הפלאה/כתובות/כו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה במסיח לפי תומו וא"ת מנ"ל וכו'. נלענ"ד דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה הרי שאמר וכו'. דהא דאינו נאמן במיגו דלא אמר בני הוא משום דלדבריו הוא בנו. גם הכא צ"ל כן דהא לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד דלא חיישינן לממזרות משום דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ובדיקה היא משום חללים וזה לא שייך בלוי דאפילו אמו היא חללה לוי גמור הוא א"כ כיון שאחיו לוי א"צ להעיד עליו שגם הוא לוי. וצ"ל לכאורה כתירוץ התוס' דגם הכא באינו ידוע שהוא אחיו והא דאינו נאמן במיגו משום דלדבריו הוא אחיו ופסול. אך אכתי קשה לפמ"ש לעיל דלמאי דקי"ל פלגינן דבורא יש לנו לומר איפכא דנאמן שהוא לוי ואינו נאמן שהוא אחיו. דבשלמא באביו תרצנו לעיל שהתורה האמינתו לומר זה בני. אבל באחיו דליכא למימר הכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונראה דצ"ל שידוע שהוא אחיו אלא שהוא בעצמו לא היה מוחזק לוי. ואע"ג שהוא נוגע בדבר דיוכל להתחזק עצמו ע"פ אחיו הא במסיח לפי תומו אפילו על עצמו נאמן כדרבי וכ"ש נוגע וא"כ הראיה דמייתי מדרבי הוא דוגמא ממש דה"נ כיון דהוא נוגע הוי כמעיד על עצמו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דא"א לומר דרבי העלה אח ע"פ אחיו ללויה דכיון דנימא דלא מיירי במסיח לפי תומו א"כ נוגע הוא ופסול ותו דלא שייך בידו להאכילו אלא כשידוע שהוא לוי ואין צריך ראיה על אחיו כלל. ודוק:
מיהו לע"ד זה אינו חדא דלפמ"ש התוס' לעיל דמיירי בתרומה ומעשר דאורייתא אינו נאמן במסיח לפי תומו על עצמו וכמו שהוכחנו ג"כ לעיל דהא ר' חייא מחמיר לפסול קרוב טפי משבויה ואיך יכשיר ע"פ עצמו דפסול בשבויה במסיח לפי תומו א"כ ליכא למימר דמיירי שהוא בעצמו אינו מוחזק ללוי דא"כ נוגע הוא. ותו דאכתי קשה לדעת המקשה דלא ידע במסיח לפי תומו ומטעם עדים דע"כ צ"ל דאינו נוגע. וצ"ל לפי שיטת התוס' דהכא מיירי באחיו מאמו דאינו נוגע דהוא אינו לוי משום שאחיו מאמו לוי. ולפ"ז מתורץ נמי דלא שייך לומר הטעם שבידו להאכילו דבשלמא באביו א"צ לפרש דבודאי אביו כהן אבל באחיו מאמו מי יימר שהוא לוי דנימא הטעם שבידו להאכילו והוי ליה לפרש. אמנם הנלענ"ד דמזה היה ראיה לרש"י ז"ל בשמעתין דחיישינן לממזרות דדוחק לאוקמי באחיו מאמו ותו דהא מקשה בספר פני יהושע אהא דפשיטא להש"ס מ"ש בן ע"פ אביו או אח וכו' דילמא מעלה עשו באביו כמו בשבויה דתנן חוץ מבנה ובתה אלא דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין אב לאח. אבל באחיו מאמו דלדעת הרמב"ם בח"מ סימן ל"ג דקרובי האם מדברי סופרים שפיר ה"ל לחלק משא"כ אי חיישינן לממזרות אתיא הכל פשוט ודוק:
בגמרא הכא במאי עסקינן וכו' ונפק עליה קלא וכו'. מכאן משמע כמ"ש הרמב"ם דבלא קול אינו צריך ראיה על אמו כיון שיש לו חזקת אבות. מיהו אכתי קשה לי דה"ל לאוקמי דהאי לכהונה היינו ליוחסין דליוחסין מודה הרמב"ם דצריך להביא ראיה על אמו כמ"ש תוס' לעיל ד"ה נאמן וכו' מההיא דפרק עשרה יוחסין דצריך להביא ראיה על הבנים. ותו דמשמע מדלא פריך שמא עבד היה ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין. וצ"ל דס"ל דאין חולקין לעבד בלא רבו וא"כ ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין דהא בהא תליא כדאיתא בסוף פרקין ועמ"ש שם. וא"כ כיון דמעלין מתרומה כל דין יוחסין ולא מהני חזקת אבות וצ"ל דס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין וידוע דאינו עבד רק חשש הקול דבן גרושה הוא וקשה דמנ"ל כל זה. וצ"ל דפשיטא להש"ס דדוקא מתרומה מעלין ליוחסין לפי דאית ביה מיתה כדאיתא לעיל אבל ממעשר לא וע"כ ס"ל להך תנא דאין מעלין מתרומה ליוחסין ומעלין ממעשר לתרומה לחוד. ובזה הוי נכון מה שהקשינו לעיל דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה חד אמר וכו' דלא חשיב מעשר ע"ש אלא דלכאורה בחילוק גרנות אין חילוק בין מעשר לתרומה וכן מדמה לעיל מעשר לתרומה כדפריך ור"ח מ"ש בן וכו' וצ"ע. ודוק:
שם אי בבית דין לא הוי חזקה וכו'. לכאורה הוי ס"ד דהיינו במקום שיש בו בית דין כדלעיל דף כ"ה בברייתא ומיהו קשה לי דמאי תמיה היא הא לפי שיטת הרמב"ם אין מעלין מחילוק גרנות ומעלין מאכילת תרומה א"כ דילמא באמת רשב"א ס"ל כר' מאיר דמעשר אסור לזרים ולכך מעלין מאכילה דוקא ולא מחלוקה. ואפשר דדוקא בתרומה עדיפא אכילה מחלוקה משום דאית ביה איסור מיתה אבל במעשר לר"מ לית ביה מיתה כדאיתא ביבמות דף פ"ו. ואכתי קשה דילמא ס"ל לרשב"א קנסא לעניים וסבירא ליה כר"מ דאסור לזרים נמצא מחלוקת מעשר אין ראיה דשמא נתנו לו בתורת עני. מיהו נראה דמזה באמת נפקא להו להתוס' בד"ה אין וכו' דלמ"ד דאסור לזרים אין סברא שיחלוקו לעניי ישראל כדי שימכרו וכן כתבו התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ודף צ"ט ע"ב. ואפשר דזהו שכתבו שם דף פ"ו ע"ב בד"ה מר סבר וכו' וסיימו וכה"ג אמרינן בפרק ב' דכתובות. וק"ל:
תוספות ד"ה אין וכו' דאליבא דר"ע פליגי וכו'. הנה המפרשים הקשו דהוי ליה להוכיח דאליבא דר"ע פליגי דאי אליבא דר' אליעזר בן עזריא פליגי א"כ קשה למאן דאמר קנסא לעניים רשב"א דאמר כמאן אליבא דאמת. דדילמא לקח בחזקת עניות עיין בספר פני יהושע. ולענ"ד נראה דהא כתבו התוס' בסמוך דאין נראה שיתנו לעניי ישראל לר"מ דס"ל דאסור לזרים א"כ שפיר יש לומר למסקנא דידענו באביו דלאו לוי הוא ורשב"א ס"ל כר' מאיר דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי ע"כ כהן הוא. ותו דאפילו בלא סברת התוס' דבסמוך יש לומר דרשב"א מיירי באכילת מעשר וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי הוא ע"כ כהן הוא. ומה שכתבו התוס' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכא הוי חזקה לכהונה היינו לפי הס"ד דלא ידע מדרב חסדא דמוקי בידענו באביו דלאו לוי הוא א"כ שפיר הקשו דשמא לוי הוא. אבל אין בזה הכרח למסקנא דהוי אפשר לומר דלמ"ד קנסא לעניים אמר אפילו אליבא דראב"ע אף דודאי אם נאמר דמ"ד קנסא לעניים הוא אף לראב"ע ע"כ נצטרך לומר דראב"ע ס"ל מותר לזרים דאל"כ נשתכרו עניים דלויים כמ"ש התוס' בסמוך דהא כהנים בלא"ה הוי שקלי לראב"ע וע"כ צ"ל דהפסידו במאי דשקלי עניי ישראל דס"ל דמותר לזרים וכן הוא באמת ביבמות דף פ"ו ע"א לחד גירסא דראב"ע פליג אדר' מאיר ע"ש מ"מ אין הוכחה מרשב"א דאמר כמאן דיש לומר למאן דאמר קנסא לעניים דסבר כר"ע דלדידיה שפיר יש לומר דהקנס היה שיטלו עניי כהנים וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון שידענו שאינו לוי ע"כ עני כהן הוא. כך נלענ"ד ליישב דבריהם:
אמנם אילולי דבריהם נלענ"ד דמאי שכתבו למ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים וכו'. יש לומר דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר"ע דס"ל דמעשר מן התורה אינו אלא ללוי ולא לכהן. אבל לראב"ע ס"ל דהקנס היה שיתנו אף לעניי ישראל אבל כהנים עשירים הוי שקלי כמקודם ואדרבא נראה דאליבא דראב"ע כ"ע ס"ל קנסא לעניים ומתורץ בזה קושיות הר"ר אלחנן בתוס' בסמוך דמסוף עזרא מוכח מקראי דהלוים היו נוטלין מעשר אף לאחר קנסא והיינו משום דס"ל קנסא לעניים וממילא דהלוים עניים היו נוטלים אף לבתר קנסא. ובזה נלענ"ד דמובן היטב הסוגיא ביבמות דף פ"ו ע"א דמייתי שם ברייתא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' מאיר וראב"ע מתירו וכו' אלא אימא נותנו אף לכהן וכו' שנתקשו שם התוס' איך מרומז בזה פלוגתייהו דלר"מ ס"ל אסור לזרים ולראב"ע מותר לזרים. ולפי מה שכתבתי ק"ל דמוכח מדראב"ע דמותר לזרים כיון דס"ל דמן התורה אף לכהן וכיון דחזינן דמוכחי קראי דאף לבתר קנסא עכ"פ עניי לוים נוטלין ש"מ דהקנס היה לעניי ישראל דאי אסור לזרים ע"כ לא היה הקנס לעניי ישראל כמ"ש התוס' ועניי כהנים בלא זה הוי שקלי מטעם כהונה אפילו עשירים נמצא עניי לוים נשתכרו. ומיהו ע"כ צ"ל דלוים עשירים אינם נוטלים לאחר הקנס דאי ס"ד דנוטלין רק הקנס הוא משום שעניי ישראל ג"כ נוטלין אכתי קשה דזה הקנס הוא ג"כ לכהנים כמו ללוים אלא ודאי דהקנס הוא שלוים עשירים לא יטלו נמצא דעניי לוים לא נשתכרו כיון שנוטלין נמי עניי ישראל (אבל כהנים לא הפסידו במה שנוטלין עניי ישראל דנגד הזה הרויחו שאין לוים עשירים נוטלין) וטעמא דר"מ דס"ל ללוי ולא לכהן הוא מטעם דס"ל דאסור לזרים וע"כ אין עניי ישראל נוטלין וממילא מוכח דמן התורה ללוי ולא לכהן דאל"כ במאי נקנסו דהא כהנים בלא"ה שקלי ולוים ג"כ מוכחי קראי דנוטלין אף לאחר הקנס ואפילו אי מיירי קראי בעניי לוים כמ"ש אכתי קשה דנשתכרו עניי לוים אלא ודאי דמן התורה ללוי ולא לכהן והיה הקנס שיטלו הכהנים למ"ד קנסא לכהן ולמ"ד קנסא לעניים הוי הקנס שיטלו עניי הכהנים ג"כ. ובזה מתורץ שם קושיות התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ד"ה מי שיכול לאכלו וכו' דלר"מ לא שייך למידרש שיכול לאכלו בכל מקום דלדידיה אסור לאכלו בטומאת הגוף. ולפמ"ש א"ש דבאמת ר" מאיר לא דריש הך דרשא דר"ע וטעמיה דידיה הוא כמ"ש משום דס"ל דאסור לזרים וממילא מוכרח דהוא ללוי ולא לכהן כנ"ל. ור"ע דדריש הך דרשא דמי שיכול לאכלו ס"ל באמת דמותר לזרים כי היכא דמותר בטומאת הגוף כדמשמע שם דס"ל לר"ע דמותר בטומאת הגוף מדקאמר שם דר"ע אהדר פתחי דהאי גנתא לביה קברא וצ"ל אליביה דמותר לזרים ג"כ וטעמיה דס"ל ולא לכהן משום דדריש מי שיכול לאכלו בכל מקום. וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' ביבמות שם דה"ל למימר דסתם מתניתין כר"ע דלר"ע מוכח דמותר לזרים משא"כ לר"מ שפיר אתיא מתניתין כותיה כמ"ש התוס' שם דסתם מתניתין ר"מ וטעמיה דס"ל דללוי ולא לכהן הוא משום דס"ל דאסור לזרים כנ"ל. ודוק:
ונראה דעיקר הוכחת התוס' הוא דאי נימא דלראב"ע קנסא לעניים כמ"ש תקשי מקרא שהביאו התוס' בסמוך בד"ה בתר דקנסינהו וכו' דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר דהא לראב"ע כהנים מקמי הכי שקלי אפילו עשירים ולא שייך מ"ש התוס' דכהנים עניים שכיחי טפי ועיין בסמוך מה שכתבנו ליישב. והנה לפי מה שכתבנו ליישב קושיות הר"ר אלחנן דס"ל לראב"ע קנסא לעניים אכתי לא אתי שפיר מאי דמשני בתחלה אין בתר דקנסינהו הרי דהוי ס"ל דהקנס הוא לראב"ע שלא יקחו לוים כלל. אמנם נלפענ"ד דיש לומר דהמקשה נמי ס"ל כנ"ל דלראב"ע הקנס לעניים אלא דיש לומר דמייתי ראיה דלאו עני הוא וכיון דלוים עשירים נקנסו לראב"ע כנ"ל ע"כ כהן עשיר הוא. ובזה א"ש הגירסא אין בתר וכו'. דדוקא כראב"ע אתיא אבל לר"ע אי אפשר לומר דידוע דלאו עני הוא דאי ס"ל קנסא לעניים לא שקיל כהן עשיר כלל. ואי ס"ל קנסא לכהן היינו אף לכהן כמ"ש התוס'. (וראיתי אחרי רואי שבספר פני יהושע כתב ג"כ סברא זו שיש לומר דידענו בו שאינו עני אלא שכתב בענין אחר ע"ש. ולע"ד נראה נכון כמ"ש). ובזה א"ש ברווחא טפי למאי דמשני רב חסדא. דאין צריך לדחוקי כמ"ש לעיל דלמ"ד לעניים צ"ל דרשב"א ס"ל כר"ע וכר"מ אלא דשפיר אתיא כראב"ע וידענו בו שאינו עני דע"כ כהן עשיר הוא דישראל עשיר בודאי לא שקיל וליכא למיחש דאתרמי ושקיל לוי עשיר דידענו באביו דלאו לוי הוא. ואין לתמוה דהא דהש"ס בתחילה ידע מסברא דידענו דלאו עני ולא ס"ד דידענו בו דלאו לוי דכבר כתבנו לעיל דלא ידע מהך סברא דמיירי דנפיק עליה קלא דכיון דידענו שאביו כהן א"צ לעדות כלל כמ"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל. אבל דידענו שאין עני הוא נכון בפשטות תדע דלפמ"ש לעיל צ"ל ע"כ דידענו בו שאינו עבד כנ"ל כנלע"ד ברור. ודוק:
תוס' ד"ה בתר דקנסינהו וכו' ומיהו לראב"ע וכו' הר"ר אלחנן הקשה וכו' כבר כתבנו לעיל אי נימא לראב"ע קנסא לעניים קשיא קרא דוהיה הכהן וגו'. ונראה דהיינו דהקדימו דבריהם לקושיות הר"ר אלחנן דלא נימא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים. אך לפמ"ש דסוגיא דיבמות מוכח טובא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים נראה דיש ליישב קרא דוהי' הכהן היינו שתיקנו שלא יתנו ללוי עני בתורת עניות עד שיהא כהן עמו. והטעם דכיון שקנסו ללוים עשירים שלא יטלו היה החשד שיטלו בתורת עניות כמ"ש התוס' דלא נמנעו הלוים מלילך לבית הגרנות מחמת הקנס ולא הטריחו על בעל השדה לחקור ע"ז ולכך התקינו שלא יטול הלוי בתורת עני עד שיהא הכהן עמו והכהנים ממילא יחקרו ע"ז הואיל והוא נוגע להם. וק"ל:
תוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל דמוכח דאין עד אחד פוסל דאי לאו הכי למה מוקי דנפיק עליה קלא. הוי ליה למימר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר פליגי בזילותא דבי דינא דבעד אחד נמי שייך זילותא. ונראה דזהו לפי שיטת התוס' לקמן דלא בעינן הורידוהו ב' פעמים כמו שיבואר לקמן בשיטת רש"י ז"ל. א"כ אין צריך כלל לאוקמי בהורדה שתי פעמים אלא שעד אחד בא בתחלה ופסלו ואח"כ בא עד אחד להכשיר אי חיישינן לזילותא דבי דינא. אבל לשיטת רש"י ז"ל ע"כ יצטרך לומר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר והדר עד אחד פוסל ועד אחד מכשיר א"כ יש לומר דילמא באמת כוונת ר' יוחנן כן כיון דעכ"פ צריך להיות שנים זה אחר זה. והא דהועיל עד אחד בתחלה היינו משום דלא הוי עד המכשיר קודם. וכוונת מהרש"א ז"ל לשיטת התוס' והיינו דכתב דבעד אחד נמי שייך זילותא לפי מאי דמחלקין התוס' לקמן בין הורדה על ידי קול להורדה על ידי עדים. ע"ז כתב דבעד אחד איכא זילותא כמו בשני עדים ולא הוי צריך לאוקמי כלל בשני עדים. ואפשר כוונתו דאף לפירש"י אכתי לא אתא שפיר הלשון דקאמר ר' יוחנן על מתניתין דאין ערעור פחות משנים דהא עכ"פ הועיל הערעור בתחלה ע"פ עד אחד. ואמנם אכתי לא מתישבא דלמה להו להתוספות כל האריכות דבהא לבד סגי מדקאמר אין ערעור משמע דבתחלה בעי קול ולא עד אחד. וכ"ש לשיטת התוספות מדלא מוקי בהכי כנ"ל. ותו נלפענ"ד דמזה אין הוכחה דאיכא למימר דעד שבא בתחלה חשיב טפי היכא דנפסק הדין על פיו ואין צריך לזילותא דבי דינא תדע דהא יש לדקדק בלשונם ז"ל דלמה להו למימר דעד המכשיר וקול כמאן דליתנהו ונשאר עד הפוסל נגד החזקה יותר הוי להו למימר דנוקי עד כנגד עד ונשאר קול נגד החזקה דודאי קול פוסל דהא בתחלה נפסל ע"י קול וע"כ דאין עד אחד יכול לפסול אלא דהוי אפשר דעד המכשיר שבא בתחלה עדיף. א"כ ה"נ יש לומר דעד הפוסל הבא בתחלה עדיף כמ"ש הש"ך ביורה דעה סימן קכ"ז דיש לומר דלאסור הוי כמו להתיר. ולולי דבריו ז"ל נלענ"ד דהתוס' שכתבו דקול עדיף מעד אחד לאו מהוכחה כתבו כן אלא דפסיקא ליה להש"ס הכי ומ"ש שהקול פוסל ועד אינו פוסל רצה לומר דהרי חזינן השתא דהאמת כן הוא א"כ יש לומר דזהו סברא פשוטה דקול עדיף. א"כ ממילא מוכח דאין עד אחד פוסל דליכא למימר משום דעד המכשיר בא בתחלה דהרי הקול היה תחלה. א"כ אי ס"ד דעד הפוסל מגרע החזקה אין העד המכשיר יכול להוציא מן הקול כנלע"ד. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |