ספר המקנה/קידושין/סו/ב
שם בגמרא דכוותי' גבי בן גרושה ובין חלוצה דשתיק וכו'. גם בכאן הקשו המפרשים על שיטת ר"ת דאי מטעם שתיקה כהודאה מאי שייך לבן גרושה ולבן חלוצה שתיקה כהודאה ותו קשה לי דאי מיירי שמעידים בפניו שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוא שותק וכי גרע זה מהא דקיי"ל כר"י בכתובות ד' י"ד ע"ב דכל שקורין חלל והוא שותק פסול ומי גרע עדות העד מאדם אחר שקורין לו חלל ותו קשה דהא משמע מדקאמר ר"ע זה פסולו ביחיד דבהכי תלוי' טעמי' להכשיר עבודה קשה הא בוודאי כשעדים מעידים על אמו שזנתה עם אחר ואין הוא מזרע כהונה כלל פסול כל עבודתו שעבד למפרע דלא התירה התורה מהני קראי דמייתי בסמוך אלא זרע כהן אף דאין פסולו ביחיד דס"ל לרבא דבאשתך זנתה דאין דבר שבערוה פחות מב' ואין ע"א נאמן לעשות בנה ממזר ונר' בזה דר"ע ס"ל כר"מ דס"ל בכתובת שם דשתוק חלל כשר שתוק ממזר פסול א"כ כיון דמיירי הכא כששותק לדברי העד ממילא כשאומר שאמו שזינתה עם אחר הוא פסול בלא עדות העד משום שתוק ממזר אבל בבן גרושה ה"ל שתוק חלול וכשר ולפ"ז צ"ל דאתי' הך ברייתא כר' סימאי דמודה ר"ע בגרושה לכהן דאין הולד ממזר דאל"כ הוי לי' ג"כ שתוק ממזר.
אבל העיקר נר' לענ"ד לפרש ע"ד שכתבנו לעיל גבי ינאי דלפי' רש"י דס"ל דאין חזקת האם מועיל לבן אלא כשהדין הוא עלי' וממילא גם הבן נתכשר אבל אם אין הדין על האם אלא על הבן אינו מועיל חזקת האם. וכיון שכתבנו לעיל דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו דוקא במקום דאיכא חזקת היתר דאל"ה פשיטא שנאמן אפי' בדבר שבערוה א"כ צ"ל דהכא דאמר אין פסולו ביחיד היינו כמי במקום שהדין הוא על האם והוא ממילא מתכשר נמצא דאין כאן קושי' על ר"ת דכיון דמיירי שהעיד בפני האם ושותק הוי כהודאה ובזה אתי שפיר לפי הס"ד דלא ידע סברא דשלח ואחוי אינו מובן מאי דקאמר ז"א זה פסולו בגופו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלפי הס"ד מיירי כשעדות הוא על האם והוא ממילא נפסל היינו דקאמר זה פסולו מאחרים ועיין מ"ש בלשון התוס' ולפ"ז נר' ממילא דא"ש מה שדקדקנו דהא כשמעיד שאמו זנתה אף דאין פסולו ביחיד אפ"ה העבודה מחללת כשנודע למפרע דדוקא כשמעיד בפני האם שהי' גרושה שייך בי' שתיקה כהודאה ואם נשאת אח"כ לכהן ממילא הולד פסול אבל שהעד מעיד שזנתה עם אחר והולד ממזר מה בכך ששותקת הא קיי"ל באה"ע סי' ד' דאין האם נאמנת לומר שבנה ממזר דדוקא האב נאמן לומר זה בני ממזר ולא האם ודו"ק:
בתוס' ד"ה שלח ואחוי מכאן יש להוכיח וכו'. לכאורה הש"ס אינו מפרש כן אלא דמודה אליבא דאביי ואנן קיי"ל כרבא מ"מ ס"ל דאף לרבא צריך לפרש כן מדקאמר בברייתא דבר אחר מקוה פסולה בגופו וכו'. משמע דטעמא אחרינא הוא שאפי' במכחיש נאמן העד משום דיכול להתברר וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש בסמוך דלפי הס"ד צ"ל בדוחק דמיירי דעדות הוא על האם ולפי מה דמשני אתי שפיר טפי אפי' לרבא דמשמע שהעדות הוא שהוא בן גרושה וק"ל:
בתוס' ד"ה ולזרעו אחריו וכו' דהוי מצי למיכתוב ולבניו וכו'. לכאורה קשה דהא בנות נהי דלא בת עבודה הי' מ"מ נותנים גם להם תרומה ושאר מתנות כהונה כגון ראשית הגז ופדיון הבן כמ"ש תוס' לעיל דף ח' ע"א ד"ה רב כהנא וכו' ובמתנות כהונה נכרת עלי' ברית וכדאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב ושפיר שייך בהו ברית כהונת עולם תדע דאיתא בירושלמי דתרומת דלא דוקא לענין עבודה מרבינן להכשיר חלל אלא אפי' לענין תרומ' ולכל מילי דכהונ' הרי דקרא מיירי אף לענין תרומה דשייך אף בבנות ותו קשה דהא כתבו תוס' ביבמות דף כ"ב ע"ב בד"ה בן אין לו וכו' דסתם בן הוי אפי' ממזר וכן כתבו בבבא בתרא דף קט"ו אבל זרעו משמע דוקא כשר א"כ היכא כתבו הכא איפכא דאי הוי כתיב ולבני' ה"א דוקא כשרים ומדכתיב ולזרעו דרשינן אפי' זרע פסיל ותו דהא כתבו שם דבמקום דכתיב בן אין בני בנים בכלל ובמקום דכתיב זרע אף זרע זרעו בכלל והביאו ראיות לזה ע"ש א"כ אי היי כתיב בנים לא הוי ידעינן בכי בנים ומש"ה כתיב זרעו דזרע זרעו בכלל ולולי דבריהם הי' נר' דכולי קרא דלזרעו הוא מיותר דלא מיבעיא לתנא דברייתא דס"ל בזבחים דף ק"א דכבר נתכהן פנחס משעה שנמשח אהרן ובני' וע"כ צ"ל לדיד' דמה שהוצרך ליתן לו ברית כהונה היינו משום שלא יאמרו שהוא פסול לכהונה מפני שהרג את הנפש א"כ מה"ת נימא שיפסול זרעו בשביל שהוא הרג את הנפש א"כ כל זרעו מיותר. ואפי' למ"ד דלא כתכהן פנחס אלא עד שהרג לזמרי מ"מ כיון שניתן לו הכהונה מה"ת לא יהיה בנים בכלל כהונה כדאיתא במתני' דלקמן דלעולם הזרע הולך אחר האב מקרא דלמשפחותם לבית אבותם והא דהוצרך ליתן הכהונה לבני אהרן היינו משום שכבר נולדו משעה שניתנה הכהונה לאהרן ואין סברא לומר דאתי קרא לזרע שהי' לו לפנחס מקודם שניתן לו הכהונה שיהי' גם הם בכלל הכהונה. גם י"ל דמלשון ברית כהונת עולם משמע לדורת א"כ לזרעו אחריו מיותר לגמרי. ודו"ק:
שם אבוה דשמואל אמר מהכא ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו'. הנה בירושלמי פ' חית דתרומות פליגי רב ור"ח בשם ר' ינאי בילפותא דהני קרא דרב יליף מקרא ברך ה' חילו וגו' ור' ינאי יליף מובאת אל הכהן וגו' ומפרש שם מאי בינייהו ע"ש ולכאורה הי' נראה דלשמואל דיליף הכא מוהיתה לו ולזרעו וגו' דס"ל דכל זרע אהרן אפי' זרע פסול בכלל זרעו הן אפי' אם הולד ממזר הוא בכלל כיון דממזר בנו הוא לכל דבר מה לי זרע פסיל דחלל או זרע פסול דממזר וכן צ"ל לר' ישכב דס"ל דמן הכל ה' עושה ר"ע ממזר אפי' מאלמנה לכ"ג א"כ הכא בברייתא דהם דברי ר"ע אפ"ה קאמר דבן גרושה לא מחלל עבודה אע"ג דהוי ממזר לדידיה אע"כ דזרע פסול משמע הכל ולפ"ז י"ל דשמואל לא פליג אדאבוה אלא מקרא דבירך ה' חילו לא מרבינן אלא חללים ולא ממזרים ושמואל בא לפרש דברי ר"ע אליבא דר' ישבב דמכשיר אפי' ממזר משום דהוא בכלל זרע פסיל אבל אנן דקי"ל כאינך דמקרא דבירך ה' חילו ליכא ריבוי אלא חללים וכן מקרא דר' ינאי או הכהן אשר בימים ההם ליכא לרבוי אלא חלל והיינו דלא מייתי בירושלמי קרא קמא דאינו אלא לר"ע אבל הרשב"א כתב דבממזר כגון שמעיד שבא על אחותו העבודה פסולה צ"ל דברייתא זו לא אתי' כר' ישבב וס"ל דמחייבי לאוי' דכהונה אין הולד ממזר כמו שכתבנו לעיל ודו"ק:
שם. במתני' כ"מ שיש קדושי' ואין עבירה וכו'. ואיזה זו כהנת לויה וישראלית וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בהל' א"ב פט"ו דגר שאמו מישראל אסור בממזרת והתו' לקמן בדף ע"ד ע"ב בתו' ד"ה והרי גר חולקי' ע"ז וכתב בספ"י דנפקא לי' להרמב"ם ז"ל דין זה מדלא תני במתני' שנשאו לכהן וללוי וישראל ולגר וכו'. וכן כתב הח"מ באה"ע סי' ד' ס"ק כ"ג ולענ"ד נראה דיש לדחות זה כיון דבאמת קי"ל כראב"י לקמן דף ע"ח דבת גר מישראלית כשירה לכהונה וא"כ אי הוי תנא ולגר. הוי משמע דהולד פסול לכהונה. כר' יהודא דסבירא ליה דבת גר זכר כבת חלל זכר וכיון דבחדא מילתא אין הולד הולך אחר הזכר לא שייך תו למיתני ולגר.
ותו דאמרינן ביבמות ד' מ"ה אע"ג דאמר מר וכו' כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינין בי' הרי דאין הולד הולך אחר גר הזכר לכל מילי. ובזה יש לתרץ קושי' התוס' לקמן ד"ה ונתני' וכו' ולא פריך ונתני' בהדיא וכו' ר"ל דלתני' ממזרת ונתינה לישראל ולגר ולפמ"ש אתי שפיר דהא קיי"ל לענין דיני ממונת ממזר כשר לדין דקרינן בי' מקרב אחיך וגר פסול לדין אא"כ אמו מישראל כדאיתא בח"מ ריש סי' זי"ן א"כ לא מצי למיתנא ממזרת לגר דהא לענין לדון דיני ממונות אין הולד הולך אחר הפגום. ויותר הי' נראה להוכיח כדברי הרמב"ם ז"ל דהא וודאי לכ"ע ישראל שנשא גיורת הולד איקרי קהל א"כ נהי דלא מצי למיתני במתני' כהנת לוי' וישראלית וגיורת שנשאו משים גיורת אסורה לכהן מ"מ מוכח מדלא תני במתני' כהנת לוי' וישראלית ובת גר מישראלית שנשאת לכהן וללוי ולישראל ולאשמועינן דולד הולך אחר הזכר ונקרא קהל דהא בת גר שאמו מישראלית מותרת לכהן כראב"י והולד הולך אחר הזכר אלא וודאי דאפי' גר שאמו מישראלית נקרא קהל וא"כ לא שייך לומר בזה הולד הולך אחר הזכר דהא גם מצד אמו נקרא קהל:
אך נראה לענ"ד דיש לדחות גם זה משום דנראה דאפי' ישראל שנשא מצרית שכי' שקדושין בעבירה אפ"ה הולד הולך אחר הזכר ונקרא קהל ואפי' לכהונה כשר כדאיתא באה"ע סי' ד' וסי' וי"ו א"כ לא שייך למיתנא ברישא דהולד הולך אחר הזכר כיון דאפי' קידש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הזכר ויבואר עוד לקמן בסוגי'. אמנם העיקר נראה דהוציא הרמב"ם ז"ל דין זה מסוגיא דיבמות דף נ"ז ע"א דאיתא שם דבעי' מיני' ר"י מר' אושעי' פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכלנה בתרומה כשירות איתוספא בה ואכלה א"ד קדושא מתוספא בה ולא אכלו ופי' רש"י בלשון שני וכשרות איתוספא בה היינו למיקרי קהל וע"ז פשט שם מברייתא דאחא בר חנינא מנין לפצוע דכה וכו' ש"מ כשרות אתוספא בה וכו' הרי דמפורש דאם אמה מישראל מיקרא קהל אבל תוס' נראה דס"ל כלשון ראשון דפי' רש"י ז"ל דפי' כשרות איתוספא בה היינו לענין כהונה ע"ש נמצא מוכח מברייתא דרב אדא בר חנינא דמיירי באמה מישראל ואפ"ה מותרת לפצוע דכא דלא מיקרי קהל וי"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ' י"ז מהל' איסורי ביאה דפצוע דכא כהן מותר בגיורת כדפשט שם רב ששת ביבמות דף ע"ו ע"א וא"כ מ כח כפי' השני של רש"י ז"ל דמיירי בבת גרים דאי כפי' הראשון של רש"י ז"ל מנ"ל למיפשט דלמא מיירי בבת גר וגיורת והא גופא קמ"ל דפצוע דכא כהן לאו בקדושתי' קאי ומותר בגיורת וא"ל דס"ל להתוס' דהא מילתא דפשיטא הוא דבת גר וגיורת לא מיקרי קהל כיון דאין צד ישראל ואי אתי' ברייתא לאשמעינן דפצוע דכא לאו בקדושתי' קאי הו"ל למיתני דמותר בגיורת ממש כיון דקרא בתרומה מיירי. וגיורת עצמה זונה היא. כדאיתא ביבמות דף ס"א ע"ב דאין זונה אלא גיורת ומשוחררת א"כ בוודאי אסורה בתרומה. מיהו לשיטת בעל המאור וסיעתו שהבי' הב"ש בסי' ה' דלאו הילכתא כרב ששת ופצוע דכא בקדושתו קאי ע"כ צ"ל דברייתא מיירי באמה מישראל א"כ ע"כ מוכח בהדי' כדברי התו' דאף שאמה מישראל לא מיקרי קהל והמ"מ כתב הטעם דלא גרע מעכו"ם הבא על בת ישראל ואינו מוכרח דהתם שאני דהולד הולך אחר האם והארכנו בזה בחידושי אה"ע סי' ד' ס"ק ג' ודוק:
שם. וכל מקום שיש קידושי' ויש עבירה וכו'. ממזרת ונתינה לישראל וכו'. נראה פשוט דאפי' במקום דאין עבירה מדאורייתא כגון מקום יבום דאמרי' ביבמות דף כ' דמדאורייתא מותר לישראל לייבם יבמה שהיא ממזרת אפ"ה הוי הולד ממזר כדאמרינן בסוגי' דגר שנשא ממזרת אפ"ה הולד ממזר והא דלא קאמר דאיזהו דרישא למעוטי הא משים דביבמה איכא עכ"פ עבירה דרבנן וכל מקום דאיכא עבירה דרבנן הולד הולך אחר הפגום דהא חלוצה איכה אסורה אלא מדרבנן וחשיב לה במתני' וכן ישראל שנשא שתוקות אע"ג דאינה אלא מדרבנן אפ"ה הילד שתוקי כדאיתא לקמן דף ע"ג ע"א וכן נראה דמוכח משתוקי שנשא ממזרת דאורייתא היא מותרת לו כדאמר לקמן בקהל וודאי הא דלא יבוא אבל בקהל ספק יבוא אפ"ה הוי הולד ממזר מדאורייתא והא דלא קאמר דאיזה דרישא למעוטי הוא דאיכא עבירה מדרבנן והא דלא קאמר בכל הני דמ"מ דסיפא מרבה אפי' עבירה מדרבנן משים דממילא נשמע מחלוצה דהוי ג"כ דרבנן כנ"ל. וכן נראה בגרושה שנפלה ליבום לפני כהן אע"ג דמדאורייתא מותרת לו מ"מ יתחללה היא וזרעה כיון דיש עבירה מדרבנן אבל מדאורייתא צ"ע אם הולד חלל כיון שהי' בהיתר הוי כמו ישראל שנשא חללה דאין הולד חלל תדע מדאמרינן ביבמות שם דאתי עשה דיבום ודחי לאו דגרושה לכהן והיא פלוגתא דתנאי בנזיר אי אמרינן אתי חד עשה ועקר תרי לאוים והרי אמרינן לקמן דף ע"ח דכהן בגרושה איכא תרי לאוין לא יקח ולא יחלל ואיך קאמר שם הש"ס בפשטות דאתי עשה ודחי ל"ת אע"כ דבאמת אין כאן חילול לא לה ולא לזרעה כיון דהוא בהיתר. מיהו לפמ"ש תוס' שם ביבמות דלא התירה תורה אלא העראה ולא גמר ביאה דלא בעינן ביאה להקמת זרע א"כ לא משכחת שיהא הולד כשר כיון דבגמר ביאה כבר היתה אסורה לו אך הר"ן והרשב"א חולקים על התוס' דס"ל דמותר מן התורה ביאה הראוי' לו להקמת זרע. ועיין במ"ל בהל' א"ב וצ"ע בכל זה ודו"ק:
בגמרא. והרי גר שנשא ממזרת וכו'. הקשה בספ"י כיון דעיקר ילפותא דהולד הולך אחר הפגם מדכתיב לו הלך אחר פסולו א"כ באמת מנ"ל לר"י היכא דנסיב בהיתר דלמא דוקא ביש עבירה כדקתני במתני' ועיין שם שנדחוק בזה ולכאורה הי' נראה דילפינן מעמוני ומואבי דכתיב גבי לא יבא להם ודרשינן ג"כ הלך אחר פסול וע"כ באין עבירה דאי דוקא ביש עבירה קשה ל"ל קרא בל"ז נודע דהלך אחר פסולו דאל"ה לא משכחת בי' דורות דכתב רחמנא גם דור עשירי וגומר בשלמא גבי ממזר י"ל דנסיב ממזרח ה"ל דור שני וכן ממזר שלישי דנסיב ממזרת שלישית וכיוצא בו אבל בעמוני' דשריה נקיבות קשה ל"ל קרא ע"כ צ"ל דקרא קמ"ל אפי' נסיב בהיתר כגון שנשא גיורית אפ"ה אזיל אחר פסולו ולר' יהודא דס"ל קהל גרים אקרי קהל צ"ל כגון שנשא מצרית שנית כמו שיבואר לקמן וכיון דשמעינן בעמוני ילפינן ממזר מיני' ואע"ג דביבמות דף ע"ח עביד צריכותא דאיצטרך להם גבי מצרי ואיצטרך גבי ממזר לו משום דאי כתב גבי מצרי לא הוי ילפינן ממזר מיני' משום דבא מטיפה כשירה ע"ש וה"נ צ"ל דמטעם זה לא ילפינן ממזר מעמוני דכתיב בי' לו וא"כ היכי ילפינן לענין היכא דנשא בהיתר י"ל דבתר דכתיב לו גבי ממזר דהיכי דיש עבירה כגון מישראלית הלך אחר פסולי ילפינן היכי דאין עבירה מיני' ומעמוני במה הצד דאי נימא מה לעמוני שבא מטפה פסולה י"ל ממזר בישראל יוכיח ואי נימא מה לממזר בישראל שכן יש עבירה אמרינן עמוני בממזרת יוכיח ועמ"ש לקמן בזה מיהו לכאורה קשה דר"ע דס"ל יש ממזר מחייבים לאוין א"כ ע"כ דורות דכתיב גבי עמוני כשנשא בהיתר דכשנשא באיסור הולד ממזר בחייבין לאוין א"כ להם דכתיב גבי עמוני למה לי וצ"ל דאכתי איצטרך קרא דלהם לעמוני שנשא מצרית שני' דה"א דדוקא כשנשא גיורית אבל במצרית כיון דכתיב גבי מצרית להם ה"א דלעולם הולך הולד אחר המצרי אפי' בעמוני שנשא מצרית לכך איצטרך להם גבי עמוני ג"כ דהולד הולך אחר הפגים שבשניהם כדאמר רבין לקמן ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה הרשב"א בשמעתי' הא דמוקי כר' יהודא ורבי יהוד' דס"ל בפ' ד' מיתות דף נ"ד בחד ברייתא כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ לא אתי מתניתין כוותי' ובספר פני יהושע כתב דאתי' כאידך ברייתא שם ולפמ"ש ע"כ ברייתא זו דס"ל לר"י כר"ע כיון שכתבנו דלמ"ד קהל גרים איקרי קהל לא משכחת דורות בהיתר אלא בנשא מצרית שני' א"כ להם למאי אתי וע"כ צ"ל דמשכחת דורת בנשא באיסור דלא כר"ע א"נ דמחלק בין חייבי לאוין דשאר כמ"ש תוס' בסנהדרין שה ודו"ק היטב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |