם לבני בניך דמ"מ איצטרך בניכם דבנו קודם לבן בנו דהשתא קיימינן בדעת ההיא דאין הבדל בין בנו לבן בנו לענין חיוב הלמוד בשכר, ויותר מסתבר לומר דמלת בניכם אתי למעט דבר שהוא נגד הסברא האחת מחיוב הלמוד בשכר לבן בנו, מאשר נאמר דאתי למעט דבר שהוא נגד שתי סברות דהיינו לפטור נשים מת"ת, ומלבד זאת אותן הסברות לחייב נשים בת"ת סברות חזקות הן עפ"י שקול הדעת האמיתי משא"כ הסברא לחייב הלימוד בשכר לבן בנו אינה מוחוורת כ"כ דמרן גופי' לא החליטה בבירור אלא רפיא בידי'.

והנה הרב בלח"מ הקשה דאם נימא דדעת רבינו הוא דמדאורייתא חייב להשכיר מלמד לבנו מדוע כתב רבינו בהלכה הקודמת: א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים וכו', ת"ל דבלא"ה איצטרך קרא להורות דלבנו ולבן בנו חייב ללמד אפי' בשכר משא"כ באחרי' אין החיוב ללמדם בשכר, ואולם כאשר נדקדק בלשון מרן שכתב שם ד"ה א"כ למה, כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבין בן חבירו א' דבנו קודם, ושנית דלבנו חייב ללמד אפי' בשכר נמצא כי עפ"י דבריו בתוהו יעלה קו' הלח"מ ואפרש שיחתי דהא דחייב ללמד לבנו אפי' בשכר משא"כ לבן חבירו היינו לפי האמת דגלי קרא והודעתם לבניך ולבני בניך דהם קודמים לאחרים, ממילא החיוב ללמד לבן אחר הוא על כל המון ישראל ואין כאן חיוב מיוחד לאיש פרטי דאין לו תוספת חיוב ללמד לבן חבירו מכל זולתו מישראל וא"כ למה יצטרך להוציא מעות להשכירו מלמד והרי החיוב גם על המלמד ההוא שילמוד לבן חבירו, משא"כ החיוב ללמד לבנו ולבן בנו על האב לבדו הזהיר הכתוב ומסתבר כיון דהוא דבר שבחובה על האב גם הוא מחויב להוציא ממון לשכור להם מלמד בשכר אם הוא בעצמו אינו יודע לקרות ולשנות, אבל אי אמרינן דאין הבדל בין בנו לבן חבירו ואין לאחד קדימה על חבירו ראוי לומר דאין חובה על האב לשכור מלמד לבנו דהא שקולין הן החיוב ללמד לבנו והחיוב ללמד לבן חבירו, ובנו הוא כבן חבירו והחיוב מוטל על כל ישראל ואין לאב תוספת חיוב על בנו מאשר הוא החיוב על כל ההמון לכן אינו צריך להוציא ממון לשכור מלמד אפי' לבנו, ומעתה הנך ב' הבדלות שנתן רבינו בין בנו לבן חבירו חדא בחברתה מישך שייך, וטרם שנתן לנו רבינו ההבדלים האלה הוא שכתב א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו דכל כמה דלא ידעינן דיש קדימה לקצת על זולתו א"כ החיוב הוא על כולם שוין וממילא אין שום אדם בא בשכרו רק לפי האמת דגלי קרא והודעתם וגו' להקדים בנו ובן בנו לבן חבירו ואין החיוב שוה א"כ על אותו הפרטי אשר עליו החיוב מיוחד מוטל ג"כ החיוב שיבא בשכרו להשכיר להם מלמד וליתא קו' הלח"מ.

וכן אתה מוצא בכ"מ שהתלמוד קודם למעשה וכו'. כתב מרן מלת וכן שכתב רבינו אינה נוחה לי וכו', וחלקי אמרה נפשי בביאור מלת וכן דכוונתו ליישב מה שיש להקהות בדברי התלמודא אשר משם העתיק הלכה זאת דאמרי' התם בקידושין כ"ט והיכי דלא אגמרי' אבוהו מחייב למגמר נפשי' דכתיב ולמדתם ופירש"י דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וקשיא לי' לרבינו מנ"ל לתלמודא דקרא אתי ללמוד לעצמו ודלמא הזהיר הכתוב שילמוד לאחרים ולא לעצמו ואע"ג דהלימוד לאחרים מקרא ושננתם לבניך דרשינן כדלעיל בהלכה הקודמת דלמא איצטרך ושננתם להא דדרשינן בקדושין ל' שילמוד בשילוש מקרא משנה וגמרא, או שילמד בשינון ועדיין לא שמענו דהיכי דלא אגמרי' אבוהו דמחויב ללמוד לעצמו ובאמת ביבמות ק"ט דמשני התלמודא לא צריכא דקא מגמר לאחריני וכו' המעיין שם יראה דס"ל להתלמודא דכוונת הכתוב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם הוא שילמוד לאחרים, וראוי הוא לפרש כן מדהקדים הכתוב הלימוד לעשי' ולימוד לאחרים עדיף מעשי' עיין בתו' קידושין מ' ד"ה לימוד גדול וכו' שכתבו כן להדיא למיגמר לאחריני עדיף ממעשה, ולכן כתב רבינו דאין מזה ראי' דדרך התורה כן היא להקדים בכ"מ הלימוד לעשי' אף הלימוד לעצמו הואיל דהתלמוד מביא לידי מעשה ואדרבה כיון שהוא לומד למען ידע מה לעשות ולהסיר המכשלה מידו אותו הלימוד עדיף ממעשה, ואפשר דס"ל לרבינו כדעת השאלתות הביאו התו' בב"ק ט"ז ד"ה האמר מר וכו' וא"כ מזה שהקדים הכתוב הלימוד לעשי' שמעינן דמיירי בלומד לעצמו למען דעת המעשה אשר יעשה והוא עדיף מעשי' דהוא הסבה הגורמת למעשה אבל לא איירי הקרא בלומד לאחרים דאם כן ראוי להקדים עשי' ללימוד דמעשה דילי' עדיף מלמגמר לאחריני.

ד

הי' הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן וכו' ואם הי' בנו נבון ומשכיל וכו'. עיין במרן שהערה מקורו מקדושין כ"ט ועיין לקמן הלכה ז' ד"ה וחייב ללמדו בשכר וכו' מ"ש בס"ד בזה.

ואעפ"י שבנו קודם לא יבטל הוא וכו'. מרן לא העיר על מקורו רק כתב דמסברא הוא כן כיון שהם ב' מצות נפרדות, ואני אומר דיצא לו לרבינו דבר זה מהתוספתא דסנהדרין פ"ד דתני התם והלא דברים ק"ו ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי צבור נאמר בו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, והובאה ג"כ בירושלמי דסנהדרין פ' כה"ג הלכה ו' ולכאורה יפלא ויש להשיב על הדין ק"ו לחייב הדיוט מישראל בלימוד התורה דלמאי הוצרך לזה ק"ו הא מ"ע דאורייתא היא על כל אדם מישראל שלא לבטל מדברי תורה ככתוב והגית בו יומם ולילה ועוד הרבה מקראי קודש המזהירים על עסק הלימוד עיין בס' המצות לרבינו חלק העשין מנין י"א והוא מ"ע שאין הזמן גרמא ומצווה עליו בכל עת ובכל שעה ומקרא מלא הוא ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, אמנם לדברי רבינו הוא נכון דכוונת התוספתא לאמת הדין שחייב כל אדם מישראל ללמוד תורה אף אם מחזיק בנו או בן חבירו לת"ת לא מהני זה לפטרו מללמוד תורה לעצמו והביאה ע"ז ק"ו דהמלך הי' עוסק בצרכי צבור ובכלל זה הוא ספוק די מחסורן של הסנהדרין גדולה וגם ספוק צרכי הסנהדרין קטנים וכל בתי דינים שבישראל, עיין כתובות ק"ה א' כדי שיהיו יכולים לעסוק בתורה, ועוד דאם לא הי' המלך עוסק בצרכי הצבור היתה האומה הישראלית מתערבות מרוע הסדר וההנהגות ואין לך ביטול תורה גדול מזה ח"ו דאלמלא עליא לא אתקיים איתכליא כדאמרינן בחולין צ"ב א' שלחו מתם ליבעי רחמי איתכליא וכו', גם אם יהי' רוע הסדר וההנהגה בהאומה רבים קמים עלי' להורידם לעפר ואין לך ביטול תורה גדול מזה, וא"כ בהתעסק המלך בצרכי צבור הוא מחזיק ומקיים רבים וכן שלמים העוסקים בתורת ה' תמיד ולא יחשו יום וליל ואפ"ה המלך חייב ללמוד אף כי הדיוט שעוסק בצרכיו רק כדי שילמוד בנו לבדו שהאב חייב ג"כ בעצמו לעסוק בדברי תורה בכל עת מצא ואינו רשאי לבטל לגמרי מן התורה.

ו

ואח"כ מלמדו מעט מעט וכו' עד שיהי' בן שש או בן שבע וכו'. כתב מרן מ"ש עד שיהי' בן שש שנים יתבאר בפרק שלאחר זה, ועיין מה שאכתוב בס"ד שם בביאור הדין הזה של הלימוד עם הקטנים תדרשנו משם וייטב לך.

ז

הי' מנהג המדינה וכו' וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. כתב מרן משמע לי דמכאן ואילך אינו חייב ללמדו אפילו בחנם, ותמיהני עליו שלא זכר שר התורה מ"ש הטור בי"ד סי' רמ"ה להפך מזה דכתב שם וחייב ללמד בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד, ומשמע מזה בשכר הוא דאינו חייב ללמדו משנה ותלמוד אבל בחנם חייב וכ"כ הלח"מ פה בדעת רבינו והלא מרן דרכו בקודש להביא דעת הטור אם היא מתנגדת לדעת רבינו ולא עשה כן במקום הזה, אמת שראיתי להדרישה בי"ד שרוצה להשוות דעת הטור לדעת מרן פה אבל מלבד הדוחק הנגלה לעיני כל מעיין בדבריו הנה גם לשונו של מרן בש"ע שם סעיף ו' שהוא כלשון הטור ממש ולא ביאר להדיא כוונתו הראוי' לדעת הדרישה ולא ה"ל למסתם סתומי אם כוון לכך, ע"כ נראה דמרן חזר בש"ע ממ"ש פה בכ"מ ולקמן בסמוך אביא עוד ראי' לאמת הדעת האמורה בש"ע הנ"ל ודלא כאשר היא אמורה בכ"מ פה.

וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא וכו'. מבואר מדברים האלה דלא סגי בלמוד תורת משה לחודא אלא תורה שבכתב כולה דהיינו תורה נביאים וכתובים והב"ח בי"ד סימן רמ"ה אות ה' (ועיין שם בש"ע סעיף ו' ובש"ך שם ס"ק ה') תמה על רבינו מהסוגיא דקדושין ל' א' דאיתא התם עד היכן חייב אדם ללמוד את בנו תורה אמר ר"י אמר שמואל כגון זבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא משנה וגמרא הלכות ואגדות מיתיבי למדו מקרא וכו' ואמר רבא מקרא זו תורה ומשני כזבולן בן דן ולא כזבולן בן דן וכו' ואלו הכא מקרא לבד, ועיין ברא"ש שם סימן מ"ג הרי דרבא סבירא ליה דמקרא דקתני בברייתא היינו תורה לחוד ולא נביאים וכתובים וכן פירש"י התם והכריחו לפרש כך דאין לומר בכלל תורה דאמר רבא הוי נמי נביאים וכתובים אם כן מאי אתא לאשמעינן פשיטא דסתם מקרא הוא תנ"ך וכן מייתי התלמודא התם מ"ט א' אבל אמר קרא אנא עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי, וכן פירש"י בב"מ ל"ג א' דסתם מקרא הוא כולל תנ"ך והוא מוכח מהסוגיא דהתם, ולפיכך כתב רש"י בקידושין דרבא דאמר מקרא זו תורה אתי לאשמעינן דבתורת משה לחודא סגי ובזה יצא י"ח הלימוד, וא"כ האיך כתב רבינו דחייב ללמדו בשכר התורה כולה דהיינו תנ"ך והוא דלא כרבא ונדחק לתרץ, והלח"מ הוסיף להקשות על רבינו דמדבריו משמע דבחנם צריך ללמדו יותר מתורה כולה והיינו דצריך ג"כ ללמדו משנה גמרא והלכות וכן מבואר להדיא מדברי הטור י"ד בסי' רמ"ה א"כ מאי קא פריך התלמודא בקידושין עלי' דשמואל מברייתא דלמדו מקרא א"צ ללמדו משנה דלמא הברייתא איירי ללמדו בשכר הוא דסגי במקרא לחוד ושמואל דקאמר כזבולן בן דן איירי מחיוב הלמוד בחנם ובזה לא סגי במקרא לחוד אלא מלמדו גם כן משנה גמרא והלכות והניחו בצ"ע, והנראה לענ"ד בישוב כל זה דלכאורה יש להקשות למאי איצטרך המקשה לאתויי דברי רבא דאמר מקרא זו תורה (ועיין ברא"ש דגרס ר"פ וברי"ף איכא גירסא אחרת) הא מברייתא לחודא דקתני למדו מקרא אין מלמדו משנה מצינן להקשות על שמואל דאמר דצריך ללמדו נמי משנה גמרא והלכות, והגאון בעל פ"י עמד ג"כ בקו' זאת ונדחק מאד בישובו, ועוד קשה לשיטת רש"י דבכלל תורה דאמר רבא היינו תורת משה דוקא א"כ ה"ל למנקט בברייתא למדו מקרא אין מלמדו נביאים וממילא ידענו דאינו צריך ללמדו כתובים ומשנה גמרא והלכות דאם אינו צריך ללמדו נביאים כ"ש אינך כי היכי דידעינן מדקתני אין מלמדו משנה דכ"ש גמרא והלכות ה"נ אי הוי תני אין מלמדו נביאים נדע דכ"ש אינך דא"צ ללמדו, ואומר אני דחדא קו' מתורצת בירך חברתה והוא דגם רבינו מפרש דברי רבא דאמר מקרא זו תורה כפירש"י דכוונתו על תורת משה לחודא ומה"ט שהכריחו לרש"י לפרש כן רק דרבינו ס"ל דאין הלכה כרבא היות רבים מהאמוראים חולקים עליו ויחיד ורבים הלכה כרבים (ובאמת לדינא אפשר דגם רש"י מודה לשיטת רבינו רק דהוא מפרש דברי רבא דע"כ כוונתו על תורת משה לחודא וגם רבינו מודה בזה ודלא כהב"ח שם שדעתו דרש"י פליג על רבינו אולם דעת רש"י דעת יחיד היא, אבל אינו מוכרח אלא אין כאן התנגדות כלל בין שיטת רש"י לשיטת רבינו) והיינו דקשיא לי' לרבינו עלי' דרבא מה שהערנו דה"ל למנקט בבריי' למדו מקרא אינו מלמדו נביאים ואנא ידענא דכ"ש כתובים ומשנה גמרא והלכות דא"צ ללמדו ומזה הכריח רבינו דיש הבדל בין לימוד בשכר ולימוד בחנם דתורת משה צריך ללמדו אפי' בשכר אם אין ביכלתו ללמוד עם בנו אפי' בחנם אבל משנה א"צ ללמדו אפי' בחנם, ונביאים וכתובים למוד דידהו עדיף ממשנה וגרע מתורת משה דעכ"פ צריך ללמדו נמי אבל לא בשכר אם אין חלק לאב בבינה ואינו יכול ללמוד עם בנו אינו מחויב להוציא ממון לשכור לו מלמד, אבל אם יש לאל ידו לחלק מחכמתו לבנו חובה עליו ללמדו והברייתא נקטה שתי הקצוות דמקרא צריך ללמד אפי' בשכר ומשנה אינו מחויב ללמד אפי' בחנם אבל נביאים וכתובים הלמוד בהם אינו במקרא ואינו כמשנה כאמור, ולכן הוכרח המקשה להביא דברי רבא דמכח הברייתא גרידא דקתני בה אין מלמדו משנה ליכא להקשות על שמואל דאמר כזבולן בן דן דנוכל לומר הברייתא איירי בשכר דוקא מקרא צריך ללמדו בשכר ולא משנה ושמואל איירי מחיוב הלמוד ומהותו וקאמר דצריך ללמדו הכל ודוקא בחנם אבל בשכר א"צ ללמדו רק מקרא ובכלל מקרא הייתי אומר דנכלל נמי נביאים וכתובים הוא דצריך ללמדו בשכר אבל משנה א"צ ללמדו בשכר דוקא ולזה הביא המקשה לדברי רבא דאמר מקרא זו תורה וכו' תורת משה דוקא לא נביאים וכתובים, וממילא קשיא דלמה קתני הברייתא דאינו מלמדו ממשנה ואילך ולמה לא קתני רבותא טפי דאפי' נביאים וכתובים נמי א"צ ללמדו, וע"כ דהברייתא רוצה לאשמעינן דממשנה ואילך א"צ ללמדו כלל אפי' בחנם, ושפיר קשיא מהך ברייתא על מימרא דר"י אמר שמואל דהוא אמר דצריך ללמדו אפי' משנה וגמרא הלכות ואגדות (ודע דלדעת רבינו ללמדו חנם רק לטרוח בגופו ללמדו, ודעת הרמ"ה הובא בטור י"ד בסימן הנ"ל ובלח"מ פה שדעתו לחלק בין היכא דאפשר לו לשכור לו מלמד לבין א"א לו לשכור מלמד יע"ש בטור ובלח"מ נראה לענ"ד בס"ד לדבר ברור דדא ודא אחת היא ולא פליגי אהדדי כלל) ולפיכך הוכרח הגמרא שם ליכנס בפרצה דחוקה ולשנוי שנויא דחיקא כדשני הוא כזבולן בן דן וכו' ואלו הכא מקרא לבד וכו' וכל ישר הולך עין בעין יראה כמה מהדוחק יש בהך שינויא מלבד מה שנדקדק בו עוד לקמן אך הכרת הקושיא היא שדחקתו שלא יהיו דברי שמואל נגד הברייתא, אמנם רבינו הכריח דע"כ צריכין לומר דאביי ורב אחא ב"י ור' יעקב בריה דרב אחא ב"י כולהו פליגי עליה דרבא וסבירא להו דאפי' משנה וגמרא הלכות ואגדות הוא מחויב ללמוד עם בנו לפחות בחנם אף שאין צריך להוציא עליו הוצאות ממון אבל לטרוח בגופו חייב ללמדו ולפי דעת הרמ"ה ה"ה נמי היכא דאפשר לו דחייב ללמדו אף ממשנה ואילך אפי' בשכר, דהא אפשר בשכר ולא אפשר בחנם שקולים הם וגם רבינו מודה לזה להרמ"ה אלא דרבינו מיירי בלא אפשר וחילא דיליה הוא דהא אמרינן בקדושין דף כ"ט ע"ב ר"י אמר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו, כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא ב"י שדריה אבוהו לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מחדדן שמעתיה, אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את דאיזל אנא וכו' ועיין ברש"י ובהרא"ש שם מה שכתבו בזה, והרי הך עובדא מה ששלח ראב"י לר"י בריה לקמיה דאביי בודאי היה ללמדו גמרא והלכות (ומסתמא נמי אגדה דבחדא מחתא מחתינהו) שהרי שלחו ללמוד קמיה דאביי ואטו אביי היה מקרי דרדקי, ועוד דקאמר חזייה דלא מחדדין שמעתיה וכו' ושמעתתא כולל גמרא והלכות הרי מבואר דהיה לומד אצל אביי גמרא והלכו' והרי האב עצמו חייב ללמוד תמיד כל ימי חייו משנה וגמרא והלכות ואגדות וכמבואר כן להדיא בדברי רבינו לקמן הלכה י"א וי"ב והנה כי כן אם נאמר דפטור מללמוד עם בנו יותר ממקרא אפילו חנם אין כסף וכמו שהוא כן דעת רבא א"כ מה בכך שבנו זריז וממולח יותר ממנו דידחה הוא מן הלימוד כדי שיהיה יוכל להניח לבנו ללמוד אם אין שניהם יכולים ללמוד, דהא ס"ס הלימוד לעצמו אפילו משנה וגמרא והלכות הוא חיוב גמור מדאורייתא, והלימוד לבנו משנה וגמרא והלכות אינו אלא רשות גמור אפילו חיוב מדרבנן ליכא עליה, וא"כ היאך דחה ראב"י החיוב גמור הלימוד של עצמו, מפני הרשות גמור הלימוד של בנו עד שבתחלה טרם ידע דלא מחדדן שמעתיה שלח לבנו ר"י לקמיה דאביי ללמוד והוא בביתא מיתב יתיב, ולא הלך הוא עצמו קמיה דאביי ללמוד ממנו גמרא והלכות וכי בשביל כך יהיה נדחה החיוב גמור מפני הרשות גמור, והנה נראה בעליל דגם אביי הסכים עם ראב"י שאביי ידע היאך עבר ההוא מעשה כנראה מדברי הגמ' שם ולא אמר ליה ולא מידי אלא ודאי צריכין לומר דאביי וראב"י ור"י בריה כולהו סבירא להו דאיכא חיוב גמור על האב ללמד את בנו גם משנה וגמרא והלכות ואגדות, ומה דקתני בהברייתא דלעיל למדו מקרא אין מלמדו משנה היינו דלמדו מקרא בשכר אין מלמדו משנה בשכר, אבל בחנם אפילו משנה וגמרא והלכות ואגדות הוא חיוב גמור על האב ללמוד את בנו, ובהך עובדא דראב"י עם בנו הרי היה בחנם ושפיר נדחה חיוב הלימוד של עצמו מפני הלימוד דבנו לדעתו דבנו הוא זריז וממולח טפי ממנו וכר' יהודה ולדידהו באמת לא קשיא מהך ברייתא דלמדו מקרא וכו' על מימרא דרב יהודה אמר שמואל, ואין אנו צריכין להך שינויא דחיקא דקא משני הגמרא אלא אדרבה יותר ראוי לנו לומר דמימרא דר"י אמר שמואל היא כפשוטה כזבולן בן דן ממש שהיה אבי אביו וגם למד לבן בנו כולהו תנויי מקרא משנה וגמרא הלכות ואגדות, רק דר"י אמר שמואל קאמר דבחנם צריך ללמדו אפילו ממשנה ואילך לכך שפיר קאמרו אינהו דצריך ללמדו אפילו ממשנה ואילך וכקושי' הלח"מ אולם התלמודא שם הוצרך להך שינוי' דחיק' היינו אליבא דרבא התם לשיטתיה דקאמר מקרא זו תורה ומסתמא לא יחלוק רבא על שמואל שהיה אמורא קדמון כמ"ש רש"י והתוס' בביצה דף ט' ע"א בד"ה והאמר ר"י אמר רב ובב"מ דף מ"ו ע"ב בסוף ד"ה ופירי נמי עבדי חליפין וכו' אבל לדידן דחזינן דאביי וראב"י ור"י בריה פליגי עליה דרבא למה נדחק בדברי ר"י אמר שמואל אלא אמרינן דהן כפשוטן ובאמת גם ר"י ושמואל פליגי עלי' דרבא וסבירא להו כאביי וכראב"י ור"י בריה, ולפי האמור שוב א"א לומר דגם הנך אמוראי שמואל ור"י ואביי וראב"י ור"י בריה מפרשים גם כן הברייתא מה דקתני מלמדו מקרא וכו' כדרבא מאי מקרא תורה דהיינו תורת משה לחוד ולא נביאים וכתובים, דא"כ תקשה עלייהו למה קתני הברייתא אין מלמדו משנה ה"ל למיתני רבותא טפי שאין מלמדו נביאים וכתובים, ול"ל דממשנה ואילך אינו צריך ללמדו אפי' בחנם דהא אינהו סבירא להו דאפי' ממשנה ואילך צריך ללמדו לפחות בחנם אפילו גמרא והלכות ואגדות א"ו צריכין לומר דכל הנך אמוראי סבירא להו דלא כרבא אלא מה דקתני מלמדו מקרא וכו' הוא מקרא כולו דהיינו תורה נביאים וכתובים וכל זה צריך ללמדו בשכר וממשנה ואילך אינו צריך ללמדו בשכר רק בחנם, וא"כ הוי ליה רבא יחיד נגד כל הנך אמוראי טובא וגם דראב"י ור"י בריה הם בתראי נגד רבא ולפיכך שפיר עביד רבינו דפסק דלא כרבא וכבר כתבתי בס"ד דלדינא אפשר דגם רש"י מודה לרבינו, ואדרבה מדוקדקים בזה בס"ד הדק היטב דברי ר"י אמר שמואל דאמר כגון זבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא משנה וגמרא וכו' הרי לפי מאי דמסיק הגמרא שם כזבולן בן דן ולא כזבולן בן דן וכו' דהיינו דהשאלה עד היכן חייב אדם ללמד וכו' לא היתה על כמות הלימוד אלא היתה על כמות המלמד והלומד והיינו עד כמה דורות חייב אדם ללמד ליוצאי חלציו וכמו שכתב ג"כ רש"י בד"ה כזבולן בן דן וכו' וא"כ יש לדייק טובא דלמה זה האריך שמואל כ"כ בדוגמא מה שלמד זבולן בן דן שהוא כמעט היפוך כוונתו שהרי לשמואל באמת אינו צריך ללמדו כ"א מקרא ותו לא ולמה לא אמר בקיצור עד היכן חייב אדם ללמד וכו' אמר רב יהודה א"ש עם בן בנו או עד בן בנו או דהל"ל אמר ר"י אמר שמואל כגון זבולן בן דן שלמדו אבי אביו ותו לא מידי ולפי שינויא דהגמרא שם צריכין למידחק טובא אבל לפי האמור לעיל בס"ד ניחא דבאמת גם ר"י ושמואל סבירא להו כאביי וכראב"י ור"י בריה דללמדו בחנם או מי שסיפק בידו לשלם שכר צריך ללמד אפי' לבן בנו משנה וגמרא והלכות ואגדות בחנם אם אין סיפק בידו ובשכר אם סיפק בידו ומכ"ש דחייב כן לבנו וזה אתא שמואל לאשמעינן דכגון זבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא משנה גמרא והלכות ואגדות או בחנם או שהיה סיפוק בידו ולמדו בשכר (ודע דדוקא כשאין הלימוד ההוא מבטלו מפרנסת ביתו אבל כשמבטלו מפרנסת ביתו הצריך לו לא מיקרי שלומד בחנם שאין לך הפסד גדול מהפסד פרנסתו ההכרחי) וה"ה נמי חייב כל אדם ללמוד עם בנו ועם בן בנו לפחות בחנם משנה וגמרא והלכות ואגדות ואם סיפק בידו צריך ללמדן כל זה אפי' בשכר וכבר כתבתי דמי שאין סיפוק בידו בחנם ומי שסיפוק בידו בשכר שקולים הם, והיינו ממש כדעת רבינו והטור והרמ"ה ודלא כמרן.

אבל תורה שבע"פ אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם וכו' כאשר צוני ה' וכו'. דבר זה מקורו בנדרים דף ל"ז ע"א דאמרינן התם מ"ש מדרש דלא דכתיב וכו' ראה למדתי וכו' מה אני בחנם וכו' ועיין בכ"מ שכבר העיר על זה, אמנם הלח"מ תמה על רבינו מה ראה על ככה לפרש דלא כפירושו של הר"ן והוא פירוש מורווח ולפי פירושו של רבינו העיקר חסר מן הספר אמנם נ"ל דקושיא זו ליתא, דמה שהקשה דלמה לא פירש רבינו כפירושו של הר"ן כבר כתב מהרש"א בח"א בריש פרק אין בין המודר שפירושו של הר"ן הוא דוחק, וגם הפירוש של מהרש"א הרואה יראה כמה מהדוחק שיש בו אבל פירושו של רבינו בקרא הזה הוא פירוש מורווח שאין בו חסרון כלל, וביאור זה דכוונת רבינו בפירוש הפסוק האמור הוא כך, שמרע"ה אמר לישראל, ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וכו' מלת ראה פירושו הוא הבינו ושימו לב לדברי שתלמדו ממני כמו ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' שבו איש תחתיו וגו' שענינו הוא הבינו את קדושת יום השבת למען תעשו כן לקדשו וכן הוא ענינו פה, הבינו ממני לעשות כמו שאני עושה, דהיינו אני עשיתי, למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' כמו שצוה ולימד אותי הקב"ה כך למדתי אתכם דהיינו כשם שהוא יתברך למד וצוה אותי בחנם אף כך אני למדתי אתכם חנם, וממני תראו ותבינו וכן תעשו ללמוד עם כל אדם בחנם, ולזה סיים הקרא ההוא לעשות כן וכו' שתיבות לעשות כן קאי על תיבת ראה שפתח בו דהיינו שאמר ראה שתבינו היאך עשיתי אני בלמדי אתכם כדי שאתם גם אתם תעשו כן בקרב הארץ, וא"כ פירושו של רבינו הוא פירוש מרווח ואין בו שכולה וחסרון, וליכא למידק בהך קרא דראה למדתי אתכם וגו' למה אמר כאשר צוני ה' וגו' ולמה לא אמר כאשר למדני ה' וכו' דקדוק זה אינו מתיחס לרבינו דגם בלא פירושו קשה כן בקרא למה לא אמר לשון נופל על לשון על למדתי אתכם וגו' היה לו לומר כאשר למדני ה' וכו', הנה לפי פשוטו הוא שאין זה כבוד של מלך הכבוד יתברך לומר כן, כי הלומד והמלמד יש להם התייחסות והשתתפות מה, דהיינו שזה הלומד יש לו שכל בכח, והמלמד יש לו שכל בפועל ומוצי' שכלו של הלומד מכח אל הפועל א"כ כבר יש לו התייחסות מה בענין השכל, ואין זה כבוד של מעלה יתברך לומר עליו שיש לו השתתפות והתייחסות עם שום נברא בעולם ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש לפיכך לא רצה מרע"ה לומר הלשון כאשר למדני ה' וכו' וכינה ואמר כאשר צוני ה' וגו' שהציווי שייך לומר על האדון אשר יצוה על עבדו ואין ביניהם שותפות והתייחסות כלל. ועל דרך הדרוש אפשר לומר בס"ד לענ"ד, במה שאמר כאשר צוני ה' ולא אמר כאשר למדני ה' וכו' עפ"י מאמרם בנדרים דף ל"ח לא ניתנה תורה אלא למשה וזרעו בלבד וכו' ומסיק הגמ' שם דדוקא פלפול התורה הוא שניתן למשה וזרעו בלבד ובהפלפול הוא שנהג טובת עין עם ישראל ונתנה להם והנה לשון לימוד נופל על הפלפול דהיינו הבנת הטעמים ופירוק הקושיות והדקדוקים שיפלו בדבר ההוא, כי למוד פירושו ערך כמו עגל לא לומד וגו' שלא נערך לישא משא עדיין, וכן כל פלפול הוא ערך שהרי כל פלפול הוא מהקדמה גדולה והקדמה קטנה והתולדה היוצאת משתיהן והן צריכין להיות נערכים יחד שכשאינם בערך אחד לא יצא מהם תולדה כמבואר כל זה בהגיון, ולזה נקרא הפלפול לימוד, אבל על הדינים בלי ביאור הטעמים ועומק העיון שיש בהן יפול לשון אמירה וכדומה כפי הענין שהוא, וגם ידוע שהדבר ההוא שהאדם מצווה עליו ומחויב עשייתו, הנה יעשה אותו האדם בדיוק כדי להשלים חיובו שנצטווה עליו, לא כן דבר שלא נצטווה עליו שאינו עושה ע"צ החיוב כ"א על צד החפץ והרצון, הנה הדבר ההוא לא יעשה אותו בטירחא מרובה ובדיוק כ"כ וא"כ לכאורה היה עולה על דעתינו שאף כי מרע"ה נהג טובת עין בישראל ולמד עמהם הפלפול ועומק העיון והטעמים והסברות והצדדים שיש לצדד בכל דין ודין, אבל לא עשה זה ח"ו בדיוק רב ובטורח מרובה, הואיל ולא נצטוה עליו מפי השם יתברך ללמדם הפלפול אלא שהוא עשה כן מצד החפץ ורצון טוב עשיית רצונו יתברך לנהוג בהם טובת עין, אבל האמת אינו כן אלא שהוא למד עמהם כל הדקדוקים והפלפולים בדיוק ובטורח מרובה כאילו נצטוה עליו בתורת ציווי מפי הש"י שאז היה עליו הדבר חובה ובודאי היה לומד עמהם בדיוק ובטורח מרובה ונפלא, כך למד עמהם בדיוק נפלא על צד ההתחסדות והנהגות טובת עין בישראל והוא שאמר להם מרע"ה ראה למדתי אתכם וגו' שלמדתי אתכם הפלפול והטעמים של החקים והמשפטים בדיוק נפלא ובטורח מרובה, כאשר צוני ה' אלקי וגו' ותיבת כאשר לפעמים משמש במקום תיבת כאילו ורצונו בזה כ"כ טרחתי בלימודי אתכם הפלפול כאילו צוני ה' ללמד אתכם הפלפול שהיה אז חיוב עלי אבל באמת לא צוני ה' כן ללמד אתכם הפלפול אלא הוא יתברך צוני רק לאמר לכם אלה המצות החקים והמשפטים. ולא נעלם ממני דהתלמודא שם פריך מהך קרא דראה למדתי אתכם וגו' על ר' יוסי ב"ח ולא תירץ שפירוש הפסוק הוא כמו שפירשנוהו, אבל בדברי אגדה ידוע כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע והרבה פנים לתורה אם תחפשנה ככסף וכמטמונים והרשות נתונה הדרשה תדרוש.

ח

חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה וכו'. עכ"ל. (א)

הלח"מ תמה על רבינו מה ראה על ככה שלא הביא להך מימרא דר' יוחנן משמיה דרשב"י במנחות דף צ"ט ע"ב דאמרינן התם אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש וגו' וביותר מזה קשה דבנדרים דף ח' ע"א אמרינן בגמ' הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה וכו' משמע מזה דגם הך סוגיא דנדרים סוברת כמימרא דר"י וא"כ היה ראוי לרבינו לפסוק כהך מימרא דר"י וקודם שאתרץ קושית הלח"מ אומר אני בס"ד אם כי גירסתינו היא אמר ר"י משום רשב"י אבל הש"ך בי"ד ריש סי' רמ"ו הביא הגירסא אמר ר"י משמיה דר"ש בן יהוצדק והסמ"ג בחלק העשין מנין י"ב הביא הגירסא סתם ר' יוחנן אמר כאילו אמרה להאי מימרא משמיה דנפשיה ולענ"ד נראה בס"ד גירסת הסמ"ג או גירסת הש"ך נכונה יותר מגירסתינו דאם נאמר כגירסתינו דר"י אמר כן משמיה דרשב"י תקשה דרשב"י אהדדי שהרי רשב"י הוא דאמר בברכות דף ל"ה ע"ב אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו' הרי משמע התם דרשב"י לא סבירא ליה כר' ישמעאל דקאמר התם הנהג בהן מנהג דרך ארץ, וכן משמע התם מפירש"י בד"ה אפשר בתמיה וכו' דרשב"י לא סבירא ליה שיבטל כל היום בעסקיו אלא דהוא סובר שילמוד כל היום והיינו מטעם דס"ל דקרא של והגית בו יומם ולילה לא ימיש וגו' הוא כמשמעו וגם הוא חובה, וא"כ היאך אמר שם במנחות דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש וגו' ודוחק לומר דהתם במנחות ובנדרים מיירי רשב"י בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, דהא א"א לומר כן דלרשב"י אף בזמן שאין עושין רצונו של מקום דיוצא בק"ש נהי דאין מלאכתן נעשית ע"י אחרים, אבל הא מיהא לדידיה אסור לבטל כ"כ מן התורה עד שלא יהיה לו פנאי בכל היום וכל הלילה ללמוד כלל וכלל, רק לקרות ק"ש ולא יותר שום דבר אפי' פרק א' או פרשה אחת בתורה א"ו צריכין לומר או כגירסת הש"ך דגורס שאומרה משמיה דר"ש בן יהוצדק או כגירסת הסמ"ג דר"י משמיה דנפשיה קאמר ליה.

(ב)

אמנם בישוב קושית הלח"מ אומר אני בס"ד דלכאורה קשה לענ"ד דהיאך קאמר ר' יוחנן דיוצא אדם ידי חובת המצוה של לימוד התורה בכל יום במה שהוא קורא פרשת שמע שחרית וערבית והא אנן קיימא לן בחגיגה דף ח' ע"א ובכמה מקומות בש"ס דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ונפקא לן מקרא ולא בלבד לענין קרבנות דקיי"ל כן אלא אפי' לענין תענית נמי הכי הוא, שאם היה מתחייב עצמו בתענית אינו יוצא ידי חובת נדר התענית ההוא במה שהוא מתענה תענית שהוא מחויב ועומד להתענות בלא"ה ומטעם האמור שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, עיין במ"א סימן רפ"ח ס"ק ג' ושם בש"ע סימן תקס"ח סעי' י"א ובמ"א שם ס"ק ך"ב, וא"כ כיון שהוא דבר הבא מן החובה ללמוד בכל יום זה פעמים, האחת בבקר והשנית בערב היא באה, וגם בק"ש הוא מחויב בכל יום שתי פעמים בשחרית ובין הערבים ואינו חולין ורשות והאיך יוצא בק"ש שאינו חולין ורשות דבר שבחובה לימוד התורה וצ"ע לכאורה, איברא דר' יוחנן לשיטתיה הוא דאזיל דס"ל דק"ש אינו אלא מדרבנן (ובאות שלאחר זה בס"ד אביא ראיה לדבר זה דר' יוחנן סובר כך) וכמו דסובר כן רב יהודה אמר רב בברכות דף ך"א ע"א דאמר התם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא וכו' מ"ט ק"ש דרבנן וכו' והנה בחגיגה שם אמרינן קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא וכו' הרי מבואר מזה דדבר שאין חיובו מדאורייתא אלא רק שחיוב הוא מדרבנן, הנה הוא בא אפילו מן המעשר, ולא שייך גביה למימר דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דמה שאינו מחויב אלא מדרבנן אינו נקרא דבר שבחובה אף אתה צא ולמד דה"ה נמי דאמרינן איפכא והיינו דדבר שהוא בחוב גמור מדאורייתא אפ"ה הנה זה בא אפילו מדבר שהוא חובה רק שחובתו אינו אלא מדרבנן, דהא כל דבר שאינו חייב בו אלא מדרבנן הוא נקרא רק חולין ורשות, ולזה שפיר נקרא הדבר שהוא חוב גמור שבא מדבר שהוא חוב רק מדרבנן שהוא בא מן החולין ורשות, וא"כ מימר שפיר קאמר ר' יוחנן דיוצא אדם י"ח המצוה של ת"ת בק"ש דאף דחיוב לימוד התורה הוא חוב גמור מדאורייתא אבל הא מיהא החיוב של ק"ש אינו אלא דבר הרשות וחולין שהרי אין חיובו של ק"ש אלא מדרבנן וה"ל דבר הבא ממנו דבר הבא מן החולין, וביותר לפי פירוש תר"י בברכות שם דפירשו מימרא דרב יהוד' אמר רב בברכות דכוונתו הוא דעיקר מצות ק"ש אינה מכח עצמותה אלא שהיא רק מכח מצות ת"ת, ומן התורה היה יוצא באיזה פרשה מן התורה שהיה קורא רק שהחכמים הם שצוו שילמוד דוקא פרשה זו של שמע ממילא מילתא דפשיטא היא שיוצא ידי חובת ת"ת במה שהוא קורא את שמע שחרית וערבית, ולא הוצרכנו לתירוץ הנ"ל אלא לדעת התוס' והפוסקים החולקים על רבינו יונה ומעתה הנה זה ניחא לר' יוחנן לשיטתיה דהוא סובר דחיוב ק"ש אינו אלא מדרבנן, אבל רבינו דאיהו ג"כ אהני ליה שיטתיה שהרי הוא פסק לקמן ריש הלכות ק"ש כמימרא דר' אליעזר בברכות דחיוב ק"ש הוא מדאורייתא, וגם שאינו חיובו מכח חיוב מצות ת"ת אלא שהיא מצוה פרטית בפני עצמה, ממילא שפיר עביד רבינו דלא פסק להך מימרא דר' יוחנן דיוצאין י"ח מצות ת"ת במה שהוא קורא ק"ש שחרית וערבית, דהאיך אפשר לומר כן דהא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ומה שהקשה הלח"מ על רבינו מהך סוגיא דנדרים גם מה שקשה לכאורה על מה שכתבנו דר' יוחנן סובר דק"ש אינו אלא מדרבנן ממה שאמר ר' יוחנן גופא במסכת' סוטה דף מ"ב ע"א כל זה יתבאר בס"ד לקמן).

(ג)

והדבר הזה שאמרנו דר' יוחנן ס"ל דק"ש אין חיובו אלא מדרבנן, מלבד דאפשר לומר כן אף זו בס"ד אומר אני שיש ראיה לזה שהדבר מוכרח דר' יוחנן ס"ל דק"ש אינו אלא מדרבנן דבירושלמי דברכות פרק מי שמתו, על המשנה דנשים ועבדים וקטנים פטורים מן הק"ש וכו' אמרינן התם, נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם וכו' ולכאורה יפלא לענ"ד דמשמע דהירושלמי סובר דהך קרא של ולמדתם אותם את בניכם וגו' קאי על חיוב ק"ש ולא קאי על חיוב ת"ת והנה מלבד שהירושלמי האמור הוא נגד הגמרא דילן בקדושין דף ל"ד ע"א דאמרינן התם תפילין איתקש לת"ת בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה, תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקיש וכו' ועיין ברש"י שם בד"ה ונקיש תפילין למזוזה וכו' הרי מבואר באר היטב דס"ל לתלמודא דהך קרא של ולמדתם אותם את בניכם קאי על חיוב ת"ת לא על חיוב ק"ש וכן מוכח בקדושין התם דף כ"ט ע"ב ודף למ"ד ע"א וצריכין אנו למשנוני נפשן להשוות שני התלמודים כל היכא דאפשר, אף זו קשה מן הראשונה והוא דדברי הירושלמי גופייהו לכאורה נראים כסתרי אהדדי והוא דהרי שם בפרק היה קורא על המשנה דאמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לפרשת והיה אם שמע וכו' אמרינן בירושלמי תמן תנינן נשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין, נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, את שהוא חייב בת"ת חייב בתפילין נשים שאינן חייבות בת"ת אינן חייבות בתפילין וכו' וגם הרא"ש בהלכות קטנות הביאו להך ירושלמי הרי דהירושלמי גופא קאמר דקרא של ולמדתם אותם את בניכם קאי על חיוב ת"ת לא דקאי על ק"ש והיינו כהגמרא דילן דקדושין (ועיין לקמן הלכות ק"ש פרק ראשון הלכה א' בד"ה קוראין ק"ש בערב ובבקר וכו' מ"ש בס"ד בישוב קושיא זו ובישוב קושיא אחרת שיש להקשות עוד בדברי הירושלמי ועיין עוד שם הלכה י"א בד"ה עד סוף שלש שעות וכו' אות שלישי תדרשנו משם) וצ"ע לכאורה לענ"ד, והנראה ליישב דברי הירושלמי והוא דודאי גם הירושלמי סובר כהגמרא דילן דקרא ולמדתם אותם וגו' קאי על חיוב ת"ת לא על חיוב ק"ש ומה דקאמר הירושלמי בפרק מי שמתו לפטור נשים מק"ש נפקא לן מהך קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם היינו דהירושלמי לא סבירא ליה כפפונאי דקדושין דף ל"ה ע"א דקאמר דילפינן כל התורה בהיקש מתפילין לפטור את הנשים מכל מצות עשה שהזמן גרמא אלא הירושלמי ס"ל כהך שקלא וטריא דקדושין דף ל"ד ע"א וע"ב דילפינן כל התורה בבנין אב מתפילין לפטור את הנשים מכל מצות עשה שהזמן גרמא ועל זה קשיא ליה להירושלמי מנ"ל להמשנה באמת לפטור את הנשים מחיוב ק"ש דאעפ"י שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא עדיין מקום יש למימר דבק"ש אף הנשים הן חייבות דהואיל דק"ש אית ביה קבלת עול מלכות שמים חמיר טפי טובא וליכא למילף לפטור הנשים מבנין אב מתפילין דאיכא למפרך מה לתפילין שכן אין בו קבלת עול מלכות שמים וכדאמרינן בגמרא דברכות דף כ' ריש ע"ב הך סברא להדיא מהו דתימא הואיל ואית ביה מלכות שמים הרי דבשביל הך סברא דאיכא חומרא בק"ש דאית ביה קבלת עול מלכות שמים איצטרך המשנה לאשמעינן דאפ"ה הנשים פטורו' הואיל והיא מ"ע שהזמן גרמא, א"כ קשה על המשנה גופא דמנא לה לפטור נשים מחיוב ק"ש דלמא באמת נשים חייבות בו הואיל ואית בה קבלת עול מלכות שמים, ושוב ראיתי להפני יהושע בברכות שם שהקשה כן על המשנה, והנה תירץ הוא דלפי מאי דמסיק בקדושין התם להך דפפונאי דילפינן כל התורה בהיקש מתפילין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג נימא דנשים פטורות מק"ש אף דאיכא סברא להשיב אמרינן אין משיבין על ההיקש והנה תירוצו לא שייך אלא לפפונאי דקילפו בהיקש מתפילין, ואף בזה יש לפקפק, דהא פירכא מכח סברא אלימתא וק"ו שקולים הם דהא כל ק"ו ג"כ אינו אלא סברא אלימתא אם החמור דינו כך הקל ממנו לא כ"ש והרי התוס' בבא מציעא דף קי"ד ע"א בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' ובברכות דף ל"ג ע"א בד"ה וב"ה וכו' כתבו דר' יעקב משמיה דבר פדא ור' ירמי' משמיה דאילפא ועוד אמוראי טובא סוברים דק"ו מבטל הך כללא דאין היקש למחצה כיון דאיכא לאוקמי ההיקש לדבר אחר וא"כ תקשה להנך אמוראי מנ"ל להמשנה למיפטר נשים מק"ש כיון דאיכא סברא אלימתא לחייבן דהיינו דהואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים וההיקש של כל התורה לתפילין איכא לאוקמי למילי אחרינא לכולהו מצות עשין שאין בהן קבלת עול מ"ש, יציבא מילתא כי אי אפשר לומר, דגם הירושלמי מהך טעמא איצטרך קרא דנשים פטורות מק"ש אף אם ס"ל הירושלמי כפפונאי דזה אינו דהא סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ור' יוחנן ס"ל בבא מציעא נדר בערכך כתיב מה ערכים מסדרין אף הקדש מסדרין וכו' וכ' בספר א"ז בשם הרא"ש בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' דפליגא אמוראי בהך סברת התוס' ור' יוחנן סובר דאף דאיכא לאוקמי ההיקש למילי אחריני מ"מ אמרינן אין היקש למחצה ואין משיבין עליו מכח ק"ו (וה"ה מכח סברא אלימתא) אבל הא מיהא אפשר לומר דהירושלמי לא סבירא ליה כפפונאי אלא דנפקא ליה פיטור הנשים ממ"ע שהז"ג מכח בנין אב וא"כ שפיר קשיא ליה להירושלמי האמור מנ"ל באמת דנשים פטורות מק"ש אף שהיא מ"ע שהז"ג דאיכא למיפרך מה לתפילין שכן אין בו קבלת עול מלכות שמים וכנ"ל, אמנם כן אם נאמר כרב יהודה אמר רב בברכות דף ך"א ע"א דאמר דק"ש אינו אלא מדרבנן ואעפ"י דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו' הוא כדמשני הגמרא התם דהאי קרא בדברי תורה כתיב והיינו דהירושלמי ג"כ סובר כרב יהודה אמר רב וקשיא לי' קושית הגמרא והא כתיב ודברת בם וכו' ושני לי' הירושלמי כמו שפירשו תר"י שם בכוונת השינויא דהגמרא (רק דהפוסקים והתוס' מיאנו לפרש בכוונת רב יהודה אמר רב כפירוש תר"י מטעם שאכתוב בס"ד לקמן בהלכות ק"ש פרק ראשון מה דקשיא להו בלישנא דרב יהודה אמר רב, משא"כ הירושלמי לעצמו שפיר אפשר לומר דסובר כן ובאמת ליתא בירושלמי להך דינא דרב יהוד' אמר רב בהך לישנא שנאמר בגמרא דילן). והוא דודאי מדאורייתא חייב כל אדם ללמוד פרשה אחת מפרשיות התורה בבקר ופרשה אחת בערב מטעם חיוב ת"ת ועל דבר זה צותה התורה ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך וגו', אלא דמדאורייתא היה הברירה ביד האדם לקרות איזה פרשה מפרשיות התורה שיהיה לבו חפץ, אבל החכמים הם אמרו שחייב דוקא לקרות פרשה זו של שמע משום דאית בה נמי קבלת עול מלכות שמים, א"כ ממילא ידעי' דנשים פטורות מק"ש אפילו מדרבנן דהא מצות ק"ש אינה מצוה פרטית בפני עצמה, אלא רק שהאדם מחויב בה מכח מה שהוא מצווה ומחויב במצות לימוד התורה, וכיון דבלא"ה הרי הוא מחויב ועומד לקרות פרשה אחת צוו עליו חכמים שיקרא דוקא פרשה שמע ממילא מי שאינו מחויב בהעיקר דהיינו הנשים היאך נחייב אותם בהטפל, שיהיו מחויבים לקרות בבקר ובערב פרשת שמע, והרי האנשים גופייהו לולי דבלא"ה היו מחויבים בקריאת פרש' אחת מכח חיוב של לימוד תורה גם להם לא היו החכמים מחייבים אותם לקרות פרשת שמע בבקר ובערב, א"כ הנשים שהן פטורות מעיקר החיוב לימוד התורה גם מק"ש אף דאית ביה קבלת עול מלכות שמים הם פטורות ממנו שמן העיקור יהיו פטורות ובהטפל יהיו חייבות, והוא הדבר אשר דיבר הירושלמי ההוא אמר מנ"ל דנשים פטורות מק"ש גם מדרבנן דאעפ"י שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ועיין בתוס' דברכות דף ך' ריש ע"ב בד"ה בתפלה פשיטא וכו' מה שכתבו דלא כרש"י), סוף סוף כיון דאית ביה קבלת עול מלכות שמים כשם שחייבו החכמים להאנשים בק"ש אף דמדאורייתא האנשים פטורים מק"ש רק שהחכמים מחייבו משום דאית ביה קבלת עול מלכות שמים למה לא חייבו החכמים גם להנשים בק"ש מהאי טעמא וע"כ צ"ל דהמשנה סוברת דבאמת לא היו החכמים מחייבים אף להאנשים לקרות את שמע מטעם קבלת עול מלכות שמים לחוד, אלא דהואיל האנשים חייבים מדאורייתא לקרות פרש' אחת בבקר ובערב מכח חיוב לימוד תורה ראו החכמים לקבוע לחיוב פרשה זו של שמע כיון דאית ביה נמי קבלת עול מ"ש משא"כ נשים שהם פטורות מן העיקר מחיוב לימוד תורה ממילא גם מהטפל הם פטורות שהוא קריאת פרש' שמע דוקא, אבל על זה קשיא מנ"ל דנשים פטורות מת"ת דהא ת"ת היא מצות עשה שאין הזמן גרמא וא"כ מכח הסברא החיצונה נשים חייבות בת"ת כמו שהם חייבות בכל מ"ע שאין הזמן גרמא, ועוד דהא איכא סברא אלימתא לחייב נשים בת"ת דהיינו אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, וכמו שהוקשו כן התוס' דקדושין דף ל"ד סוף ע"א והתוס' תירצו שם כיון דאיכא מיעוט בקרא דגלי לן דנשים פטורות מת"ת על כרחין ליתא גבי ת"ת הך סברא דגברי בעי חיי וכו' ולזה קשיא ליה להירושלמי דהיכן הוא אותו המיעוט דממעט לנשים מחיוב ת"ת ועל זה משני הירושלמי דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכו' ממילא אימעטו הנשים בהך קרא מחיוב העיקר שהוא ת"ת מעתה מה שהן פטורות מק"ש הוא מכח הסברא דכיון דפטורות מן העיקר פטורות גם מן הטפל והנה אחרי כי כן דברי הירושלמי דפרק מי שמתו ודבריהם שם בפרק היה קורא והגמרא דילן דקדושין שפה אחת ודברים אחדים להם ולא פליגא אהדדי כלל וזאת תורת העולה מהירושלמי האמור, דהירושלמי סובר כרב יהודה אמר רב דק"ש אינו אלא מדרבנן ממילא גם ר' יוחנן ס"ל כך דהא סתם ירושלמי הוא אליבא דר' יוחנן.

(ד)

וראה זה מה שהקשה הלח"מ עוד על רבינו מהך סוגיא דנדרים דף ח' ע"א לא קשיא ולא מידי דהא התם קאי הגמרא אליבא דרב גידל אמר רב ורב הא סבירא ליה להדיא דק"ש אינו אלא מדרבנן דהא רב יהודה אמר כן משמיה דרב להדיא ספק קרא ק"ש וכו' אינו חוזר וקורא וכו' ק"ש דרבנן וכו' ועיין בתוס' שם בד"ה הכי גרסינן אלא וכו' ואף לפי גרסתינו בגמרא שם דלא גרס אמר רב אבל ידוע דרב יהודה תלמידיה דרב הוה ומסתמא כרב רבי' סבירא ליה (אך בהרי"ף שם הגירסא אמר רב יהודה אמר שמואל ואעפי"כ לפחות ראוי לנו לומר כן דגם רב סובר כן מדלא קאמר ר"י או סתמא דהגמרא דרב פליג עלי' דשמואל שהיה בר פלוגתיה) וכיון דחיובו של ק"ש לדידיה אינו אלא מדרבנן שפיר נקרא בא מן החולין ובא ממנו אף דבר שבחובה דהיינו החיוב של ת"ת בכל יום משא"כ לדידן דקיי"ל כר' אלעזר בברכות שם דחיוב הוא מדאורייתא ממילא שפיר פסק רבינו דאינו יוצא י"ח המצוה של ת"ת במה שהוא קורא ק"ש שהרי דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכקושיתינו.

איברא כי לכאורה יש להקשות עלינו במ"ש דר' יוחנן סובר כרב יהודה אמר רב דק"ש אינו אלא מדרבנן מהא דאמר ר' יוחנן גופא במסכת סוטה דף מ"ב מ"ש שמע ישראל אמר ר' יוחנן משום רשב"י אמר להן הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידן וכו' הרי שלך לפניך ההיפוך מהאמור למעלה דכאן מבואר דר' יוחנן ס"ל דק"ש הוא דאורייתא שהרי הוא מפרש הקרא בכך, ועיין מהרש"א בח"א ובספר באר שבע שם ובביאורי הגאון מהר"א מזרחי בפרשת שופטים, אבל אחרי העיון מעט האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי אין מזה קושיא וסתירה לדברינו דבלא"ה צריך ביאור הך סוגיא דמסכת סוטה למה נקט ר' יוחנן בשם רשב"י (וכן על הקרא גופא קשיא כן) דדוקא במה שיש בידן של ישראל זכות ק"ש ולמה לא נקט מה שיש בידן של ישראל זכות אחר מאחת מהנה מכל מצות ה' ברה ואם מכח לישנא דקרא דקאמר שמע ישראל אבל הקושיא היא ג"כ על הקרא גופא מה נשתנה מצות ק"ש מכל מצות ה' הלא דבר הוא, והנראה לענ"ד בביאור זה בס"ד הוא כי לקבל עליו עול מ"ש בלבו דהיינו להאמין בו יתברך במציאתו ובאחדותו האמיתית והשגחתו הפרטית ויכלתו הבלתי מוגבלת אף אם אינו אמרו בפיו רק שהוא מהרהר כל אלה הדברים בלבו ומאמין אותם אמינות אומן גם זה הוא מצות ה' מצוה מיוחדת בפני עצמה במנין התרי"ג וכמו שכתב כן להדיא רבינו בהלכות יסודי התורה בפתיחתו לההלכות ושם פרק ראשון הלכה ו' וחי"ת וכן מנאן בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין מנין א' וב' ואם אמת נכון הדבר כי יש על מצות האמנת מציאות אלקותו יתברך פסוק מיוחד שמצוה עלי' והוא פסוק אנכי ה' אלקיך וכמבואר שם וכן יש על מצות האמנת האחדות האמיתי אזהרה מיוחדת על האמנת ההיפוך ח"ו בפסוק ולא יהי' לך אלקים אחרים וגו' אבל הפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד הוא כולל שתי מצות האמונה הנ"ל יחדיו דהיינו שהפסוק ההוא מצוה עלינו ראשון מצוה שכבר נצטוינו עליה והיא האמנת מציאותו יתברך (ולפיכך לא יבא במנין התרי"ג החלק מהפסוק הזה כיון שאין בזה שום תוספות ובשביל הכפלת הקרא בציווים ואזהרות לא יובא בכפילות במנין התרי"ג וכמבואר כן בספרו המצות שרש תשיעי) וזאת שנית בא בפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' מ"ע חדשה (מה שעד עתה לא היה כי אם אזהרה אבל לא בעשה ועתה נוסף עליו עשה) והוא מצות האמנת אחדותו יתברך ולפיכך פסוק זה הוא קבלת עול מ"ש שלימה, וכמו שביאר רבינו כל זה שם הלכה ו' והלכה ח' ויותר מזה ביארו בספרו מנין המצות שם מנין ב' ושזהו נקרא אצל חכמינו בכל מקום קבלת מ"ש ועיין לקמן הלכות ק"ש פרק א' הלכה א' בד"ה קוראין ק"ש בערב ובבקר וכו' מ"ש בס"ד על הלח"מ ולמאי דקיי"ל ק"ש הוא דאורייתא, הנה יש באמירתו הפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' בערב ובבקר עוד מצוה אחרת נוספת, והיא שלא בלבד שהוא מקבל עליו עול מ"ש בלב זה שתי פעמים בערב ובבקר אף זו שהוא מקבל עליו עול מ"ש בפה מלא ב' פעמים ביום, והמצוה הנוספת הזאת היא דוקא במה שאומר בפיו פסוק זה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' לא באמירת פסוקים אחרים או מאמרים אחרים אף שכוללים ג"כ שתי אלה הכוונות של קבלת עול מ"ש דהיינו האמנת מציאותו ית' והאמנת אחדותו ית', כל זה אינו שוה לקיום המצוה הנוספת הזאת לאמר דוקא ב' פעמים ביום פסוק זה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' אבל מקור מצוה הנוספת הזאת היא באה מן הקרא של ודברת בם וגו' הוא המצווה על המצוה הנוספת ההיא וכמבואר להדיא לקמן בריש הלכות ק"ש וכן היא ג"כ בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין אבל הפסוק של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' אינו מצוה על אמירתו אבל הוא המצוה עצמה מה שהקרא של ודברת בם מצוה עליו לאמרו, אבל למ"ד ק"ש דרבנן אין כאן מצוה דאוריי' נוספת באמירתו הפסוק שמע ישראל ה' אלקינו וגו' בערב ובבקר, ואין כאן אלא האחת האהובה המצוה של קבלת מ"ש שלימה בלב בלבד, והיא נכללה ג"כ בהך קרא של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' והיא נוהגת תמיד כל היום וכדברי ספר חרדים שהובא בלח"מ לקמן ריש הלכות תפלה ואחרי כי כן אף למ"ד ק"ש דרבנן ג"כ לא קשיא קושית הגמ' דמסכת סוטה והוא מ"ש שמע ישראל וגו' די"ל ג"כ כשינויא דר"י והוא דאף אם אין בידם של ישראל שום זכות כ"א הזכות ההיא מה שמקבלין תמיד על עצמם עול מ"ש שלימה היוצא מפסוק שמע ישראל וגו' ג"כ די שיהיה אל יעקב בעזרם ולא יומסרו בידן של השונאים הלוחמים עמהם, דההבטחה הזאת היא מדה נגד מדה הואיל והם מקבלים אותו יתברך למלך ולאלוק עליהם ואפס זולתו, ראוי לו יתברך מצד חסדו וטובו ג"כ לגוננם ולהצילם מיד כל הקמים עליהם, כדרך מלכותא דארעא מגינה על עמה מיד שוסיו ומחץ מתנים קמיו, ולפיכך הזכיר הכהן המשוח בתחלת דיבורו אל העם היוצא צבא עורכי מלחמה לזרזם להמלחמה ולאמץ לבבם לעמוד בקשרי המלחמה, ההוא אמר להם תיבות הללו שמע ישראל, להורות ולעוררן על המצוה זו של קבלת עול מ"ש שלימה היוצא מפסוק של שמע ישראל ה' אלקינו שהוא כדאי להציל אותן אף אם אין בידם שום זכות אחר, ומה דנקט ר"י משמיה דרשב"י ק"ש שחרית וערבית וכו' אף שלפי האמור מצותו כל היום וכל הלילה היינו דהאמת כן הוא דלפחות מדרבנן אנו מקבלין עלינו עול מ"ש שלימה אפי' בפה ב' פעמים ביום בערב ובבקר, ורגלים לדבר, כי בקרא הזה שהיה המשוח מלחמה מדבר אליהם הא ליכא שום רמז מזמן ערבית ושחרית אבל עיקר כוונת הקרא במה שאמר המשוח מלחמה לאנשי מערכות המלחמה תיבות הללו שמע ישראל הוא כדכתבינן שמצות קבלת מ"ש שלימה המבואר בקרא של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' תעמוד לימין צדקם של ישראל ור"י נקט בלשונו שחרית וערבית שדיבר בהוה, כמו שהוא כן לפי תקנת החכמים ומסתמא מיד בימי הנביאים הראשונים שחייבו אותנו לומר הפסוק הזה בפה שחרית וערבית.

(ה)

ועוד אפשר ליישב קושית הלח"מ על רבינו מה שהקשה למה זה לא פסק כר' יוחנן דבדיעבד יוצא ידי חובת ת"ת בכל יום במה שהוא קורא ק"ש והוא דהא אף לדעת רבינו דפסק דק"ש היא דאוריי' אבל הא מיהא פרשת ויאמר אינו אלא מדרבנן אף לדעת רבינו וכמו שהאריך להוכיח במישור כן הפר"ח א"ח בריש סימן ס"ז וא"כ הוא כבר היה אפשר לומר דיוצא י"ח ת"ת כשהוא קורא ק"ש ע"י אמירת פרשת ויאמר שהוא אומר בסוף ק"ש דהא כתבנו דדבר שאין חיובו אלא מדרבנן הוא נקרא חולין ודבר חוב הבא ממנו שפיר יוצאין בו דהו' נקרא בשם בא מן החולין, אלא שרבינו לשיטתיה זה ליתא דהוא סובר לקמן בהלכות ק"ש פרק ב' הלכה י"ג דכל דבר שעיקר חיובו הוא מדאוריי' אף כל הנהו מילי דרבנן הסמוכות לו לפניו ולאחריו דינם הוא כדין דבר שחיובו הוא מדאוריי' עד שאפי' אם נסתפק אם קרא ק"ש וגם מסופק אם בירך ברכותיה שלא בלבד שצריך לחזור ולקרות ק"ש אלא אף הברכות צריך לחזור ולברך מספק והר"ן בסוף פרק במה מדליקין הביא ראיה לזה מהא דאמר רבא בשבת דף ך"ג ע"א דלפיכך אין מברכין על הדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן אבל לולי שהיה רוב ע"ה מעשרין באמת היה צריך לברך בדמאי מכח הספק השקול אם עישרו או אם לא עישרו, אף דהברכות אינן אלא רק מדרבנן אבל כיון שעיקרן של הברכות שהוא ספק הפרשת המעשר הוא ספק דאורייתא גם הברכות הנטפלות להן ספיקן הוא להחמיר כדין דבר שהוא מדאוריי' ממש ממילא דון מיניה ואוקי באתרן, דאף לענין פרשת ויאמר אעפ"י שחיוב אמירתו הוא רק מדרבנן מ"מ דינו הוא כדין דאוריי' ממש, ואינו נקרא שוב בשם חולין ואין יוצאין באמירתו י"ח ת"ת שהוא חייב בו בכל יום מטעם דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, אבל ר"י במנחות שם דאמר דיוצאים י"ח ת"ת בכל יום בק"ש אפשר דהוא סבירא ליה כאביי דמשני התם שינויא אחרינא ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכו' וא"כ ע"כ צריכין לומר דאביי לא סבירא ליה סברתו של רבא האמור אלא דאביי סובר דכל שחיובו הוא רק מדרבנן אף שהדבר ההוא נסמך לדבר שהוא מדאורייתא מ"מ אין דן דינו כאילו הוא דאורייתא, והנה כי כן לדידיה אמירת פרשת ויאמר שבסוף ק"ש זה שמו אשר יקרא לו חולין כמו כל חיובי דרבנן וא"כ ממילא שפיר בא ממנו אף דבר שבחובה מדאוריי' דהוא נקרא בא מן החולין ולזה מימר שפיר קאמר ר"י לשיטתו דאם קרא ק"ש שיוצא בו י"ח ת"ת.

יג

צוו חכמים שלא ילמוד אדם את בתו תורה וכו' במד"א בתורה שבע"פ וכו'. עכ"ל. (א)

כתב מרן בד"ה ואעפ"י שיש לה שכר וכו' וז"ל סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ור"א ופסק כר"א אבל לא ביאר לנו הטעם למה פסק כר"א ואי משום דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע ור"ע היה תלמיד ר"א וא"כ אין הלכה כתלמיד נגד הרב זה אינו דר"ע יוכיח שהוא תלמיד ר"א ואפ"ה ר"א ור"ע היכא דפליגי הלכה כר"ע והיינו משום דר"א שמותי הוא ואף דאפשר דהך שמותי הוא לא מהני אלא לענין הך כללא דאין הלכה כתלמיד נגד הרב וכיון שאין לו דין רב רק דין חבר ממילא הדרינן לזה הכלל דהלכה כר"ע מחבירו משא"כ בבן עזאי דליתא זה הכלל, הנה מלבד שהוא דוחק בעצמותו דמשמע בש"ס דאיתא להך כללא דאין הלכה כר"א דשמותי הוא אף היכא דליכא האי כללא הלכה כפלוני מחבירו, אף זו קשה ביותר כיון דלפחות הך פלוגתא דבן עזאי ור"א אינו אלא כאילו פליג בן עזאי עם א' מחביריו מאן מפיס דהלכה בודאי כר"א דלמא הלכה כב"ע ולפחות מידי ספיקא לא נפקא, ועוד דהוא מילתא דרבנן שזה שאסור ללמדה ומספיקא היה לו למיפסק לקולא דמותר ללמוד עם בתו תורה וצ"ע קצת לענ"ד, וחשבתי לומר בס"ד טעם אחר למה פסק רבינו כר"א והוא דהרי במשנה שם קתני ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות ואמרינן בגמ' שם דף ך"א ע"ב ר' יהושע אומר רוצה אשה וכו' מאי קאמר הכי קאמר וכו' הרי דגם ר' יהושע הסכים לדברי ר"א ופליג על ב"ע דגם ר' יהושע סובר דאסור ללמוד תורה עם בתו ממילא הוי לי' בן עזאי יחיד נגד רבים ועוד דהא גם ר' יהושע הוא רבו דרבו של בן עזאי שהרי גם ר' יהושע הי' רבו של ר"ע, אלא דגם בזה יש לפקפק דהא אמרינן בגמ' שם דף י"א ריש ע"ב ר"א אמר כל המלמד וכו' תפלות ס"ד אלא אימא כאלו למדה וכו' אמר ר' אבוהו מ"ט דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה וכו' ורבנן האי אני חכמה מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדר' יוסי ב"ח וכו' מדקאמר הגמרא על ב"ע ורבנן משמע דרבים אשר אתו עמו דסוברים כבן עזאי ולאו יחיד הוא ואדרבה אין הלכה כר"י נגד רבנן שהם רבים ויותר נראה לענ"ד בס"ד עפ"י מה דאמרינן במסכ' סוטה דף ך"א ע"א ויש זכות תולה ג' שנים וכו' זכו' דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצוות ועושה היא אלא זכות דמצוה וכו' אמר ר' יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה וכו' מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג וכו' אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה וכו' רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינן מצוות ועושה נהי דפקודי לא מיפקדא, באגרא דמקרין ומתנין בנייהו ונטרן להו לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו וכו' וקשיא לענ"ד בהך סוגי' תרתי, חדא על עיקר קושית הגמ' דמאי פריך הגמ' כ"כ בכח אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה וכו', נהי דיציבא מילתא דשכר של אינו מצווה ועושה אינו גדול כ"כ כמו השכר של המצווה ועושה, אבל כיון דשכר ת"ת גדול כ"כ עד שהוא שקול נגד כל מצות ה' ועין לא ראתה אלקים זולתך, דלמא כך נמי השכר ת"ת אף של מי שאינה מצווה ועושה הוא גדול יותר לפחות מהשכר של כל המצות אף למי שהוא מצווה בהן ועושה אותן, דהיינו למשל השכר של ת"ת מי שהוא מצווה ועושה הוא גדול מהשכר של המצווה ועושה בשאר המצות חמשים פעמים, והשכר של ת"ת מי שאינו מצווה ועושה הוא גדול רק עשר פעמים מהשכר של שאר מצות אף מי שהוא מצווה בהן ועושה, אבל ס"ס השכר של ת"ת אף למי שאינו מצווה ועושה הוא גדול הרבה מהשכר של מי שהוא מצווה ועושה בשאר המצות, ממילא אף לפי סברת המקשה דבשאר מצות ה' אף מי שהוא מצווה ועושה אין זכותו גדול כ"כ להגין מן היסורין כ"כ עד ג' שנים אבל הא מיהא עדיין י"ל דשכר של ת"ת אף מי שאינו מצווה ועושה זכותו גדול כ"כ עד שהוא מגין אפי' עד ג' שנים דכשם דגדול השכר של ת"ת אף למי שאינו מצווה ועושה לענין הכמות מהשכר של שאר מצות, כך הוא גדול לענין זה שמגין עד ג' שנים וצ"ע לכאורה, וגדולה מזו קשה על הך שינויא דרבינא התם דקמשני לעולם זכות תורה ודקאמרת וכו' באגרא דמקרין ומתניין וכו' ונטרין לגוברייהו וכו' דמה יושיענו הך שינויא דאטו הנשים הן מופקדות שיהיו אגרין ומתניין לבנייהו ושיהיו נטרין לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא, הלא גם על זה אינן מצוות ועושות, וא"כ עדיין הקושי' במקומה עומדת הא אינה מצווה ועושה וכו' ואם כוונתו של רבינא הוא דהואיל ושכר מצוה זו של מקרין ומתניין לבנייהו הוא גדול כ"כ עד שאעפ"י שאינה מצווה ועושה מ"מ מגין מן היסורין, א"כ מכ"ש דהדרא הקושי' הראשונה הנ"ל דדלמא שכר ת"ת גדול כ"כ עד שאפי' מי שאינו מצווה ועושה הלומד בה יסורין בדלין ממנו ומגין עליו אפילו לג' שנים וגם זה צ"ע, ורבינו קשי' ליה ככל האמור, לפיכך תירץ רבינו הכי דכל הנך שקלא וטריא דהיינו המקשה ור"י ורבה ורבא ורבינא כולהו סבירא להו דהלכתא כר"א דכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, וסבירא להו דמסתמא גם הת"ק ורבי כולהו סבירא להו כר"א וא"כ אם הוא המלמד לאשה תורה עושה איסור שהוא כאילו מלמדה תפלות לפי שדעתן של נשים קלות ומוציאות ד"ת לדברי הבאי מכ"ש היא עצמה אם לומדת תורה שעושה איסור דרבנן כאילו היא לומדת תפלות ומטעם האמור שמא תוציא ד"ת מה שלא תוכל להשיג לדברי הבאי, וכיון שהיא עושה לפחות איסור דרבנן בלימודה, וגם מן התורה אינה מצווה ועושה, לפיכך ס"ל הך סוגיא וכולהו אמוראי שזה הוא נגד הסברא שיהיה השכר של מי שאינה מצווה ועושה המצוה ונוסף לזה דהעסק בה מגונה גדול מהשכר של המצות של מי שהוא מצווה ועושה, ושפיר הקשה המקשה זכות דמאי וכו' והנך אמוראי שפיר שני לי' כדשנין, וזאת תורת העולה דכל הנך אמוראי כולהו סבירא להו דהלכה כר"א דכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכיון דכל הנך אמוראי פסקו כר"א ויש כח ביד האמורא לפסוק כחד מן התנאים אף נגד כללי הוראה מש"ה פסק רבינו כוותייהו.

(ב)

והב"ח בטור י"ד סימן רמ"ו אות ז' והט"ז שם סי' ו' ס"ק ד' כתבו דיצא לרבינו לחלק בין תורה שבכתב לבין תורה שבע"פ, מהא דאמרינן בחגיגה דף ג' ע"א אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע וכו' ואף כי שפירושו של לשמוע דקאמר התם הגמ' ג"כ אינו לימוד גמור בקבע ובפירוש הפסוקים כראוי, מ"מ אם היה אפי' ללמוד תורה שבכתב כאילו מלמדה תפלות (דהיינו אף פשטיות המקרא בלי שום מדרשי חכמינו על הפסוק כי ללמד דרושי אגדה על הפסוקים לנשים לענ"ד זה ודאי הוא כאילו מלמדה תפלות לפי פירושו של רבינו בהך תפלות והוא שלקלות דעתן של הנשים יוציאו ד"ת לדברי הבאי, א"כ מכ"ש דשייך הך חששא בדברי אגדה ובמדרשי חכמינו שבעו"ה אנשים שמתפקרין בהם לחסרון ידיעתן והבנתן עומק כוונת דברי חכמינו ועיין בפירוש המשניות לרבינו בסנהדרין בפרק חלק מ"ש בענין השלוש כתות שיש בהבנות דברי חכמינו אך שכוונתי היתה לחלק בין ללמוד בכל פעם לבין הך דמצות הקהל הואיל ושם אינו אלא דרך עראי) הנה גם דרך עראי היה ראוי להיות אסור להם ללמוד, אלא ודאי דזה שאמרו במסכ' סוטה כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות זה אינו אלא בתורה שבע"פ לא בתורה שבכת' דבדבר זה ליכא משום כאילו מלמדה תפלות יע"ש בב"ח ובט"ז כי אני הוספתי בו דברים בס"ד, ולכאורה דברי הב"ח והט"ז הם תמוהים מאד לענ"ד, דמאי ראי' מייתו ממצות הקהל הרי רבינו שפתיו שפתי דעת ברור מללו וביאר בעצמו דמדאורייתא ליכא שום איסור לנשים ללמוד תורה, רק מדאורייתא אינם אלא פטורים מללמוד תורה וכשהם לומדים מקבלים שכר רק כמי שאינו מצווה ועושה, וכל האיסור ללמוד תורה לנשים אינו אלא מדרבנן שהרי כך אמר רבינו צוו החכמים שלא ילמוד את בתו תורה וכו' וביאר הטעם כמו שנאמר לעיל ומאי ראיה איכא ממצות הקהל שהוא דאורייתא ועדיין לא נאסר לימוד תורה לנשים, יציבא מילתא דמה שדייקו הב"ח והט"ז מלישנא דהברייתא מה ששנו חכמים בלשון הברייתא גבי אנשים באים ללמוד וגבי נשים קתני באים לשמוע דמוכח מזה דגבי תורה שבכתב אינה כאילו מלמדה תפלות ודוקא תורה שבע"פ שהוא עמוק עמוק מי ימצאנו הוא שהנשים לקלות דעתן יוציאו אותן לדברי הבאי משא"כ תורה שבכתב לפי פשטיות המקרא אין בה מן העומק כ"כ אף הנשים יבינו אותה ולא יוציאו אותה לדברי הבאי הנה דבר זה שפיר דייקי הב"ח והט"ז, דאם נאמר דאף בתורה שבכתב שייך הך חששא שיוציאו אותה לדברי הבאי נהי דליכא איסור מן התורה ללמד נשים תורה שבשביל הך חששא האמורה לא רצתה התורה לאסור הלימוד לנשים, אבל הא מיהא קשיא דהיאך אמרה התורה שישמעו למען ילמדו ליראה את הש"י, הרי אדרבה השמיעה ההיא הלואי שלא תביא את הנשים לסור מאחרי הש"י, כי הלא הסברא גוברת שיוציאו הנשים ד"ת לדברי הבאי והבל וילכו אחר ההבל והבלו, אלא ודאי מוכח מזה דבלימוד התורה שבכתב לא שייך הך סברא שיוציאו ד"ת לדברי הבאי ולית ביה איסור משום כאילו מלמדה תפלות, ומה שכתב רבינו דאף תורה שבכתב אעפ"י שאין בו משום כאילו מלמדה תפלות אבל הא מיהא לכתחלה אין ראוי ללמדם אפילו תורה שבכתב הוא מטעם דחיישינן דלמא אתי לאמשוכי אבתריה וללמוד גם תורה שבע"פ ע"י מה שתתמיד האשה ללמוד תורה שבכתב, ולפיכך שם במצות הקהל שלא היה שם הלימוד בתורה שבכתב דרך קבע רק דרך עראי ופעם אחת לשבעה שנים (מלבד שדבר שהוא רק דרך גזרה אין זה דרכה של התורה לגזור כלל וגם אינו נגד הסברא שאין הסברא החיצונה מחייבת לגזור הא אטו הא, ואין זה אלא דרך החכמים לעשות משמרת למשמרתה של תורה כידוע אף זו) דבדרך עראי כזה בודאי לא שייך שום גזרה דלמא אתי לאמשוכי מלימוד תורה שבכתב ללימוד תורה שבע"פ ובקביעות ואז יהיה כאילו מלמדה תפלות דזה כלל גדול בכולהו תלמודא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, איברא אי קשיא לי הא קשיא לענ"ד על דברי הב"ח והט"ז שהם רוצים להוכיח דינו של רבינו דאף בתורה שבכתב איכא מיהא איסו' לכתחלה ללמד לנשים מדקתני הברייתא אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע וכו' ולא קתני הברייתא אנשים ונשים באים ללמוד שמע מיניה דאף בתורה שבכתב אף דלית ביה החשש שיוציאו אותו לדברי הבאי מ"מ קצת איסור איכא ללמדם תורה, (ואפשר לומר לענ"ד בס"ד טעם האיסור שהוא כשם שאסרה התורה ללמד לע"א תורה משום מגיד דבריו ליעקב וכו' שאינו רוצה הקב"ה שילמוד התורה אלא למי שצוה ללמדה כך נמי אסור לאשה ללמוד תורה שהרי גם הם לא נצטוו ללמדה וגם הנשים אינם בכלל יעקב, אף שהם בכלל בית יעקב וכמו שדרשו רז"ל על פסוק כה תאמר לבית יעקב ותגיד וכו' מ"מ יש לחלק בין בית יעקב לבני יעקב ואף שיש לחלק בין ע"א לבין נשים, הא מיהא קצת איסו' יש בנשי' יע"ש בב"ח ובט"ז) ודברי' הללו הם אצלי קושי ההבנה דהא עיקר האיסור של לימוד תורה לנשי' הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ אינו מדאוריי' רק מדרבנן הוא דאסרו, וא"כ אף לדברי הב"ח והט"ז עדיין תקשה למה נקט הברייתא אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע ודלמא התורה אמרה שיבואו גם הנשים למצות הקהל כדי שילמדו דהא הברייתא מבארת הכתוב דכתיב הקהל את כל וגו' ומדאורייתא מותר להם ללמוד תורה עכ"פ תורה שבכתב ודוחק לומר דהברייתא נקטה הטעם דהנשים באות גם לאחר התקנה שאסרו לנשים ללמוד אפילו תורה שבכתב מ"מ גם המה יבואו למען ישמעו דלא משמע הכי מפשטא דברייתא, אפס הט"ז לשיטתי' אזיל שהוא כתב בא"ח סימן תקפ"ח ובי"ד סימן קי"ז ובח"מ סימן ב' דבר שהתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו וכ"כ התו' במס' ב"מ ס"ד ב' ד"ה ולא ישכור הימנו (ועיין בס' בית שערים שער א' ובחידושי הלכה ותוס' מ"ש בזה) וא"כ שפיר דייק הט"ז דהיאך אפשר לומר דחכמים אסרו ללמוד עם הנשים אפילו תורה שבכתב והרי התורה אמרה בפירוש במצות הקהל דגם הנשים באים ללמוד לפחות תורה שבכתב ושוב אין כח ביד החכמים לאסרו לפיכך הוכרחה הברייתא לומר דאפשר דמה שאמרה התורה הקהל האנשים והנשים הוא לשמוע ולא ללמוד וכיון דאפשר דזה הוא הטעם אין ההיתר מפורש בתורה וממילא יש כח ביד חכמים לאסור הלימוד אפילו תורה שבכתב לנשים ואף אם אין זאת אמיתת כוונת הכתוב עכ"פ לא מיקרי היתר מפורש וכן מוכח מדברי הט"ז דלא הוי היתר מפורש אם נוכל לפרש הכתוב באופן שלא יהי' ההיתר מפורש אעפ"י שאין זה הפירוש האמיתי (ובזה סרו הרבה מהקושיות הנופלות בזה הכלל של הט"ז) אך כוונה זאת מספקת ליישב דברי הט"ז אבל להעמיד כוונה זאת גם בדברי הב"ח רחוקה היא בעיני כי לא מצאתי לו בכל חיבוריו שום רמז לזה הכלל המחודש אשר העיר עליו הט"ז והאמנם כבר קדמוהו בעלי התו' בב"מ עכ"פ מדלא אמר דבר בשם אמרו והוי לו להביאו פעם א' בחיבורו במקום הנכון להזכירו ש"מ דלא שמיע לי' ולא ס"ל להב"ח זה הכלל גדול וא"כ קושיתינו נצבה מנ"ל לרבינו להוכיח ממצות הקהל דלפחות יש קצת איסור בלימוד לנשים אף תורה שבכתב, ויותר הי' נראה לענ"ד שכוונו הב"ח והט"ז למ"ש התו' ב"מ ע' ב' ד"ה תשיך דלא סגי וכו' דלא שייך למימר דהחכמים אוסרים דבר שהוא מצוה בתורה כי לא מסתבר למימר שיאמרו החכמים מהיפך אל ההיפך, וא"כ הכא נמי י"ל כן דהיאך אפשר לומר שהתורה אמרה הקהל האנשים ונשים ללמוד תורה שבכתב ועמדו החכמים אח"כ ועשו מהמצוה מניעה ואסרו לנשים ללמוד תורה שבכתב, אמנם גם אם נאמר דהב"ח והט"ז כוונו לדברי התו' האלה עדיין לא הועילו כלום בתירוצם ובזה גם הישוב שכתבתי דהט"ז אזיל לשיטתי' נסתר מחמתו, והוא דהרי כל כוונתם הוא לקיים דעת רבינו לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ ושאעפ"כ קצת איסור יש ג"כ בלימוד לנשים תורה שבכתב, ורבינו ע"כ לא ס"ל סברת התו' דב"מ ד"ה ולא ישכור הימנו וגם לא סברת התוס' ד"ה תשיך דלא סגי וכו' דהא רבינו פסק בפתיחתו להלכות מלוה ולוה ושם פ"ה הלכה ח' ובסה"מ חלק העשין מנין קצ"ח לנכרי תשיך היא מצוה גמורה והיא נכנסת במנין תרי"ג ואפ"ה פסק שם הלכה ב' דמדרבנן אסור להלות לע"א ברבית קצוצה, הרי מבוארת דעתו דיש כח ביד חכמים לאסור דבר שהיתרו מפורש בתורה ולא זו בלבד אלא היכולת והכח בידם לעשות איסור מדבר שהתורה חשבה למצוה אם ראו בעין שכלם כי נכון הוא הדבר לאסור המותר לפי המקום ולפי הזמן כמו ברבית קצוצה דע"א דחששו שלא ילמוד ממעשיו ועיין בתו' דיבמות פ"ח א' ד"ה מתוך חומר וכו' ושם פ"ט ב' ד"ה כיון דלא ירתי וכו' ובתו' דנזיר מ"ג ב' ד"ה והאי מת מצוה ובמס' ע"א י"ג א' ד"ה אמר אביי אמר קרא וכו' שכתבו דהיכי דיש טעם בדבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אף בקום ועשה אפילו מחמור לקל (ועיין בתו' גיטין מ' ב' ד"ה וכתב לי' גיטא וכו' לענין אפוטרופס שתרם של יתומים אלא דהתם מטעם הפקר ב"ד נגעו בה) וה"נ ראו חכמים כי נכון הוא לאסור הלמוד לנשים אפילו תורה שבכתב והוא בשב ואל תעשה ועיין תי"ט נדרים פ"ד משנה ג' ד"ה ואת בנותיו שכתב דרבינו והטור לא הי' בגירסתם ואת בנותיו.

(ג)

ויהי' איך שיהי' הדבר מבואר בדברי רבינו דאפילו תורה שבע"פ נמי ליכא איסורא ללמוד עם נשים מדאורייתא וכ"ש בתורה שבכתב דליכא איסורא דאורייתא ורק מדרבנן הוא דאסור מיהו עבדים מדאוריי' אסור ללמוד עמהם אפילו תורה שבכתב כיון שאינם מזרע יעקב וישראל כלל (ואינם גרי הצדק שנאמר בהם תורה אחת יהי' וגו') ממילא כבר יש בהם איסור ללמוד משום מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' ואעפ"י שהוא רק קרא דדברי קבלה מ"מ נראה שהוא מדאורייתא וע"ד שאמרו בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא הכי נמי הכא עיין מ"ק ה' גבי ומציינין את הקברות וכו' וביתר מקומות בש"ס, ומתוך האמור יש להצדיק דברי רבינו בהלכות חגיגה פ"ג הלכה ב' דכתב שם כל הפטור מן הראי' פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל, ודייק הרב בלח"מ מדלא הזכיר רבינו עבדים דגם הם חייבין בהקהל אע"ג דפטורים מן הראי' כמ"ש רבינו ריש פ"ב נשים ועבדים פטורין מן הראי' הרי דפרט עבדים להדיא ולא סמך עצמו על מה שכתב הדין בנשים, ועבדים ונשים שקילין הם, וגבי הקהל לא הזכיר עבדים בהדי נשים ש"מ דס"ל לרבינו נשים הוא דחייבין בהקהל ולא עבדים, והוא תימא מהיכן יצא לו לרבינו דבר זה לחלק בין נשים לעבדים לענין מצות הקהל דהא גמירי ג"ש לה לה מאשה דכל מצוה דנשים חייבות גם העבדים חייבין, ולקמן בהלכות חגיגה פרק ב' הלכה א' הראיתי מקורו של הדין הזה בס"ד שהוא יוצא מהמכילתא, וכן בהלכות עבדים פ"ד הלכה ח"י ד"ה ואסור לאדם ללמד הבאתי ראיות ברורות לזה מתלמודא דידן, איברא היא גופא טעמא בעי מדוע פוטרת המכילתא עבדים ממצות הקהל ולמה לא גמרינן גם בזה ג"ש דלה לה מאשה, אפס לפי האמור צדקו בזה דפטרינן עבדים מהקהל דהנה הגאון בעל פ"י בגטין מ"א ב' בתו' ד"ה לא תהו בראה כתב דל"א הך ג"ש לה לה מאשה אלא היכי דליכא סברא לחלק בין אשה לעבד אבל במקום דיש סברא לחלק ביניהם לא גמרינן בהא מילתא הג"ש להשוות יחד עבד ואשה, ובחידושי הלכה ותוס' אשר חנני אלדים הארכתי לקבוע מסמורות לסברת הגאון, ומהם מ"ש התו' ב"מ קי"ד ד"ה ואידך ההיא לנדון בכבודו וכו' ובבכורות ל"ג א' ד"ה וב"ה וכו' ובב"ק פ"ח א' בד"ה יהא עבד כשר לעדות ובזבחים ק"ג א' בד"ה אין לי אלא עולת איש, מעתה אף דמצות הקהל גם לנשים נאמרה מ"מ יש לחלק בין נשים לעבדים דשאני נשים שהם מותרים בלמוד התורה מדאורייתא אפילו התורה שבע"פ לפיכך גם עליהן צוה הוא ית' שיבואו לקץ מועד שנת השמטה לשמוע את התורה משא"כ העבדים שהם אסורים מהתורה בלימוד התורה אפילו בתורה שבכתב היאך נאמר דגם עליהם נאמרה המצוה הזאת הקהל את וגו' והרי אסור להן לשמען את התורה וכקו' הב"ח והט"ז לענין נשים הרי תכלית מצות הקהל היא לשמוע את דברי התורה ואלה העבדים מרחוק יעמדו כי רק לישראל הגיד חקיו ומשפטיו ולכן כיון דאיכא סברא לחלק בין נשים לעבדים לא גמרינן בזה הג"ש אשר קבלנו וממילא פטורין כדין כל מ"ע שהז"ג (א"ה לדעתי מה שאסרו לעבד ללמוד תורה היינו נמי תורה שבע"פ דוקא ועיין א"ז סוף פ"ב דכתובות וא"כ אין סברא לחלק במצות הקהל בין נשים לעבדים ועוד הא מפורש בכתוב וגרך אשר בשעריך והיינו גר אוכל נבילות רק קבל עליו שבע מצות ואם הוא נכלל במצות הקהל עאכ"ו עבד דחייב בכל המצות חוץ ממ"ע שהז"ג).

מוציאות דברי תורה לדברי הבאי וכו'. בגמרא דסוטה כ"א ב' אמרינן ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות וכו' מ"ט דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות וכו' והלח"מ נדחק לפירושו של רבינו בהמאמר כאלו מלמדה תפלות לא מתישב היטב דברי ר' אבוהו, ולענ"ד נראה דרבינו מפרש דברי ר"א כך דודאי מי שאין בו ערמומיות לא יוציא ד"ת לדברי הבאי ומשלים (עיין פי' המשנה לרבינו במס' סוטה) כי הוא יתפוס כל הדברים כפשוטן ככתוב פתי יאמן לכל דבר, ופתי הוא מי שאין בו ערמומיות ולכן הוא נוח להתפתות, ומי שיש בו ערמומיות רק שדעתו דעת שלימה ואינה דעת קלה זה ג"כ לא יוציא ד"ת לדברי הבאי ומשלים רק יעמיק העיון בהם הדק היטב עד כי יוציא לאור תעלומת חכמה ואיש תבונות ידלנה, אבל האשה שדעתה קלה ואין מדרכה להעמיק העיון בכל דבר מדע וע"י ד"ת נכנסין בלבה ערמומיות ולא תתפוס ד"ת כפשטן הנה יש לחוש כי בדעתן הקלה יוציאו ד"ת לדברי הבאי ומשלים ולא תוציא האמת לאמתו.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.