אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/סו

יום רביעי ג' חשון תשפ"ד - מסכת קידושין דף סו

הנאה מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה

דעת רש"י שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה

מעשה שנינו בברייתא המובאת בגמרא במסכת קידושין (סו.): מעשה בינאי המלך, שהלך לכוחלית שבמדבר, וכיבש שם שישים כרכים. ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם, אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו.

והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, ינאי המלך, לבם של פרושים עליך [- שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך. רש"י]. ומה אעשה [- לידע שכן הוא]. הקם להם בציץ שבין עיניך [- תן ציץ הקודש על מצחך, ויעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו, והם יגלו את לבם למחות בך מהיות כהן]. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו. ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך, ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם [- שכעס המלך עליהם]... ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה, ע"כ.

רש"י בתוך דבריו עומד לבאר כיצד השתמש ינאי המלך - גם לפי דעתו שהוא כשר לכהונה - בציץ שלא בשעת עבודה. והוא כותב כך: ואע"ג דלאו שעת עבודה, כדאמר בפרק ב' (נד.) בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, עכ"ד.

והנה סוגיית הגמרא אליה ציין רש"י היא על המבואר במשנה (נב:) שהמקדש בהקדש, לדעת רבי מאיר: במזיד - קידש, בשוגג - לא קידש. ולדעת רבי יהודה: בשוגג - קידש, במזיד - לא קידש. ובביאור דברי רבי מאיר, מביאה הגמרא (נג:-נד.) את דברי רב, המבאר שמה שנקט רבי מאיר שמקדש בהקדש בשוגג לא קידש, אינו משום שלדעתו אין הקדש מתחלל בשוגג, אלא שהמשנה עוסקת "בכתנות כהונה שלא בלו" - והם ראויים לעבודה, וכיון שהם ראוים לעבודה אין בהם מעילה שכן "ניתנו ליהנות בהן, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת". וכמו שפירש רש"י שם}}: וכל זמן שראויים לעבודה אין מעילה בשגגתן, שלכך הוקדשו מתחילה, ליהנות בהן שוגגין, רק שלא יתכוין לחללן, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין, עכ"ל רש"י.

תמיהת התוספות שלא הותר אלא להשהותן עליו אחר העבודה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת

מכח סוגיא זו לומד רש"י שבגדי כהונה מותרים בשימוש גם שלא בשעת עבודה, ובכך הוא מפרש את השתמשותו של ינאי המלך בציץ שלא בשעת עבודה. אמנם התוספות (ד"ה הקם) תמהים על דבריו, והם מבססים את קושייתם דוקא על סוגיא זו, אותה הביא רש"י כסיוע לדבריו. לדבריהם, "אדרבה, משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן, שהיו זקוקין להפשיטן. מדקאמר 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', משמע בשלא לצורך אסירא". דהיינו, התוספות נוקטים שלא הותר מכח "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" אלא פרט זה שאינם צריכים להסיר את בגדי הכהונה מיד עם סיום העבודה, אך לבישה בעלמא שלא בשעת עבודה - אסורה.

ומכח קושיה זו מביאים התוספות את פירושו של רבינו תם בהיתר לבישת הציץ על ידי ינאי המלך, שאין היתר לבישה שלא בשעת עבודה אלא דוקא בציץ, וזאת משום דין הציץ "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח לח), ובפסוק זה משמע היתר ללובשו גם שלא בשעת עבודה. אבל בשאר בגדים יש לומר שאכן לא הותרה לבישתם אלא בשעת עבודה וקצת לאחריה, אבל לבישה סתם - אסורה.

ובספר בית יהודה מהריב"ן תמה על דברי התוספות, שלכאורה לא זו בלבד שאין קושיה על דברי רש"י מסוגיית הגמרא בקידושין לגבי כתנות כהונה שלא בלו, אלא אדרבה מסוגיא זו נראה מוכרח כדעת רש"י ולא כדעת התוספות. שכן רב בדבריו בא לבאר את דעתו של רבי יהודה במשנה ש'המקדש בהקדש לא קידש', ודין זה ביאר רב על ידי העמדתו באופן של 'כתנות כהונה שלא בלו', שלא נתחללו כיון ש'לא ניתנה תורה למלאכי השרת' - הרי מפורש לכאורה בסוגיא שסברא זו מתירה גם שימוש שלא בשעת עבודה, כי קידושי האשה בכתנות כהונה נעשו שלא בשעת עבודה, ואעפ"כ מבואר ש'אינה מקודשת' כיון ש'לא מעל' כיון ש'לא ניתנה תורה למלאכי השרת'. וצ"ע.

יישובי הר"ש לכך שלא שנה התנא בכלים שמחוסרי בגדים לא נכנסים לבין האולם ולמזבח

עכ"פ נמצא שנחלקו רש"י ותוספות בדין הנאה מבגדי כהונה שלא בשעת העבודה, שלדעת רש"י הותרה לבישתם, ואילו לדעת התוספות לא הותרה אלא השהייתם בגמר העבודה שאין צריך לפושטם מיד כמלאך, אבל שימוש לכתחילה שלא בשעת עבודה - אסור.

ובמשנה במסכת כלים (כלים פ"א מ"ט) תנן: אמר רבי יוסי, בחמשה דברים 'בין האולם ולמזבח' שוה ל'היכל'; שאין בעלי מומין, ופרועי ראש, ושתויי יין, ושלא רחוץ ידים ורגלים, נכנסים לשם, ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה.

והקשה הר"ש מדוע לא מנתה המשנה גם שאין מחוסרי בגדים נכנסים לשם. ויישב הר"ש, שפעמים נכנסים לשם מחוסרי בגדים, וזאת באופן שנכנסים לשם לתקן, וכמבואר בתוספתא (כלים פ"א) שמצוה בכהנים, וכשהכהנים נכנסים לתקן, אסורים בכל השנויים במשנה - בעלי מומין, פרוע ראש וכיו"ב, אבל לא מחוסרי בגדים, שכן "בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה, דלא הותר כלאים שלא בשעת עבודה, ועוד, שלא נתנו ליהנות בהן", ע"כ לשון הר"ש.

ביאור הבית הלוי שדעת הר"ש כדעת תוספות שבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן

ובשו"ת בית הלוי (ח"א סימן ב אות א) תמה על יישובו השני של הר"ש, הנראה לכאורה סותר לסוגיא מפורשת. שהרי הר"ש כתב שהכהנים שנכנסו לתקן היו אסורים בלבישת בגדי כהונה שלא שעת עבודה כיון שבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן - היפך המפורש בגמרא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ומותרים ללבושם גם שלא בשעת עבודה.

וביאר, שדעת הר"ש כדעת התוספות, שמכך שנקטה הגמרא את טעם ההיתר לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, מוכח שאף בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן, רק שמאחר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת לכן אינם מחוייבים לפושטן תיכף אחר העבודה. אבל ליהנות מהם סתם כשנכנסים לתקן - אסור.

העמדת מחלוקת רש"י ותוספות בגדר סברת 'לא ניתנה תורה למלאה"ש' כסיבה או סימן

ובעיקר ביאור מחלוקת רש"י ותוספות, וביישוב קושיית התוספות מהמבואר בסוגיא שם שלא הותר להשתמש בבגדי כהונה אלא מכח סברת 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', ובפרט שרש"י מביא סוגיא זו גופא כראיה לדבריו, כתב הבית הלוי (שם) שלדעת רש"י הסברא המוזכרת בגמרא שלא נתנה תורה למלאה"ש אינה נתינת טעם להיתר ההנאה מהבגדים שלא בשעת עבודה, אלא סובר רש"י שסברא זו היא סימן והוכחה שהתורה התירה את ההנאה מבגדים אלו, שהרי אי אפשר להימנע מכך כיון שלא ניתנה תורה למלאה"ש, וכיון שהתירה התורה ליהנות מהם, הרי שמותר גם ללובשם לכתחילה שלא בשעת עבודה.

אכן התוספות נקטו שלא נאמרה סברא זו כסימן אלא כסיבה - וכסיבה אין להתיר אלא בלבישה לצורך, שאינו צריך לפושטם מיד כמלאך. ולכן כתבו התסופות: משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן, שהיו זקוקים להפשיטן.

בדומה לכך מביא הבית הלוי את דברי התוספות ביומא (סט.) שם כתבו התוספות: דאפילו בעזרה אסור לכתחילה ללובשן שלא לצורך עבודה, דקאמר 'בגדי כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת', פירוש, שיוכלו להזהר להסירן מיד אחר עבודה. ומסיקים התוספות: ומשמע הא לכתחילה ללובשן אסור דבזה אפשר להיזהר, ע"כ.

והנה דברי התוספות הללו הם כדעת אמצעית בין דעת רש"י לדעת תוספות בקידושין, שכן לדעת רש"י סברת 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת' מהווה סימן לכך שלא נאסרה כלל לבישת בגדי כהונה אף בלבישה חדשה שלא בשעת עבודה. ולדעת התוספות בקידושין סברא זו היא סיבת ההיתר ולכן לא הותרה אלא השהייתם שיעור זמן מועט שאינו צריך לפשוט הבגדים כמלאך. ואילו התוספות ביומא מודים לדעת רש"י שיש לראות סברא זו כסימן להיתר, רק שנוקטים התוספות שאין ללמוד היתר אלא להשהיית הבגדים אחר לבישתם, אך עדיין אין מקור להיתר לבישה לכתחילה.

גדר מעילה הוא שינוי וכשמיועד גם להדיוט חסר בשם 'קדשי ה''

ונראה להציע דרך נוספת בביאור דברי רש"י הסובר שמכח סברת 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת' הותר לינאי המלך ללבוש את הציץ אף שלא בשעת העבודה, ואף שבאותה שעה לא שייכת סברא זו.

בפרשת ויקרא (ויקרא ה טו) נאמר: נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' וגו'. וכתב רש"י: כי תמעול מעל, אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחר אלהי עמי הארץ', וכן הוא אומר בסוטה 'ומעלה בו מעל', ע"כ. למדנו מדברי רש"י שגדר מעילה הוא שינוי, דהיינו שלוקח דבר 'מקדשי השם' העומד לשימוש גבוה, ומשנה את שימושו ומשתמש בו לצורך הדיוט.

על דרך זה כתב התוספות ישנים (יומא סט.) בביאור הדבר שאין מעילה בבגדי כהונה שליהנות ניתנו: דלאו קדשי ה' נקראו לענין מעילה, כיון שניתנו ליהנות בהם, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכו'. ולמדנו מדברי התו"י שיסוד ההיתר ליהנות מבגדי כהונה הוא שחסר בשם "קדשי ה'" בבגדי כהונה, כיון שעל כרחך לא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכיון שהם מותרים לשימוש חול, הרי ממילא אינם מיוחדים לגבוה, ושוב לא שייך בהם מעילה.

על פי זה הרי תבואר שיטת רש"י היטב, כי באמת סברת 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת' בעיקרה, אינה מתירה אלא שימוש בהשהיית בגדי הכהונה בזמן הסמוך לעבודה לאחריה, באופן שאינו צריך לנהוג כמלאך בפשיטת הבגדים. אמנם, אחרי שהותר שימוש הכהנים בזמן זה - שוב ממילא אין בגדי הכהונה משמשים רק לצרכי גבוה, כי אם גם לצרכי הדיוט, וממילא אין טעם לאיסור וחילול אף באופן שילבש את הבגדים לכתחילה שלא בשעת עבודה.

קושיית התורת מעילה מאי שנא בגדי כהונה מקדשים שמתו שאסורים בהנאה

ואמנם מצאנו דעה בראשונים שאפילו דבר שלא איקרי קדשי ה' ואין בו איסור מעילה, אך יש בו איסור הנאה - והוא בקדשים שמתו שאין בהם איסור מעילה אך מכל מקום נקטו כמה ראשונים שהם אסורים בהנאה. ולפי זה הקשה בספר תורת המעילה (סימן לג), מפני מה לא נאמר כן גם בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, שאף שאין בהם מעילה כיון שאינם קדשי ה' מחמת היתר הלבישה אחר העבודה, אך באופן שילבש לכתחילה שלא בשעת עבודה עדיין יש טעם לאסור הדבר כדרך שאסורה ההנאה בקדשים שמתו אף שאין בהם איסור מעילה.

וכתב ליישב שכל מה שחידשו הראשונים שקדשים שמתו אסורים בהנאה, אין זה מדין 'מעילה' אלא רק מכח 'איסור קודש', ואיסור זה יש לומר שלא התחדש אלא בקרבן ולא בבגדי כהונה - שהרי אין בהם קדושת קרבן. וכיון שאיסור מעילה אין בהם כיון שאינם קדשי ה', שוב ממילא אין בהם איסור כלל - אף לא 'איסור קודש'.

אמנם התוספות שהקשו שלבישה שלא בשעת עבודה תהיה אסורה, על כרחך צריכים לומר שמה שהותרה הלבישה אחר העבודה כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אין זה מגרע בשם קדשי ה' שיש בבגדי כהונה - כיון שסוף סוף ייעוד הבגדים לעבודה, ואדרבה גם היתר הלבישה אחר העבודה הוא מכח הצורך בלבישתם, שרק מחמת שצריכים ללובשם ואי אפשר לפושטם כהרף עין מכח זה מוכרח שמותר להשהותם מעט אחר הלבישה - וכיון שכן הרי סוף סוף מקדשי ה' הם ולכן נוקטים התוספות שלבישה שלא בשעת עבודה אסורה.

אכן בדעת התוספות ביומא עדיין צריך עיון, שהרי התוספות ביומא דרכו בדרך אמצעית, ונקטו מחד שהיתר הלבישה אחר העבודה מהווה סימן לכך שגם השהייה זמן ארוך מותרת כל שהלבישה מתחילה היתה לצורך גבוה, ומאידך נקטו שאין ללמוד מכך היתר ללבישה שלא בשעת עבודה - ולכאורה כיון ששהייה מותרת אפילו כשיכול היה לפושטו, מפני מה ייחשבו קדשי ה', והלא להדיא הותרו לשימוש גם לצורך הדיוט, וכסברת התו"י. אלא אם כן נפרש שדעת התוספות שכיון שהלבישה היתה לצורך גבוה, ממילא אפילו שהוא משהה הבגד עליו עדיין לבישתו מוגדרת כלבישה לצורך גבוה, וממילא עדיין יש להחשיב בגדי כהונה כקדשי ה', שלא מצאנו שהותרו לשימוש לצורך הדיוט.

שבתי והתבוננתי שאי אפשר לפרש בדרך זו את דברי רש"י, שהרי בגמרא בקידושין שם מבואר שהיתר בגדי כהונה הוא מטעם 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', הוא רק בשוגג, ואילו במתכוין למעול במזיד - יש בהם מעילה. ואם הטעם הוא אכן כפי שנתבאר שהיתר השימוש אחר העבודה מפקיע שם קדשי ה' מבגדי כהונה, אם כן היה מן הדין שגם במועל במזיד לא יהיה דין מעילה, ועל כרחך שאין ביאור דברי רש"י כפי שרצינו לבאר אלא כדברי הבית הלוי.