ספר המקנה/קידושין/סו/א
וצריכא וכו'. הא דלא עביד צריכותא להיפוך י"ל בפשטות אי לא הוי אשמעינן קמייתא ה"א בתרתי בתרייתא נאמן העד לחומרא שטהרות טמאות והשור פסול לקרבן משא"כ בקמייתא דאיכא חשש להביא חולין בעזר' ה"א דאינו נאמן ועוד נראה דלפמ"ש לעיל בשיטת ר"ת דללישנא דטעמא דרבנן דר"מ משום דאדם נאמן ע"ע וכו' היינו משום דדרשינן או הודע ולא שיודעהו אחרים היינו אפי' בשנים כיון דא"י מעצמו אלא ע"י הודעת אחרים לא חייבה התורה חטאת א"כ אי הוי נקיט תרתי בתרייתא ה"א דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום נאמנו' העד. אבל בחטאת חלב ה"א דלא מהני נאמנות העד כיון שא"י מעצמו והוצרך לאשמעינן דשתיקה כהודאה אפי' לדעת הרשב"א דס"ל דגם באכילת חלב הוא משום נאמנות והצריכותא אינו אלא דהוי ס"ד דטעמא משום דשתיקה כהודאה אבל לפי האמת אינו אלא מטעם נאמנו' העד מ"מ איצטרך קמייתא אי לא הוי נקיט קמייתא באכילת חלב ה"א דוקא באינך שייך נאמנות העד אבל באכיל' חלב אדם נאמן ע"ע שא"י ולא הוי אמרינן שתיק' כהודאה מיהו לפמ"ש הר"ן דל"ש שתיק' כהודא' גבי חלב כיון דע"כ היה שוגג אלא כשאמר העד שכבר נודע לו ונתחייב בחטאת א"א לפרש הכי וצ"ל כמ"ש לעיל והא דאיצטרך מציעתא גבי טהרות. י"ל דה"א דבטהרות הקילו כדאמרינן בחולין דף פ"ו אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר וק"ל:
שם בגמרא איבעי' להו אשתך זנתה מהו וכו'. כבר כתבנו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו דטעמייהו דאביי ורבא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום נאמנות העד אפי' בדבר שהוא בחזקת היתר והבעלים אומרים שאינם יודעים. ולכאורה משמע דלשיטתם אפי' בדבר שהוחזק בחזקת איסור נאמן העד לומר שהוא מותר וכן משמע מדברי ריטב"א ז"ל שהביא ראי' ממעשים בכל יום שאנו קינים בשר במקולין אע"פ שאתחזק טריפה בחנות אף דנראה לענ"ד דאין מזה ראי' כלל דאף שיש טריפה במקולי' הוי כב' חתיכות שנתערבו אע"ג דמנקר' אתחזק איסורא לענין אשם תלוי כדאי' בכריתות ריש פ' ספק אכל מ"מ אין זה חזקת איסור וכבר כתבנו מזה דף ס"ג ע"ב מ"מ נר' שדעתו דאפי' במקום חזקת איסור נאמן העד להתיר וכן משמע מפשטות הסוגיא דריש פ' האשה רבה דבעי למילף דע"א מהימן להתיר לומר מת בעלך מקרא דאו הודע אע"ג דקרא מיירי לאסור ילפינן מינה דה"ה נאמן להתיר וכן נראה לענ"ד מהא דקתני במתני' דכריתות ע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל מביא אשם תלוי לא אמרינן האוסר הוי כשנים וכן נראה לענ"ד דמוכח דמשני אביי בכתובו' דף כ"ג בע"א אמר קידש וע"א אומר לא קידש ע"ש ומפרשי' להראב"ד בהיא אומרת שאינה יודעת וכמו שהביא הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב ואי נימא דהא דנאמן ע"א לאסור במקום חזקה היינו דוקא לאסור א"כ כיון דנפקא מקרא דאו הודע נימא דהוי כשנים כמו בסוטה ובעגלה ערופה כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה א"ה וכו' וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ט"ו דס"ל דגם העד שמעיד להתיר חשוב כעד האוסר וממילא אוקמי אחזקה ועוד דקרא מיירי בחטאת חלב לא שייך לחלק בין להתיר בין לאיסור דהא אם לא אכל איכא איסורא משום חולין בעזרה. אך לפ"ז צריך לומר דהא דמסיק בריש אשה רבה דטעמא דע"א מת נאמן היינו דוקא משום חזקה דדיקא ומנסבא וכו' אינו אלא לרבא דלאביי דאינו מחלק בין דבר שבערוה נאמן מן התורה להתיר מיהו י"ל דאפ"ה צ"ל דלא הימנוה אלא משום חזקה דדיקא ומנסבא דהא לא הימנוה לע"א לומר נתגרשה כדאמר אביי עצמו בכתובות דף כ"ב ע"ב ע"א אמר נתגרשה אפי' אם נשאת תצא וכה"ג באומר עת לא תבא ע"ש היינו ע"כ דמודה אביי דמדרבנן אינו נאמן בדבר שבערוה ולהתיר אלא דהמנוה משום חזקה. ולפ"ז מתורץ היטב הא דלא מייתי הרי"ף ז"ל לעיל דף ס"ז גבי מי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים דלשנויי דאביי כמו שהארכנו למעניתו לעיל בזה לפי שיטה זו י"ל כפשטות דבאמת כבר כתבנו דבמיגו זו דאי בעי מגרש לה לאו מיגו מעלי' הוא כשאר מיגו כמ"ש המפרשים שם דהוא רוצה לדור עמה אלא דמהני שלא יהא נוגע בדבר דאל"ה לא היה ניסת לו ע"ז קאמר דהיה יכול לרצות אותה בזה שיתן גט וכיון דאינו נוגע ממילא הוא נאמן מטעם עד אע"ג דאיתחזק איסור' מ"מ אביי לשיטתו דס"ל בשמעתין דאפילו בדבר שבערוה נאמן להוציא מחזקת איסור מדאורייתא אבל למאי דקי"ל דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ממילא אין זו מיגו אלא בשעת מיתה כדאיתא בבבא בתרא דף קל"ג וכמ"ש הרי"ף שם:
אך אכתי קשה לי מהא דאמר לעיל במתני' דאין נאמן האב לומר על בתו בוגרת קדשתי' כשהיתה קטנה משמע דאפי' אם הי' אינה יודעת ואמאי נהי דלא הוי בידו כמ"ש לעיל מ"מ קשה לאביי דס"ל דע"א נאמן אפי' בדבר ערוה למה לא יאומן האב עדין ע"א כיון שהבת אינה יודעת וצ"ל דהא דס"ל לאביי דמהני אף דבר שבערו' היינו דוקא בע"א כשר דס"ל נמי כרבא דילפינן בדבר שבערוה דבר דבר מממון אלא דס"ל כיון דמצינו בממון בע"א והוא אומר א"י הוי מחויב לישבע ואינו יכול לישבע משלם ה"נ כשאומר א"י נאמן העד כשנים כמ"ש הרשב"א בשמעתי' ואף דכתב שם דרבא ל"ל הך סברא מ"מ י"ל דאביי סבר הכי וה"מ בעד אחר כשר אבל בעד קרוב או פסול כיון דלא מהימן גבי ממון להשביע ה"נ לא מהני לעדות האב לענין קדושין ואע"ג דקי"ל לענין להעיד מיתת הבעל נאמן אפי' קרוב ואפי' שפחה היינו כמ"ש לעיל דגם א יי ס"ל טעם משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא ומשום חומר שהחמרת עלי' וכו' ולכאורה היה נראה לומר דהא דס"ל לאביי דמהני אפי' בדבר שבערוה אפי' לשיטת המפרשים הנ"ל דמהני אפי' באומר א"י עכ"פ היינו דוקא במידי דהוי ליה למידע וכדקיי"ל גבי מחייב שבועה נגד עד אחד בדבר דלא ה"ל למידע א"צ לשלם כמבוא' בח"מ סי' ע"ב ובש"ך שם א"כ ה"נ דווקא בדבר דה"ל למידע ס"ל לאביי דנאמן לאסור אע"פ שהבעלים אומרים דאין אנו יודעים משא"כ באב כשאמר קדשתי את בתי כשהיתה קטנה דלא ה"ל למידע אך מלשון המפרשים הנ"ל משמע גבי האי סמי' וגבי ינאי מלכא דס"ל דבהני לא ה"ל למידע מדהקשו מהני עובדא לר"ת דלא שייך בהו שתיקה כהודאה כיון דלא ה"ל למידע וצ"ל כנ"ל דלענין ערוה ילפינן דבר דבר מעמון דלא מהני אפי' לאביי עדות קרוב או פסול.
ובזה נראה לתרץ מה שהקשה השיך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' דברי הר"ן אהדדי בסוגיא כתב בהדי' דפסולי עדות אינם נאמנים באיסורין ובתשובה סי' כ"ה פסק דאפי' החשוד לאותו הדבר כשר להעיד בשל אחרי' ובאמת קשה על הפוסקי' הנ"ל שהקשו על ר"ת דאי ס"ד משום שתיקה מאי אמר אי מהימן לך דאי לאו גזלן הוא הא אפי' אי הוי גזלן הוי מהימן מטעם שתיקה כהודאה משמע דלדידהו אסי שפיר אע"ג דקי"ל דכל הפסולים נאמנים באיסורי' דחשוד לדבר א' איכו חשוד לכל התורה ולפמ"ש א"ש דהא האי אי מהימן לך דאי לאו גזלן הוא דברי אביי דס"ל דאף בדבר שבערוה מהימן ע"א ולפמ"ש דמודה אביי דבעינן עד כשר כמו גבי ממון דוקא בדבר שבערוה אליבא דאביי בעינן עד כשר אבל לדידן בשאר איסורי' י"ל דנא בעינן עד כשר כיון שאינו חשוד לאותו דבר ואפשר לומר עוד דלהני פוסקי' דס"ל דהעד נאמן לאסור אפי' במידי דאתחזק היתרא בזה בעינן דוקא עד כשר אבל במידי דלא אתחזק לא היתרא ולא איסורא נאמן אפי' עד פסול ובזה מיושבין דברי הר"ן ז"ל.
והנה לכאורה היה נראה דמוכח כדבריהם דע"א נאמן לאסור אף בדבר שיש לו חזקת היתר דהא לפמ"ש התוס' דהא דילפינן דע"א נאמן להתיר היכי דלא אתחזק איסור' היינו דילפינן מנדה מוספרה לה שאשה נאמנת על הספירה ה"נ איכא למילף איפכא דנאמן ע"א לאסור אפילו במקום חזקת היתר וא"ל דהתם טעמא משום דשוויא אנפשה חתיכה דאיסור' ז"א דהא נאמנת לחייב את הבעל קרבן אם בא עלי' כדאיתא במתני' דנדה דף י"ד ע"ב דאם אמרה לו נטמאתי חייבין שניהם קרבן ואפי' שלא בשעת וסתה וכדאיתא בשבועות דף י"ח אלמא דנאמנת לחייבו קרבן אע"פ שהוא א"י ותו דהא קיי"ל דאפי' ראתה ולא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא כדכתיב דם בבשר' עד שתרגיש בבשרה מיהו אם נימא כן היה מוכח כדאביי דהא כתבו תוס' בריש גיטן דנדה מיקרי דבר שבערוה וילפינן מיני' בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר מהימן אפי' בדבר שבערוה וא"כ ניליף כמי דע"א נאמן לאסור אפי' בדבר שבערוה וא"כ תקשה מניה לרבא אע"כ כיון דאשה דרכה לראות דם לא מוקמינן אחזקה כדאית' בכה"ג בריש נדה ודרכה נמי להרגיש כדאמרינן שם דסתם אשה מרגשת אתרע לחזקת היפר ושפיר נאמנת ומ"ש תוס' בריש גיטן דאינ' בחזקת רואה כל שעה היינו דלא הוי חזקה לאיסורא אבל לא הוי נמי חזקה להיתרא ולפ"ז נר' דמוכח כדעת הרא"ש דע"א נאמן מן התור' לאסור כמו להתיר במידי דלא אתחזק כלל לא להיתרא ולא לאיסור' מדנאמנת לאסו' את עצמה לומר טמא' אני ונאמנ' להתי' מדנאמנ' על הספיר' ועל הטהר' דלא כמשמעות דברי תוס' בריש גיטן אך נראה דהא דאיצטרך קרא דוספרה לה שנאמנת על הספירה היינו דא"צ לחקור אחריו אפילו בדבר שאפשר להוודע עפ"י אחר כגון שאמרה פלוני חכם התיר לי את הדם וכיוצא בו אבל בדבר שא"א להוודע אלא עפ"י עצמ' כגון הבדיק' והרגשה ע"ז אין צריך ראיה דוודאי נאמנת כדאיתא לקמן דחיה נאמנת על הבכור וכן הוא בח"מ סס"י ל"ה וע' בסמוך ודו"ק:
והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל יותר דאפי' ע"א בהכחשת בע"ד וע"א מסייע אסור לכתחילה דהא כתב בפ"ט מה"ל אישות ע"א אמר קידש וע"א אמר לא קידש והיא מכחשת אפ"ה אסירה להנשא וכתב ה"ה ז"ל דטעמו דדוקא כשאין אחד מסייע כיון בע"ד מעיז בפני העד נאמן אבל כשא' מסייע דיכול להעיז אסור לכתחילה אפי' בהכחשת בע"ד לפי מ"ש הב"ש בסי' מ"ב דמהאי דינא לא תנשא ילפינן מיניה לשאר איסורי' דאסור לכתחילה א"כ ה"ה לשיטת הרמב"ם שאם ע"א מסייע לא מהני הכחשה וכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דקאמר ותסברא ע"א בהכחשה מהימן משמע אע"ג דמסייע אפ"ה מהני הכחשת בע"ד ועיין מה שתרצנו לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל.
ובזה נלענ"ד לפרש לשון הרשב"א בתשובה סי' תקמ"ה והביא הרמ"א בסי' קכ"ז סעיף א' ועיין שם בש"ך ס"ק י"ז וז"ל ומה שאמרת ע"א באיסורי בהכחשת בע"ד שלא בפניו מהו תשובה בהכחשה אינו כלום כדאי' בקדושין בשלהי פ' האומר שנים שבאו למדינת הים וכו' והכא אפי' שלא בפניו כיון שבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו וגדולה מזה אומר ר"ת ז"ל וכו' ע"ש נראה ששאלת השואל היה דהוה מספקא ליה אי נימא כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין הבעלים נאמנים להכחיש העד אלא מטעם העזה בפני העד א"כ כל שאין הבעלים בפניו י"ל דאסור לכתחילה וע"ז השיב הרשב"א דמוכח מסוגיא דקידושין אע"ג דהתם ליכא העזה דהא איכא המסייע ואפ"ה אמרו ע"א בהכחשה אינו כלום וה"ה שלא בפניו ודו"ק:
ונראה לי הטעם הרמב"ם ז"ל מסוגיא דריש פ' אמרו לו דמוקי ללישנא קמא רישא דמתני' במכחיש ליה משמע דגם הך בבא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל מיירי במכחיש דאל"כ לא שייך לומר דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן כיון דכבר הפסיק מילתא אחריתי אע"כ דכולי מתני' בבע"ד מכחיש אלא כיון דאיכא עד המסייע אין אמירת בע"ד מסייע מועיל כלום וממילא דחייב אשם תלוי ובזה א"ש הא דלא מדייק הש"ס שם דאי שתק מבבא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל כמו שדקדקו התוס' שם משום דבאמת מוקי להך בבא נמי במכחיש כר"ל ומ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' שגגות כהאי דינא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל וכו' הואיל ונקבע האיסור והוא א"י אם חטא וכו' היינו משום דמתני' ר"מ היא אבל אליבא דרבנן פשיט' כיון שהוא מכחיש נאמן. ודוק:
שם. בגמרא אמר אביי נאמן וכו'. צריך להבין דמאי פליגי נחזי איהי מאי קאמרה דאי אמרה טהורה אני הרי הוי ע"א בהכחשה דלא מהני כדאמר לעיל וכדיליף מקרא בריש פ' האשה רבה ותו מדאיצטרך קרא בסוטה דע"א מהימן לאחר קינוי וסתירה כשמכחשת מכלל דבעלמא מותרת ואי אמרה טמאה אני פשיטא דהא שווי' אנפשיה חתיכה דאיסורה ואין מאכילין להאדם דבר האסור לו וא"ל דאינה נאמנת לומר טמאה אני דשמא עיני' נתנה באחר וכמשנה אחרונה דסוף נדרים. ז"א דהא כתב בתרומת הדשן והובא בהגהת רמ"א באה"ע סי' קט"ו דס"ל דהיכא דאיכא רגלים בדבר נאמנות נר' דכ"ש הכא דאיכא ע"א ואיכא רגלים לדבר כמ"ש תוס' ד"ה אמר רבא כו' אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכו'. וכן כתב הב"ש שם בשם מהרש"ל א"כ מ"ט דרבא הכא דשרי וא"ל דמיירי לענין אם צריך לשאלה דלרבא אין צריך לשאלה ולאביי כיון דשתיקה דידיה כהודאה אסורה עליו עד שישאל אותה ז"א דהא כתבו התוס' לעיל דבמקום דאיכא לברר וודאי ע"א נאמן כדאמר לקמן גבי בעל מום שלח ואחוי ודוחק לומר דמיירי נמי שהי' שותקת דא"כ ה"ל לש"ס לפרש הכי באיבעי' וכ"ש דקשה לפמ"ש הב"ש דשם מהרש"ל דאם ע"א אומר שזינתה והי' שותקת הוי כהודאה ולא אמרינן שמא עיני' וכו' ויבואר לקמן. ונר' לענ"ד דמזה ראי' למ"ש רמ"א בהג"ה בי"ד סי' קכ"ז סעיף ח' א' שאומר לשני שותפין נתנסך יינכם וא' שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל עולם שרי והוא מהגהות אלפסי א"כ ה"נ הבעל והאשה הוי שותפין ואף שהיא אומרת טהורה אני מ"מ לדידי' אסורה כיון שהוא שותק ס"ל לאביי דאסורה לו אך נראה דזה הוא לשיטת ר"ת דפסק בש"ע שם כוותיה וכן הוא שיטת הגהת אלפסי כמבואר שם דטעם דשתיקה הוא מטעם דהודאה א"כ כיון שזה מודה אסור לו דשווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא.
אבל לשיטת הרשב"א דמוקי שבע"ד אמר א"י לכאורה אין שום סברא שאם א' מכחיש את העד והשני אמר א"י שאסור לשני יותר מכ"ע ותו דמי גרע הכחשה דשותף אחר המכחיש דלאו כלום הוא ואף למ"ש הב"ש בסימן מ"ב לשיטת הרשב"א דבשנים המכחישים זה לזה נאמן האוסר ויליף לה מהא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וע"א לא קידש ה"ז לא תנשא מ"מ בהכי לא מתרצא הכא דהא שם אמר אביי גופי' ואם נשאת לא תלא והכא באשתך זנתה הרי כבר נשאת לו ודוחק לומר כיון שהשותף וכן הכא האשה הוי נוגע בדבר גרע טפי מע"א לגבי שותף דהא גבי עלמא עדיף הכחשת בע"ד דמותר לכתחילה יותר מעד אחר ונראה לשיטתם צ"ל דמיירי דגם היא שותק' ג"כ ולפ"ז צ"ל דס"ל להרשב"א דשתיקה אפי' היכי דה"ל למידע לא הוי כהודאה דאל"ה כיון דאיהי הו"ל למידע הרי הוי כהודאה דשוי' איהו אנפשה חתיכה דאיסורא וזה נראה לענ"ד ג"כ לשאר איסורין דלא הוי שתיקה כהודאה דהא הרשב"א וסייעתו הקשה על ר"ת דאין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי' לענין שתיקה כהודאה ונ"מ שיוכל לחזור בו דלא כמשמ' מש"כ בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ז. שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סימן א' רל"ז שכתב בהדיא היכא שהיא מכחישתו ודאי דאין העד נאמן והכא מוקי בשותקת וע"כ ס"ל בשתיקה אפי' אומר בפניך לא הוי כהודאה.
ולפ"ז צ"ל דמהרש"ל שכתב בשותקת נאמן העד היינו משום דקי"ל כר"ת ומוקי להך איבעי' במכחשת כנ"ל וכן נראה מדברי התוספת בכתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה וכו' וז"ל ועוד י"ל דהתם משמע כגון שבתחילה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה טהורה ונותנ' טעם על שתיקותה כו' משמע דאי לאו דנותנת טעם הוי שתיקה כהודאה ואמאי הא התם בשלהי נדרים היה מימרא דרבא ורבא ס"ל הכא דבדבר שבערוה שתיקה לאו כהודאה וע"כ צ"ל דהיכי דהוי רגלים לדבר שנתחיידה עמו מודה רבא דהוי שתיקתה כהודאה מ"מ קשה כיון דאמר רבא דאם איתא דעביד איסורא וכו' ולא הוי רגלים לדבר. א"כ לא הוי ממילא שתיקה כהודאה ולמה הוצרכו תוס' שנתנה טעם לשתיקה ואפשר דס"ל לתוספת דאף דאמרי' דשתיקה לאו כהודאה היינו דיכולה לומר אח"כ טהורה אני ואינה צריכה ליתן אמתלא הניכרת לב"ד אבל מ"מ צריכה ליתן טעם על שתיקותה וכן משמע קצת בח"מ סימן כ"ט בהג"ה בעדים ששתקו מתחלה ואח"כ העידו שצריכים למימר שלא שעו אל לבם לזכור ועתה נזכרנו ע"ש וכו' וכן משמע מכתובות דף י"ד ע"ב גבי שחוק חלל דבעינן איזה טעם על שתיקותה ולפ"ז י"ל דבאמת אם נותנת אמתלא הנזכרת לב"ד מהני אפי' היכא דאיכא רגלים לדבר א"כ לא הי' צריכים לטעמא דארכוסי לכן הוצרכו התוס' לאוקמי שלא אמרה תחלה טמאה אני אלא ששתקה ולזה אינו צריך אמתלא הניכרת לב"ד אלא בנתינת טעם קצת ועיין בחידושינו ובק"א סימן קט"ז שכתבנו דמוכח מדבריהם דלא שייך אמתלא היכא דאיכא רגלים לדבר ולפמ"ש אין הכרח דדוקא בשתיקה מהני נתינת טעם דס"ל לרבא דשתיקה לאו כהודאה בדבר שבערוה כיון שנותנת טעם קצת מ"מ אי הוי רגלים לדבר הוי אסורה אבל אמתלא אפי' אומרת טמאה אני מותרת כל זה כתבנו לשיטת מהרש"ל.
אבל לולי דבריהם נראה עיקר דבזה מתורץ מה שהקשה הריטב"א על שיטת ר"ת שצריך לומר בפניך הא לא"ה לא הוי שתיקה כהודאה מעובדא דההיא סמי' דלא אמר לה בפניך שזינתה ולא ה"ל למידע ולפי מה שכתבתי דע"כ בההוא עובד' לא מיירי שהיה מכחשת את העד דא"כ הוי ע"א בהכחשה כנ"ל וגם א"א לומר שהיה מודה דא"כ אסורה אפי' לרבא כנ"ל וע"כ צ"ל ששותקת א"כ כיון דה"ל לה למידע לאביי דס"ל דשתיקה הוי כהודאה אסורה לו דלא שייך לומר שמא עיני' נתנה באחר כיון דאיכא ע"א כנ"ל ולרבא דל"ל בדבר שבערוה דשתיקה כהודאה מותרת לו ובזה מובן היטב דברי הטור באה"ע סי' קע"ח לא קינא לה. ובא ע"א ואמר זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו וכו'. ודרישה כתב בשם מהרש"ל וז"ל נ"ל טעות סופר דאם היא שותקת פשיטא דהוי כהודאה ואפילו אינו נאמן וכו' ודבריו אינם מובנים כלל דהא קי"ל כרבא דשתיקה אינה כהודאה בדבר שבערוה ומ"ש שתיקתה משתיקתו אלא דהעיקר הוא כמ"ש דלר"ת נמי מוכרח לפרש עובדא דההי' סמי' דמיירי שהיה שותקת וע"ז קאמר רבא אי מהימן לך כבי תרי וכו' וכן הוא מפורש בתשובת הרשב"א סי' א' רל"ז וז"ל וההיא דשמואל באינה מכחשת וסעד מצאתי בדברי רש"י ז"ל וז"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו עכ"ל וכו' הרי שפירש הרשב"א בדברי רש"י ז"ל דהא דמהימן כבי תרי היינו דוקא הואיל ושתקה והן הן דברי הטור ויפה כתב ב"י בסימן קט"ו הא דכתב שם דאינה אסורה מן הדין אלא משום לזות שפתים מיירי בלא שתקה אלא מכחישתו ונראה הא דנפקא ליה להטור זה דאסורה משום לזות שפתים היא מן הסוגיא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש דלא תנשא לכתחילה והיינו משום לזות שפתים כדאמר שם בדף כ"ב ע"ב אלמא דאפילו בהכחשה שייך לזות שפתים ומיני' למד הטור דבמאמין לו כבי תרי יוציא משום לזות שפתים. אך בתשובת הרשב"א שם מפורש דכל שהיא מכחשת אפילו הוא מאמין להעד כבי תרי מותרת ולא דמי לההיא דכתובות דהוי לכתחלה דלא תנשא. ודו"ק:
בתוס' ד"ה רבא אמר וכו' למה לא תאסור עלי'. נר' לפי קושיתם דהוי כהודאה ואינו יכול לחזור בו אח"כ א"כ קשה נמי כיון דהוא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו משום דיליף דבר דבר מממון וכי נימא בממון עצמו נמי דאם העיד ע"א שחייב מנה ושתק נימא דהוי כהודאה ושוב לא יכול להכחישו אלא דבאמת קי"ל דשתיקה אינו כהודאה כדאי' בח"מ סי' כ"ט דאף בעדי' קי"ל דאם אמרו אין אנו יודעים שוב אינם יכולים להחזיר אבל אם שתקו יכולים לחזור ולהעיד ולא מצינו דשתיקה כהודא' אלא גבי שכ"מ כדאית' בח"מ סימן פ"א סעיף ג' ובהג"ה שם סעיף ב' והיינו דאיצטרך קרא דאו הודע גבי חטאת חלב דהוי שתיקה כהודאה ומיני' ילפינן לכל איסורי' שבתורה דהוי שתיקה כהודאה בעדות ע"א אבל בממון אפי' היכא דאיכא ע"א לא הוי שתיקה כהודאה א"כ שפיר יליף רבא דבר דבר מממון דלא הוי שתיקה כהודאה ואפשר שבאמת זה כוונתם בתירוצם. מיהא לפי משמעות לשונם משמע דאביי ס"ל דהוי כהודאה ממש צ"ע וכי צ"ל דהקיש' דבר דבר מממון וק"ל:
ולפ"ז נר' דלשיטת הרשב"א וראב"ד דקרא דאו הודע היינו כשאמרו הבעלים שאין אנו יודעים א"כ שפיר י"ל דהיכא דשתקי יכולים לחזור אח"כ ולהכחיש אותם דהא ליכא קרא ע"ז וצ"ע ומדברי הש"כ בי"ד ס"ק י"ו משמע דהרשב"א נמי ס"ל דשתיקה כהודאה שכתב שם ומיהו וודאי בפועל אף הרשב"א מודה וכו' אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה ע"ש וצ"ע בזה דמנ"ל. וכבר כתבנו לעיל בשם תשובת הרשב"א וגם מוכרח מן הסוגיא דלא כש"כ. ודוק:
בגמרא. ינאי מלך די לך בכתר מלכות וכו'. נראה לפרש הלשון דמה ענין כתר מלכות לכאן משום דאיתא בתוספתא והביאו תוס' ביבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה כיון דאמו מישראל דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה ע"ש א"כ הי' מקום לאסור לו אף המלוכה אלא שכתבו תוס' שם דאין זה איסור אלא מדרבנן ולא הי' להתחייב להם כליי' במה שחנפו לאגריפס וא"כ ה"נ לא רצו לסכן א"ע מחמת המלוכה וזה שאמר די לך בכתר מלכות ר"ל די לך במה שאנו שותקי' בכתר המלוכה ונראה עוד דאף שזה הי' תחילה שנעשה כ"ג כמ"ש המפרשים מדלא מיחו עד השתא מ"מ קשה דהא בוודאי כבר עבד עבודה בכהן הדיוט כמה שנים אלא כיון דשבוי' אינו אלא ספיקא שונא נטמאת והתוס' כתבו בכתובות דף כ"ג ע"א בד"ה עידי טומאה אתמר וכו' ורש"י פירש שם אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וקשה לר"ת דבשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן וישמש בנה ע"ג מזבח בשבת ע"ש וכתבנו שם דעיקר איסור סקילה אינו אלא בשחיטת פרו של כ"ג כדאיתא ביבמות דף ל"ג ע"ב דשחיטה בזר כשירה ובהקטרה והבערה ללאו יצאת ע"ש א"כ י"ל דמה"ט לא הקפידו עלי' עד עתה שרצה להיות כ"ג משום דלכהן הדיוט ליכא איסור כרת וסקילה ואינו אלא ספק איסור לאו שכתב הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא ספיקו לקולא אבל מדרבנן ספיקו להחמיר ומשום איסור דרבנן לא רצו להכניס א"ע בסכנה אבל כשרצה להיות כ"ג דאיכא ספק איסור כרת בשחיטת פרו ביה"כ לכך עמדו נגדו וכ"ש דא"ש אי נימא שעדיי' לא באו שם עדים אלא הי' קול שיש עדים דאמרינן התם עדים מצד אסתן ותאסר והנ"מ בשבוי' דאיסור לאו ולא באיסור סקילה ע"ש מכ"מ עיקר נראה כמ"ש כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:
תוס' ד"ה הקים להם בציץ וכו' וקשה דאדרבה וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דנהי דסתם בגדי כהונה לא היה מתנים עליהם אלא בשעת הדחק היינו בגדי כהונה הנעשים משל ציבור אבל יכול כ"ג לעשות משל עצמו ולהתנות עליהם ליהנות אפי' שלא בשעת עבודה וכ"ש קודם שנתחנכו כמ"ש תוס' לעיל דף נ"ו ד"ה כתנות כהונה וכו' כיון דמצינו דהי' מועיל בהן התנאי ואפשר דהיינו דקאמר ביומא בר"פ בא לו איב"ע ראוי' לבגדי כהונה ר"ל קודם שנתחנכו לעבודה וק"ל:
בתוס' ד"ה מאי חזית וכו'. ותרי ספיקי דרבנן הוא אבל ביוחסין דאיכא אסורא דאורייתא וכו'. הקשו המפרשים דהא בשבוי' הקילו ואין אסור אלא מדרבנן כדאמרינן בכמה דוכתי' ועיין מ"ש בזה בכתובות פ"ב ונראה דס"ל לתוס' דאע"ג דמצינו בכ"מ דבשבוי' הקילו היינו אף דהוי ספיקא מ"מ מוקמינן אחזקת היתר אבל הכא ביוחסין שפיר כתבו דהוי דאורייתא דהחמירו בה רבנן לאסור אפי' במקום דאיכא חזקת היתר ואף דאותם העדים אין אומרים שנטמאת אלא שנשבת מ"מ ל"ל אף לדידהו איכא חזקת היתר ואינו אלא מדרבנן וא"כ נימא דהוי כתרי ותרי במילתא דרבנן דאזלינן בתר חזקה ז"א דכיון דמה דהוי מילתא דרבנן לפי דברי האוסרים היינו משום הא גופא חזקת היתר הא אי לאו משום חזקת היתר ה"ל איסור דאורייתא וא"כ איך נצטרף חזקת היתר עוד הפעם להתיר כדברי המתירין מטעם חזקת היתר וזה לא אמרינן ומה שהקשה בספ"י דלמה לא התירו מטעם ס"ס ספק לא נשבית וא"ת נישבית שמא לא נטמאת נראה לענ"ד דלאו קושי' דלפמ"ש הרמ"א בי"ד סוף סי' ק"י דבעינן שיודעו ב' ספיקות ביחד א"כ כיון שבאו העדים האוסרים תחלה אין להתיר מדין ס"ס אף שבאו אח"כ עדים המכחישן ושפיר פריך מאי חזית ודו"ק:
ברש"י ד"ה סמוך אהני וכו' שהרי הם מעידן על תחילת לידתו וכו'. כבר כתבנו בחידושי כתובות דף כ"ו באורך דס"ל לרש"י ז"ל דלא אזלינן בתר חזקה אלא על אותו דבר שאנו דנין עליו ע"ש אלא דקשה לי טובא אי נימא דהכי ליכא חזקה א"כ אזלי הוכחת אביי דהא וודאי מודה רבא דבדבר שאין חזקת היתר נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה כמ"ש לעיל דמוכח ממתני' דלעיל ד' ס"ג ע"ב דנאמן ע"א לומר אני קדשתי אע"ג דהוי דבר שבערוה נאמן להתיר מכ"ש לאסור והיינו כמ"ש תוס' בריש גיטן דמוכח מקרא דוספרה לה דנאמנת אשה על הספירה אע"ג דנדה הוי דבר שבערוה משום דאינה בחזקת רואה כ"ש כמ"ש תוס' שם וכמשמעות הש"ס שם דאף בדבר שבערוה בעינן דוקא אתחזק איסורא וכל עיקר הוכחת אביי היינו אפי' באתחזק היתרא וא"כ אי נימא דהכא גבי ינאי ליכא חזקת היתר א"כ ליכא הוכחה דנאמן ע"א.
ולכאורה הי' נרא' לענ"ד לחלק דכתב רש"י ז"ל דכאן ליכא חזקת היתר משום דאנו דנין על תחילת לידתו היינו היתר ממש אבל מ"מ מקרי אתחזק היתרא כיון שהי' מוחזק לכ"ע עד השתא בכהן והעד בא לפוסלה דמקרי ג"כ אתחזק היתר' כהאי דאמרינן לעיל דף ס"ד מוחזק לן באחי ובבנו דהיינו שהיה מוחזק אצל העולם בכך והוא מכחיש את החזקה אלא דקשה לי חדא דאין זה מוכח מדברי רבא דהא באשתו זנתה היה לו חזקת היתר ממש וזה אינו מוכח מעובדא דינאי ותו דנראה היכי שהו' מכחיש החזקה שנתחזק אצל העולם גרע טפי מכשהוא מכחיש בדבר שהי' לו חזקת היתר ועד בא להוציא מחזקה קמייתא כדמוכח לעיל בסוגיא דמוחזק לן באחר דכתב הרמב"ן ז"ל דלהכי השמיט הרי"ף ז"ל שינוי' דאביי משום דמגו במקום חזקה דהשתא לא אמרינן אף על גב דאמרינן מיגו במקום חזקה הקודמת וע"כ צ"ל דלא הי' כאן חזקה מעליותא לינאי שכבר קודם לידתו הי' אומרי' אמו נשבית במודיעם וא"כ אי נימא דחזקת האם אינו מועיל לגבי ינאי אזלי לה הוכחת אביי לגמרי דע"א נאמן במקום חזקה דהיתרא.
והנר' לענ"ד בזה דע"כ צ"ל דע"א שאמר שאמו נשבית במודיעים כבר העיד כשהיתה אמו קיימת שהעיד בפני' ושתקה אבל העד המכחיש עתה כבר מתה אמו ואין הדין אלא על ינאי א"כ אי נימא דמיירי בתרי ותרי היינו כה"ג שהעידו העדים ראשונים בחיי האם מ"מ כיון דעדים אחרונים אינם מעידים על האם שכבר מתה אלא על ינאי בלבד אין אומרים דתרי קמא עדיפא משום חזקת האם שהרי בשעה שהכחישם האחרונים אינו דין כבר על האם אלא על ינאי בלבד ושפיר י"ל מאי חזית דסמכת וכו' אבל בע"א שהי' נאמן להעד עדותו כשהיתה האם קיימת אע"ג דהי' חזקה דהתירא קודם שנשבית שפיר מוכח אביי דע"א נאמן אפי' במקו' חזקת היתר וממילא לא קשה מידי על ר"ת דבעינן שיאמר העד נטמאו לפניך ועוד כראה לענ"ד דלכאורה מוכח דע"כ מיירי שהעד שהעיד שנשבית העיד בחיי האם ושתקה דאי נימא שהעד לא העיד בחיי אמו אלא העיד על ינאי עצמו שהוא פסול לכהונה וינאי שתק דאם כן תקשי דהך מלתא לאו בפלוגתא דאביי ורבא לחוד תליא אלא בפלוגתא דתנאי בכתובות דף י"ד ע"ב דכל שקורי' אותו חלל ושתק הוא פסול לכהונה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וש"ע אה"ע סי' ב' וא"כ בלאו פסיל דע"א הוא פסול משום שתיקה דידי' אע"כ צ"ל שהעיד הע"א על אמו אלא דלכאורה קשה לי דמה בכך ששתקה בשלמא באשתו דההי' סמי' כששתקה הוי כהודאה שזינתה אבל באמו של ינאי שהודאה הוא שנשבית הא קיי"ל דנאמנת לומר נשבתי וטהורה אני אפי' היכא דאיכא ע"א שנשבית כמ"ש הרמב"ם וש"ע אה"ע סי' י"ז ועיין מ"ש בזה בחידושי כתובות דף כ"ג א"כ אפי' אם הודית לדברי העד מ"מ כיון דחזינן שיושבת תחת בעלה הוי כאילו אמרה טהורה אני מיהא י"ל לפי' ר"ת דמטעם שתיקה כהודאה דכיון שהעד העד בפני שהי' שבוי' ואסורה לבעלה והיא שתקה הוי כהודאה שאסורה לבעלה וכ"ש אי נימא דמיירי שהעד העיד בפני אמו קודם שנשאת לאחר זמן נשאת אף דקיי"ל אם אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת אפי' כשיש ע"א היינו כשאמרה תוך כדי דיבור דאי בעי מכחשת את העד אבל לאחר זמן אינה נאמנת דלא שייך מיגו אלא בתוך כ"ד ואף לפמ"ש הטור באה"ע סי' קנ"ב דכשאינה נאסרת אלא על פי' נאמנת לפרש דברי' אפי' לאחר זמן היינו היכא דליכא ע"א אבל היכי דאיכא ע"א דאינה נאסרת על פי' אלא עפ"י נאמנות העד כמ"ש תוס' אינה נאמנת לומר טהורה אני אלא בתוך כ"ד אך לשיטת הרשב"א שכתבנו לעיל דלית לי' סברת דשתיקה כהודאה ליכא למימר הכי ע"כ צ"ל שהעדות לא הי' אלא בימי ינאי וכמ"ש תוס' דלענין איסורא דאורייתא לא מקמינן בתרי ותרי אחזקה שהוחזק ינאי בחזקת כשירות כנ"ל ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |