ספר המקנה/קידושין/נח/א

ספר המקנה קידושין נח א

דף נ"ח ע"א

ברש"י ד"ה ת"ל וכו' כיון דאיתרבי וכו'. צריך להבין מנא ליה לרבות עופות כיון דליכא אלא חד ריבויא. לכאורה היה נראה לפרש בפשיטות לפי מה שפירש רש"י בהא דקאמר בעוף שאין בשחיטה כמותה היינו דאף שהוא בשחיטה מהלכה למשה בסיני מ"מ אין האיסור מפורש א"כ יש לומר דלבתר דדריש מקרא דושחטו אותו לאסור שחיטת עוף בפנים ממילא מצינו לשון שחיטה בעוף אם כן ילפינן בעוף איסור אכילה כמו בחיה כיון דמצינו בו רמז שחיטה מן התורה. אך זה דוחק קצת דאיכא למימר דהא דאסרה תורה שחיטת עוף בפנים היינו נחירתו כדאמר בחולין דף כ"ח וכי מלק בסכין דאי אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו. ועי"ל לפמ"ש לעיל דהא דלא נפקא איסור אכילה בחולין בעזרה מקרא דלא תאכל כל תועבה משום דב"ח אינם בכלל הזה כמ"ש תוס' שם א"כ לפמ"ש תוס' שם דבשילוח הקן דפריך התם דניתסר מכל תועבה משום דעופות אינם בכלל הזה ע"ש א"כ י"ל ה"נ דא"צ קרא לאסור בעופות כיון דכתביה רחמנא ריבוי דושחט אותו לאסור בשחיטת עוף בפנים ממילא אם עבר ושחטו אסור משום כל תועבה ודוק:

בתוס' ד"ה אלמא וכו' והאמר רב בפ"ק דפסחים וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה ליישב משום דבאמת לפמ"ש הפוסקים באה"ע סי' כ"ח דבמקדש באיסורי הנאה שדינם בשריפה ואפרן מותר מקודשת משום דראוין לעשות מן האפר ש"פ ואפילו אם לא יהיה באפר ש"פ מקודשת משום שמא ש"פ במדי משום דשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ כיון דחולין בעזרה מן הנשרפים י"ל דמקודשת מטעם אפר. אך נראה פשוט דהיינו דווקא באיסורים שדינם מן התורה בשריפה אבל חשב"ע וכיוצא בהן שדינם מן התורה בקבורה כדאיתא בת"כ והביאו התוס' בפסחים דף כ"ב ע"א בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו' ויליף לה מקראי דחולין שנשחטו בעזרה אינם בשריפה אפי' לר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משום גזירה דרבנן פשיטא דאפרן אסור דאין כח ביד חכמים להקל כיון דמדאורייתא הוא מן הנקברים ואפרן אסור והיינו דפריך דלמה מקודשת לר"ש כיון דלא חזי אפילו לעפרן. אך נראה דזה הוא דוקא אי אמרינן חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אבל אי נימא דכל עיקר חשב"ע הוא דרבנן והם אומרים שהוא בשריפה א"כ י"ל דאפרן מותר דלא גרע משאר נשרפין כיון דאין בהם איסור הנאה מדאורייתא א"כ שפיר י"ל דרב יהודא הוי סבר דטעמא דר"ש הוא משום דכל עיקר חשב"ע אינו אלא מדרבנן וא"כ אפרן מותר והיינו טעמא דמקודשת משום דיכולה ליהנות באפרה וחכמים ס"ל דהוא מן התורה ומן הנקברים ואפרן אסור. וע"ז מקשה דהא מדקאמר וכן חי' מוכח דס"ל דאסור מדאורייתא וכיון דמדאורייתא הוא מן הנקברים ממילא אפרן אסור ולפ"ז נ"ל בהך דרב גידל דלא חשש מטעם אפר משום דס"ל הלכה כחכמים דחמץ בפסח מן הנקברים אי נמי דמיירי שאין באפר ש"פ ורב גידל שאמר משום רב לית ליה הא דשמואל וכן משמע לעיל דף י"ב ע"ב גבי נגדיה כרב וכו' כמ"ש לעיל גבי פ"ח דמוכח כן אבל אין לומר דאפי' לרבי יהודא לא הוה מן הנשרפין כדאמר בפסחים דף י"ב אימת בשעת ביעורו אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דהא לפירש רש"י דרב גידל מיירי בשעה ששית הוא שעת ביעורו כדפירש רש"י שם. ולפירש התוס' שם דבשש מיקרי שלא בשעת ביעורו הא התוס' מפרשי הך דרב גידל וע"כ צ"ל כנ"ל. אך לפי הגרסא בריש פרק כל שעה דרב גידל אמר משום רבי יוחנן קשה דהא רבי יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ובפרק בתרא דתמורה סתמא דמתניתן כרבי יהודא דחמץ בשריפה ותו דלפי מ"ש לעיל בתוס' ד"ה המקדש בערלה דהא דלא אמרינן דמקדשה משום שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן היינו משום דמצותן בשריפה דוקא א"כ ע"כ ס"ל לרב גידל דהוא מן הנשרפין. אמנם העיקר נראה דהתוספות לשיטתייהו אזלי שכתבו בפסחים דף כ"ט בד"ה אין פודין וז"ל והיינו כמי טעמא דבכל איסורי הנאה אין מקדשין בהם אשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותו ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזי לאחר פסח כמו שהוא בעין ונראה דמה שהוצרכו לזה דלא הוי אפי' גורם לממון היינו דא"כ מאי משני רב אחי בר יעקב שם בפסקים דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קא מיפלגי ע"ש ואמאי כיון דר"י ס"ל דחמץ בשריפה ואפרו מותה ואכתי יתחייב משום דהוה גורם לממון וס"ל לדוחק לומר דהני יש אומרים לאו ר"י היא אלא האי תנא ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא ע"כ צ"ל דאפי' גורם לא הוי והיינו לשיטתם דאחר ז' הוא שעה ביעורו בשריפה אבל לשיטת רש"י ז"ל דס"ל לאחר ז' הרי שלא בשעת ביעורו ומודה ר"י דהשבתתו בכל דבר שפיר י"ל דמטעם אפר הוי גורם לממון ולפ"ז אתי שפיר דלרב גידל אע"ג דהוי בשריפה אינה מקודשת מטעם אפר משום דלא הוה אלא גורם לממון וקיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי אבל הכא ר"ש לטעמיה דס"ל גבי קדשים שחייב באחריותן גורם לממון כממון דמי. א"כ שפיר מקודשת מטעם הנאת אפר וממילא מתרצי שיטת רש"י אפי' לפי הס"ד דרבי יהודה בר מרימר והתוספות לשיטתייהו אזלי כנ"ל ונראה דע"כ צריך לתרץ כן לפירש רש"י דאין לתרץ כמ"ש התוס' דחולין שנשחטו בעזרה גרע טפי דאין לו כלל עיקר בדאורייתא וכמ"ש הה"מ פ"ה מהל' אישות דהא רש"י ס"ל דאפי' למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא היינו בהנאה אבל באכילה מדאורייתא כמ"ש רש"י פרק כל שעה הרי יש לו עיקר בדאורייתא ודוק:

בגמרא ורמינהו ר"ש אומר וכן חי'. לכאורה נראה מוכח מסוגיא זו דמאי דקאמר וכן חי' משמע חי' אסורה מדאוריית' כפי' רש"י בשמעתין בד"ה ישרפו דאי נימא כמ"ש תוס' בחולין דף פ"ה בד"ה היינו וכו' דר"ש פליג אברייתא דלעיל וס"ל דחי' ועוף אינו אלא מדרבנן א"כ מאי מקשה הכא דר"ש אדר"ש ודחיק לאוקמא בנמצאת טריפ' ה"ל לאוקמי בחי' ועוף ודוחק לומר דכיון דבהמה מדאורייתא הוי ליה עיקר בדאורייתא אף בחי' וכמ"ש התוס' בד"ה אלמא וכו' דבזה אינה מקודשת אע"כ דפשיטא להש"ס מדקאמר וכן חי' בשריפה משמע דאסור בהנאה מדאורייתא אך אכתי קשה לפי מה דפי' רש"י לעיל בד"ה ה"ג בת"כ וכו' מדקתני מרבה אני חי' ה"ק אי לא כתב קרא איכא למימר אתי לריבוי' בדוחקא עכ"ל א"כ מאי מקשה דלמא ס"ב לר"ש באמת הך סברא דמרבינן חי' שהיא בשחיטה כמותה אבל בעופות אינן מדאורייתא איכא לאוקמא ההיא דמקדש בחולין בעזרה בעוף אך לפמ"ש לעיל דלמ"ד דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה ע"כ שחיטה בעוף מן התורה ואיתא בספרי דר"ש ס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה נמצא דחי' ועוף כי הדדי נינהו ודו"ק:

בגמרא אתא לקמי' דרבה א"ל פלגא אוקמינכי. בס' ע"י הקשה מזה על מה דפי' רש"י בפסחים דף ך"ב ע"א ובב"ק דף ע"ב דחולין שנשחטו בעזרה פלוגתא היא בקדושין ובאמת לפי מה דמסיק הש"ס הכא אפי' ר"ש ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ולא מצינו פלוגתא כלל ונראה לענ"ד ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהל' שחיטה הלכה ב' השוחט חולין בעזרה ונמצא טריפה מותר בהנאה וכתב הכ"מ ופסק כר"ש וצריך טעם למה עכ"ל.

ונרא' לענ"ד לפרש דטעם הרמב"ם ז"ל משום דאמרינן בחולין דף פ"ה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י וכו' מדברי ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכו' ור"ש נמי לגמר משחוטי חוץ דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהג היינו דקאמר וכו' ועוד קאמר שם ור"ש אשר יאכל כתיב ביה והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא ראה ר' דברי של ר"ש וכו' כיון דס"ל לחכמים גבי אותו ואת בנו כר"מ משום דאותו ואת בנו איתא נמי בקדשים. משמע דאל"ה לא הוי ילפינן חולין מקדשים אע"ג דדמי ליה שחיטה משחיטה א"כ בחולין בעזרה כ"ש דלא דמי ליה דהוי זביח' משחיטה דחולין מקדשים לא גמרינן ותו דכי היכא דס"ל לרבנן בכיסוי הדם כר"ש משום דכתיב אשר יאכל י א"כ ה"נ בחשב"ע דנפקא מקרא דוזבח' ואכלת הרי דכתי' בי' לשון אכילה להכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דקי"ל בהא כר"ש אלא דלכאורה קשה מ"ט דחכמים דר"ש כיון דהוי חולין מקדשים ותו דכתיב בי' לשון אכילה ונראה דטעמייהו דחכמים משום דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובזה אין חילוק בין שחיטה ראוי' לשחיטה שאינה ראוי' כדאי' בחולין דף פ"ה ע"ב ופי' רשיי ז"ל שם בד"ה וסבר ר"ש וכו' דאי רבנן וכו' מה לי ראוי מה לי אינה ראוי הרי דלפי המסקנא רבנן ור"ש פליגי בחשב"ע דרבנן ס"ל לאו דאורייתא ור"ש ס"ל מדאוריית' הוא. ושפיר פי' רש"י דפלוגתא הי' בקידושין ובזה אתי שפיר טפי דהא דאמר ר' גידל אמר רב המקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת נפקא לי מיהא דס"ל לחכמים דר"ש המקדש בחשב"ע אינה מקודשת ומוקי לה רבה כשנמצאת טריפה ולפמ"ש טעמייהו משום דס"ל דחש"בע דרבנן הרי מוכח דאפי' באיסורי הנאה דרבנן אי אינה מקודשת ויש לפרש הא דאמר פלגא אוקמינכא ולשון זה איתא בעירובין פלגא לית דחש להא דר"ע ע"ש והתם שייך לומר כן משום שרצה לחלוק על חכמים דר"ע כדפירש"י ז"ל שם אבל הכא אינו מובן ולפמ"ש דע"כ למר יהודא דהוי סבר דפלוגתא ר"ש ורבנן הוא בהיפוך דחכמים ס"ל חשב"ע דאורייתא וס"ל ששא"ר שמה שחיטה ע"כ לית הילכתא כחכמי' כמו שהוכחנו מסוגי' דפ' כיסוי הדם דשנה בלשון חכמי' כנ"ל א"כ שפיר קרי' לי' פלגא דחולק על דברי חכמים ודוק:

בתוספות ד"ה שני כתובים הבאים כא' וכו'. וא"ת אי לא כתיב וכו' דליכא למימר וכו'. לכאורה דבריהם סותרין סוגיא דע"ז הא אמר שם בהדיא דלמ"ד חליפי חליפין מותרין ויליף לה מכי חרם הוא ואפ"ה ס"ל דהוי שני כתובים ותו הקשה המהרש"ל ז"ל דלמ"ד חליפי חליפין אסורין לא מתרצי כלל ע"ש עוד קשה למה לי תרי מיעוטי ע"ש דמחק מיעוטא דיובל הי' ולולי דבריה' הי' נראה דיש לדקדק בלשון הברייתא הא דקאמר הא כיצד משמע דקשי' ליה קראי מדכתיב יובל היא קודש תהיה לכם מדקרי קודש משמע דתופס את דמיו ויוצא לחולין. וכתיב תהי' דמשמע בהוויית' תהא ואהא משני תהי' קאי על פירות שביעית עצמן וקודש קאי על חליפי פירות שאם החליף החליפין דינם כקדש שתופס את דמיו ויוצא לחולין ולפ"ז יש ליישב קושית מהרש"ל דל"ל תרי מיעוטא דאיצטרך מיעוטא גבי ע"ז דאי ממיעוט דכתיב גבי שביעית ה"א דאתי למעט דלא נילף בכל מקום מחליפי שביעית שתופסין דמיהן ויוצא לחולין ואתי קרא למעוטי חליפי ערלה דאין תופסין דמיהן וחליפי חליפיו מותרין אבל אכתי ה"א דנילוף ערלה וע"ז ומפירות שביעית עצמן דפירי עצמה וחליפין אסור להכי איצטרך בע"ז למעט ערלה שאין תופס דמיו כלל ואיצטרך גבי שביעית דאי ממיעוטא דע"ז ה"א דלא ממעט אלא דלא נילוף מיניה בכ"מ בערלה בפירי עצמו שיתפסו דמיהן והן עצמן אסורין כמו בע"ז ופירות שביעית עצמן ואכתי ה"א שתופס דמיו ויוצא לחולין דנילף מחליפי שביעית שדינן כקודש ולהכי איצטרך למעט גם גבי שביעי' וכן נראה מוכח דיובל היא מיעוטא הוא מדלא נילף כל איסורים מהקדש שיתפסו דמים ויצא לחולין דמהא דכתיב גבי ע"ז ליכא למעט אלא שלא יהא שניהם אסורים ודוחק לומר דחולין מקדשים לא גמרינן דהא לאו חומרא שהרי הם עצמן יוצאין לחולין כמ"ש מהרש"א לעיל גבי עגלה ערופה בד"ה כפרה כתיב כקדשים ולפמ"ש אה שפיר דמדכתיב יובל הוא למעוטי גבי חליפי שביעית מוכח בשאר איסורי' דאין תופסין דמיהן כלל ובז' כ' לענ"ד די"ל דהא דהקדימו ותו' תימ' וכו' משו' דהמ"ל למ"ד חליפי חליפי מותרין הוי הקדש עצמו חליפי שביעית שני כתובים מדקרי רחמנא קודש כדי שיהא דינם כהקדש שיתפסו דמיהן ויצאו לחולין ולא ניליף מהקדש דחליפי שביעית שתופסין דמיהן ויצאו לחולין דלא כתיב תהי' אלא בפירות שביעית עצמן אבל חליפין ממילא נימא דלא עדיפא מהקדש וחליפין אע"כ דאתי' למעוטי דשאר חליפין אין תופסין דמיהן כלל ואכתי הוי מצי למילף בל איסורין מפירות שביעית דהם וחליפיהם אסורין ומדכתיב גבי ע"ז ה"ל פירות שביעית עצמן וע"ז שני כתובים למעט במקום אחר שאפילו אסורי עצמן אין תופסין דמיהן לכך הקדימו תוס' דשביעית ליכא למילף בע"ז משום דמותר בהנאה וממילא דה"ה שביעית מהקדש ליכא למילף משום דשביעית מותר בהנאה וא"כ ליכא למילף חליפי שביעית מהקדש וכיון דקודש דכתיב גבי חליפי שביעית לא מייתרא ממילא לא הוי ע"ז שני כתובים דאיצטרך לאשמעינן גבי ע"ז דחליפין אסורין וחליפי חליפין מותרין דאין תופסין דמיהן ולפ"ז נראה דיש לתרץ קושי' תוס' דאף בתחלה ידע מהאי מיעוטא דיובל היא ושפיר הוי שני כתובים למ"ד חליפין מותרין דאפילו אי לא הוי כתיב בע"ז כלל ממילא כיון דכתיב מיעוטא גבי חליפי שביעית דשאר חליפין אין תופסין דמיהן והוי ילפינן ע"ז מגוף פירות שביעית שתופסין דמיהן והן באיסורין הרי דלמ"ד חליפי חליפין מותרין שפיר הוי ע"ז ופירות שביעית שני כתובים אלא דאכתי קשה קושי' התוס' למ"ד חליפי חליפין איסורין דל"ל להש"ס בע"ז שם למימר דס"ל שני כתובים מלמדין הא אפי' אי נימא אין מלמדין כיון דס"ל חליפי חליפין אסורין ליכא ב' כתובים אלא דאין זה קושי' די"ל דאכתי תקשה הני תנאי במאי פליגי כיון דאיכא למימר דהוא ממעט חליפי חליפין וממילא הוי ליה שני כתובים וס"ל לדוחק דפליגי בספיקא אי אמרינן להחמיר או להקל וכ"ש לפמ"ש הב"י בי"ד סי' קמ"ה בטעם הטור שפסק בבהמה כמ"ד חליפי חליפין מותרין משום דחליפי בהמה אינן אסורות אלא מדרבנן א"כ קשה על האי תנא דס"ל חליפי חליפין אפי' בבהמה אסורין כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מנ"ל למדרש להחמיר דחליפי חליפי בהמה שהוא מדרבנן דהא משמע שם דפליגי בבהמה ע"ז קאמר דס"ל כמ"ד שני כתובים מלמדין והיינו דס"ל דלא ממעטינין משום יתורא דשני כתובים למעט במקום אחר אלא מוקמינין לדרשא אחרת א"כ הכא כיון דאיכא למימר דלא הוי שני כתובי' כלל משום דקמ"ל קרא כל שאתה מהיי' הימנו אפי' חליפי חליפין אסורין והוא למעט במקום אחר פשיטא דאיכא למידרש הכי טפי ולפמ"ש י"ל דטעמא דמ"ד חליפי חליפין מותרין ולא אמרינן לחומרא דכיון דאסורין לא הוי ליה שני כתובים ואיצטרך הוא למעט במקום אחר היינו משום דחליפי בהמה מדרבנן אזלינן לקולא אבל בשאר חליפי חליפין דע"ז יש לומר דמודה דספיקא דאורייתא לחומרא והיינו שכתב הש"ע דין זה דחליפי חליפין מו רין דוקא ב"ח והש"כ כתב שם דלדעת המתירין לאו דוקא בהמה וטעמא דאף שכתב הב"י בטעם הטור דפסק לקולא משים דאיסור דרבנן הוא מ"מ כל חליפי חליפין מותרין כיון דקי"ל שני כתובים הבאים כ"א אין מלמדין ולענ"ד זה אינו דאף למאן דאמר מותרין אינו הכרח דהוי שני כתובים אלא כיון דחליפי בהמה מדרבנן אזלינן לקול' ובזה נראה לענ"ד ליישב דעת הרמב"ם דפסק כמ"ד חליפי חליפין אסורין אע"ג דקי"ל שני כתובים אין מלמדין ולפמ"ש יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם דסוגיא דע"ז אזלא אליבא דרבי יוחנן דאמר שם אע"פ שאמרו וכו' וכבר כתבנו לעיל דף נ"ז ע"ב דלר"י דאמר לא מצינן ב"ח שאסורין ע"כ סברא ליה דחליפי ב"ח שאסורים אינו אלא מדרבנן ולטעמיה אזל דסברא ליה עגלה ערופה אינה אסורה מחיים אם כן הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסברא ליה כרב המנונא דע"ע אסורה מחיים ולפי זה חליפי ע"ז בב"ח אסורין מדאורייתא ממילא דספיקא לחומרא דלא הוי שני כתובים ועיין מה שכתב לעיל דיש לומר דרבין יוחנן עצמו נמי סבירא ליה חליפי בהמה דאורייתא כנ"ל ודו"ק:

ברש"י ד"ה אפילו הוא ישראל וכו' וגם הי' לא זכתה וכו'. לכאורה אין זה מוכרח מלשון אפי' ישראל די"ל שהיא כהנת ובפשיטות יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאפי' הי' כהנת מ"מ כיון שנתקדשה לישראל לא אכלה בתרומה מדאורייתא וגם אין לה חלק במתנת כהונה ואין חולקין לה תרומה ומעשרות. אך לפ"ז יש לדקדק בלשון השאילתות בסוף פ' קרח וז"ל ברם צריך למימר היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת ואמר לה התקדשי לי בגוו' אי נמי לכהן ואמר לי' מקדשי לי ברתך מי הוי קדושי וכו' משמע מדנקיט לכהנת דוקא ולא ישראלית היינו משום דכהנת יכולה בעצמה ליטול תרומה אע"פ שנתארסה לישראל ולכאורה קשה דפשיטא דבת כהן שנתארסה לישראל נפסלה משעת אירוסין כדמפורש במתני' דיבמות דף ס"ז ע"ב וצריך לפרש דמיירי שאמר לה שתתקדש בו לאחר נתינה וכיון דקיי"ל לקמן בריש פ' האומר במקדש לאחר שלשים אע"פ שנתאכלו המעות מקודשת א"כ ה"נ מיירי שנתן לה תרומה בכה"ג שתתקדש בו לאחר שעה א"כ כי שקלה עדיין לא מפסלה ואפשר דס"ל לשאילתות דבכה"ג מסתמא דעתו כך שתתקדש לאחר זמן ולפ"ז הוי מצי רש"י כמי לפרש הכי ואפי' אי לית הך סברא דמסתמא דעתו כך מ"מ משכחת כגון שאמר לה בפירוש שתקדש לאחר שעה א"נ שאמר לכהן בתך מקודשת לי א"נ משכחת כגון שאמר ישראל לכהנת הילך תרומה ותתקדש לפלוני לכהן כדאמר רבא לעיל דף זי"ן דמתקדשת בכה"ג וצ"ל דלרבותא נקיט רש"י דאי נימא טובת הנאה ממון אין חילוק אפי' אם היא ג"כ אין לו בה אלא טובת הנאה ועיין מ"ש לקמן בסוגי'.

עוד הי' נראה די"ל דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמרינן לעיל דף י"ג אמר לה כנפי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי בו רצתה מקודשת וכן אמרינן בקידשה בגזל דידה אם אמרה הן מקודשת והיינו משום דאמרינן דמחלה לו הגזל והחוב כפי' רש"י ז"ל לעיל דף נ"ב בד"ה ואפי' בגזל דידה ולא אמרינן מדקיבלתי' אחילתי' א"כ כי היכא דאמרינן התם דכשאמר הן הוי כאילו מחלה לו וקידשה בשלו ה"כ כשהי' כהנת או כשאמר לכהן בתך מקודשת לי ואמר הן הוי כאילו נתן לו הכהן את התרומה במתנה וקידשה בשלו לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמיירי שהיא אינה כהנת דגם הי' אין לה בו אלא טובת הנאה א"כ אין בידה ליתן לו במתנה את התרומה אך נראה דס"ל להשאילתות דאפי' במקדש לכהנת לא דעי לחוב או לגזל משום דהתם בחוב כיון שהי' מחלתו מיד הוא שלו וכן בגזל כיון שנתנה לו במתנה קנה אותם והוי שלו אבל הכא אפי' כהן אינו יכול ליתן במתנה עד שיזכה בו תחלה וא"כ אפי' הי' דעתו שיזכה במתנה עדיין אינו שלו כדאיתא בגיטין דף למ"ד המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ומקשה שם הש"ס ואע"ג דלא אתי לידי' אמר רב במכירי כהונה וכו' עולא אמר הא מני ר' יוסי הי' דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו' אלמא דכל זמן שלא זכה בו הכהן אינו יכול ליתן במתנה לבעליו א"כ ה"נ לא שייך לומר דבשעת קידושין כיון שאמרה הן נתנה לו במתנה הא עדיין לא זכתה בו אך לפ"ז לרב דמשני התם במכירי כהונה באמת הוי מצי לאוקמי מתני' בכהנת ובמכירי כהונה כדמשני רב שם והא דלא מוקי לה עולא הכי משום דלטעמי' אזיל דפליג בגיטין שם על רב דאוקמי במכירי כהונה ומאי דמשני שם דעשו שאינו זוכה כזוכה היינו משום תקנות הכהן וזה לא שייך הכא ואפשר דמטעם זה לא הביא הרי"ף הך אוקימתא דעולא ועיין בכ"מ פ"ז דנדרים דלמאי דקי"ל התם כרב אין הכרח לשינוי' דעולא הכי ודוק:

ברש"י ד"ה כמי שהורמו דמיין וכו' שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו. לכאורה משמע שהטבל הי' של אבי אמו כהן עצמו וקי"ל דמפריש והן שלו אבל הא דקתני במתני' במתנות ומשמע דאפילו הוא של ישראל קאי אכולהי מילי דמתני' כמו שמוכח לקמן גבי אפר חטאת וכמו שכתבנו שם אי אפשר לומר כן דהא כהן פטור לגמרי ממתנות וא"צ הרמה כלל וכן הא דקתני במתניתין מעשרות לשון רבים לכלול גם מעשר עני כמ"ש הרמב"ם בהדי' בפי' המשנה ובחיבורו פ"ה מה' אישו' א"א לומ' שנפלה לו מאבי אמו עני דהא קי"ל בחולין דף קל"א ע"א דבמעשר עני אפי' עני שבישראל מוציאין מידו כדיליף התם מקראי להזהיר עני על שלו וצ"ל דמיירי שהתבואה היתה של אחר ואתי' בטיבלי' ליד אבי אמו עני וכן צ"ל במתנות שהיתה הבהמה של אחר מיהא במעשר עני ל"ל שנתנו לו הבעלים רשות להפריש ולזכות בו דאל"ה איני יכול להפריש דבעינן שליחות בהפרשת מעשרות כמו שפי' רש"י בחולין דף קל"א דאתיא לידיה בטיבליה ואמר לו ישראל זכה בתרומה שבו דכיון שבידו להרים הוי כמי שהורמו ונראה דהיינו משום דתרומה ומעשר בעינן הרמה מדעת בעלים ובשליחתו אבל במתנה דלא בעי הרמה כיון דאתי לידיה בטיבליה זכה בו הכהן ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף