ספר המקנה/קידושין/נג/א
בגמרא אבל יחלוקו קק"ל וכו'. לכאורה נראה הא דנפקא לי' מהאי קרא דאין חולקין בק"ק קרבן נגד חבירו כפי' רש"י ולא מוקמינן לי' שלא יחלקו קדשי קדשים נגד קדשים קלים משום דכיון דחדא מינייהו לאו בני מכירה נינהו לא צריך קרא על זה וע"כ קרוי לשני קרבנות של קדשי' קלים והא דצריך כל הני קראי דלעיל היינו דלא נימא דמחבת נגד מחבת כיון דשניה' מין א' לא חשיב מכירה כלל וכן משמע מפי' רש"י לעיל בד"ה שאין חולקין וכו'. ושאני חזה ושוק וכו' הרי דבקרא קמא נמי הוי ידעינן שלא יחלקו קדשי קדשים נגד קדשים קלים והיינו כיון דקדשי קדשים לאו בר מכירה הוא ממיל' לא מהני אפי' נגד קדשים קלים אך קשה לי למה לי כל הנך ריבוי' שאין חולקים זבחים נגד זבחים נילוף מק"ו מקדשים קלים שאין חולקי' בהן קרבן נגד חבירו אע"ג דשניהם הן מין זבחים ונראה משום דקק"ל איכא נמי בהו קרבן תודה בלחם וה"א דבקדשים קלים גופי' דוקא בבשר נגד הלחם הוא דאין חולקי' אבל בבשר נגד בשר ה"א חולקין אבל לבתר דנפקא לן קרא בקדשי קדשים דאין חולקים זבחים נגד זבחים ממילא ילפי' מסמיכות דאף בקדשים קלים אין חולקים נגד זבחים.
ובזה מובן הא דקאמר בלשון הברייתא וסמיך לי' אם על תודה ולא קאמר וסמיך לי' זאת תורת זבח השלמים כו' וכ"ש לפמ"ש התוס' דלאו מסמוכין קא יליף אלא מוי"ו מוסיף על ענין ראשון קשה דהל"ל וסמיך לי' וזאת ולפמ"ש י"ל דהברייתא בא ליישב דלא תקשה דלמה לי הני קראי ולא נילוף מק"ו משלמים כנ"ל להכי קאמר וסמיך לי' אם על תודה דאיכא בשר ולחם כנ"ל ודוק:
שם. סתם ספרי מני ר"י וקאמר ולית בה דין חלוקה כלל וכו'. משמע מלשון זה דס"ל לאביי דמדאין בו דין חלוקה כלל כ"ש דלאו מבני מכירה נינהו. ולפ"ז יש לדקדק הא דקאמר בתר הכא וכתב מי לא תני' כו' משמע דמייתי מברייתא זו ראי' לדברי רב דעדיין הוא במחלוקת ואמאי הא לסברת אביי איכא למימר אע"ג דשייך בו דין חלוקה מ"מ לאו בני מכירה נינהו והל"ל והא תני איפכא מברייתא דלעיל.
ונראה דאתי שפיר לפי מאי שכתבנו לעיל דגבי גזל הגר לכ"ע יכול לקדש בו את האשה כמפורש בברייתא דזבחים אפ"ה ס"ל לרבא בב"ק דף ק"י דאשם קרי' רחמנא ואין בו דין חלוקה א"כ ע"כ צ"ל דרבא לית לי' סברת אביי. דהא ס"ל לרבא בהדי' בב"ק שם דגזל הגר אע"ג שיכול לקדש בו את האשה אפ"ה אין בו דין חלוקה א"כ ס"ל דברייתא דס"ל חולקין כ"ש דיכול לקדש בו את האשה ואין מברייתא קמייתא ראי' לר' יוחנן דאע"ג דס"ל לר"י דיכול לקדש בו את האשה אפ"ה אין חולקין כמו בגזל הגר ומברייתא שני' מייתי ראי' לרב כיון דחולקין כ"ש שיכול לקדש בו את האשה.
ויש לפרש עוד בטעמא דסברות פלוגתייהו דבאמת איכא למימר דחלוקה הוי דרך קנין חליפין שמחליף עם חבירו גרע טפי דהוי דרך בזיון כדאמר לעיל דף ג' דאשה לא מקנה אח עצמה בדרך חליפין משום דהוי דרך בזיון. אלא דלמ"ד לעיל דף כ"ח דפירות לא עבדי חליפין ע"כ החלוקה הוא דרך מכירה שזה מוכר חלקו לזה וזה מוכר לזה חלקו. ושפיר ילפינן דלאו בני מכירה נינהו והיינו דקאמר אביי דלית בהו דין חלוקה כלל ר"ל אפי' דרך מכירה ולפ"ז י"ל דלמאי דאמר לעיל שם בפלוגתייהו דר"נ ור"ש אי פירי עבדי חליפין תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי מעות קונות דבר תורה אי משיכה קונה ואמר שם דר"ל ע"כ כרב ששת ס"ל דפירי עבדי חליפין א"כ י"ל דרבא לטעמי' דס"ל בב"מ דף מ"ח דקרא ומתני' מסייע לי' לר"ל אלמא ס"ל דפירי עבדי חליפין ואיכא לאוקמי קרא בדרך חליפין. ואביי דקאמר הכא כוותי' דר"י מסתברא היינו לטעמא דר"י דס"ל דפירי לא עבדי חליפין וע"כ קרא בדרך מכיר' וממילא בגזל הגר שפיר יכול לומר דמיירי בכלי דשייך בהו דין חליפין או למ"ד דמטבע נעשה חליפין דה"ל ככלי כדאי' שם בב"מ דף מ"ה ע"ב ואפשר לפרש דהיינו דקאמר אביי וסתם ספרי מני ר"י ולא קאמר דמוכח מקראי יתירא דמייתי בהך ברייתא אלא דדייק דלא מיירי בדרך חליפין דהא ר"י ס"ל בב"מ דף מ"ז דדין חליפין הוא בכליו של מקנה כדקאמר שם דס"ל דגואל נתן לבועז וס"ל כמ"ש התו' שם דוקא כליו של מקנה א"כ לא שייך הכא בקרבן נגד קרבן דין חליפין כלל וע"כ דרך מכירה מיירי.
ובזה נר' לענ"ד ליישב דברי רש"י בזבחים דף מ"ז בד"ה לך הוא ולבניך וכו' ואגזל לחודא קאי שנראה לכאורה שזה סותר דברי עצמו במנחות דף ע"ג ע"ב בד"ה לקדש בו וכו' כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת ואין לדחוק ולפרש דבזבחים מפרש רש"י ז"ל אליבא דאביי ובמנחות פי' כן אליבא דרבא דהא לרבא ע"כ צ"ל דר"י לית לי' כלל הנך לימודים דברייתא דאין חולקין זה כנגד זה והרי במנחות קאמר בתחלה דר"ש יליף מכל מנחה בלולה בשמן ופריך ההיא מיבעי' לי' לכדתני' מנין שאין חולקין מנחות נגד זבחים וע"ז משני רבינא אתי' מדתני לוי אלמא דר"ש ס"ל דאין חולקין איהו ס"ל כהך ברייתא דתנא לוי וע"כ צ"ל אליבי' דוקא בגזל הגר והדרא קושי' לדוכתי' על רש"י ז"ל דפי' איפכא ולפמ"ש יש ליישב דבריו ז"ל בזבחים דמייתי עיקר ברייתא דתנא לוי מפרש רש"י ז"ל שפיר דקאי דוקא אגזל הגר דמסתמא לא פליג אברייתא דאין חולקין קדשים נגד קדשים קלים ול"ל כדס"ל לרבא דדוקא לענין חליפין מיעטה התורה דאין חולקין דהא לוי ס"ל בכלי של מקנה כדאיתא בפ' הזהב דף מ"ז אבל במנחות דקאי שם אליבא דר"ש דס"ל כהך ברייתא דתני לוי שפיר יש לפרש לענין חליפין דוקא אבל דרך מכירה נפקא לי' מיהי' לך דאכולה קרא קאי ועמ"ש לקמן בפי' רש"י ז"ל.
והנה תוס' במנחות שם כתבו בד"ה אפי' לקדש בו את האשה וכו' וא"ת האיך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא וכו' וי"ל דה"מ קודם חלוקה ע"ש נראה מדבריהם דס"ל דהיינו טעמא דרבא דלא חייש לסיוע דאביי משום דאין הכרח מברייתא דיש לחלק בין קודם חלוקה ובין לאחר חלוקה אלא צריך להבין כיון דאחר חלוקה מקרי ממון למה לא יכול לחלק בתחלה הא הוי כמו שאמר שדי מכורה לך לכשאקחנו וה"נ אפי' קודם חלוקה יוכל לומר דבשעת חלוקה יתקיים המכירה וצ"ל באמת לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"א לחלק בזה והיינו באמת טעמא דר"מ דס"ל אינה מקודשת משום דמוכח מהני קראי אבל ר"י לשיטתו דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר יש לחלק בזה אך אכתי יש לומר דשפיר קאמר אביי לסיוע לר' יוחנן דהא ר' יוחנן ס"ל בעצמו דף ס"ב דאם אמר פירות ערוגה זו תלושין וכו'. כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ה"נ כיון שבידו לחלק לא הוי דבר שלא בא לעולם אליבא דר' יוחנן ודו"ק:
ברש"י ד"ה הצנועים וכו' אלא חולקי' דרך עלוי וכו' הא ר"י ס"ל וכו'. ר"ל דהוכיח רבא דאע"ג דסתם ספרי ר"י מ"מ מדמצינו בברייתא זו איפכ' דאית בהו דין חלוקה ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל לאו ר"י הי'.
ולולי דבריהם הי' נר' לי דדקדוקו של רבא מהא דקתני הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרים חולקים דמשמע דלא הי חולקים חלק שלהם דא"כ אמאי קרא להם גרגרים במה שנטל כל אחד חלקו אלא שהפי' כן הוא דהצנועים כשמשכו את ידיהם נתנו כולם במתנה וכיון שזכו בו מדין מתנה הי' חולקים חלק כחלק במתנות ומזה הוכיח דיש בו דין מכירה דאל"ה כיון שהצנועים מושכים את ידיהם הי' חלק צנועים כדין דבר המופקר כיון שאין בו דרך מתנ' כלל וגם אין שייך בו זכי' בדבר המופקר אלא כל מה שתגיע לכל א' יכול לאכלו ומדנקט לשון חולקים משמע דבר מכירה ובר מתנה הוא א"כ הצנועין הי' כח בידיהם ליתן במתנה והנותרים יש כח בידם לזכות במתנתם וע"ז משני דבאמת ההוא חולקים לאו חלוקה ממש אלא שהי' אוכלין חלק הצנועין דרך חטיפה ממש כל מה שהי' מגיע בידו מחלק הצנועים וכן נראה מדברי תוס' דקאי על חלק הצנועין:
ולפ"ז אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל הא דקאמר רבא וכרב מי לא תני דהא משמע מדברי אביי דדין חלוקה עדיפא טפי ממכירה וא"כ אין ראי' לרב לענין מכירה ולפמ"ש דהוכחה הוא מדיש בו דרך מתנה אתי שפיר דפשיטא הוא בכל הש"ס דמכירה ומתנה דין אחד להם וכיון דאית בהו דין מתנה אית בהו דין מכירה והיינו ממש כרב וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מאי שהוכרחנו לעיל דרבא פליג אדאביי די"ל מכירה דין גרוע ודין חלוקה וכדשמעינן להו בגזל הגר דבר מכירה הוא כדמפורש בברייתא דזבחים כנ"ל ואפ"ה ס"ל דאין חולקין דלאו בר חלוקה הוא כדאיתא בב"ק דף ק"י ונראה דנפקא ליה לרבא מדקשיא הני ברייתות אהדדי וע"כ צ"ל דאע"ג דקאמר בברייתא דלעיל דאין בו דין חלוקה מ"מ מכירה עדיפא ולכך שייך בהו דין מתנה ולכך הגרגרין חולקין חלק הצנועין וכולה ר"י הוא והיינו דקאמר וכרב מי לא תניא י"ל דרב נמי ידע ברייתא זו דאין בו דין חלוקה אלא דס"ל דמכירה עדיפא ותניא כוותיה.
ובזה א"ש טפי לשון הש"ס שחטף חלקו וחלק חבירו דלכאורה בחלקו לא שייך לשון חטיפה אלא דלפמ"ש שגם בחלקו הי' בו יותר מן הראוי להגיע אליו אם הי' הצנועין נוטלין חלקם אלא שכיון שלא נטלו הצנועים ממילא הגיע לכל א' יותר וכיון דבחלק הצנועים לא שייך דין חלוקה נקט לשון חטף אף אם הי' נוטל בשוה עם חבירו גרגרן אבל מתוך שנטל יותר מחמת חלק הצנועין חטף יותר אף חלקו של חבירו גרגרן כמ"ש תוס' ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |